בפנינו תביעת אשה לכתובתה.

למעשה, מבקשת התובעת לזכות באמצעות תביעה זו בדירת הצדדים כדי שלא יבוצע בה פירוק שיתוף, כמוצהר בהודעתה של ב"כ התובעת מיום 26.6.12.

הצדדים התגרשו בתאריך 13.7.11.

פירוט טענות הצדדים אף בשאלת הכתובה מובא בהחלטת בית הדין מיום 13.7.11 וכן בהחלטה מיום 30.4.12, החלטות שיפורטו להלן.

הבעל לשעבר-הנתבע מאשים את התובעת בקיום יחסים אישיים עם אדם זר, גרוש בשם [אלמוני], עוד טרם התגרשו הצדדים. התובעת מכחישה. לצורך בירור עובדה זו התקיימו כמה דיונים, מלבד דו"ח חוקר שהומצא ע"י הנתבע, ויתואר תוכנם להלן.

נחל בפירוט העובדות מסופו של התהליך.

לדיון האחרון זומן העד [א' ש'] (18.5), שהוא בנו של העד שהופיע לדיון הקודם, הנטען מר [ר' ש' – להלן: אלמוני].

העד נחקר בתחילה ע"י בית הדין.

ואלו הצהרות העד במהלך חקירתו: לא יודע בדיוק למה הוזמנתי לפה. אני בן 18.5. אני מכיר את התובעת-[פלונית]. היא היתה לקוחה קבועה של אבא שלי בעסק הפרטי שלו. אני עבדתי בעסק, והתברר לי שהיא מורה לתנ"ך, ובקשתי ממנה שהיא תלמד אותי תנ"ך. קבענו ימים, היא לא רצתה ללמד אצלה בבית כי יש לה ילדים קטנים, והחלטנו ללמוד אצלי בבית. אבא הסכים. היא באה אלינו 4-5 פעמים ללמד, ולאחר מכן באה לבשל עבור סבא שלי. כן היא קפלה כביסות. היא הבחינה בקושי שלנו, ואז אבא ביקש ממנה עזרה. לא יודע אם היא קבלה משכורת על כך. היא למדה אתי בשעות לילה, התאים לשנינו ללמוד בשעות הלילה, בשעות 9.30 או עשר, לא זוכר כמה זמן כל שיעור נמשך, אחרי השיעור היינו מדברים. לאחר מכן היא היתה עוזרת לאבא, לא זוכר מתי היא עזבה את הבית. לפני חודש דברתי עם [פלונית], אך רק "מה נשמע".

ב"כ הבעל לשעבר חוקר את העד, ואלו תשובותיו של העד: לא דברתי עם האשה מחוץ לאולם הדיונים משום שהייתי עסוק. אף אחד מחבריי לא למד שיעורים פרטיים אצל התובעת, ולא מכיר מישהו אחר שלמד אצלה. לא יודע אם אבא שלי שילם לתובעת על השיעורים. למדתי תנ"ך עד 1.30 בלילה. לא מכיר את עניניו האישיים של אבי. בין אבי ל[פלונית] יש קשר של כבוד הדדי. לא זוכר היכן ישבנו ללמוד בבית, יש בבית 5 חדרים. לפעמים אבא שלי אסף את [פלונית] ולפעמים היא היתה באה לבד. לא היתה באה בימי ששי בערב. אולי הגיעה לעזור לאבא שלי, אך בימי ששי לא למדתי תנ"ך, בימי ששי לא הייתי לומד בבית ספר, אז היינו לומדים את השיעורים בימי חמישי. הטיפול בסבא המשיך לאחר לימודי התנ"ך, היום סבא גר אצל דוד שלי, אבא מטפל בו. לא זוכר מתי [פלונית] היתה אצלנו בבית פעם אחרונה. אבא היה קובע את השיעורים. מכיר את הילדים של [פלונית]. לא זוכר כמה ילדים יש ל[פלונית]. הלכנו לים בשבת, אני ואבא, [פלונית] לא הצטרפה. היו מקרים ש[פלונית] נסעה ברכב ואני הייתי ברכב. לא היו שיחות של אבא עם [פלונית] לבד לאחר השיעור. לא ראיתי את אבא במצב אינטימי עם [פלונית].

ב"כ התובעת מצהירה כי אין לה שאלות לעד.

ב"כ הנתבע מוסיף: יש לצרף מפה של העסק והבית. העסק קרוב לבית של הנטען, אז צריך להסביר מה פשר הנסיעות המשותפות של התובעת ומר [אלמוני]. הבית שלו הוא מעבר לכביש של העסק, זה רחוב סמוך.

התובעת מאשרת את הקרבה של העסק לביתו של מר [אלמוני], אלא שטוענת שזה לא ממש מעבר לכביש.

התובעת מגיבה: בסוף היום הייתי מחכה עד שיסגור את העסק ואז הוא היה מחזיר את הרכב לחנייה. לפעמים היה בא לקחת אותי מהמושבה.

ב"כ התובעת מוסיפה: לא היה לזוג זה ממה לחיות, מהכספים שהרוויחה היא החזיקה את הבית.

התובעת מוסיפה: עבדתי גם אצל אדם בשם [י' מ'], הייתי מטפלת לו ברגליים. הייתי אצלו פעמיים בשבוע, במשך חודשיים.

בית הדין מברר עם התובעת מדוע אינה חוששת מלספר על מר [י' מ'], למרות שלטענתה בדיון הקודם הסתירה את העובדה שהיתה אצל [אלמוני] כי חששה מזה שהיא עובדת בעסק לא מדווח.

התובעת מגיבה: חשבתי שהבעל לא יודע שעבדתי אצל [אלמוני], לכן הסתרתי, אך על [י' מ'] הבעל ידע, ואכן קבלתי טלפון ממס הכנסה.

ב"כ התובעת מגיבה: האשה ספרה על מר [י' מ'] לאחר שכבר התפתחו הדיונים.

בית הדין חוקר את התובעת אודות העובדה הלא שגרתית שהיא לימדה בביתו של התלמיד שלה [א' ש'] והוא לא בא אליה לביתה, כפי המקובל בין מורה לתלמיד. התובעת מגיבה שזה היה יותר נוח לה, וגם הילדים היו יכולים להפריע להם בבית. בית הדין ממשיך ומברר עמה איזו הפרעה עלולה היתה להיות מצד הילדים, והרי בשעות המאוחרות שהם למדו, לטענתה, הילדים כבר ישנו. התובעת מגיבה כי בחופש הילדים הלכו לישון מאוחר. כן מגיבה כי לאחר מכן היתה צריכה להמשיך עם הבישולים אצל [אלמוני]. בית הדין העיר לה כי היזמה לבשל ולעזור אצל משפחת [אלמוני] באה רק לאחר תחילת הלימודים עם הבן, ולמרות זאת, כבר בתחילה בחרה ללמוד עם הבן בביתו של מר [אלמוני]. התובעת מגיבה כי היתה עוד סיבה שהלכה ללמוד אצלו בביתו – "כדי להתאוורר מהבית", כלשונה. ב"כ התובעת מוסיפה סיבה נוספת: יש מורות שבתחילת הדרך שלהם בהוראה פרטית הולכות ללמד אצל התלמידים וכך גם במקצועות אחרים.

בית הדין מציין כי שמע לפחות ארבע תשובות על שאלה זו (מדוע לא למדה עם התלמיד בביתה, כמקובל, אלא בחרה ללמוד עמו בבית משפחת [אלמוני]), ולעיתים תשובות מרובות אינם מצביעות על אמירת האמת כהוויתה. בדרך כלל, כשהאמת נאמרת, היא מתגלמת בתשובה אחת ברורה. ודי בכך.

בסיומו של הדיון, ב"כ הנתבע טוען שכל תביעת הכתובה היא מענה של האשה כנגד חלוקת הרכוש שתבע הבעל לשעבר, ואינה תביעה מהותית לכשעצמה. ב"כ התובעת דחתה טענה זו.

ביחס לטענה זו, ראה האמור בתחילת החלטה זו.

עד כאן טענות הצדדים והעובדות שעלו בדיון האחרון.

טרם הכרעת הדין נפרט השתלשלות העניינים בתיק זה מעת תחילתו, להם זיקה רלוונטית להכרעת הדין בשאלת הכתובה.

תחילתו של תיק זה מתוארת במסגרת החלטת בית הדין מיום 13.7.11, וכך נאמר שם:

בפנינו תביעת גירושין של האשה.

הבעל מוכן להתגרש.

הצדדים גרים תחת קורת גג אחת.

שאר הענינים מתנהלים בבית המשפט. דיון הבא ביום ראשון הקרוב.

האשה דורשת את כתובתה.

באשר לתביעת הכתובה, ב"כ הבעל מציין האשה לא זכאית לכתובתה. לאשה קשר עם גבר זר. קיים דו"ח חקירה. טוען כי האשה גרמה למעצרו של הבעל. הבעל עצור כבר כמה ימים. האשה התלוננה על אלימות הבעל. הבעל בחקירה.

ב"כ האשה מעדכנת כי כנגד הבעל יש צו הגנה לשבוע ימים.

בית הדין דן בשאלת הכתובה. הכתובה בגובה 1,800,000 ש''ח. הצדדים נישאו לפני 11 שנה. הבעל מספר כי בעת הנישואין הוא היה נהג משאית (וכן עד היום), לא הכניס נכס לנישואין, והאשה מציינת כי לבעל היו חובות בעת הנישואין בסך 80,000 ש''ח.

בית הדין שומע את ראיותיו של הבעל באשר לבגידתה של האשה. ב"כ הבעל מציג דו"ח חוקר.

בית הדין עובר על הדו"ח. בית הדין שאל את האשה מספר שאלות על אודות דו"ח החקירה.

האשה מודה כי היא היתה נכנסת לביתו של הנטען, [אלמוני], אף בשעות המאוחרות של הלילה, אך מכחישה שהיה קשר אינטימי ביניהם.

ב"כ הבעל טוען כי מה ששמענו הוא לפחות מעשה כיעור.

ב"כ האשה מוסיפה כי בתביעת המזונות כבר ניתן פסק דין בבית המשפט, התביעה הרכושית תידון באשר לכספים ולחובות. יש משכנתא גדולה על הדירה. האשה רוצה להישאר בדירה. לדבריה, לא תהיה התפתחות מיוחדת לאחר הדיון הקרוב בבית המשפט. מעריכה שיוגש כתב אישום כנגד הבעל.

למעשה הצדדים מסכימים כי הגט יסודר לאלתר, שאלת הכתובה תידון לאחר הגט ושאר עניני הרכוש יפסקו בבית המשפט.

לאור האמור, בית הדין מאשר את הסכמת הצדדים להתגרש.

על הצדדים לפתוח תיק לסידור גט.

על הצדדים להסדיר את הניתוק במגוריהם טרם סידור הגט.

בית הדין ידון בכתובה לאחר סידור הגט, בכפוף להגשת בקשה מתאימה לקביעת מועד דיון. הדיון הנ"ל, לכשייקבע, יהיה דיון להוכחות.

באשר לטענות הבעל אודות החשדות כנגד האשה, ראה האמור בפרוטוקול הדיון הנ"ל שהוא שלב מקדים לאמור בגוף ההחלטה הנ"ל, וכן מובא שם באשר לכך:

הופיעה האשה וב"כ, הופיע הבעל כאסיר מלווה ע"י השב"ס, וב"כ.

ביה"ד פונה לאשה לפרש תביעתה, עונה שרוצה גט, לשאלת ביה"ד לבעל, עונה שמוכן להתגרש.

לשאלת ביה"ד עונה האשה שאינה מוותרת על כתובתה,

בקשר לתביעת הכתובה משיב ב"כ הבעל כי האשה אינה זכאית לכתובה מאחר והיא משרכת דרכיה עם אדם מסוים, האשה גרמה למעצרו של הבעל עקב תלונתה על אלימות כלפיה, והוא עצור עד מחר בבקר.

ב"כ מבקש לקבוע דיון להוכחות בהקדם, ומוסיף כי בימים הקרובים יתקיימו דיונים בבית המשפט בנצרת על כל העניינים, לפיכך מבקש לקבוע בסמוך לכך דיון להוכחות בנוגע לחיובי כתובה.

ב"כ האשה אומרת כי המעצר לא היה לשווא כי בדרך כלל אין עוצרים אלא מרחיקים ולכן א"א להאשים את האשה בזה, עוד מבקשת לקבוע דיון מוקדם לסידור גט.

ביה"ד מודיע לצדדים כי הדיון נקבע לתביעת כתובה ע"י האשה ולפיכך על הצדדים לטעון טענותיהם.

ב"כ הבעל מציג תמונות מעקב של האשה עם גבר זר.

ביה"ד שואל את האשה מיהו [אלמוני] והיא עונה שזה גבר שהיא מכירה אותו, מאז שהיא נולדה, הם חברים ותיקים ואין להם קשר קבוע וכל הקשרים הינם שיחות בלבד, לא הייתי בביתו רק בחצר, שוב מוסיפה ואומרת: שגם נכנסתי גם לביתו, לצורכי שירותים או תלוי לפי מזג האויר, אין בינינו שום קשרים רומנטיים, לקח אותי פעם בלילה כי נתקעתי עם הרכב, גם הייתי בשעות מאוחרות בלילה וכל זה רק בעניני שיחה.

ש. ביה"ד: מדוע החנית הרכב שלך ביקנעם המושבה.

ת. כי עוקבים אחרי, ואני מאוימת ולכן החבאתי את הרכב ביקנעם המושבה, אין לי חברות אין מי שפונה אלי כאדם פרטי כל הזמן אמא ואמא ואני זקוקה גם להתייחסות כבן אדם, לא מסוגלת להיות עם מישהו במצב אינטימי, עקב כל מה שעובר עלי זה שנים.

ב"כ האשה מבקשת שלא לנהל דיון להוכחות כי הוא לא נקבע להוכחות, וביה"ד נענה לבקשתה.

ב"כ הבעל מבקש לקבוע כי לכה"פ הוצגו בפני ביה"ד הוכחות למעשי כיעור מצד האשה.

ביה"ד: כל עוד שלא נגמר דיון ההוכחות לא נקבע ע"י ביה"ד דבר.

ב"כ האשה: הוגשה תביעה לביה"מ על מזונות אשה, משמורת, אין תביעה לפירוק שיתוף, ולא נראה שהחלטות ביה"מ ישנו דבר בכיוון להסדר גט, והאשה עומדת על תביעתה לכתובה.

ביה"ד מודיע לצדדים שעליהם להגיע לסידור מגורים של הבעל, וכן ענין הכתובה.

ב"כ הבעל: משיב שמוכנים לסדר גט ולהשאיר את נושא הכתובה לדיון לאחר הגט, וביה"ד מבקש הסכמת הצדדים שהדיון בענין הכתובה יהא לפי שיקול דעתו הרחב של ביה"ד.

ב"כ האשה הודיעה כי היא מבקשת להיצמד לסכום הנקוב כולו באם אכן מגיע לאשה כתובה.

לשאלת ביה"ד עונה הבעל כי בעת נישואיו לא היה לו כסף או רכוש, ושימש כנהג משאית, ורק חובות, וב"כ האשה מוסיפה שאכן היה לו 80,000 ₪ חובות.

לדיון הבא שנקבע, העד שהוזמן, מר [אלמוני] (הנטען), לא הופיע, והוזמן בשנית בצו הבאה ע"י משטרת ישראל.

דיון נוסף התקיים ביום 30.4.12, כולל עדותו של הנטען עצמו, ולהלן מהלכו כפי המתואר בהחלטת בית הדין מהיום הנ"ל:

בפנינו תביעת כתובה של האשה.

הצדדים התגרשו בתאריך 13.7.11.

פירוט טענות הצדדים אף בשאלת הכתובה מובאות בהחלטת בית הדין מיום 13.7.11.

לדיון הוכנס העד, מר [אלמוני]. העד נחקר בתחילה ע"י בית הדין. העד מצהיר כי לפני שבוע-שבועיים האשה באה עם ילדיה לאכול במזנון שלו. מספר כי לפני שנה הוא קיבל התקף לב, בנוסף לא היה לו כסף להחזיק את אביו בבית אבות, והאשה גב' [פלונית] למדה עם בנו תנ"ך, היא לימדה אותו, בבית שלי. למדה אתו בשעה 10.30 עד 12 או 1.00 בלילה. למדה אתו 3 פעמים. לקחתי אותה 3 פעמים ברכב שלי. היא ספרה שהיא רוצה להתגרש מבעלה, ולא רציתי שיחשדו בה. לכן היא באה עמי ברכב. היא בשלה לי. אחרי שסיימה עם הבן ללמוד, היא בשלה לי. מעולם לא הייתי אתה בבית לבד.

ב"כ האשה חוקרת את העד והעד משיב: מכיר את האשה מאז ומתמיד. ההיכרות היא מיוקנעם. כולם מרגישים כמשפחה בעסק שלי. לא זוכר שהבעל אכל אצלו בעסק. לא היה כל קשר אינטימי. היא באה אלי ללילה לשם עבודה, היא היתה זקוקה לכסף. לא רציתי שיראו שהיא נכנסת בבוקר, משום שהבית ריק בבוקר, ולא רציתי שיחשדו.

לשאלת בית הדין משיב כי האשה קבלה 80 ש''ח לשיעור תנ"ך ו- 50 ש''ח לשעת בישול.

ב"כ הבעל חוקר: האשה העידה בבית הדין מתאריך 13.7.11 שורה 14 לפרוטוקול שאתם חברים ותיקים, ואמרה שלא היתה בבית שלך, ורק נכנסה לצורך שירותים.

עוד ממשיך העד להשיב לו: לא הזמנתי את בעלה, לא שוחחתי עם בעלה בטלפון. האשה הגיעה אלי לבית עם הרכב שלה. היתה באה לבד. אין קשרי משפחה עם [פלונית]. לא יצאו אף פעם לבתי קפה. מוכן להיבדק בפוליגרף. מודה כי היה במשרדה של ב"כ האשה. לטענתו הוא כתב את התצהיר. היה קשר טלפוני עם [פלונית]. [פלונית] היא אשה נפלאה, אמא לילדים. אין לי שנאה אף כלפי בעלה. [פלונית] היתה אצלו 5-6 פעמים בלילה. 3 פעמים למדה תנ"ך עם הבן ו-3 פעמים טיפלה באב. היא גם שתתה קפה אצלי לאחר מכן. לא זוכר אם התקשר אליה הביתה. יכול להיות שדיבר אתה בטלפון אחרי חצות, בדק אם הגיעה הביתה. העבודה שלי זה לדבר עם אנשים.

בית הדין מציע לצדדים כי האשה תיבדק בפוליגרף על גרסתה, ולפי זה יפסק הדין. האשה מביעה הסכמה עקרונית, אך לטענתה לא תוכל לממן זאת. בית הדין מציע כי בתחילה המימון יהיה במשותף, ולאחר מכן, אם האשה תימצא דוברת אמת, הבעל ישלם הכל, ואם תימצא דוברת שקר, האשה תשלם הכל. האשה לא מסכימה למימון הראשוני, לדעתה אין לה יכולת לכך. אף ב"כ הבעל לא מביע הסכמתו לכך.

ב"כ הבעל מבקש להכניס את החוקרים שבחוץ, אך בית הדין הבהיר לו כי אין שאלה עובדתית השנויה במחלוקת, הלכך בית הדין אינו רואה צורך בכך.

בית הדין תחקר את האשה על דבריה מפרוטוקול הדיון 13.7.11. שם אמרה שלא היתה אצל מר [אלמוני] בביתו. האשה מגיבה: הייתי נרגשת בבית הדין. פחדתי מהכנסה שלא מדווחת. הבעל הגיש עלי תלונה ברווחה. הייתי באותו שבוע במשטרה. הבעל דווח כי אין לי טסט וביטוח. פחדתי מטלפון ממס הכנסה. ולכן הכחשתי, למרות שהאמת היתה שכן הייתי אצלו בבית.

לאחר הפעלת שיקול הדעת, בית הדין קובע כי לשם המשך בירור העובדות והגעה לחקר האמת, יש להזמין את הבן של מר [אלמוני] לעדות, הבן שלטענת האשה והעד למד תנ"ך עם האשה.

על הצדדים להמציא את פרטי העד לבית הדין, ובית הדין יזמינו כמקובל.

דיון אחרון שהתקיים מתואר בפתח הדברים, במהלכו העיד בנו של הנטען, [א' ש'].

עד כאן השתלשלות הענינים בתיק זה.

ובכן, לענ"ד אין לחייב את הבעל בכתובת אשתו, מחמת הנימוקים הבאים:

א. כתובה מוגזמת

הכתובה נשוא התביעה הינה בסך מליון ושמונה מאות אלף ש''ח (1,800,000 ש''ח), כך שלפנינו שאלה של כתובה מוגזמת, ללא גמירות דעת.

וראה האמור בהחלטת בית הדין מיום 13.7.11 אודות היכולת הכלכלית של הבעל בעת הנישואין –

הכתובה בגובה 1,800,000 ש''ח. הצדדים נישאו לפני 11 שנה. הבעל מספר כי בעת הנישואין הוא היה נהג משאית (וכן עד היום), לא הכניס נכס לנישואין, והאשה מציינת כי לבעל היו חובות בעת הנישואין בסך 80,000 ש''ח.

כך שודאי שלא היה ביכולתו של בעל זה לשלם או להתחייב לסך כה גבוה בעבור כתובת אשתו בעת נישואיו.

כבר הארכנו בפסקי דין קודמים אודות גביית כתובה מוגזמת, ונביא עיקרי הדברים הנוגעים לנידון דידן.

צדדי הספק המקובלים העשויים להביא למסקנה כי אין תוקף לכתובה מוגזמת הינם כדלהלן:

א. האם יש להגדיר את חיוב הכתובה הגבוה של החתן כהתחייבות לשם כבוד בעלמא, לגרום נחת רוח לכלה מפרסום הסכום המופרז, או כהתחייבות ראוותנית הנועדה להציגו כעשיר (ע"פ גמרא בבא מציעא קד ע"ב, וכך מובא גם ברמב"ם אישות כג, יא, שיש שנהגו לכתוב בנדוניא יותר ממה שהכניסה באמת, כגון שהיתה הנדוניא מאה וכותבים שהכניסה מאה וחמישים "כדי להרבות בפני העם, וכשתבוא לגבות, לא תגבה אלא המאה").

ב. האין חיוב זה בגדר אסמכתא, ככל חיוב מופרז שאדם מקבל על עצמו ("אם אוביר ולא אעביד – אשלם אלפא זוזא", גמרא בבא מציעא קד ע"ב), וכן משום הסיבה שחתן אינו סבור ביום שמחת לבו שיבוא לכלל גירושין, ואף אם עולה זאת על דעתו, אינו סבור שיהיה מסוגל לשלם סך כה גבוה (ע"פ גמרא ב"מ סו ע"ב – "כל דאי לא קני").

ג. יש מי שדן בשאלת "משטה הייתי בך" (דין המובא בשו"ע חו"מ, סימן רסד סעיף ו), האם יכול הבעל לטעון כך ולומר לאשה שלא התכוון לרגע אחד לתת לה את הסך הגבוה שהתחייב בכתובתה (הערה שעלתה בפד"ר טו, עמוד 219, ע"י הגרח"ש שאנן שליט"א).

ד. מחמת הספק בפוסקים אודות כך, היה מקום לטעון כמקובל: "יד בעל השטר על התחתונה", והרי האשה היא בעלת שטר הכתובה, ויש לטעון שתפסיד.

הבסיס להנחות אלו הינה העובדה הפשוטה שאדם צעיר המתחתן בעת לימודיו או תחילת דרכו בחיים, במקרים רבים אין הממון מצוי בכיסו, ובדרך כלל אינו סבור שיוכל להשיג סך גבוה (כגון מיליון ש''ח) אף אם יעבוד כל שנות חייו, ממילא ישנו בסיס להנחה שאכן לא התכוון להתחייב לאשתו בסך כה גבוה, והסיבה שבכל זאת כתב סך זה בכתובתה הינה מהטעמים המפורטים לעיל.

בפס"ד הנ"ל צוינו שיטות הפוסקים השונות בכך, כאשר יש אומרים שאין לחייב בכתובה מוגזמת כלל, יש שסברו לחייב סך חלקי ויש שטענו שבכתובות אין כלל חשש אסמכתא.

לאור השיטות הנ"ל, כתבנו להכריע כי יש לדון כל מקרה לגופו, לא ראי זה כראי זה. היושב באורח קבע בבית הדין לומד כי לכל מקרה הבא לפנינו ישנם המאפיינים הייחודיים לו, ואינו דומה תיק זה למשנהו. החילוקים שבין המקרים, אף שדקים הם לעיתים, הם אלו המבדילים בין דין לדין, בין מותר לאסור, בין חייב לזכאי. כך גם בעניין שאלת התחייבותו של הבעל בכתובה הגבוהה שכתב לאשתו תחת חופתם. יש לדון כל מקרה לגופו, לאור הנסיבות המיוחדות לו, ועל סמך זה לקבוע האם אכן הבעל התכוון לסך הגבוה שנקב, או שמא סיבה אחרת הביאה אותו להתחייב בכתובה כה גבוהה.

בין החילוקים שהובאו שם, נכתב כי כמובן יש לחלק בין חתן בעל אמצעים לחתן שאין הפרוטה מצויה בכיסו בעת חתונתו.

בנידון דידן איירי בזוג שבעת הנישואין החתן לא היה בעל אמצעים כלל, ואף היה בעל חוב, כפי שתואר, ממילא ודאי שלא התכוון להתחייב בסך כה גבוה, ואין לחייבו בסך הכתובה הנקוב.

ב. חשש למעשה כיעור או מעשה זנות
אף דו"ח החקירה, שלא הוכחש ע"י התובעת (אלא רק ניסתה לתרצו להסבירו שיתאים לגרסתה), מעורר ספק רב באשר לכשרותה של התובעת ובאשר לכנות טענותיה. בדו"ח הנ"ל מצוינות כמה עובדות מעוררות חשד, ונפרט.

דו"ח חברת החקירות הוא מתאריך 4.7.11. באשר למעקב ביום 16.6.11 מתואר כי בשעה 21.10 יצאה התובעת מביתה, נכנסה לרכבה ונסעה לרחוב [כ']. בשעה 22.56 יצאה מהכתובת הנ"ל ונסעה למסעדת הנטען, מר [אלמוני] (גרוש), מיד פגשה את בעל המסעדה, מר [אלמוני], ונכנסו יחד למקום העסק. ועוד מתואר שם "במהלך הערב נצפתה הנדון בחלקיה הפנימיים והחיצוניים של המסעד כאשר [אלמוני], בעל המסעדה, מקנה לה תשומת לב רבה". בשעה 23.27 יצאה התובעת והנטען, מר [אלמוני], מהמסעדה, מר [אלמוני] נצפה סוגר את המסעדה, השניים נפרדים, כאשר מר [אלמוני] הולך ברגל ונכנס לביתו ברחוב [נ'], ואילו התובעת נכנסה לרכבה ונסעה אף היא לאותה הכתובת. בשעה 23.29 החנתה התובעת את רכבה בחניית ביתו של הנטען, מר [אלמוני]. בשעה 01.05 (כעבור כשעה וחצי) יצאה התובעת מביתו של הנטען, מר [אלמוני], נכנסה לרכבה ונסעה לביתה.

מעקב נוסף בוצע ביום 30.6.11. בשעה 22.52 התובעת יצאה מביתה ונסעה ליקנעם המושבה. בשעה 23.05 רכבה נצפה חונה בחנייה חשוכה במושבה יקנעם. באותה שעה נערכה בדיקה ליד ביתו של הנטען, מר [אלמוני], ביתו נראה חשוך ורכבו לא היה שם. בשעה 23.10 נצפה רכבו של מר [אלמוני] חונה בסמוך לביתו כשמנועו חם. בשעה 00.53 נצפתה התובעת יוצאת מביתו של מר [אלמוני], הלכה ברגל ברחוב ביתו, מיד מר [אלמוני] יצא מביתו ברכבו, אסף את התובעת ונסעו ליקנעם המושבה. לאחר מכן פנה הנטען לחניית רכבה של התובעת כשאורות רכבו כבויים. אז נצפתה התובעת יורדת מרכבו של מר [אלמוני] והולכת לרכבה.

מעקב זה האחרון מלמד לכאורה כי התובעת חפצה להסתיר קשריה עם מר [אלמוני], ולכן החנתה את רכבה בריחוק מקום, כאשר הנטען אסף אותה לביתו, וכן השיב אותה לאחר מכן לרכבה בצורה נסתרת (יש לציין כי הנטען ניסה להתמודד עם כך במהלך עדותו, וטען כי נהג כך כדי שלא יחשדו בתובעת, בשל היותה אשה נשואה. על כך יש להשיב כי בסיבות המתוארות, החשד נראה יותר מבוסס מהתירוץ שבצידו).

כאמור, דו"ח חוקר זה, שלא הוכחש ע"י האשה במהלך הדיונים (אלא שהתובעת ניסתה לפרשו כדי שיתאים לגרסתה) מעורר חשד כבד כי אכן התובעת ניהלה מערכת יחסים אישית עם מר [אלמוני].

מעבר למתואר, עדיין אין בפנינו ראיה כי התובעת והנטען היו לבדם בדירה, אך כמובן שאין כל אינדיקציה לשלול אפשרות זו, או לשלול אפשרות שהתייחדו לבדם בחדר בדירה, אף אם נכחו בה הסב או הבן, אם אכן כך היה.

השלכותיו ההלכתיות של חשש זה יובאו להלן.

ג. קיים חשש ממשי שהתובעת אינה דוברת אמת
בנידון דידן קיים חשש ממשי כי התובעת אינה דוברת אמת בטענותיה. חשש זה מבוסס על העובדות והסברות שיובאו להלן:

1) בתחילה טענה התובעת כי לא היתה בביתו של מר [אלמוני]. ראה פרוטוקול הדיון מיום 13.7.11 (המצוין לעיל) שם נטען ע"י התובעת כך:

ביה"ד שואל את האשה מיהו [אלמוני] והיא עונה שזה גבר שהיא מכירה אותו, מאז שהיא נולדה, הם חברים ותיקים ואין להם קשר קבוע וכל הקשרים הינם שיחות בלבד, לא הייתי בביתו רק בחצר, שוב מוסיפה ואומרת: שגם נכנסתי גם לביתו, לצורכי שירותים או תלוי לפי מזג האויר, אין בינינו שום קשרים רומנטיים, לקח אותי פעם בלילה כי נתקעתי עם הרכב, גם הייתי בשעות מאוחרות בלילה וכל זה רק בעניני שיחה.

ש. ביה"ד מדוע החנית הרכב שלך ביקנעם המושבה?

ת. כי עוקבים אחרי, ואני מאוימת ולכן החבאתי את הרכב ביקנעם המושבה, אין לי חברות אין מי שפונה אלי כאדם פרטי כל הזמן אמא ואמא ואני זקוקה גם להתייחסות כבן אדם, לא מסוגלת להיות עם מישהו במצב אינטימי, עקב כל מה שעובר עלי זה שנים.

ברם, מעדות החוקרים וכן מעדותם של מר [אלמוני] ובנו משמע שהתובעת היתה אף היתה בביתו של הנטען, מר [אלמוני]. ואמנם, התובעת נתנה אמלתא לדבריה כאשר נשאלה על כך שטענה בתחילה כי לא היתה בביתו של הנטען, והסבירה כי בתחילה חששה לספר שעבדה אצל מר [אלמוני], כדי שבעלה לא ילשין עליה למס הכנסה, כפי שכבר נהג בעבר (אגב, בדיון מיום 30.4.12 טענה רק "פחדתי מטלפון ממס הכנסה", ורק טענה שדווח עליה ברווחה). בית הדין נוטה לראות בכך "תירוץ" ולא "סיבה", זאת מחמת המשך הדברים שנאמרו ע"י התובעת באותו פרוטוקול, שם (באותו קטע) טענה כי הקשר שלה עם מר [אלמוני] נועד כדי – "אין לי חברות אין מי שפונה אלי כאדם פרטי, כל הזמן 'אמא ואמא', ואני זקוקה גם להתייחסות כבן אדם", ואילו כיום טוענת שרק עבדה שם (עם הבן ועם הסבא), ללא כל קשרי ידידות או קשר אישי, מה שסותר את טענתה הנ"ל באשר לצורך שיקשיבו לה.

למעשה קיימים כמה הבדלי גרסאות בין דבריה בדיון הנ"ל לבין העולה מעדותם של העדים וטענותיה כיום:

א. אז טענה שלא היתה בביתו של מר [אלמוני], ואולי רק נכנסה לביתו "לשם שירותים או תלוי במזג האויר", ואילו כיום התברר כי היא שהתה בביתו זמנים רבים, אף לגרסתה.

ב. אז טענה כי היא מכירה את מר [אלמוני] כבר מאז שהיא נולדה והם חברים ותיקים, וכל הקשר שלה אתו הוא רק על בסיס שיחות, ואילו כיום הטענה בדבר הקשר הוותיק אינה תופסת מקום, ומפנה מקומה לטענות בדבר שיעורים פרטיים או בישול לסבא וגיהוץ בגדים.

ג. אז טענה כי "לקח אותי פעם בלילה כי נתקעתי עם הרכב", ואילו כיום מתברר אף להודאתה כי היא נסעה עמו מספר פעמים לא מבוטל, ואף הדבר משתקף מעדותם של העדים שהופיעו.

ד. אז טענה כי החביאה את הרכב משום שעוקבים אחריה, טענה שאינה מסתברת בנסיבות הענין, וקל יותר להסיק כי החביאה את הרכב כדי שלא יזהו את קשריה האישיים עם מר [אלמוני].

ה. אז טענה כי "אין לי חברות אין מי שפונה אלי כאדם פרטי כל הזמן אמא ואמא ואני זקוקה גם להתייחסות כבן אדם", ואילו כיום מכחישה כל קשר אישי עם הנטען, והכל נסוב רק סביב השיעורים שלמדה את הבן או בישולים ועיסוק בכביסות לסבא.

1) אף העובדה שהתובעת לא הסכימה להיבדק במכונת אמת, פוגמת בחזקת כשרותה. שהרי בדרך כלל, אשה הנחשדת ובטוחה בניקיון כפיה, אינה מסרבת לבדיקה זו.

כבסיס לסברא זו אביא כמה מקורות (צוינו בספרי "אורות המשפט" חלק ג', עמוד רנה, בפסק דין שכותרתו: "הרשעת בעל דין המתחמת מלענות [דין מרומה] ודין שתיקה כהודאה – אף בעניני אישות וערווה").

ראשית, ראה רמב"ם (סוטה פרק ב הלכה א) פסק (לענין סוטה המסרבת לשתות המים): "וכן אם אמרה איני טמאה ואיני שותה, אין כופין אותה לשתות, ותצא שלא בכתובה."

כן מובא גם ברמב"ם בפרק ג הלכה ב: "אם אמרה 'הין נטמאתי' או 'איני שותה', יוצאה בלא כתובה, והולכת לה."

ובכסף משנה שם (ג, ב) ביאר דין זה: "ומשמע לרבינו, דכל שאמרה איני שותה, אע"פ שלא אמרה בפירוש טמאה אני, מפסדת כתובתה, דכיון שפחדה מלשתות, מוכחא מילתא ודאי שהיא טמאה, שאילו היתה טהורה לא היתה נמנעת מלשתות, והכי אמרינן בירושלמי פרק היה נוטל (הלכה ג) סבר ר"ע האומרת איני שותה כאומרת אני טמאה לך."

ועי' בספר הליקוטים (רמב"ם מהדורת פרנקל, שם) שתמה על הכסף משנה שלא הזכיר שזו משנה מפורשת בפרק ארוסה (דף כד) "ואלו לא שותות ולא נוטלות כתובה, האומרת איני שותה."

הרי שאנו דנים אותה כודאי טמאה, על כל המשתמע מכך (כלשון הירושלמי: "האומרת איני שותה כאומרת אני טמאה לך"), רק משום שנראה לנו שישנו "דין מרומה" מצד האשה, שאינה רוצה לשתות שמא תיתפס בקלקלתה. דין "איני רוצה לשתות" הרהו כדין "איני רוצה להשיב", וגם בדין סוטה, כבדיני ממונות, אנו דנים אותה כאילו שתתה ונמצאת טמאה.

בנוסף, ראה בשו"ת אמרי יושר (להגר"מ אריק זצ"ל, סימן עו) בענין המסרבת לבוא לדין, כתב כך: "כיון דבעלה טוען עליה כמה טענות מעוברת על דת, והיא מסרבת לבוא, הרי כמבורר שכן הוא כאמירת הבעל". הרי שסבר שהתחמקות מלבוא לדין, גורמת לכך שבית הדין יתייחסו לענין כאילו האשה מודה בטענות.

וראה אף פסק דין בית הדין הגדול (לא פורסם, פס"ד מתאריך יג בחשון תשס"ח, במותב הדיינים הגר"א שרמן, הגר"ח איזירר והגר"א שיינפלד שליט"א, בענין חיוב אשה בגט והפסד כתובתה), שם מובא כך: "... לכן בהחלט יש להתייחס לבעל כמי שמנע הבאת עדים לברור", והביאו את הדברים המובאים בשו"ת אמרי יושר הנ"ל, וכן ציינו למאמרו הנ"ל של הגרש"ח שאנן שליט"א ולעוד מקורות.

ועוד ציינו מפסק דינו של הגרז"נ גולדברג שליט"א, חבר ביה"ד הגדול, שכתב בתיק אחר: "אמנם האזנת סתר אסורה על פי החוק, אך בהסכמה ניתן להשמיע זאת, ואם המבקשת מסרבת לכך, זה גופא יכול לשמש הוכחה נגדה וכו'".

ואמנם, נדייק ונאמר כי הצעת בית הדין לבדיקת פוליגרף מתוארת בתוך החלטת בית הדין מיום 30.4.12 כאשר שם נאמר כך –

"בית הדין מציע לצדדים כי האשה תיבדק בפוליגרף על גרסתה, ולפי זה יפסק הדין. האשה מביעה הסכמה עקרונית, אך לטענתה לא תוכל לממן זאת. בית הדין מציע כי בתחילה המימון יהיה במשותף, ולאחר מכן, אם האשה תימצא דוברת אמת, הבעל ישלם הכל, ואם תימצא דוברת שקר, האשה תשלם הכל. האשה לא מסכימה למימון הראשוני, לדעתה אין לה יכולת לכך. אף ב"כ הבעל לא מביע הסכמתו לכך."

כך שלמעשה שני הצדדים לא הסכימו להצעת בית הדין במתכונת הנוכחית. ברם, נראה שאין להשוות את סירובו של הנתבע לסירובה של התובעת, שהרי הסברא נותנת שהתובע אינו יכול להשליך את כל יהבו בתביעת הכתובה, כאשר אינו יודע בידיעה גמורה מה עשתה התובעת עם הנטען, ואינו מוכן להסתמך על תוצאות הבדיקה כדי להסתכן ולהתחייב בסך גבוה לכתובתה, משא"כ התובעת, שהיא יודעת בוודאות האם עשתה את המעשה אם לאו, אינה לוקחת סיכון במה שמסכימה לתלות את כתובתה בתוצאות בדיקה זו. בשנית, הנתבע יכול לפרש אי הסכמתו להצעת בית הדין הנ"ל, משום שבתחילת ההליך, מחצית מהוצאות הבדיקה מוטלות עליו, למרות שאין באפשרותו לדעת בוודאות מה היה בתוך ביתו של הנטען, משא"כ הנתבעת, שרק אם תימצא דוברת שקר היא תאלץ לשלם את כל הבדיקה, כך שלשיטתה שהיא לא זנתה עם מר [אלמוני], אין לה מה לחשוש ממצב של תשלום הבדיקה, הלכך סירובה להיבדק מעורר חשד שמא אין אמת בטענתה כי לא היה לה קשר אישי עם הנטען, מר [אלמוני].

2) שני העדים שהופיעו בפני בית הדין, הנטען ובנו, נראה שהיו מוכנים היטב לעדות, אף שהכחישו זאת, ונוצר הרושם כי הם מנסים להסתיר דבר מה בעדותם, ובייחוד, העד השני, בנו של מר [אלמוני], אשר למרות טענתו בתחילת עדותו כי אינו יודע לשם מה הוזמן לעדות, טרח להדגיש מיוזמתו פעם אחר פעם, כי בין אביו לתובעת לא היה כל קשר אינטימי... בנוסף, בכל פעם שלא היה לו נוח להשיב, טען כי אינו זוכר מה היה, אף שנשאל אודות דברים שקרו רק בשנה שעברה, עובדה שלכשעצמה אינה מעוררת אמון.

3) ע"פ גרסתה של התובעת וכן של בנו של מר [אלמוני], [א' ש'], שהעיד בבית הדין, הקשר עם מר [אלמוני] החל בהחלטה ללמד תנ"ך את הבן, ומשם נמשך לאחר מכן הקשר סביב הטיפול באביו של מר [אלמוני]. ברם, לגרסתו של מר [אלמוני] עצמו, בהצהרתו שנשלחה לבית הדין באמצעות ב"כ האשה, הכל החל בבקשתו כי התובעת תטפל באביו, וכפועל נלווה לכך היא גם למדה את הבן תנ"ך.

בנוסף, כאמור לעיל, בתיאור מהלך הדיון האחרון, בית הדין חקר את התובעת אודות העובדה הלא שגרתית שהיא למדה בביתו של [א' ש'] והוא לא בא אליה לביתה, כפי המקובל בין מורה לתלמיד, והתובעת מגיבה שזה היה יותר נוח לה, וגם הילדים היו יכולים להפריע בבית. בית הדין המשיך וברר עמה איזו הפרעה היתה מצד הילדים, והרי בשעות המאוחרות שהם למדו, לטענתה, הילדים כבר ישנו. התובעת מגיבה כי בחופש הם הלכו לישון מאוחר. כן מגיבה כי לאחר מכן היתה צריכה להמשיך עם הבישולים אצלו. בית הדין העיר לה כי היזמה לבשל ולעזור אצל משפחת שאבו באה רק לאחר תחילת הלימודים עם הבן, ולמרות זאת, כבר בתחילה בחרה ללמוד עם הבן ביתו של מר [אלמוני]. התובעת מגיבה כי היתה עוד סיבה שהלכה ללמוד אצלו בביתו – "כדי להתאוורר מהבית", כלשונה. ב"כ התובעת מוסיפה סיבה נוספת: יש מורות שבתחילת הדרך שלהם בהוראה פרטית הולכות ללמד אצל התלמידים וכך גם במקצועות אחרים.

כאמור לעיל, בית הדין מציין כי שמע לפחות ארבע תשובות על שאלה זו, ולעיתים תשובות מרובות אינם מצביעות על אמירת האמת כהווייתה. בדרך כלל, כשהאמת נאמרת, היא מתגלמת בתשובה אחת ברורה.

ברם, בנוסף לאמור, כל התשובות הנ"ל אינן מסתדרות עם האמור בהצהרתו של מר [אלמוני] שהומצאה לבית הדין ע"י ב"כ התובעת, שם טען כי הסיבה שהתובעת באה אליו הביתה, היתה משום שטיפלה באביו, וכן לא סמך על אף אחד אחר שיבוא לביתו אלא רק על התובעת, וכן ציין שהיא באה דווקא בערב, משום שהיא מטפלת בילדיה, וכן שזאת יכלה לעשות רק בתוך ביתו, ולא הזכיר את הסיבה כי היא למדה את הבן תנ"ך והבן יכל רק בשעות הערב, או שאר מכלול הסיבות שהוזכרו בדבריה ובדברי ב"כ התובעת.

ד. הפסד כתובה במעשה כיעור
בנידון שלפנינו, נראה שמדובר לפחות במעשה כיעור של התובעת, שהייה עם אדם זר בביתו בשעות מאוחרות מאוד, כולל כל המתואר לעיל.

בענין זכאותה של אשה לכתובתה במעשה כיעור מצידה, ראה האמור בפד"ר ח (עמוד 356):

והנה הרמב"ם בפרק כ"ד מהל' אישות פסק דבמעשי כיעור א"צ להתראה והיא מפסידה כתובתה גם בלי התראה. אמנם דבר זה במחלוקת שנוי, והרשב"א בתשו' סי' אלף קפ"ז סובר דאינה מפסדת כתובתה אלא אם כן נאסרת על בעלה, והרשד"ם חאה"ע סי' קס"א פסק כוותי', דבמעשי כיעור אפי' הי' הבעל רוצה לחוש לנפשו להוציאה הי' חייב ליתן לה כל כתובתה עיקר ותוספת, לפי שאינה מפסדת כתובתה אלא באופן שביה"ד מוציאין אותה.

ונראה שיש לדון במקרה והאשה בעצמה הודתה על מעשי כיעור ושלא הגיעו לדברי' לידי טומאה, גם להרמב"ם לא הפסידה כתובתה, שהרי הרמב"ם הדגיש שם בהל' ט"ו: כיצד היא יוצאה משום שם רע: כגון שהיו שם עדים שעשתה דבר מכוער ביותר שהדברים מראין שהיתה שם עבירה אע"פ שאין עדות ברורה בזנות, כיצד וכו' אם רצה הבעל להוציאה תצא בלא כתובה ואין זו צריכה התראה.

משמע דהטעם דמפסדת כתובתה במעשי כיעור הוא, משום שרגלים לדבר עקב מעשי הכיעור שהגיעו הדברים לידי זנות. ולפי"ז במקרה והעדים המעידים על מעשי כיעור קובעים גם שיודעים בבירור שלא זינתה כתוצאה ממעשי הכיעור, לא הפסידה כתובתה. וה"ה כשהיא בעצמה הודתה על מעשי כיעור גרידא ושלא בגדה בבעלה.

ומ"ש הרמב"ם שם בהל' ט"ז: וכן זאת שעשתה דבר מכוער אם רצה לא יוציא, ואע"פ שלא הוציא אין להן כתובה שהכתובה תקנת חכמים היא, כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ולא הקפידו אלא על בנות ישראל הצנועות, אבל אלו הפרוצות אין להן תקנה זו, אלא תהא קלה בעיניו להוציאה. מבואר דאשה שעשתה דבר מכוער איננה זכאית לכתובה משום שאיננה בכלל בנות ישראל הצנועות.

אולם אין בזה יסוד להפקיע את זכותה במה שזכתה כבר בזמן נישואין, כי להפסיד כתובה לא סגי במעשי כיעור מצד עצמו, אלא בגלל שע"י מעשי הכיעור יש להניח, ורגלים לדבר שבאו לידי עבירה. משא"כ באשה שכבר איבדה כתובתה והבעל רוצה להמשיך ולחיות אתה, ע"ז כתב הרמב"ם שחז"ל לא תיקנו כתובה לאשה פרוצה כזאת ומותר לו לחיות אתה גם כשאין לה כתובה ותהא קלה בעיניו להוציאה. [והנה לדעת הפוסקים דהתראה בעוברת על דת משה ויהודית דמפסדת כתובתה, בעי לומר לה שתפסיד כתובה, לכן גם במשמשתו נדה שהוא דבר הידוע לכל הנשים, כמ"ש השבו"י ח"ג ס"ס קכ"ז הו"ד בפ"ת אה"ע סי' קט"ו סקי"א, לא מפסדת כתובה בטרם התרה בה כמ"ש הרשב"א בתשו' סי' תק"מ. ומעתה מ"ש הרמב"ם שם: עוברת ע"ד משה או על דת יהודית וכן זאת שעשתה דבר מכוער – אע"פ שלא הוציא אין להן כתובה שהכתובה תקנת חכמים היא – ולא הקפידו אלא על בנות ישראל הצנועות אבל אלו הפרוצות וכו', הרי לפי"ז באשה שמשמשתו נדה, שאין צורך בהתראה בכדי להוציאה מכלל בנות ישראל הצנועות ול"ל, א"כ התראה להפסיד כתובתה, וע"כ נהי דבאשה זו לא תיקנו חז"ל כתובה, אבל להפסיד כתובתה אחרי שכבר התחייב לה, לאו כל כמיני' להפקיע חיובו גם אם נעשית אח"כ פרוצה אם לא שהתרה בה וכנ"ל].

והנה בפנינו טוען ב"כ האשה: יתכן שהי' מעשי כיעור אבל לא מעשי זנות. גם אם נקבל זאת כהודאת בעל – דין על מעשי כיעור, הרי לפי האמור אין האשה מפסדת כתובתה כשהיא מודה על דברים מכוערים, ויחד עם זה היא טוענת שלא בגדה בבעלה.

בנידון דידן הידיעה על מעשה הכיעור, ואף חשש לזנות, היה מחמת דו"ח החוקר והעדים שהופיעו, כאשר התובעת עצמה ניסתה בתחילה להכחיש הדברים, כמתואר, וכן קיים חשש ממשי למעשה זנות בעקבות מעשה הכיעור, ממילא יש להחיל את האמור באשר להפסד כתובתה, לפחות לשיטת הרמב"ם.

ועוד שם בפד"ר (עמוד 363):

"אכן אשר לדיון ההלכתי, אם במעשי כיעור, כשהדבר ברור שבאותה שעה לא נטמאה, הפסידה כתובתה, בזה לדעתי פסק ההלכה היא שהפסידה כתובתה, וזה כפי שיבואר להלן.

הנה כב' הדר"ג דן בשיטת הרמב"ם שכ' דבמעשי כיעור הדברים נראים שהיתה שם עבירה, שנראה מזה דמשום הכי הוא דהפסידה כתובתה. ומכאן דכל שהדבר ברור שבאותה שעה לא נטמאה, שהעדים עצמם מעידים זאת, או שהאשה עצמה מודה במעשי כיעור אבל טוענת שלא נטמאה, בזה גם לדעת הרמב"ם לא הפסידה כתובתה.

ומצד הנימוק הנוסף שכ' הרמב"ם לענין אם רוצה שלא להוציאה אין לה כתובה דלא תיקנו כתובה לפרוצות, ואדרבא – תהא קלה בעיניו להוציאה, נימוק זה הוא רק שלא לתקן לה כתובה מכאן ואילך, אבל לא להפסידה במה שזכתה מכבר.

ומייתי ראיה לזה, מהני שיטות דנקטי דהתראה בעוברת על דת היא שיתרו בה שתפסיד כתובתה, ומהאי טעמא כתב הרשב"א במשמשתו נדה לא הפסידה כתובתה בלי התראה, אעפ"י שזהו דבר הידוע וברור לכל הנשים איסור הנדות. וא"כ הרי היא בכלל הפרוצות, ואמאי לא הפסידה כתובתה. אלא ע"כ כנ"ל דבמה שכבר זכתה אינה מפסידה, ורק לגבי מכאן ולהבא הוא דמהני הנימוק שלא תיקנו כתובה לפרוצות, דלא חשו חכמים בתקנתן. עכת"ד.

יסוד הדברים עולה לכאורה בקנה אחד עם מה שכ' הח"מ והב"ש בענין מעשי כיעור, דבהא דאמרינן בשו"ע אה"ע (סי' י"א סעי' א') דאם הוציאה בעלה בדבר מכוער לא תנשא לנטען, כתב בח"מ (סק"ג) דיש להסתפק אם העדים יודעים ברי שלא היה עכשיו טומאה, אם יש לחוש שמא פעם אחרת נטמאה. ובב"ש (סק"ד) כתב בזה: ומלשון הרמב"ם פכ"ד מה' אישות הט"ו משמע דלא חיישינן לזה. וכוונתו ברורה למה שהדגיש הרמב"ם דבמעשי כיעור הדברים מראים שהיתה שם עבירה, דמזה נראה שאם הדבר ברור שלא היה שם עבירה, אינו בגדר הלכה זו. ולכאורה יוצא מדברי הב"ש בדעת הרמב"ם דה"ה לכתובה.

ב. אך לענ"ד אין הדבר כן בדעת הרמב"ם, ואין הדיון שבח"מ וב"ש אלא לענין האיסור שעל הבועל, דבהא קאי הסעיף בשו"ע. ובזה ודאי הסברא נותנת דאין מקום לאסור על הנטען, בכה"ג שבמעשי הכיעור לא היה בהם חשש טומאה, לפעם אחרת לא חיישינן. ולענין זה דוקא הוצרך הרמב"ם להדגיש המיוחד שבמעשי כיעור שיש בהם רגלים לדבר. משא"כ לענין הפסד הכתובה, לזה סגי באמת בנימוק האחד שכ' הרמב"ם שבפרוצות הפסידה גם כתובתה שכבר זכתה בה, כדי שתהא קלה בעיניו להוציאה.

והדבר מוכרח בדעת הרמב"ם, כיון דמשמעות דבריו דס"ל דבמעשי כיעור הוה רגלים לדבר, א"כ מעיקר הדין חייב הבעל להוציאה, ולא רק ממדת חסידות בלבד, שכן אין צורך בעדי קיום בכדי לאסרה על הבעל, וסגי בקביעת העובדות. כדכתבו התוס' (קידושין דף ס"ו ע"א ד"ה אמר): דהכא הביאה אוסרת בין בעדים בין שלא בעדים, ואין אנו צריכים אלא שידע הבעל האמת.

והא דפוסק הרמב"ם שאם רצה שלא להוציא לא יוציא, הוא דוקא בגוונא שטוען ברי לי שלא נטמאה, שאומר שמאמין לדברי אשתו, וכלשון הנמוק"י שיובא להלן: שטוען ואומר שאשתו מותרת לו ומכחיש הדבר. וכ"כ בישוע"י (סי' י"א הקצר סק"ד): ומהראוי בכל זה לומר להבעל שמהראוי הוא להוציאה מתחת ידו. אבל אם יאמר שמאמין לדברי אשתו אין כופין אותו בשוטים או בחרמות להוציאה מתחת ידו.

דכיון שטוען ברי אין מחייבים אותו להוציא, דלגבי דידיה לא שייך למיזל בתר הרגלים לדבר. וזה בדומה למה שכ' הפנ"י (כתובות דף כ"ב בתוד"ה הבא עליה) לענין הטוען ברי בתרי ותרי, עיי"ש.

אבל אם הבעל עצמו אומר דאינו יודע, אומרים לו באמת שיש לו להוציאה, אלא שאין בידינו לכופו, דלגבי כפיה צריך ב' עדים דוקא, כדכתב הרי"ף.

ומעתה תקשי אי נימא דכל עיקר לא הפסידה כתובתה אלא מצד דאיכא רגלים לדבר שזינתה, דא"כ כשאינו רוצה להוציאה מצד שטוען ברי שלא נטמאה, הרי איכא הודאת בע"ד שלא נטמאה, וממילא לדבריו לא הפסידה כתובתה, ואמאי אמרינן דבכה"ג שאינו מוציאה מ"מ כתובתה הפסידה. ע"כ אתה אומר, שהוא משום דכיון דעכ"פ נהגה זו בפריצות יתירה הפסידה כתובתה דלא תקנו חכמים כתובה לזו. וזהו גם לשעבר, ולא רק בנוגע למה שמכאן ולהבא.

והנה מקור סברת הרמב"ם הנ"ל בהל' ט"ז, שלא תקנו כתובה לפרוצות נראה ברור שהוא מהסוגיא יבמות פ"ט, לענין נשאת עפ"י ע"א ושוב בא בעלה דאיבדה כתובתה ואמרינן שם בטעמא דמילתא: מ"ט תקנו לה רבנן כתובה – כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, הא – תהא קלה בעיניו להוציאה.

והם הם דברי הרמב"ם בניד"ד, והרי שם המדובר לענין להפסידה הכתובה שכבר נתחייב בה מקודם. חזינן דמטעם זה נפקע חיוב הכתובה.

הרי שיש שסבר שבמעשה כיעור האשה הפסידה כתובתה.

ברם, ראה עוד האמור בזה להלן.

ה. אי זכאות לכתובה מכח תביעתה להתגרש
בנוסף, יש לציין כי התובעת היא זו שתבעה את הגירושין, והבעל הסכים להתגרש, כאמור בהחלטת בית הדין מיום 13.7.11, אלא שהתובעת דרשה אז גם את תשלום כתובתה. עיון בכתב התביעה מעלה כי עילות הגירושין היו בעיקר סביב הטענה שהבעל היה עובד הרבה ולא היה יוצר מספיק קשר עם המשפחה, לטענתה, וכן מועלה חשש, לא בדוק ולא מבוסס, כי הבעל היה בוגד באשתו, וכפי לשונה (סעיף 20) "וככל הנראה בוגד בה עם אחרות". וידוע הדין המקובל כי אשה היוזמת את הגירושין ללא טענה או עילה מבוססת הלכתית כנגד בעלה, אינה זכאית לכתובתה.

בענין זה, ראה דבריו של הג"ר יצחק אלמליח שליט"א (מתוך פס"ד בית דין הגדול, שיצוין להלן) שכתב אודות זכאות כתובה לאשה התובעת הגירושין בעילה שאינה מבוררת הלכתית:

אלא שדברים אלו אמורים רק לגבי מקום שהבעל יצר כלפי האישה מצב שמצד הדין יש לחייבו בגירושין, וכענין מורד או רועה זונות. אמנם במקום שהצר הבעל לאשה וכתוצאה מכך דורשת זו גירושין, הרי שלא תקבל תוספת כתובה שהרי מצינו לגבי מורדת באמתלא מבוררת שאינה מקבלת את תוספת כתובתה כמבואר ברא"ש שמה דכתב לה לא יהיב לה מידי והיינו מחמת שאדעת כן לא כתב לה, וכך הוא בשו"ע סימן עז סעיף ג, ועיין בגר"א שם אות לג, והרי מורדת זו מביאה טעם המתקבל מדוע יש לה למאוס בו ולמרוד עליו ובכל זאת אינה מקבלת תוספת ומתנות דאדעת כן לא כתב לה.

הרי שאינה זכאית לתוספת כתובתה מכח העובדה כי היא זו שתבעה את הגירושין ללא כל אמתלא מבוררת של יצירת עילה מובהקת מחמת מעשיו של הבעל, ויבואר עוד להלן.

ו. נידון דומה בתיק ערעור בבית דין הרבני הגדול
בענין דומה לנידון דידן עסקו בפס"ד בית הדין הגדול (תיק 854682/1). בנידון שהיה לפניהם התעורר חשד כי האשה בוגדת בעלה, מחמת ריבוי מסרונים ששלחה לאדם זר, וכפי שיתואר להלן, וכן האשה הסכימה לתביעת הבעל לגירושין.

וכך תיארו עובדת החשד בטענות שני הצדדים:

בית הדין שמע את הצדדים ואת ב"כ הצדדים.

המערער טען לפנינו, בין היתר, שההליכים לא מוצו בביה"ד האזורי כדבעי, ואלפי המסרונים שהיו בשעות הקטנות של הלילה, מוכיחים בעליל שלאשה ישנם קשרים רומנטיים עם החשודים ואין פני האשה לשלום בית.

לעומתו טוענת האשה בין היתר שחלקם של המסרונים היו מבוימים היות שהבעל ניצל הזדמנות כשהטעינה הפלא-פון בסלון להשתמש בו ולביים מסרונים כאוות נפשו. וכן שהגישה תביעת גרושין רק כשהבעל בגד בה בעוד שפניה לשלום בית.

למעשה דעת הג"ר ציון אלגרבלי שליט"א היתה כי יש לפשר בסך הכתובה, לאור העובדה כי קיים חשד במעשיה של האשה, לאור העובדה כי הכתובה מוגזמת ולאור העובדה כי האשה הסכימה מיד לגירושין.

ברם, נידון דידן מובדל בשתי נקודות ממה שנדון לפניהם; בנידון דידן הדבר יותר מחשד בעלמא, שהרי בנידון שהיה לפניהם היה רק חשד למעשה כיעור (מסרונים בלילה), ואילו בנידון דידן נראה דהוי ממש מעשה כיעור, בהתאם למתואר לעיל, וממילא קיים חשד למעשה איסור וזנות. בנוסף, בנידון דידן האשה היא זו שיזמה ותבעה את הגירושין, ואילו בנידון דידיה הבעל הוא זה שתבע את הגט.

אף דעתו של הג"ר נחום פרובר שליט"א סברה כי יש לפשר בשאלת הכתובה, וכך נימק דעתו:

מסכים אני עם מסקנת יו"ר ההרכב, הרה"ג הרב ציון אלגרבלי שליט"א, לפשר בענין הכתובה, מהנימוק דלהלן:

לאחר עיון בחומר שבתיק על פני הדברים נראה כי שני הצדדים, בבואם לפני ביה"ד, לא רצו זא"ז וע"ז כתב ברבנו ירוחם בספר מישרים חלק שמיני נתיב כ"ג כי במקרה שכזה מקבלת האשה את עיקר כתובה ולא מה שהוסיף לה היות ש"אדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה."

והבנת הדברים כתבו בפס"ד רבניים כרך ח' עמוד 324 פס"ד מהרבנים הגאונים זצ"ל, הגאון הרב יוסף אלישיב, הגאון הרב מרדכי אליהו והגאון הרב בצלאל זולטי. וזה לשונם שם בפס"ד:

"וע"כ נראה לומר דההבדל בזה, במקום שהאשה היא המורדת בבעלה, והבעל רוצה את אשתו, הרי כל ההכרזות וההתראות שנאמרו במורדת וכל התקנות הללו לא באו אלא ללחוץ עליה שתמלך בדעתה ותשוב לחיי שלום עם בעלה, ולכן אם הבעל מגרשה בטרם נגמרו כל הפעולות הללו חייב לשלם לה כתובה ותוספת כתובה, משא"כ במקרה וגם הבעל לא רוצה בה, הרי אין מקום לתקנה זו, וממילא קם דינא שמכיון שהיא לא רוצה אותו, הרי דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה תוספת כתובה."

וכבר כתבתי והארכתי בעצם הבנת רבנו ירוחם וכן ביארתי כי במקום שהבעל אין רצונו באשה והוא זה שגרם למצב שהאשה גם היא אין רצונה בו אזי מגיע לאשה הן כתובה והן תוספת כתובה [יעויין חוברת כנס הדיינים תשס"ח עמודים 112-115]

אולם במקרה שלפנינו, שהאשה העבירה מסרונים לגבר אחר בשעות לא שעות ובכמויות גדולות במשך זמן רב, אין לראות את הבעל כגורם היחידי למצב הגירושין. ויש לראות את הצדדים שניהם שרצונם בגירושין וכן שהם הביאו למצב הגירושין.

ובמקום ספק בחיוב כתובה, מי נחשב למוחזק הבעל או האשה, יעוין בספרו של הגרח"ש שאנן שליט"א, אב"ד תל-אביב, בספרו עיונים במשפט ח"ב סימן מ"ג, שהרחיב בדין זה והביא את הפוסקים בנושא זה. כמו"כ הביא שיש פוסקים הסוברים שבעיקר כתובה הבעל מוחזק ולעניין תוספת האשה מוחזקת.

למסקנת הדברים נראה לי לפשר בכתובה וכפי שכתב היו"ר הרה"ג ציון אלגרבלי שליט"א.

הרי שדבריו עסקו בעיקר בעובדה כי הצדדים מורדים זה בזה, ולא בשאלת החשד למעשה כיעור של האשה, משא"כ בנידון דידן שמלבד העובדה שהצדדים מרדו זה בזה (ואף האשה תבעה את הגירושין), מצטרף לכך אף החשד הממשי לזנותה של האשה תחת בעלה, משום דהוי מעשה כיעור.

וראה שם עוד נימוקיו ושיטתו של הג"ר יצחק אלמליח שליט"א שחילק את דבריו לשני חלקים שונים; דיון בשאלת החשש לכיעור ודיון בשאלת מורדים זה בזה, וכך כתב אודות החלק הראשון:

עברתי על הכתבים שצורפו על ידי הבעל לתיק ועל הטענות הנטענות בכתב הערעור, ויש לחלק טענות אלו לשני חלקים.

הראשון נוגע לניסיונו של בא הכוח לשלול את כתובת האישה מחמת קשריה עם גברים זרים. לעניין זה יש לציין כי הוכח בבית הדין שהבעל מצידו עשה מאמצים "לתפור לאישה תיק", וזאת על ידי ניסיון ליצירת קשר עם גבר זר, תוך שהוא מתחזה לאישה ותוך שהוא מנסה לפתות אותה באמצעות מסרונים. למרות כן, מעיון בפרוט השיחות והמסרונים שהוגשו לבית הדין עולה כי לאישה היה קשר הדוק עם מר [ר' ר'] אשר חרג מהתנהלות מקובלת, וזאת כאשר במשך יותר מחודשיים בשנת 2006 נשלחו מסרונים רבים כל יום בין האישה לבינו, ולרבות בשעות מאוחרות של הלילה.

דברים אלו עולים, על פניהם, לכלל מצב של עוברת על דת יהודית, ובעניין זה נותן הדין כי האישה מפסידה כתובה. אכן על דרך הכלל יש צורך בהתראה טרם שתאבד כתובה. אלא שבמקרים בהם ברור לכולי עלמא כי מדובר במעשים החורגים מהתנהגות תקינה, יש מקום לפסוק איבוד כתובה גם ללא התראה – עיין בפתחי תשובה בסימן קטו ס"ק יא, ועיין גם בדברי הגר"א בסימן שם ס"ק יב לגבי אישה שהייתה רגילה לעשות מעשים שהינם בגדר עוברת על דת.

הרי גם בנידון דידן שייך לומר את הדברים הנ"ל ואף בדרך של "כל שכן", כאשר החשש הוא הרבה מעבר לאותם מסרונים שתוארו בנידון שלפניהם.

ועוד הוסיף באשר לחלק השני:

החלק השני של הטענות נוגע לטענת הבעל כי למעשה גם האישה חפצה בגירושין ומאחר וכן אין מקום לחיוב תוספת כתובה.

מנגד נטען על ידי האישה כי היא מצידה לא רצתה בגירושין, ומאחר והגירושין הגיעו ביוזמתו וברצונו של הבעל הרי שעליו לשלם את מלוא כתובתה.

אלא שמעיון בחומר המצורף לתיק הערעור ולתיק האזורי עולה כי דברים אלו של האישה אינם ברורים כל כך. הצדדים מודים כי למעשה כבר כשנה וחצי קודם לפירוד בפועל לא קיימו יחסי אישות. האישה הסבירה דבר זה בכך שהבעל לא בבית ומגיע בשעה שתיים בבוקר לאחר רכיבה על אופניים (פרוטוקול מיום ה-10.1.10). דברים אלו של האישה קשה לקבל מבחינה הגיונית. ברור הוא כי זוג אשר אינו מקיים יחסי אישות במשך תקופת זמן שכזו נמצא במשבר קשה, ולא ניתן ליישב עובדה זו בכך שהבעל חוזר מאוחר הביתה. אכן, אמירות האישה כפי שנאמרו בתביעת הגירושין שהגישה היא לבית הדין מורות על כך שגם היא מבחינתה הגיעה למסקנה כי הצדדים הגיעו לסוף דרכם המשותפת, ולפי הנאמר בדבריה יחסי הצדדים אינם נורמטיביים כבר מספר שנים.

על רקע האמור יש לבחון את זכותה של האישה לתוספת כתובתה, שכן בעוד לגבי עיקר הכתובה חייב הבעל לשלם כל עוד לא נעשה מעשה הגורם לאיבוד על ידי האישה, הרי לגבי תוספת הכתובה יתכן שהחיוב יתבטל אפילו מחמת הסכמה הדדית של הצדדים על סיום דרכם המשותפת.

ידועים הם דבריו של רבינו ירוחם המחייב גט במקום שהצדדים מורדים זה בזה:

וכתב מורי ה"ר אברהם בן אשמעאל כי נראה לו שאשה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו לאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספ' וכל מאי דיהיב לה מדיליה דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה.

ומשמע אם כן בדבריו כי במקום שבו שני הצדדים אינם רוצים זה את זה, הרי נותן הדין שהאישה אינה מקבלת תוספת כתובה, דאדעת כן לא כתב לה.

אלא שדברים אלו נאמרו במקום שהאישה תובעת את הגט. אמנם באופן שהבעל תובע את הגט הרי שאין בהכרח מקום לאמור שהרי לא שייך לומר דאדעתא למשקל ומיפק, שהרי הוא עצמו היוזם והמבצע של הגירושין וכו'.

הרי שבנידון דידן, שהאשה היא זו שתבעה הגירושין, איבדה זכאותה לכתובה.

ועוד הוסיף שם:

אלא שדברים אלו אמורים במקום שאכן האישה מצידה שלה אין רצונה להתגרש אלא שמאחר שהבעל מעוניין לגרשה אף היא מוכנה ומסכימה להתגרש. אמנם במקום שאף האישה מצידה הגיעה למסקנה כי היא מעוניינת להתגרש, ואף ללא יוזמת הבעל פועלת היא בעניין הרי ששוב הגענו להלכת רבינו ירוחם.

וכפי המבואר בנתיבות משפט לר"ח אלגאזי, הרי שפירוש הדברים הוא שבמצב ששני הצדדים מגיעים לבית הדין ואינם רוצים האחד בשני נחשבים מורדים זה על זה, ומאבדת האישה את תוספת כתובתה.

מטעם זה נראה אם כן כי אין חילוק מי התובע הראשון בבית הדין, שכן כל שנאמר על ידי הצדדים לבית הדין כי אינם רוצים זה בזה הרי שלא תקבל האישה את התוספת.

הרי כ"ש בנסיבות דידן, שהאשה יזמה את הגירושין.

ואמנם בדבריו שם הסיק אף הוא שיש לפשר בשאלת הכתובה –

כאמור קודם, נראה בפשטות כי ההתדרדרות במצב הבין זוגי הייתה נחלת שתי הצדדים. גם אם הבעל לא נהג כיאות לא הוכח כי היה בדבר זה משום מצב של חיוב גירושין, ומכאן כי יש מקום לטעון כי האישה הפסידה את תוספת כתובתה.

למרות האמור נראה כי יש מקום להגיע לפשרה בעניין הכתובה, שכן הבעל הוא שתבע את הגירושין והאישה מצידה נחשבת מוחזקת בכתובתה ובפועל קשה להגיע בצורה ברורה לחקר האמת בעניין (עיין שו"ע חו"מ סימן יב סעיף ה).

ברם, סברתו לפשרה מבוססת על העובדה שהבעל פתח את תביעת הגירושין, משא"כ בנידון דידן שהאשה תבעה את הגט, וכפי שמובהר בהרחבה לעיל.

מסקנה – תוספת כתובה
לאור כל האמור לעיל, מחמת העובדה שנתפסה במעשה כיעור ומחמת העובדה כי זו שיזמה את הגירושין, התובעת אינה זכאית לתוספת כתובה.

האם זכאית לעיקר כתובתה?
מצאנו לעיל כי האשה אינה זכאית לתוספת כתובתה משום שנמצא בה מעשה כיעור וכן משום שהיא זו שגרמה ויזמה את הגירושין.

האם מחמת עילות אלו תפסיד אף את עיקר כתובתה?

ובכן, בהתאם לאמור לעיל וכן המצוין באשר לנסיבות דידן, אם נתפסה במעשה כיעור לשיטת הראשונים אינה זכאית לעיקר כתובתה (שו"ע אבן העזר סימן יא סעיף ג, ועי' גם פד"ר ח עמוד 363 וכן ציטוטים משם המובאים לעיל, כולל הסקת מסקנה ביחס לנסיבות דידן). ברם, ביחס לעילה השניה, אשה היוזמת את הגירושין, אין בכך כדי להפסידה עיקר כתובתה אלא רק תוספת כתובתה. בענין זה, ראה האמור בספר עטרת דבורה לג"ר אוריאל לביא שליט"א, אב"ד צפת טבריה, שכתב בספרו (סימן לו, עמוד 244) כי "אשה התובעת גירושין, לא הפסידה את עיקר הכתובה, כל עוד לא דנו אותה כמורדת המפסידה כתובה", והוכיח הדברים מהגמרא בכתובות לט ע"ב. ברם, ביחס לתוספת כתובה כתב שם (עמוד 243) כי "אם האשה תבעה להתגרש בכך הביאה לגירושין, וללא הצדקה המעוגנת בהלכה והגוררת חיוב הבעל בגירושין, היא אינה זכאית לתשלום תוספת הכתובה וכו'". גם מדבריו של הג"ר יצחק אלמליח שליט"א שהובאו לעיל נראה כי אשה שיזמה הגירושין, הפסידה רק עיקר כתובתה.

הרי לאור האמור לעיל היה מקום לומר שלמרות שמכח זה שיזמה את הגירושין לא הפסידה עיקר כתובתה, אך מכח העובדה שנתפסה במעשה כיעור, אינה זכאית לעיקר כתובתה.

ברם, עדיין אין בידנו לקבוע בוודאות כי בפנינו מעשה כיעור כדי להפסידה אף עיקר כתובתה, ונבאר.

אכן בנידון דידן האשה מודה ששהתה עם הנטען בביתו בשעות מאוחרות בלילה וכן העיד החוקר כי שהו יחדיו בלילה בביתו של הנטען. ברם, עדיין לא הוכח כי הם שהו לבדם בבית הנטען בשעות אלו. הנטען ובנו טענו כי הבן היה בבית בעתים אלו וכן הסב המבוגר. ואמנם אין בפנינו ראיה על כך, אך עדין אין בכוחנו לשלול אפשרות זו, כל עוד אין חולק כי בתקופות מסוימות חי אף הבן בבית וכן הסב המבוגר, אבי הנטען. כן אין ראיה מובהקת למעשה זנות, כגון הגפת תריסים או החשכת הדירה.

ונבאר העניין.

כדי להגדיר הנהגה כמעשה כיעור, צריך שנדע בוודאות כי הנהגה כזו עשויה בוודאות לגרור בעקבותיה מעשה זנות.

וראה הגדרתו של הג"ר שאול ישראלי זצ"ל למעשה כיעור, וההבדל בינו לבין "עוברת על דת" (פד"ר משפטי שאול, סימן ה):

"ב"כ המערער העלה בפנינו טענה שהריקודים לפי מה שהם מבוצעים יש בהם משום מעשה כיעור, ולא רק עוברת על דת. אולם ההגדרה של כיעור, כפי שיוצא מתוך בירורה של הלכה (עי' סי' י"א בפ"ת סק"ז מהישועות יעקב, עו"ש במובאות מהמבי"ט ורע"א בסק"י), הוא רק באופן שהדברים מוכיחים שבמקרה זה עצמו הי' מעשה זנות. משא"כ אם המעשה עצמו אינו מוכיח על זנות באותה שעה, אלא על פרצת גדרי הצניעות שנותן מקום לחשש שמא תזנה בעת אחרת, אין משום כיעור, וצדק כב' ביה"ד קמא שלא דן בדבר אלא מצד עוברת ע"ד."

הרי שכדי להגדיר מעשה כיעור, נדרשים להגדרה של "הדברים מוכיחים שבמקרה זה עצמו היה מעשה זנות" (הכוונה שהכיעור מוכיח על זנות), משא"כ בנידון דידן, שעד שלא נהיה בטוחים שבעת ששהו התובעת והנטען בבית הנטען לא היו בבית באותה שעה אף בנו של הנטען ואביו, ועד שלא נהיה בטוחים שהתובעת והנטען שהו בדירה לצורך מעשה זנות, לא נוכל לומר שהדברים מוכיחים שהיתה זנות באותה שעה.

וכן עי"ש בפד"ר, סימן ז, שכתב:

"כב' ביה"ד מסתמך על מש"כ החזו"א דכיעור הוא רק "בשינו מדרך העולם, ונכנסו לחורבה ולבית גלמוד וכו' ", משא"כ בניד"ד שנכנסו לדירתה של האשה. אולם נ' פשוט, שדברי החזו"א הם כשנכנסו לדירה רגילה, בזמן ובשעה שבני אדם רגילים להכנס זל"ז. ולא כן ניד"ד, שלפי העדויות היה הדבר לאחר חצות לילה וכיבו האורות והגיפו התריסים. האם מעשים מעין אלה אינם בגדר "שינו מדרך העולם"? אתמהה.

הרי שכאשר חסרה ההגדרה של "שינו מדרך העולם" כגון שנכנסו מאוחר בלילה והגיפו התריסים, אין להגדיר המצב כמעשה כיעור, ובנידון דידן נראה שלא הגענו לכלל זה, כאמור לעיל.

ועוד שם:

ואין גם לחלק בין שנכנסים לבית שאינו של אחד מהם לבין שנכנסו לדירה שהיא של אחד מהם, כמבואר שם בהמשך דבריו "דבעינן שיראו את שניהם נכנסו או שהיה א' מהם בפנים, וכבר היה האחד שם, וזה העד לא העיד אלא שראה שנכנסה היא לביתו. ומי יודע אם היה הוא שם או לא. כי אעפ"י שהיה דר שם, אולי לא היה שם בבית". רואים אנו, שהעובדא שהדירה שייכת לאחד מהם אינה מפקיעה מגדר מעשי כיעור, כל עוד היה זה באופן "שאין שום אדם יכול ליכנס ולראות מה הם עושים."

הרי כאשר אנו מסופקים האם לא שהו בדירה אף הבן והסב, לא נוכל להגדיר המצב כמעשה כיעור בוודאות.

לאור האמור נראה לקבוע כי התובעת זכאית לעיקר כתובתה אף שמפסידה תוספת כתובתה.

חישוב עיקר הכתובה
עיקר כתובתה היא מאתיים זוז. לשיטת השולחן ערוך (אבן העזר, סימן סו סעיף ו) מאתיים זוז שווים ל-37.5 דרהם. הדרהם משקלו 64 שעורות, והגרם משקלו 20 שעורות (עי' חזו"א אבהע"ז סו ט, כא), על כן דרהם הוא 3.2 גרם כסף. א"כ, לשיטת השו"ע, מאתיים זוז (עיקר כתובה) שווה ל- 37.5 דרהם שזה 120 גרם כסף (ע"פ חזו"א). ואילו לרמ"א (כפול 8, זוזים דאורייתא), מאתיים זוז שווים ל- 960 גרם כסף.

מחיר גרם כסף טהור (נכון לתקופה זו) הינו כ-4 ש''ח. כך שמאתיים זוזים (960 גרם, לפי הרמ"א) שווה ל- 3840 ש''ח.

לפי השיטה המְּקֵלָה יותר (שיטת השו"ע), שווים מאתיים זוז ל- 480 ש''ח.

מכיון שהצדדים מבני ספרד ובכתובתם לא מצוין שהמאתיים זוז הינם מדאורייתא, יש לקבוע כי הבעל חייב לאשתו בעבור כתובתה סך 480 ש''ח.

מסקנה
התובעת אינה זכאית לתוספת כתובתה. ברם, הבעל חייב בעיקר כתובתה בסך 480 ש''ח.

(-) הרב יצחק אושינסקי, דיין

ראיתי מש"כ הרה"ג יצחק אושינסקי ולכאורה יש להעיר על דבריו, שחלק מהנימוקים שהעלה להפסד תוספת הכתובה של האשה לא הועלו כלל ע"י הבעל או ב"כ, וא"כ יש לדון האם בית הדין רשאי להעלות נימוקים כאלו. ומצאתי בש"ך חו"מ סימן יז סוף ס"ק טז שכותב בשם ספר באר שבע שמותר לדיין לזכות את בעל השטר ע"פ אותה זכות שרואה הדיין בשטר אע"פ שבעל השטר לא טען אותה זכות ולא הרגיש בה כלל. מכאן משמע שבית הדין רשאי להעלות נימוקים שלא העלה אותם בעל דין.

לסיכום, אני מצטרף לפס"ד של הרה"ג יצחק אושינסקי.

(-) הרב מיכאל בלייכר, אב"ד

ראיתי מש"כ עמיתי כב' הרה"ג יצחק אושינסקי שליט"א, וברמה העקרונית הנני מצטרף למסקנתו שהאשה אינה זכאית לכתובה, וזאת אף אם לא נקבל את הטעם של דבר מכוער, שיש מקום לטעון שאולי בכגון דא אין בעובדות שלפנינו כדי לפוטרו מתשלום הכתובה בשל כך. אולם, בצירוף שאר הנימוקים שהעלה הרה"ג יצחק אושינסקי שליט"א, הנני מצטרף למסקנתו. מסקנתי זו מבוססת אף על האמור בבקשת ב"כ האשה עצמה לגירושין "לצרף לתיק תסקיר שהוגש לבימ"ש בתאריך 17.8.11, ואשר מתאר את יחסי הצדדים, כחלק מכתב התביעה של התובעת וממסכת הראיות הכללית בתיק זה."

כאמור, לאחר העיון הנני בדעה שאין מקום לחייב את הבעל בתשלום הכתובה ותוספתה, וזאת כעולה מהדברים שאמרה האשה לפני ביה"ד וכמובא לעיל, וכן מהדברים שנאמרו לפני העו"ס במסגרת התסקיר הנ"ל, כפי שיפורט להלן:

א. האשה מעולם לא רצתה בבעל, כאמור בראש דבריה.

ב. האשה מודה שהבעל לא נקט אלימות כלפיה.

ג. היא זו שרצתה בגט, למרות כל רצונות הבעל בשלו"ב, עד אשר עלה הענין של הבגידה של האשה.

למעשה לא הוכחה שום עילה המצדיקה על פניו לחייב או אפילו להמליץ לגט.

לענ"ד בנסיבות הענין, וכמבואר מהמובא לעיל, היא אינה זכאית אף לעיקר הכתובה.

משכך, משמיעת הצדדים ומקריאת החומר במלואו, וכאמור לעיל, נ"ל שאין מקום לחייב הבעל בכתובה ובתוספתה.

(-) הרב ישראל דב רוזנטל, דיין

מסקנה
הלכה כדעת הרוב, והאשה זכאית רק לעיקר כתובתה בסך 480 ש''ח.

ניתן ביום א' במרחשון התשע"ג
(17/10/2012)