ב"ה
בית הדין הגדול
בפני כבוד הדיינים:
הרב ציון אלגרבלי
הרב יצחק אלמליח
הרב אליעזר איגרא
דיין
דיין
דיין
תיק מספר: 887669/1
תאריך: י"ט באב התשע"ב
07/08/2012)
תובע פלונית
בא כוח התובע טו"ר אברהם גולובנציץ
נתבעות פלוני
בא כוח הנתבעות עו"ד יהודית הוכהויזר
הנדון: כתובה פיצוי גירושין
נושא הדיון: כתובה מוגזמת

פסק דין
לפנינו ערעור על החלטת ביה"ד האזורי טבריה שבה חויב הבעל לדעת הרוב בדמי כתובה בסך 80.000 ₪, בעוד שהסכום שנכתב בכתובה הינו 18,000,000₪.

לדעת המיעוט, יש לחייב את הבעל במלוא הסכום, ותשלום החוב יהיה בהתאם ליכולתו הכלכלית. המערערת תובעת שביה"ד יקבל את דעת המיעוט שמחייב את המשיב בכתובה מוגזמת, ובתור פשרה מוכנה להתפשר על שליש מהסכום.

המערערת מפנה לאמור בכתובת הצדדים:
"וקנינא מיד החתן הנזכר קנין גמור ושלם במנא דכשר למקני אביה מעכשיו כראוי וכתקנת חכמים ז"ל על כל הנזכר למעלה. וגם נשבע שבועה חמורה בתקיעת כף על דעת המקום ברוך הוא ועל דעת הנשבעים באמת לאשר ולקיים את כל הכתוב עליו בשטר כתובתא דא בלתי שום שינוי ותמורה ותחבולה כלל ועיקר."

ולטענתה יש לחייב את הבעל לקיים את שבועתו.

דיון והכרעה
בענין כתובה מוגזמת כבר נכתב באריכות בפד"ר כרך ט"ו ע' 211 ואילך, שורת הדין ח"ח ע' רמג וע' ער, ובספר עיונים במשפט אהע"ז ח"א סי' כד, ויעו' עוד בפסה"ד ביה"ד הגדול תיק 842107/1.

העולה מהמקובץ הוא, שישנם שני טעמים עיקריים על מנת לפטור את הבעל מחיוב כתובה מוגזמת:
א. מדין אסמכתא, כמבואר בגמרא מסכת בבא מציעא קד ע"ב:
"ההוא גברא דקבל ארעא מחבריה, אמר: אי מוברנא לה יהיבנא לך אלפא זוזי. אוביר תילתא. אמרי נהרדעי: דינא הוא דיהיב ליה תלת מאה ותלתין ותלתא ותילתא. רבא אמר: אסמכתא היא. ואסמכתא לא קניא. ולרבא, מאי שנא מהא דתנן: אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא? התם לא קא גזים, הכא כיון דקאמר מילתא יתירתא – גוזמא בעלמא הוא דקגזים."

ופירש"י:
"לא גזים – אינו מקבל עליו דבר גוזמא אלא כמשפט, ולאו אסמכתא היא, דהכי אפסדיה."

כך נפסק בשולחן ערוך, חושן משפט, סי' שכח סע' ב:
"לא עבדה, אלא הובירה כולה או מקצתה, שמין אותה כמה היא ראויה לעשות, ונותן לו חלקו שהיה מגיע לו. ואם התנה עמו: אם אוביר ולא אעביד אשלם אלף זוז, הרי זו אסמכתא ואינו חייב לשלם אלא נותן כפי מה שראויה לעשות בלבד."

וכן נפסק שם בסי' ר'ז סע' יג.

אמנם יש להבחין בין התחייבות על סכום שאין ברשות החתן ביום החופה, אך מדובר בסכום אשר באופן רגיל יוכל החתן לצבור במשך השנים. במקרה זה אין לראות זאת כאסמכתא, וכפי שהקשו התוספות מסכת כתובות נד ע"ב:
"אם רצה להוסיף אפי' מאה מנה מוסיף - תימה דעכשיו נהגו שכותב חתן לכלה מאה ליטרין אע"פ שאין לו שוה פרוטה דבשלמא כשיש לו הוא משעבד נכסיו לזה החוב והואיל ונתחייב אפילו נאבדו אלו הנכסים וקנה אחרים הם משתעבדים אע"פ שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מ"מ אדם משעבד דבר שלא בא לעולם כיון דכתב ודעתיד אנא למיקני כדאמרינן במי שמת (ב"ב קנז ע"א), אבל אותו שאין לו היאך ישתעבד נכסיו שיקנה אחרי כן כיון שלא נתחייב לה היינו דבר שלא בא לעולם, ושאל ר"י לרבי אליהו והשיב לו, דמצינו כענין זה בפרק השוכר את הפועלים (ב"מ צד ע"ב), דתניא מתנה שומר חנם להיות כשואל ופריך במאי בדברים ומשני בשקנו מידו, משמע בכל ענין אע"פ שאין מקנה לו שום נכסים אלא שמשעבד גופו לזה החוב מעתה ולכשיהיו לו נכסים חל שעבודו."

הרי שהתוס' נקטו שהחיוב חל ואין כאן משום אסמכתא, וכפי שכבר הוכיחו ביה"ד האזורי בנימוקי דעת הרוב, שסכום מאה ליטרין בזמנם היה סכום שאפשר להשיגו, וכך כתבו שם שם:
"אבל התוספות אינם עוסקים בהתחייבות מוגזמת, כי הסכום של מאה ליטרין שווה למאה מנה, כמבואר ברש"י שמות כה', לט':

"המנה הוא ליטרא ששוקלין בה כסף למשקל קולוניא".

סכום זה שווה לסכום של מאתיים זקוקים, שנעשה למנהג קבוע במדינות אשכנז, כמבואר בתשובות מהר"ם מרוטנבורג (דפוס קרימונה, סי' צה):
"על אשר שאלת, כמה הוא מאה ליטרא, שכותבין בכתובה? אודיע לך שבוירצבורג נותניןליגבות מאתיים זקוקים מהלכות מדינה."

עולה מכאן, שמאה ליטרין, אינם סכום מוגזם, שהרי המהר"ם מעיד, "שבוירצבורג נותנין ליגבות מאתיים זקוקים", משמע מדבריו, שהיה מקובל לגבות מהבעלים סכום של מאה ליטרין במלואו, הרי שסכום זה אינו מוגזם ובלתי סביר.

יוצא אם כן, שהתוספות עוסקים בהתחייבות סבירה, בסכום שיש בכוחו של החתן במשך ימי חייו לאגור, ועל נכסים אלו יחול בעתיד שעבוד הכתובה: "ולכשיהיו לו נכסים, חל שעבודו מעתה". לעומת זאת, התחייבות על סכום שבדרכו של עולם כנראה שהחתן לעולם לא יוכל להשיגו, כבנידון דנן שבו החתן התחייב על סך 18,000,000 ₪, בזה בפשטות כולי עלמא יודו שהוי אסמכתא.

והנה צריך להבין מדוע בהתחייבות על סכום סביר אין חסרון של אסמכתא. הרי מצד הדין החתן לא מחויב ליתן תוספת מעבר לעיקר כתובה, ואם כן לכאורה ניתן היה לדמות את הדבר ל"אם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי", שהוי אסמכתא למרות שאלף זוז הינו סכום בר השגה.

לשם ביאור הדבר נראה שקודם יש להסביר את החילוק שבין התנאי – "אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא" לבין התנאי של – "אשלם אלפא זוזי". שהרי גם במקרה שהמתחייב אומר "אשלם במיטבא", הרי הוא מתחייב לשלם על מניעת רווח וגרמא, שמצד הדין הוא פטור מלשלם . ביאור הדברים נמצא בדברי קצות החושן סי ר'ז ס"ק ז:
"ומיהו קנין צריך. כתב הש"ך (סקכ"ד) וז"ל, ולפענ"ד דבשידוכין כ"ע מודו דלא בעי קנין, וכן משמע להדיא ממ"ש תוס' (ב"מ סו, א ד"ה ומניומי) והפוסקים שהוא כדאי שיתחייב החוזר בו קנס לדמי הבושת וכו', והוי כמו אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא (שם קד, א), וכן הוא להדיא (בהגהת) [ב]מרדכי דמציעא (סי' שפ"ט) בשם סמ"ג (עשין פ"ב קנט, ע"ג) גבי מלמד דאעפ"י שלא הקנה חייב בקנס, ואפילו מאן דס"ל דמשחק בקוביא דבעי קנין (עיין לעיל סעיף י"ג) מודה הכא."

ואינו נראה, דודאי דין בושת גמור ליכא גבי שידוכין, דבושת אינו חייב עד שיעשה מעשה בגופו, וכדאיתא פרק החובל (ב"ק) דף צ"א (ע"א) והמבייש בדברים פטור. ומבואר בטור ושו"ע סימן ת"ך (סעיף ל"ח) דאפילו רקק בבגדיו פטור. והא דכתב הרא"ש פרק החובל (סי' ט"ו), דיותר בושת בדברים מבושת חבלה, היינו לענין תקנה וסייג שתקנו לקנסו ע"ש, והכא לא שייך תקנה זו דלא תיקנו אלא לבעלי הלשון. ומה שכתבו התוספות ושאר הפוסקים שהוא כדאי לדמי בושת, היינו משום דכבר נתחייב בקנין אלא שהוא אסמכתא, וכדי לסלק אסמכתא סגי לה בכל דהו בכדי שיהיה גמר ומקני. וכן גבי אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא נמי אין בו משום חיוב דלא הוי אלא מניעת ריוח ואינו חייב בזה, אבל אם מתחייב עצמו בכך מהני לסלק אסמכתא כיון שהפסיד על ידו ולכן גמר ומקני. כן כתבו תוספות כהאי גוונא בפרק האומנין (ב"מ פב, א ד"ה לא) ובפרק שבועת העדות (שבועות מג, ב ד"ה מתני'), גבי אבד קתא אבד אלפא זוזי, דמיירי במפרש ולא הוי אסמכתא כיון שחבירו הפסיד על ידו ע"ש. ואע"ג דמזיק אינו חייב אלא בכדי שוויו, אלא כיון דעל כל פנים הפסיד לחבירו, גמר ומקני בכל חיובו, והתם אינו צריך קנין לכך דמחילה אינה צריכה קנין ואינו אלא לסלק אסמכתא. ואע"ג דכתב מוהרי"ק בסי' כט, וזה לשונו: "אפילו לא עבדי קנס אפילו הכי קרוב הוא בעיני דחייב לשלם דמי בושת ע"ש, לא כתבו בלשון ברור, וכבר כתבנו דמדינא ודאי אין בו משום בושת דאינו אלא כשעושה מעשה בגופו".

היינו, החילוק בין "אשלם במיטבא" לבין "אשלם אלפא זוזי", הוא כאשר המתחייב מסלק את חסרון גמירות הדעת שיש באסמכתא, שאז האדם גומר בדעתו להתחייב לשלם עבור ההפסד שייגרם לחבירו, אף שמדינא אינו חייב לשלם.

ונראה שזה גם הביאור בהתחייבות החתן בתוספת כתובה, היינו, במקרה בו הבעל מגרש את אשתו שלא ברצונה ושלא באשמתה אלא מרצונו, הרי שאז נגרם לאשה מחמת הגירושין צער, בושת, ופגם – מעמדה פוחת, ועליה להתחיל את אורח חייה מחדש. אף שמדינא אין לחייב ממון על כגון זה, אך מאחר שדעתו של החתן ליתן תוספת כתובה אם יגרום לאשה את הדבר, הרי שהדבר מועיל לסלק את חסרון האסמכתא, כמו ב"אשלם במיטבא".

אמנם קשה לקבוע מהו הסכום שיחשב כאן בדומה ל"אשלם במיטבא", והדבר גם שונה מאדם אחד למשנהו. כדברי הגמרא בהחובל, "הכל לפי המבייש והמתבייש", אך יש לנו לכל הפחות ראיה מהתוספות בריש פרק אע"פ, שמאה ליטרין השווה למאתיים זקוקין הינו בגדר "אשלם במיטבא". עם זאת, נראה שסכום דמיוני של 18,000,000 ₪ כבנידוננו הינו בגדר "אשלם אלפא זוזי" והוי אסמכתא.

והנה מצינו עוד טעם לסלק חסרון ה"אסמכתא" שבכתובה, והוא בירושלמי בריש פרק אע"פ, בתוספת משום הנאה דחיבת ביאה או חיבת נישואין, כמבואר בקרבן העדה שם, והדברים הובאו בפסק דין ביה"ד האזורי. אבל קושיה זו נשאלה כבר בירושלמי כתובות פרק ה' ה"א:
"אף על פי שאמרו בתולה גובה מאתים כו': במה הוא מתחייב לה? לא כן רבי יוחנן ור' שמעון בן לקיש תריהון אמרין הכותב שטר חוב על חבירו בחזקת שהוא חייב לו ונמצא שאינו חייב ליתן לו רוצה הוא ליתן כמה, וליקרות חתנו של פלוני. עד כדון כשפסק מן האירוסין, פסק מן הנישואין! רוצה הוא ליתן כמה בתשמישה שהוא ערב."

בקרבן העדה מפרש את קושיית הירושלמי: "והכי פירושו: איך יתחייב בתוספת זו? הא הוי הוספה בטעות ואינה כלום". בקרבן העדה בסוגיה זו, לא פירש מהי הטעות, אבל בד"ה "במה הוא מתחייב לה", כתב: "וכן הוא לקמן פרק הנושא". כוונתו לסוגיה שם בהלכה א', שם נידונה טעות דומה:
"הנושא את האשה ופסקה עמו כו': במה הוא מתחייב לה? לא כן רבי יוחנן ור' שמעון בן לקיש תריהון אמרין הכותב שטר חוב על חבירו בחזקת שהוא חייב לו ונמצא שאינו חייב לו, אינו חייב ליתן לו! רבי שמעון בן לקיש אמר עשו אותה כתוספת כתובה."

בקרבן העדה שם, מפרש מהי הטעות, בנושא אשה ומתחייב לזון את בתה, "הא הוי תנאי בטעות, שהיה סובר שחייב לזון את בת אשתו, או שהיה סבור שלא יגרשנה חמש שנים". אם כן, הטעות היא, שסבר שלא יגרשנה חמש שנים, זו התחייבות התלויה בדבר מסופק, והרי היא אסמכתא! זו גם הטעות הנזכרת בפרק אע"פ בתוספת כתובה, כי ההתחייבות תלויה בגירושין שהיא דבר מסופק, וסבר שלא יגרשנה! כשם שהירושלמי מקשה על שתי ההלכות הנ"ל בשתי הסוגיות, בסגנון דומה, כך גם התירוץ בשתי הסוגיות דומה: בפרק אע"פ מתרץ הירושלמי, שיש לחתן הנאה: "רוצה הוא ליתן כמה, בתשמישה שהוא ערב". בקרבן העדה בד"ה "ומשני רוצה הוא ליתן", מפרש: "רוצה הוא ליתן הרבה, בשביל הנאה שיש לו מבעילה ראשונה שבעל". וכן כתב בפני משה ד"ה שהוא ערב לו: "ומחמת חיבת הביאה גמר ומקני", כך גם תירוץ הירושלמי בפרק הנושא הוא: "עשו אותה כתוספת כתובה". בקרבן העדה מפרש זאת:
"דתנן לעיל בפרק אע"פ: אם רצה להוסיף מאה מנה יוסיף, וחייב ליתן לה, דמשום חיבת נישואין גמר ומקני, אף זה שחייב עצמו בשעת החופה, וגמר ומשעבד נפשיה."

עולה מתירוץ הירושלמי בפרק הנושא, שההתחייבות בתוספת כתובה, אינה נחשבת לאסמכתא, משום שקיימת ההנאה של חיבת חופה, ואגב הנאה זו גמר להתחייב בלב שלם. על כוחה של הנאת המתחייב, לסלק חסרון אסמכתא, יש ללמוד גם מהסוגיה ב"ב קעג ע"ב, העוסקת בדין אסמכתא בהתחייבות הערב:
"אמר אמימר: ערב דמשתעבד - מחלוקת ר' יהודה ור' יוסי, לרבי יוסי דאמר: אסמכתא קניא - ערב משתעבד, לר' יהודה דאמר: אסמכתא לא קניא - ערב לא משתעבד. אמר ליה רב אשי לאמימר: הא מעשים בכל יום, דאסמכתא לא קניא וערב משתעבד! אלא אמר רב אשי: בההוא הנאה דקא מהימן ליה - גמר ומשתעבד נפשיה."

אמנם לא נתבאר בירושלמי האם סברא זו של בההיא הנאה שמסלקת את חסרון האסמכתא האם מועילה גם להתחייבות ממונית גדולה יותר מערך ההנאה.
ביה"ד האזורי בנימוקיו מציין למחלוקת השו"ע והסמ"ע בסי' קלא סע' י"ג וכך הם כותבים שם: "בשולחן ערוך חושן משפט סימן קלא סעיף יג, נפסק:
"מי שלא פירש קצב הדבר שערב, כגון שא"ל: כל מה שתתן לו תן לו ואני ערב, או: מכור לו ואני ערב, או: הלוהו ואני ערב, להרמב"ם אין זה הערב חייב כלום. וכל הבאים אחריו חלקו עליו, והכי נקטינן."

אבל הסמ"ע שם ס"ק כה' כתב:
"דאף המחייבים בעלמא בהמקנה דבר שאינו קצוב, מודו הכא דפטור. כיוון דנצטרף לו עוד ריעותא לאסמכתא דערבות. ואע"פ דכל אחד בפני עצמו אמרינן דקנה, מ"מ בהצטרפן יחד, לא קנה."

עולה מדבריו, שההנאה שיש לערב, מסלקת את חסרון האסמכתא, רק אם לא מצטרפת ריעותא נוספת, אבל בתרתי לריעותא, אין ההנאה מועילה לסלק את חסרון האסמכתא. דבריו אלה נאמרו ביחס לחסרון דבר שאינו קצוב, השנוי במחלוקת הרמב"ם ושאר הפוסקים. מכאן יש ללמוד בקל וחומר, שהתחייבות מוגזמת בכתובה, נחשבת לאסמכתא, כיוון שיש בה תרתי לריעותא: א. בכל כתובה יש חשש אסמכתא - אילמלא ההנאה של חיבת ביאה - כמבואר בירושלמי; ב. החיוב הוא מוגזם.

לכן, גם המחבר שפסק, שערב מתחייב בדבר שאינו קצוב, חולק רק בדבר שאינו קצוב, כי נימוקו מפורש, משום שכל הפוסקים חולקים על הרמב"ם. לעומת זאת התחייבות מוגזמת, אינה שנויה במחלוקת, שהרי האומר: "אם אוביר ולא אעביד, אשלם אלפא זוזי", פטור, משום שזו אסמכתא. לכן בכתובה מופרזת, כיוון שיש בה תרתי לרעותא, לכל הדעות פטור. אבל גם את"ל שדין תרתי לריעותא, שנוי במחלוקת המחבר והסמ"ע, רשאי הבעל לטעון קים לי כדעת הסמ"ע.

והנה יש לדון בדבריהם שלכאורה יש מקום לחלק ולומר שדברי הסמ"ע מדברים בתרתי לריעותא משני סוגים ושני שמות, ריעותא של אסמכתא וריעותא של דבר שאין לו קצבה, אבל בנדון דידן מדובר בשני רעותות מאותו שם היינו אסמכתא, ויתכן לומר שבזה גם הסמ"ע יודה לשו"ע שלא הוי אסמכתא. בנוסף, מה שכתבו שהבעל יוכל לטעון קים לי כהסמ"ע הרי הצדדים הם בני עדות המזרח ולדידם אין לומר קים לי כנגד דעת מר"ן.

ואולם מצינו במקום אחר בדיני ערב שנחלקו הפוסקים בדבר. בשלחן ערוך, חושן משפט, סי' קכט סע' ח, ברמ"א:
"מי ששאל חפץ מחבירו ואמר לו: אם לא אחזירנו לך לזמן פלוני אתן לך דמים כך וכך, והעמיד לו ערב בעד הדמים, אף על פי שלגבי השואל הוי אסמכתא ופטור, הערב חייב לשלם (תשובת רשב"א אלף נ). ועיין לקמן סוף סימן קל"א סעיף י"ב."

הרי שלדעת הרמ"א בשם הרשב"א הערב יכול להתחייב על דמים יותר מערך ההנאה שעל פיו משאיל לו את החפץ. וכן סובר בפשטות הסמ"ע שם ז"ל:
"הערב חייב לשלם. הטעם, משום דבערבותו אין שינוי לערבות דעלמא, דהא לא ערב לו אלא אם לא ישלם לו השואל ישלם לו הוא, וכל ערבות דעלמא אף דהיא אסמכתא ילפינן מקרא דנשתעבד בההיא הנאה דמהימניה וכמ"ש לעיל סעיף (ב') [א'] [סק"ד] ע"ש."

וכן דעת התומים כאן ס"ק ז' ז"ל:
"הש"ך בס'ק כ' הסכים כהב"ח דבעי קנין כמ"ש בתשובת הרשב"א דהיה קנין ובאמת הב"ח כתב דבעי קנין בבי"ד חשוב לסלק אסמכתא והרשב"א דכתב קנין כוונתו לב"ד חשוב ואין זה במשמע בתשובהרק נזכר קנין לחוד ועכצ"ל דדעת הרשב"א כדעת הראב"ד לקמן קל"א סע' י"ב וכנראה מדברי הרמ"א דאין בערבות משום אסמכתא... ולפי"ז אנן דקיי"ל לעיל סי מ' כרמב"ם כנראה מסתימת השו"ע והרב יפה השמיט הרב פה קנין דלדעת הרמב"ם דמתחייב בדברים בדבר שאינו חייב אין צריך קנין בעת מסירת החפץ ובדברים מתחייב וא"ש ודו"ק."

אמנם הש"ך ס"ק כ' הסכים לדעת הב"ח שכתב בדעת הרשב"א דבעינן קנין ובב"ד חשוב כדי לסלק את האסמכתא כאן. וע' אמרי בינה חו"מ ח"ב דיני קנינים סי' ב' שביאר דבריו וז"ל:
"ובאמת לא אדע למה לא יכול לחייב א"ע בהאי הנאה דמהימן ליה ומשאיל החפץ ובעד הנאה הזאת דחשיב ככסף למה לא יהיה בידו לחייב א"ע אך על יותר מכדי שוויו דדומה לקונה חפץ השווה ה' בעד י' ומשך החפץ במקום דלא הוי הנאה הכי נימא דלא יהיה מחויב לשלם... אך י"ל אם מחייב א"ע הא הוי אסמכתא רק דהתורה חייבו להערב מטעם בההיא הנאה דקא מהימן ליה וזה מסלק האסמכתא וע' מחנ"א דיני ערב סי' א' שזה מסלק האסמכתא ובההיא הנאה גמר ומשעבד לכן לא מהני רק נגד שנהנה ובעד זה יכול לחייב א"ע אף ביותר ומ"מ לא גמר ומשעבד א"ע רק לפי ערך הנאה ואף לדעת הסוברים דרק ע"י הנאה משתעבד דאם לא כן הוי דברים לחוד מ"מ הא הוי אסמכתא גם כן ורק נגד מה שהיה לו הנאה גמר ומשעבד את עצמו, וקצת י"ל דדין זה תליא במחל' הפוסקים באומר לחבירו זרוק מנה לים ואחייב אני לך."

א"כ הרי לפנינו מחלוקת הפוסקים האם הנאה מסלקת את האסמכתא אף ביותר משיעור ערך ההנאה, ואז הבעל יוכל לטעון קיימא לן כדעת הש"ך והב"ח.

והנה הרי"ף והרא"ש נחלקו לגבי התחייבות בסכום מוגזם, כ"אם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי", האם חייב לשלם לכל הפחות "כמיטבא". הרי"ף כתב בנידון:
"ההוא גברא דקביל ארעא א"ל אי מובירנא לה יהיבנא אלפא זוזא אוביר תילתא אמרי נהרדעי בעי למיתב ליה תלת מאה ותלתין ותלתא ותילתא רבא אמר אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא ורבא מ"ש מהא דתנן אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא התם לא קאמר מילתא יתירתא הכא כיון דקאמר מילתא יתירתא גוזמא בעלמא קאמר. ומסתברא לן דמיחייב ליתן מאי דאוביר בשוה דלא קאמר רבא דהוי אסמכתא אלא מאי דגזים אבל שיעור מאי דאוביר לא הוי אסמכתא ויהיב ליה דתנן שמין אותה כמה היתה ראויה לעשות ונותן לו דכיון דשיעור מאי דאוביר בשוה הוא דיהיב שיעבודא שיעבד נפשיה וגמר ומקני ה"נ מאי דאוסיף על שיעוריה דראויה לעשות הוא דהוי אסמכתא ולא שיעבד נפשיה אבל שיעורא דראויה לעשות דאיתא בכלל אלפא זוזי שיעבודא משעבד נפשיה ומיחייב ביה"

הרי שלדעתו חייב לשלם במקרה כזה על כל פנים כשיעור במיטבא. כנגד כך כתב הרא"ש:
"ולא הבנתי ראיותיו הא דאייתי ראיה ממתניתין ליתא דבמתני' כתב ליה אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא ואי לא כתב לא מחייב מידי מדתלי טעמא שכן כתב לו אבל הכא דאמר יהיבנא לך אלפא זוזי לא כוון אלא להגזים לא שיעבד עצמו לכלום דאי אפשר לחלק דבריו ולומר על מאי דגזים לא שיעבד עצמו ועל השאר שיעבד אלא כל דבריו כמאן דליתנהו דמי ואין כאן שיעבוד של כלום..."

הרי שלדעת הרא"ש אינו חייב כלום, מיהו מסיים הרא"ש את דבריו שם:
"ונ"ל כדבריו ולאו מטעמיה אלא כדפרישית לעיל שכיון שנהגו לכתוב בו אף אם לא כתב מיחייב לשלם מאי דאפסיד הלכך ה"נ כשתסלק דבריו העמידו על דינו וישלם מאי דאפסיד".

בשלחן ערוך, חו"מ סי' שכח פסק המחבר כדעת הרי"ף ז"ל:
"לא עבדה, אלא הובירה כולה או מקצתה, שמין אותה כמה היא ראויה לעשות ונותן לו חלקו שהיה מגיע לו. ואם התנה עמו: אם אוביר ולא אעביד אשלם אלף זוז, הרי זו אסמכתא ואינו חייב לשלם אלא נותן כפי מה שראויה לעשות בלבד".

והרמ"א שם לא הגיה דבר, אולם בסע' א שם על דברי השולחן ערוך:
"המקבל שדה מחבירו, ולא עשתה, אם יש בה כדי להוציא סאתים יתר על ההוצאה, חייב המקבל ליטפל בה שכך כותב לבעל הקרקע: אנא אקום ואזרע וכו' ואעמיד כרי לפניך ותטול חלקך וכו'"

הגיה על כך הרמ"א:
"אפילו לא כתב כך, כמאן דכתב דמי (המגיד פרק י"ח דשכירות ובית יוסף בשם התוס' והרא"ש)."

מדבריו אלה לא ברור האם הרמ"א התכוון לפסוק כדעת הרא"ש בכל דבריו, שכן בסע' ב הוא לא הגיה דבר על דברי השלחן ערוך, ולא הביא את תחילת דברי הרא"ש שנחלק על הרי"ף, וכתב שאינו חייב כלום, ולכאורה משמע שבזה מסכים לדעת הרי"ף. אלא שבסע' א הביא את מסקנת הרא"ש שחייב לשלם "במיטבא" אף שלא כתב כיון שכך נהגו ורק בזה ככונתו לפסוק כהרא"ש או שאפשר לומר שהרמ"א התכוון לפסוק כהרא"ש בכל דבריו.

עכ"פ לענייננו אין בזה נפק"מ, שכן הצדדים במקרה זה הם בני עדות המזרח, אשר הולכים בשיטת המחבר, וגם לדעת הרמ"א, מכיון שכך נוהגים ברוב ככול הכתובות הספרדיות, לכתוב תוספת כתובה, הרי זה כמקום שנהגו לכתוב וחייב עכ"פ לשלם כמיטבא.

טעם נוסף לפטור את הבעל מחיוב כתובה מוגזמת, הוא מתוך ההנחה שהבעל לא כתב זאת אלא לכבוד בעלמא, וכפי שכותב ביה"ד האזורי:
"קיימת אומדנא דמוכח, שהחתן בשעת הנישואין, לא התכוון לעמוד בהתחייבותו לפרוע סכם גבוה מאד. כי ההתחייבות בכתובה, נקבעה בסכום הזוי, שאין לחתן כל אפשרות לפרעו, לפי הנתונים הכלכליים של החתן, ולפי כללי ההסתברות, לא יוכל לפרוע את הכתובה, גם אם יפרע אותה בתשלומים במשך כל ימי חייו. לכן ההתחייבות נועדה למטרה של כבוד בלבד, הן לכבודה של האשה, והן לכבודו של הבעל, שמראה את עצמו כנדיב גדול. גם לכלה ולכל הנוכחים מסביבו, לא היתה אשליה, שהבעל יהיה מסוגל לעמוד בהתחייבותו, וידוע לכל שהתחייבות מסוג זה חסרת כל משמעות מעשית, ונועדה לכבוד בלבד."

בנוגע לענין השבועה שנכתבה בכתובה, יעויין בפד"ר הנ"ל כרך טו, המביא שישנם כמה וכמה צדדים וטעמים לומר שאינו חייב מכח השבועה:
א. לא ברור שהחתן נשבע בפיו, וכך בדרך כלל נוהגים שאינו נשבע בפיו. א"כ יש כאן רק הודאה שנשבע (ואם היה כותב לשון "אני נשבע", נחלקו הפוסקים בזה יעיין בפתחי תשובה יו"ד סי' רלב ס"ק ח), ובהודאה על שבועה פסק הרמ"א, ביו"ד סי' רלב סע' יב, מובא שמי שכתב בשטר שקיבל עליו שבועה אין עליו חיוב שבועה.

ב. מח' הסמ"ע עם הש"ך והט"ז האם מהני לשון קיבל עליו בשבועה במקום אסמכתא הובא בנתיבות המשפט ביאורים סימן רז ז"ל:
"עיין סמ"ע ס"ק נ"ד דאף דידעינן דלא קיבל עליו מהני, ע"ש. וזהו לשיטתו [ס"ק נג] דס"ל דהשבועה מחזק הקנין דגמר והקנה, מהני ג"כ כשציוה לכתוב שקיבל בחרם חמור ובשבועה דאורייתא, דאמרינן ג"כ דגמר והקנה, אבל להט"ז והש"ך [ס"ק כז], דס"ל דאין השבועה מחזק הקנין ואין עליו חיוב רק לקיים השבועה, ודאי דכשלא קיבל עליו רק שכתב כן בשטר, אין עליו חיוב שבועה, כמבואר ביו"ד סימן רל"ב סעיף י"ב בהג"ה."

ג. יש לברר האם היתה תקיעת כף, וגם אם היתה, יש מקום לומר שבהתחייבות בסכום דמיוני אינו אלא כמו הנודר מכל פירות שבעולם, שכין שאינו יכול לעמוד בזה אין הנדר חל, ויהיה תלוי במח' הפוסקים אם תלה את הדבר בתנאי שיכול לקיים את התנאי האם השבועה חלה.

ד. בנוסף יש לצרף דעת הש"ך סי' רז ס"ק כג, בשם מהרי"ו, שתקיעת כף מחייבת רק אם נעשתה בינו לבין האדם שלו מתחייב ובנידונינו גם אם היתה ת"כ הרי היא לא נעשתה בין החתן לכלה אלא בין החתן לרב המסדר קידושין.

ומכל הלין לא נראה שיש לחייבו מכוח שבועה.

בנוסף לאמור, יש בהחלט מקום לומר שבכתובה לא שייך דין אסמכתא, מכיון שהחיוב הוא לא בדרך קנס. כן יש לומר, שהחיוב מתחיל מזמן קבלת הקניין על הכתובה ולא לאחר גרושין, בדומה לחיוב מעכשיו שאפילו באסמכתא בדרך קנס מתבטל דין האסמכתא. קל וחומר בכתובה גדולה, שנראה שלא נכנסת בגדר אסמכתא (ויתכן שנכנסת בגדר דבר שאינו קצוב). ומה גם כשההתחייבות באה על רקע ההיא הנאה שנשאת לו, לא שייך אסמכתא בכתובה גדולה, ובפרט כשהחיוב נעשה על דעת אשתו.

וגדולה מזו אמרו בהתחייבות בת אשתו בכתובה או בזמן הנישואין, למרות שהוא דבר שאינו קצוב שמהני, עיין רמב"ם.

וגדולה מזו, עיין שו"ת מהר"י בסאן, שדן שיכול להוריש/לתת ממונו מעבר להלכה לנולדים לו בדומה לתקנות טוליטולא, למרות שהחיוב מתייחס למי שלא בא לעולם. עיין שם, שדן בחיובים השונים שיש בהן כמה גריעותות, שבדיני הקניינים, שיש לומר שבמסגרת הכתובה תופסים, היות והכתובה מבטלת כל הגריעותות שבקניינים. בדומה לדין "הן הן הדברים הנקנים באמירה", המאיין את הצורך בקניין הוא הדין שההתחייבות בדבר שאינו קצוב ולמי שלא בא לעולם (ונראה שהוא הדין לאסמכתא) תופסת במסגרת ההן הן הדברים הנקנים באמירה או במסגרת הכתובה.

יחד עם האמור, מאחר ולביה"ד האזורי יש לו על מי להסתמך, לא אתקע את עצמי לדבר הלכה. בשים לב שיש לדון בשאלה המתעוררת בצורך בזמננו בכתובה, מאחר ובין כה האשה לא קלה בעיניו להוציאה, לאור חרגמ"ה והמנהג שלא לגרש בעל כורחה. וכן לאור חוק יחסי המעניק שוויון זכויות מעבר להלכה, כך שיש ספק שמא החיוב בטעות מצד הדרישה מהרבנות לכתוב כתובה. וכן לא מן הנמנע שהחיוב המוגזם בא מלחץ קרובי משפחה בניגוד לדעת שני בני הזוג שכנגזר מהאמור שיש לפשר.

מסקנה:
לאור האמור נראה שהתחייבות החתן בסכום מוגזם ודמיוני אינה מחייבת אותו במלוא הסכום הנזכר, אך לכל הפחות יש לחייבו לפי הערך של "במיטבא", וכפי ערך ההנאה, ומובא לעיל.

אולם, מכיוון שקשה להעריך מהו הסכום והדבר משתנה מאדם לאדם, ואילו היה החתן מתחייב בסכום סביר, היינו אומרים שכך הערכתו לשיעור של "במיטבא". אולם בנידוננו כיון שהתחייב בסכום דמיוני של 18,000,000 ₪, אין לנו גילוי דעת מצדו מהו הסכום, לכן נראה שיש לחייבו לכל הפחות בסכום 120,000 ₪, שזהו סכום דמי מחיה לשנה.

הרב ציון אלגרבלי, דיין


ברצוני להוסיף לדברי ידידי הרה"ג אלגרבלי שליט"א.

אף אם נאמר שסכום של מאה ליטרין הוא סכום גבוה, כפי שכתב הרה"ג לבנון שליט"א בשורת הדין, התוספות לא שאל שנבטל את הכתובה מדין אסמכתא, אע"פ שהסכום גבוה ביותר. וע"ש שהאריך להוכיח שהסכום הנ"ל הוא גבוה ביותר.

ולענ"ד אין מהנ"ל כל ראיה, שהרי כתבו התוספות, שנהגו שהחתן כותב לכלה מאה ליטרין. א"כ אין כאן התחייבות פרטית מופרזת, אלא זה היה המנהג, וברור שהמנהג מחייב. לענ"ד אם זה היה מנהג, יש לומר שהסכום, אע"פ שהיה גדול, הוא לא היה מופרז, כי אחרת לא היו מתקנים אותו דומיא דמאה זקוקין כסף צרוף.

ובלשון זה כתב גם בתוספות הרא"ש, כתובות נד ע"ב:
"שאלו את רבינו אליהו היאך יכול אדם לשעבד עצמו על מאה מנה כיון שאין לו עכשיו וגם אינו מחוייב בהן... אבל זה שאין לו נכסים וגם אינו מחוייב החוב היאך יכול לשעבד דבר שאין לו, ומתניתין דהכא איכא לאוקומי כגון דאית ליה, ומיהו קשה על המנהג שלנו דנהיגינן לשעבד כתובה גדולה אע"ג שאין לו כלום, והשיב מצינו כענין זה בפרק השוכר את הפועלים מתנה שומר חנם להיות כשואל."

א"כ ודאי שעל פי המנהג אי אפשר לבוא לדין כתובה מופרזת, שהרי זו דוגמא ל"אם אוביר אשלם במיטבא" – שכך המנהג הקבוע. ואינו דומה ל"אם אוביר אשלם אלפא זוזי", שזה אסמכתא. כן כתב שיטה מקובצת בשם הריטב"א, כתובות נד ע"ב: "ומיהו נהגו שכותב החתן לכלה מאה לטרין אף על גב שאין לו שוה פרוטה וכו'". ובפסקי רא"ש, כתובות פ"ה אות א:
"אבל קשה על המנהג שלנו דנהגו לשעבד עצמו בכתובה גדולה, אע"פ שאין לו כלום."

יוצא אם כן, שאין כל ראיה מהתוספות, שאין חסרון של אסמכתא בכתובה שבה הסכום מוגזם ובודאי בכתובה שהסכום שלה הוא 18,000,000 ₪.

מה שקבע הרה"ג אלגרבלי שליט"א: "לכן נראה שיש לחייבו לכל הפחות בסכום 120,000 ₪, שזהו סכום דמי מחיה לשנה". לענ"ד ניתן לקבוע 180,000 ₪, מהטעמים הבאים:
א. בדרך כלל מקובל שמאתיים זוז של עיקר כתובה נקבע שאלו היו דמי מחיה לשנה. (משנה, פאה פרק ח משנה ח: "מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני". ופרש הר"ש: מאתים זוז - שיערו חכמים שזהו שיעור הוצאתו במזונות ובמלבושיו לשנה).

ב. מאחר שהמדובר הוא בתוספת שהיא מבחינת "אשלם במיטבא", אע"פ שהסך של 120,000 ₪, כדמי מחיה לשנה לאישה אחת הוא סכום מעט גבוה בהשוואה לסכום מחייה של שנה אחת, נראה שאחוז אחד מן הכתובה דהיינו 180,000 ₪, נראה סביר כ"אשלם במיטבא".

הרב אליעזר איגרא, דיין

עיינתי בדברי עמיתי הגאונים שליט"א, אולם לי נראה שנדון דידן אינו נוגע כלל לדיני אסמכתא, לפי שעניין אסמכתא הוא שמתחייב, אולם הבעל בטוח בעצמו שלא יגיע למצב שיצטרך לשלם כגון "אם אוביר ולא אעביד לשלם אלפא זוזא", שהוא מודע להתחייבות שלו, אולם הוא בטוח בעצמו שלא יאביר את הקרקע.

אולם בנידון דנן, שמתחייב 18,000,000 ₪, שהוא סכום אסטרונומי, יש אומדן דעת גמור שאין בכך כלל התחייבות. שהרי החתן בשעת הנישואין לא התכוון כלל להתחייב בסכום הזוי, וכל כתיבת הסכום הנ"ל נועדה למטרה של כבוד בלבד, לכבודה של האשה והן לכבודו של החתן, שמראה את עצמו כנדיב גדול. לכן ברור שלכלה ולכל הנוכחים מסביבו לא היתה כל אשליה שהבעל יהיה מסוגל לעמוד בהתחייבותו, והיא נועדה לכבוד בלבד.

ולכאורה קשה הרי לא הולכים אחרי אומדן דעת לבטל התחייבות, וז"ל הרמב"ם פ"ח מ"ה נזקי ממון הי"ד:
"שור שהיה רועה על גבי הנהר ונמצא שור הרוג בצידו, אע"פ שזה מנוגח וזה מועד ליגח, זה מנושך וזה מועד לישך, אין אומרים בידוע שזה נשכו וזה נגחו, ואפילו גמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצידו, אין אומרים בידוע שזה הרגו עד שראוהו עדים כשרים."

וכן פסק מרן בשלחן ערוך, חו"מ סי' תח סעי' ב, ובשו"ת מהרי"ק שורש קכט כתב:
"ואע"פ שהמרדכי בתשובות השייכות לסדר נשים נראה דס"ל כרב אחא, סמיה להאי מקמי כולהו הני רבוותא שהבאתי לעיל, ועוד דהיכא באיכא פלוגתא דרבוותא אומרים המוציא מחבירו עליו הראיה, ועוד דנהגו כרב אלפס היכא דלא נחלקו עליו התוספות."

ואמנם מדברי הראש בתשובה כלל פו סימן א, משמע דס"ל כהמרדכי, דהלכתא כר' אחא, ע"ש. ועיין עוד שם כלל סח, ובשו"ת הרדב"ז ח"א סי' רפז, ובתשובת הב"ח שבשו"ת גאוני בתראי סי' נד.

הנה ממה שכתבו הרמב"ם והשלחן ערוך: "עד שיראוהו עדים כשרים", דקדק המהרי"ק, דאפילו באומדנא מוכחת ביותר לא אזלינן בתרה דרק ע"י עדים יכולים לפסוק את הדין בדיני ממונות. וז"ל המהרי"ק (שורש קכט):
"אפילו באומדנא רבה כההיא דר' שמעון בן שטח סנהדרין (שם) שאמר אראה בנחמה אם לא ראיתי באחד שרץ אחר חבירו לחורבה ורצתי אחריו ומצאתי סיף בידו ודם מטפטף, הרוג מפרפר, מ"מ לא אזלינן בתר אומדנא... ואין לומר דהיינו דוקא בדיני נפשות משום דכתיב ושפטו העדה והצילו, אבל בדיני ממונות באומדנא רבה כי האי דשמעון בן שטח אזלינן בתרה, דאם כן יקשה לן הא בגרסינן פ' שבועת העדות לד ע"א וכו' אלא ודאי דאין לחלק, ומדחיזן דבדיני נפשות לא אזלינן בתר אומדנא אפילו באומדנא רבה כי האי דשמעון בן שטח ברץ אחר חבירו וכו' ואע"ג דפשיטא שאין לך אומדנא דמוכח גדול מזה, הוא הדין בדיני ממונות לרבנן דפליגי אדרבי אחא והלכה כוותייהו לפי דברי הנך רברבתא שהזכרתי למעלה."

ובשו"ת אבקת רוכל סימן פ"ז כתב וז"ל:
"ומ"ש עוד דאומדנא דמוכח וכו', כמה רב גוברי לאפוקי ממונא באומדנא, ורז"ל אפילו באומדנא דמוכח טובא כגון ההיא דגמל האוחר בין הגמלים לא סמכו."

ובשו"ת הרדב"ז ח"ב סימן תרע"ח כתב וז"ל:
"אין הולכים בממון אחר אומדנא אפילו היכא דמוכח כי ההוא דגמל האוחר בין הגמלים דפליגי ר' אחא ורבנן ופסק הרמב"ם ורוב הפוסקים דאין אומרים שזה הרגו ופטור."

מבואר בדברי הרב דלהרמב"ם ורוב הפוסקים לא אזלינן בתר אומדנא אפילו באומדנא דמוכח טובא, וכמ"ש המהרי"ק ומרן באבקת רוכל הנ"ל, וכ"כ בשו"ת מהרשד"ם חו"מ סימן מ"ה וז"ל:
"כי ידוע ופשוט שדין נזקים כדין שאר דיני ממונות, והתובע שרוצה להוציא צריך ראיה ברורה, ואם לאו לא עשה ולא כלום, אפילו יהיה שם כל האומדנות שבעולם וכמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ח מנזקי ממון שור היה רועה ע"ג הנהר וכו' הרי אתה רואה שאין לך אומדנות גדולות וחזקות מאלו שזה השור ראו אותו בריא כשהיה סמוך לגמל וגמל זה מועד, ועוד שהוא אוחר וכו' ואין מספיק שום אומדנא בעולם להוציא ממון."

ואמנם בדבר שהוא אומד דעת של כל העולם כתב בנתיבות המשפט, סי' טו ס"ק ב, דהרי זה בגדר עדות. ונראה שבנידון דנן, שהוא בגדר עדות שאין כל כוונה להתחייב, וזה אומד דעת של כל העולם, שכל כוונת הבעל לשם כבוד בלבד. זאת ועוד, כשהמעשה ברור והאומדנא מבררת כוונת עושה המעשה מצינו במקומות רבים בש"ס ובפוסקים דפשיטא להו דאזלינן בתר אומדנא דמוכח בממונות. הגמרא ב"ב קלב ע"א, נאמר: "הרי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחרים, ואח"כ בא בנו מתנתו מתנה רבי שמעון בן מנסיא אומר אין מתנתו מתנה שאילו היה יודע שבנו קיים לא כתבן ואמר רב נחמן הלכה כר"ש בן מנסיא". וכן פסקו הרמב"ם, הל' זכיא ומתנה ו, א, ומר"ן בשלחן ערוך, חו"מ סי' רמו סעי' א, וז"ל:
"לעולם אומדין דעת הנותן אם היו הדברים מראים סוף דעתו עושים על פי האומד אע"פ שלא פירש, כיצד מי שהלך בנו למדינת הים וכו' וכן איתא במקומות רבים בש"ס ומהן הא דאיתא בכתובות עט בדין שטר מברחת טעמא מאי משום דלא שריק איניש לנפשיה ויהיב לאחריני ובב"ב קלא: הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא... וכן שם צ"ל קמו בדין מתנת שכ"מ דלא עביד איניש דיהיב כולהו נכסי לאחריני, ובקידושין מט: בדין המוכר נכסיו אדעתא למיסק לארעא בישראל."

ובשו"ת הרא"ש כלל לד סי' א, מנה עוד מקומות בש"ס כיוצא באלו, וכתב דבכל אלו הדברים סמכו חז"ל על אומדנא דמוכח לדון ע"פ אומד כאילו עדים מעידים על דבר זה. וא"כ יש לברר מהו הכלל בזה אימת אזלינן בתר אומדנא בדיני ממונות ואימת לא.

בשו"ת המהרי"ק שורש קכט, כתב חילוק בעניין לדון ע"פ אומדנות וז"ל:
"דכל היכא שהמעשה מבורר אצל הדיינים אלא שאנו מסתפקים בדעת הנותן או המוכר או המגרש אזלינן בתר אומדנא, אבל היכא דלא נתברר גוף המעשה כי ההיא דגמל האוחר בין הגמלים דאין ידוע לנו אם נגחו ואם לאו, בהא פליגי רבנן ורב אחא."

מדברי המהרי"ק עולה דיש להבחין בין סוגי אומדנא, דהיכא שגוף המעשה אינו מבורר והאומדנא באה להוכיח על עצם קיומו, בהא לא אזלינן בתר אומדנא, של עושה המעשה, באיזה אופן ועל דעת מה עשה את המעשה. בהא אזלינן בתר אומדנא, לפי"ז בנידן דידן שהמעשה מבורר ודאי דאזלינן בתר אומדא.

ועיין בב"ח בתשובה (בשו"ת גאוני בתרי סימן נד), מה שהקשה על דברי המהרי"ק. ובקובץ שעורים ה"ב אות תקפ, הקשה על דברי המהרי"ק מהא דמצינו שאלמנה ששהתה כ"ה שנים ולא תבעה כתובתה, הפסידה כתובתה. דסתמא שם שהתה כ"כ זמן בודאי מחלה על כתובתה והרי בכהאי גוונא הוי ודאי אומדנא לברר את גוף המעשה שאנו מכריעים שמחלה על סמך אומדנא דמוכח, ע"ש.

וכתבו האחרונים דכל מה שחילק המהרי"ק, דלא אזלינן בתר אומדנא לברר המעשה, זהו דוקא היכא דבאים אנו להוציא מהמוחזק, אבל היכא דבאים אנו להחזיק הממון ביד המוחזק, בהא אזלינן בתר אומדנא אף לברר המעשה, דמחלוקת רב אחא ורבנן בגמל האוחר בין הגמלים היא לענין להוציא, אבל להחזיק לכולי עלמא אזלינן בתא אומדנא.

וכן נראה מדברי הנ"י בריש פ"ו דב"ב ד' מ"ו דפי' הרי"ף וז"ל:
"מייתינא הכא בגמ' הא דפרק שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצידה וכו' ומסקינן דקי"ל כרבנן דאמרי המוציא מחבירו עליו הראיה, וכן בענין אומדנא לא אזלינן בממונא, בתר אומדנא לחייב, אלא בכולהו אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה, כדתניא שור שהיה רועה ע"ג הנהר ונמצא שור הרוג בצידו וכו'. מבואר מדברי הנ"י דהא דלא אזלינן בתר אומדנא הוא מטעם המוציא מחבירו עליו הראיה וא"כ זהו דוקא היכא דבאים להוציא אבל לאוקמי ממונא אפשר דסגי באומדנא להחזיק. וכן מפורש בשו"ת הרדב"ז ח"א סי' רפ"ז וז"ל אפילו לדעת הרמב"ם ז, ל דפסק כרבנן דלא אזלינן בתר אומדא ה"מ לאפוקי ממונא אבל לאוקמי ממונא הדבר ברור דאזלינן בתר אומדנא."

אם כן בנידון דנן יש אומדנא שאין כל כוונה להתחייב ולהעמיד ממון בחזקתו. בעניין סכום הכתובה אני מסכים עם ידידי הרה"ג ציון אלגרבלי שליט"א, שיש לחייב את הבעל בסכום של 120,000 ₪.

הרב יצחק אלמליח, דיין

העולה למסקנה לדעת הרוב, הבעל חייב בכתובת אשתו בסך 120,000 ₪, והלכה כדעת הרוב.

ניתן ביום י"ב חשוון התשע"ג
(28/10/2012)




הרב ציון אלגרבלי - דייןהרב יצחק אלמליח - דייןהרב אליעזר איגרא - דיין