לפנינו ערעור על החלטת ביה"ד האזורי מיום ז' שבט תשע"א (12/01/11) שבה נכתב:

"לאחר שמיעת דברי הצדדים מחליט ביה"ד כדלהלן:

לאחר שהצדדים הביעו רצונם להתגרש מחליט לביה"ד להוציא פס"ד לגירושין לפיו יתגרשו הצדדים זה מזה.

מאחר ומאז הסכם הגירושין חזרו הצדדים לשלו"ב הרי די בזה כדי לקבל את טענת הבעל הדורש לבטל את הסכם הגירושין, שהרי כל הסכם הגירושין היה למען הסדרת ענייני הגירושין לקראת גירושין בפועל ומאחר ולא התגרשו וחזרו לשלו"ב ממילא ההסכם בטל ועל הצדדים לגבש הסכם גירושין חדש שיחתמו עליו הצדדים.

לאור האמור בסעיף ב' מתייתר הצורך לדון ולקבוע עמדה בעמדות החלוקות בין הצדדים אודות כשירותו של הבעל בעת חתימת הסכם הגירושין, עם זאת מכאן ואילך כל הסכם ביניהם תידרש הבעת עמדה של הקרן לחסויים קודם לחתימת ההסכם.

על הצדדים להביא לידיעת קרן החסויים את פרטי הרכוש של הצדדים ככל שיידרש."

הערעור מתמקד בסעיפים ב' וג' לפסה"ד.

בתיק זה הרקע של המקרה חשוב, לכן נסקור תחילה את השתלשלות האירועים.

ביום י' אדר תשס"ז הצדדים הופיעו בביה"ד האזורי וביקשו לאשר את הסכם גירושין שהוגש לביה"ד [להלן "ההסכם"]. הצדדים הצהיר שקראו את ההסכם בעיון רב וידוע להם תוכנו. הצדדים קיבלו סמכות ביה"ד לדון בכל הסכסוכים שיתהוו ביניהם, כולל בענייני הרכוש. ביה"ד אישר את ההסכם ונתן לו תוקף פסק דין.

מעיון בהסכם עולה כי מדובר בהסכם מסודר וברור שנערך על ידי עורך דין.

בסעיף 2 להסכם הגירושין נכתב שהצדדים יתגרשו זמ"ז בהקדם האפשרי. בפועל, הצדדים התגרשו בביה"ד הגדול ביום א' תמוז תשע"א.

סעיפים 5,6,7,9,10 עוסק בענייני הרכוש. הבעל מוותר על זכויותיו בנכסים רבים, כאשר התמורה היחידה היא התחייבות של האישה לרכוש עבורו דירה עד סך של 250,000$ שתירשם על שמה, ויתאפשר לבעל להתגורר בה.

בסעיף 14 הצדדים הסכימו שהסמכות לביצוע ההסכם תהיה מסורה לביהמ"ש לע"מ.

במהלך שנת 2007 הבעל הורחק מהבית, ובחודש נובמבר 2007 הוגש נגדו כתב אישום בגין איומים. בתיק מצויה חוות דעת של סגן הפסיכיאטר המחוזי מיום 04/12/07 שהוגשה לביהמ"ש בקרית גת. בחוות הדעת נכתב:

"מדובר בגבר בן 58 אינו מוכר למערכת הפסיכיאטרית עד לפני כשלשה חודשים. אז הופנה לבדיקה פסיכיאטרית על פי צו של ביהמ"ש. לפי חווה"ד הקודמת הנ"ל לא לוקה במחלת נפש, אלא קיימת הפרעה מוחית אורגנית על רקע מחלה נוירולוגית מתקדמת. בעיה החלה לפני כשנה וחצי בערך באה לידי ביטוי בהפרעות קשות בתנועה, דיבור, אי-יציבות רגשית, ליקוי בשיפוט ובתובנה. לפי חוות דעת קודמת מיום 18/09/07 נמצא כי אינו אחראי למעשיו ולא כשיר לעמוד לדין."

בחודש נובמבר 2007 הבעל הגיש לביהמ"ש לע"מ תביעה לפירוק שיתוף ושמירת זכויות לפי סעיף 11 לחוק יחסי ממון. אין בבקשה זכר להסכם בין הצדדים. בחודש פברואר 2008 האישה פנתה לביהמ"ש לע"מ וביקשה לאכוף את ההסכם. ביום 05/05/08 הגישה האפוטרופסית של הבעל באותה עת, גב' [צ' ד'] באמצעות ב"כ בקשה להגשת כתב תביעה מתוקן. בבקשה נכתב שהבעל מסר עובדות שאינן מדויקות, וציינה שהשמיט את העובדה שישנו הסכם גירושין בינו ובין אשתו. אין בתיק את כתב התביעה המתוקן.

בתסקיר פק"ס מחודש פברואר 2008 יש תיאור של מערכת היחסים הקשה בין הצדדים. נכתב שם שמאז שלהי שנת 2006 אז עבר הבעל אירוע מוחי ולאחר מכן תאונת דרכים, הופר השלום בבית עד כדי תלונות על אלימות. הבעל אף הורשע ונשלח למאסר למשך 17 יום. מאז יש נתק מוחלט בין הצדדים. פקה"ס המליצה למנות את אחותו של הבעל גב' [צ' ד'] לאפוטרופסית על הבעל. ביום 02/03/08 ביהמ"ש אישר את המינוי.

חוות דעת פסיכיאטרית נוספת על מצבו של הבעל מיום 15/06/08 הוגשה לביהמ"ש במסגרת כתב אישום שהוגש נגד הבעל בגין איומים והחזקת סכין בחודש מאי 2008. במסקנתה נכתב:

"הנבדק אינו חולה נפש אלא סובל מירידה ביכולת הקוגניטיבית עם פגיעה בזיכרון וביכולת להסיק מסקנות ולתכנן את התנהגותו. בעת ביצוע המעשים המיוחסים לו לא יכל להבחין בין טוב לרע ובין מותר לאסור."

ביום 21/04/08 הגישה האפוטרופסית באמצעות ב"כ לביה"ד האזורי בקשה לביטול פסק הדין שאישר את ההסכם. ביום ב' אלול תשס"ח 02/09/08 התקיים דיון. ב"כ טען שהבעל לא היה כשיר לחתום על ההסכם. הבעל עצמו טען שחתם על ההסכם כדי להציל את נכסיו מגורמים עבריינים שחב להם בגלל הימורים. ב"כ האישה השיב שאין יותר מהשערות באשר למצבו של הבעל בזמן שנחתם ההסכם, ולכן יש לאשרו. בסוף הדיון האישה הצהירה שהיא רוצה בבעלה ומוכנה לטפל בו, הבעל הצהיר שגם הוא רוצה בשלום בית.

ביה"ד האזורי החליט בו ביום:

"לאחר שמיעת דברי הצדדים ולאחר שבמהלך הדיון הביעו הצדדים רצונם לגור ביחד וכן ביה"ד נוכח כי האשה פועלת רבות לטובת בעלה, הרי זה מצד טובתו של הבעל וכן מצד עצם הספק המשפטי הנובע ממצב זה להשאיר בשלב זה את תוקף הסכם הגירושין שניתן ע"י ביה"ד בעבר, אולם למנוע מהאשה ומהבעל מלפעול לפיו בפועל ללא הסכמה משותפת עד אשר יבורר בעתיד אם ישתנו הנסיבות שבו ידרש ביה"ד להטיל צו עיקול על כל נכס הרשום ע"ש מי מהצדדים ושלפיו יאסר על כל צד מלשנות או לפעול לשינוי מצב הבעלות של הנכסים שלא בהסכמה משותפת."

ביום 24/11/08 שבה האפוטרופסית באמצעות ב"כ הבעל וביקשה לבטל את פסק הדין. בבקשה נכתב שהצדדים ניסו להשכין שלום בית אך ללא הצלחה. ביום 18/03/09 התקיים דיון, ב"כ האפוטרופסית שב ודרש לבטל את ההסכם. ב"כ האישה השיב שכבר נתנה החלטת ביה"ד ועל הבעל לעתור לפני ביה"ד הגדול.

הצדדים מסרו לביה"ד כי בביהמ"ש בודקים את האפשרות לשנות את האפוטרופוסות וממתינים להמלצת שירותי הרווחה.

ביה"ד החליט בו ביום:

"לאחר שמיעת דברי הצדדים מחליט ביה"ד כי אין בדברים שהועלו היום בדיון מכדי לשנות החלטת ביה"ד מיום ב' אלול ס"ח אי לכך החלטת ביה"ד הנ"ל בעינה עומדת."

על החלטות אלו לא הוגש ערעור.

ביני וביני, התקיים בביהמ"ש למשפחה קדם-משפט בתביעת הבעל לפירוק שיתוף ביום 17/09/08. באותו דיון עלתה אפשרות של שלום בית. כמו כן, עלתה אפשרות שהאישה תמונה לאפוטרופסית במקום אחות הבעל. ביום 24/11/08 הגיש ב"כ האישה בקשה לביטול מינויה של אחות הבעל, ומינוי האישה תחתיה.

ביום 02/04/09 הוגש תסקיר לביהמ"ש לע"מ. התסקיר עוסק בבקשת האישה למנותה לאפוטרופסית במקום אחות הבעל. בסיכום נכתב:

"מערכת היחסים בין החסוי למבקשת ידעו עליות ומורדות שנבעו מהתמכרותו של החסוי להימורים, בשל כך נכנס לחובות עתק, לקח הלוואות בשוק האפור והעמיד בסיכון את רכוש המשפחה. גילה אירועי אלימות קשים כלפי המבקשת... לפני עשרה חודשים חזר לביתו, ומאז הוא מתגורר תחת קורת גג אחת עם המבקשת ועם ילדיו... מאז המבקשת דואגת לכל מחסורו של החסוי. ניכרת אהבה ומחויבות גדולה כלפיו..."

ביום 02/07/09 האישה מונתה לאפוטרופסית של הבעל. וביום 10/11/09 הוגש תסקיר נוסף, משלים, על תפקודה של האישה. פקה"ס משבחת את תפקודה של האישה, אך מציינת שהבעל מתלונן כל העת על תפקודה. פקה"ס מציינת עוד שהבעל לא מבין את תפקודה של האישה, ולכן הוא משנה את דעתו בכל עת בקשר אליה. בסיכום מומלץ למנות אפוטרופוס חיצוני שלא יהיה מעורב רגשית שיטפל בבעל.

ביום 20/12/09 התקיים דיון בביהמ"ש לע"מ בעניין זה. דברי הבעל בפרוטוקול הדיון מתאימים להתרשמותה של פקה"ס בתסקיר. הבעל מאד מבולבל, פעם אחת אומר שהכול בסדר וכי הוא לא זקוק לאפוטרופוס, ובפעם השנייה מבקש להתגרש בתוך חודש. האישה מציינת לפרוטוקול שהבעל סובל מדמנציה.

בהחלטת ביהמ"ש מאותו יום נכתב:

"מתפקדת אשת החסוי בצורה ראויה להערכה, אולם, עם מינויה של אשת החסוי כאפוטרופסית עליו בפועל החלו להתגלות קשיים מצדו של החסוי. החסוי החל להגיע מידי שבוע אל פקה"ס ולהביע את רצונו להתגרש, כמו כן טען שאינו זקוק לאפוטרופוס, אינו מבין מה נעשה עם קצבתו ומבקש לקבל אותה לידיו... התרשמתי כי האפוטרופסית עושה שימוש מושכל עם קצבתו. במהלך הדיון היום התברר כי ככל הנראה נושא הגירושין יעלה על הפרק בין הצדדים, ואכן לדיון היום הגיע החסוי כשהוא מיוצג על ידי עו"ד שרון קולסקי, מינוי ע"פ חוק סיוע משפטי... הצדדים טרם גיבשו עמדם סופית אם פניהם לגירושין. עו"ד קולסקי טוען כי החסוי נחרץ בדעתו להתגרש ואילו האפוטרופסית, כך התרשמתי נגררת אחר רצון זה.."

ביהמ"ש דחה את ההחלטה בעניין ביטול מינויה של האישה למועד אחר עד שיתחוור מה עמדתם הסופית של הצדדים בעניין הגירושין.

ביום 19/07/10 התקיים דיון נוסף. הפעם ייצגו את הבעל שלושה עו"ד, אחד מטעמו, אחד מטעם משרד הרווחה, ואחד מטעם האפוטרופוס הכללי, כולם כאחד ביקשו לבטל את מינויה של האישה. ב"כ שני הצדדים אישרו שפני הצדדים לגירושין. לאור האמור הוחלט בו ביום לבטל את מינויה של האישה, ולמנות תחתיה את הקרן לטיפול בחסויים.

ביום 27/10/10 פנה הבעל לביה"ד האזורי בבקשה לביטול פסק הדין שאישר את ההסכם. בדיון שהתקיים ביום ח' שבט תשע"א 13/01/11 טען ב"כ הבעל מעבר לאמור לעיל, שיש לבטל את ההסכם משום שהיה שינוי נסיבות מאז, כאשר הצדדים חזרו לשלום בית. ב"כ האישה השיב מעבר לאמור לעיל, שכל האישורים הרפואיים הוגשו במסגרת של הליך פלילי שהתקיים כנגד הבעל. ובאשר לשינוי הנסיבות שחל בגלל חזרת הצדדים לשלום בית, טען שהצדדים נמצאים כעת במצב שהיו בו בשעה שחתמו על ההסכם, ולכן יש ליישמו.

האישה הוסיפה שהיא עדיין מטפלת בבעל, למרות שמינויה כאפוטרופוס בוטל זה מכבר.

בעקבות הדיון הזה ניתן פסה"ד נשוא הערעור.

טענות הצדדים
ב"כ המערערת טוען שהיה רק ניסיון מאוחר לשלום בית שלא צלח. מציין שאין יחסי אישות מזה שבע שנים. ומוסיף שגם במשך התקופה שבה הצדדים חזרו לחיות יחד, הם לא ויתרו על זכויותיהם מכוח ההסכם ואף תבעו לאוכפו. מנמק מדוע הבעל ביקש למנות את האישה לאפוטרופוס עליו, משום שאחותו, האפוטרופוסית הקודמת, לא העבירה לו כספים לצרכיו. עוד טוען, שגם אם היה שלום בית, אין די בכך כדי לבטל הסכם שנעשה בקניין.

ב"כ הבעל המשיב שהצדדים חזרו לשלום בית למשך שנה, וטוען, כיצד יתכן שאדם יבקש שאשתו תמונה לאפוטרופוס עליו אם אינו חפץ באמת בשלום בית.

דיון
הצדדים פנו לביה"ד האזורי בבקשה לאישור הסכם גירושין. הסכמתם לגירושין מובנת בנסיבות שהיו באותה עת, כאמור לעיל. אך הוויתור של הבעל על כמעט כל רכושו, אינו מובן בנסיבות אלו, ובכך נרחיב בהמשך.

לאחר אישור ההסכם, המתח הלך והחריף עד הרחקת הבעל מהבית. בחודש יוני 2008 הבעל חזר הביתה, ומאז האישה טיפלה בו במסירות ובנאמנות עד הגירושין בא' תמוז תשע"א. האישה לא הייתה מעוניינת בגירושין עד המחצית השנייה של שנת 2010 [ראה דברי האישה בפרוט' ביהמ"ש מיום 20/12/09]. הבעל באותה עת כבר לא היה יציב מבחינה נפשית ורגשית, והתעניין בעיקר בסכום הכסף שיקבל מדי יום להוצאותיו השונות שכללו בעיקר סיגריות [ראה דברי הבעל בפרוט' הנ"ל]. האישה מונתה לאפוטרופסית רק ביום 02/07/09.

ביה"ד האזורי מנמק את החלטתו בכך שהצדדים חזרו לשלום בית. אך יש להעיר על כך. ראשית, קשה להגדיר את המצב בין הצדדים כחזרה לשלום בית. מצבו המנטאלי והקוגניטיבי של הבעל באותה עת היה קשה, והטיפול של האישה בו דמה יותר לטיפול באדם סיעודי מאשר להשלמה בין בני זוג שחפצים בשלום בית.

שנית, וזה העיקר, הצדדים הסכימו בביה"ד לחזור לשלום בית. וביה"ד כתב בהחלטה: "להשאיר בשלב זה את תוקף הסכם הגירושין שניתן ע"י ביה"ד בעבר, אולם למנוע מהאשה ומהבעל מלפעול לפיו בפועל ללא הסכמה משותפת עד אשר יבורר בעתיד אם ישתנו הנסיבות שבו יידרש ביה"ד להטיל צו עיקול על כל נכס הרשום ע"ש מי מהצדדים...". משמעות הדברים שהסכם הגירושין קיים אבל נכנס להקפאה עד אשר ישתנו הנסיבות, שאז יידרש ביה"ד להטיל עיקול וכו'. הרי שהצדדים לא ויתרו על הסכם הגירושין, אלא רק הקפיאו אותו כדי לתת הזדמנות לשלום בית, שלא צלח לבסוף.

ביה"ד מציין באותה החלטה שישנו ספק משפטי. הכוונה ככל הנראה לטענת ב"כ הבעל שהבעל לא היה כשיר לחתום על הסכם הגירושין. ספק משפטי זה לא התברר עד היום, כאמור בהחלטה נשואת הערעור.

ובאשר להליכים שהתקיימו בביהמ"ש. ב"כ האישה טען שהבעל ביקש לאכוף את הסכם הגירושין, אך כאמור לעיל, אין כל אסמכתא לכך. בתביעה המקורית של הבעל אין זכר להסכם. ובבקשה לתיקון כתב כתיבה, הוזכר ההסכם, אך לא הוצג לפנינו כתב תביעה מתוקן, שככל הנראה אינו בנמצא. ההליכים בביהמ"ש בעניין הרכושי לא התקדמו, מלבד קדם משפט שהתקיים ביום 17/09/08 [ראה החלטת ביהמ"ש מיום 19/07/10 שתביעת הבעל ובקשת האישה הנ"ל נקבעו למחיקה מחוסר מעש].

אך מאידך גיסא, לאחר ההחלטה הנ"ל האישה מונתה לאפוטרופוס של הבעל על דעתה של אחותו, האפוטרופסית הקודמת, והדברים באו לידי ביטוי בדיון ובהחלטה מיום 18/3/09, ויתכן שיש לראות בכך שינוי נסיבות.

לאור האמור, יש לכל הפחות ספק האם חזרת הצדדים לשלום בית נחשבת לשינוי נסיבות שבגללה יש לבטל את ההסכם. ולפיכך איננו מתערבים בשיקול דעתו של ביה"ד האזורי.

אך לאחר העיון נראה שיש טעם נוסף מבוסס לדחות את הערעור, משום שיש פגם מהותי בהסכם זה. כאמור לעיל, כמחצית השנה לאחר שהבעל חתם על הסכם זה, הבעל עבר הסתכלות פסיכיאטרית, ובמסקנתה נכתב שהוא אינו כשיר לעמוד לדין ולא אחראי למעשיו. סגן הפסיכיאטר הראשי כתב מספר חודשים לאחר מכן שהבעל במצב כזה מזה שנה וחצי. אדם כזה אינו בר הכי לחתום על הסכם משמעותי כל כך שמעביר את כל זכויותיו לאשתו.

בנוסף, גם אם הבעל היה בדעתו יש מקום לבטל את ההסכם מן הטעם שמדובר בהסכם הברחת נכסים. הבעל העביר את כל אשר לו לאישה ולילדים, וגם קורת הגג שהאישה הסכימה בטובה להשאיר לו, לפי ההסכם תהיה רשומה על שמה והרי זה כגילוי מפורש על דבר ההברחה. נוסיף, שאם נושי הבעל היו תובעים לגבות את חובותיו מהרכוש שעבר לאישה במסגרת ההסכם, סביר שההסכם לא היה עומד במבחן משפטי, משום שלהסכם זה אין תוקף לפי ההלכה כדאיתא בשו"ע חו"מ סי' צט, ועיי"ש במש"כ בטור בשם תשובת אביו הרא"ש שיש לקרוע שטר זה, ובודאי שלא לאשרו.

נוסיף שבסעיף 15 להסכם הגירושין נכתב שהצדדים מבקשים שביה"ד יאשר את ההסכם לפי הוראות כל דין. משמע גם לפי האמור בחוק החוזים. לכן עלינו לעיין האם יש תוקף להסכם לפי החוק האזרחי. ובעניין זה אין ספק שההסכם בטל. משום שלפי הפרשנות המקובלת של סעיף 18 בחוק כאשר אדם נמצא במצב של חולשה נפשית או גופנית, וחותם על הסכם שהוא גרוע מבחינה אובייקטיבית, ויש חשש של ניצול מהצד השני, יש לבטל את ההסכם. נראה שבמקרה זה התקיימו כל התנאים האמורים ולכן יש להורות שההסכם בטל.

לאור כל האמור יש לדחות את הערעור ולקבוע שההסכם בין הצדדים בטל, הן מנימוקי ביה"ד האזורי והן מהטעמים שהוספנו.

הרב ציון בוארון – דיין

דעתי שאין כל ספק בכך שיש לבטל את ההסכם בגלל חזרת הצדדים לשלום בית. ואציין למה שכתב בשו"ת ישמח לבב חלק אבן העזר סימן כג:

"איש וביתו שנתקשרו על הגירושין בקנין ושבועה חמורה שהאשה מחלה בכתובה כולה או מקצתה, והבעל חייב עצמו לגרשה לזמן שהתנו ביניהם, ושוב עשו שלום ביניהם, אם צריך לחדש לה כתובה אחרת.

המנהג הפשוט ודבר המצוי שהאיש והאשה מתוך קטטה מתקשרים בקנין ושבועה חמורה להפריד זיווגם, שקונים מיד האשה למחול במקצת הכתובה או בכולה בעד מה שנתפשרו ביניהם, ובה שעתא קונים מיד הבעל לתת לה גט לזמן המיועד ביניהם, ואח"כ הוא מחזירה ועושים שלום ביניהם ואין חוששים לחדש כתובה אחרת, וזה לכאורה נגד הדין המובא בשו"ע אה"ע סי' ס"ו סי"ג.

ונראה דטעם המנהג הוא דכיון שקונים מיד הבעל ג"כ לגרש לזמן פלוני והכל נעשה בפעם אחת, כאלו התנה בפירוש שאינה מוחלת אלא ע"מ להתגרש דאל"כ שמא יחזור בו הבעל מלגרש ונמצאת העלובה הזאת קרחת מכאן ומכאן, ואומדנא דמוכח ואנן סהדי שלא נעשית המחילה אלא ע"מ להתגרש באופן שאין הכתובה מתבטלת עד שעת גרושין שאבדה תקות השלום. תדע שהרי מעולם אין קורעין הכתובה באותה שעה שקונים מידם על זה, שכל זה מורה באצבע שעדיין היא כתובה גמורה כאשר בתחילה וכ"ע יודו דלא בעי לחדש כתובה אחרת. זה נראה פשוט וברור בטעם המנהג..."

ועיין שם שהוסיף הרב המחבר שיש מקרים שישנה כוונה לתחולתו של ההסכם לפני הגט:

"ובזה ניחא ג"כ דלא תקשי ממ"ש הרבנים שבעת המאורות הגדולים שהובאו דבריהם בס' שופריה דיעקב סי' מ' בנדון דידהו שמתה האשה קודם הגרושין וכתבו ז"ל, דכיון שנתבטלה כתובה הראשונה ואם החזירה היה צריכים לחדש כתובה אחרת ממי' פקעה זכות יורשיה כפה"ת והבעל יורש את הכל שאין הירושה נפקעת אלא בגרושין גמורים. הרי שכתבו דצריך לחדש כתובה אחרת, דלפמ"ש לא קרב זא"ז מתרי טעמי, חדא דהתם מיירי כשהבעל זקף עליו כל סכי הכתובה בשטר לפרוע לזמנים מחולפים, וא"כ מלבד מ"ש ה' בספר הבהיר בק"ש שם דזקיפה הויה כפרעון ונתבטלה כתובה הראשונה, עוד בה דבאותו נדון קרוב לודאי שקרעו כתובה הראשונה כיון שהבעל זקף עליו כל סכי הכתובה ולא ניחא ליה דליפשו שטרי עלויה, וגם האשה סמוך לבה ואינה חוששת לקריעת הכתובה, מה שאין כן במוחלת כמ"ש. שנית המתבונן בדברי הרבנים בלשון השאלה והתשובה עיניו יחזו דמיירי התם כשבטלו כתובה הראשונה בפועל וע"י שובר שכתבה לו האשה שלא נשאר לה נגדו שום תביעה מפאת הכתובה וכל תנאיה מלבד חיוב המזונות שאם העביר המועד ולא פרע בזמנו יתנכה כל מה שנתן לה מהמזונות, יעו"ש שמבואר כל זה להדיא."

ועיין ספר משפטים ישרים [למלאך רפאל] בחלק ב סימן רסב:

"בנידון שהביא שם אשה אחת התקוטטה עם בעלה ומחלה בכתובתה בקנין הראוי רק שיגרשה ושוב עשו שלום ויום מיומים הוציא שטר המחילה ורצה לפוטרה בלא כתובה על סמך המחילה נראה שאין במחילה ההיא ממש דלא מחלה אלא אם יגרשנה סמוך למחילה דאנן סהדי דלא מחלה לעולם דלא מחלה אלא אם לא עשו שלום והו"ל כמוכר נכסיו לעלות לארץ ישראל וכיוצא דגילוי דעת כלשהוא מהני בהם כתנאי."

ומענין לענין באותו ענין עיין שו"ת שושנים לדוד [צאבח]:

"אשה שנתפשרה בגין כתובתה והתחייבו הצדדים שיתגרשו כעבור 30 יום ואחרי 10 חדשים הגיעה עת פקודת האשה ותגוע ותאסף אל עמה וחופשה לא ניתן לה שהוא גט כריתות ובא אביה שהוא יורשה לפי התקנה [כמתחייב מהכתובה כמנהג המגורשים] ותבע לחלוק בכל מה שיש לבעלה תחת כיפת השמים מאחר והגט לא ניתן לה בזמן המוגבל ולא אח"כ א"כ נתבטלה אותה מחילה וחזר שטר כתובתה לאיתנו ועיין שם שכתב המחבר באריכות שהו"ל כמחילה על תנאי דהיינו אם יגרשנה לסוף 30 יום המחילה קיימת ואם לאו המחילה לא קיימת."

ועיין גם ויאמר יצחק, נופת צופים ועוד שדנו באריכות בענין. וביו היתר יש פוסקים שהתייחסו לשאלה בהיבט נוסף אם יש צורך אחרי מחילת כתובה וחזרה לשלום בית בחידוש כתובה, באופן שמכל האמור יש מקום לומר שתחולת הסכם הגרושין היא רק לאחר הגט. ואפילו נאמר שההתחייבות בהסכם מזמן קבלת הקנין בהסכם, עיין תשב"ץ ח"א סימן צד, הנ"מ כל שלא חזרו לשלום בית משא"כ בנידוננו שהיה ניסיון לשלום ומה גם יש סוברים שההתחייבות מתייחסת לאחר הגט שאז וודאי כשיש שינוי נסיבות כלומר ניסיון לשלום בתקופת הביניים מתבטל ההסכם.

ועיין גם בשו"ת הרדב"ז חלק א סימן שסד:

"והיכא דאמרה סתם מאיס עלי וגם בשעת ההמלכה לא אמרו לה שהפסידה כתובתה ואין כופין ליתן גט בזה יש לדון אם חזרה בה אם הפסידה או לא. ומסתברא דבכה"ג לא הפסידה כתובתה חדא שעיקר הדין בפלוגתא דרבוותא דאיכא כמה גאוני עולם ומכללם הרא"ש ז"ל דס"ל דלא הפסידה כלום עד י"ב חדש: ותו שהדבר ספק אם מחלה בכי האי לישנא או לא מחלה: ותו דסופה הוכיח על תחלתה כיון דחזרה בה משמע דמתחלה לא אמרה כן אלא שחשבה שיגרשנה מיד. ותו דלא אמרינן בכה"ג לא מפקינן ממונא מספיקא כיון שהחוב הוא מבורר צריך שלשון המחילה יהיה ג"כ מבורר ושמור זה שהוא עיקר גדול בדיני ממונות הילכך הדבר ברור אצלי שאם היה הדבר בסתם וחזרה בה שחוזרת לכתובתה."

ולכן בנידוננו בוודאי שהייתה כוונתו של הבעל שההסכם יחול רק אם יתגרשו בסמוך להסכם ולא כשעבר עידן ועידנים והיה בתוך נסיון לשלום בית

כמו כן על פניו נראה שהבעל סבל בזמן חתימת הסכם מבעיות נפשיות כפי שמוכח מהדוח הפסיכיאטרי שהבעל סבל מן רב לפני ההסכם.

ולסיכום יש לדחות הערעור.

הרב ציון אלגרבלי – דיין

הנדון לפנינו ערעור על ביטול הסכם גרושין.

מצטרף אני לדברי הגר"צ אלגרבלי שליט"א.

העובדות הנצרכות:
בית הדין האזורי נתן תוקף משפטי להסכם גירושין שבין הצדדים בתאריך 28/2/07.

הבעל הגיש בקשה לביטול ההסכם ב 5/6/08, בקשתו נדחתה בתאריך 2/9/08. מאוחר יותר הגיש הבעל בקשה שניה לביטול ההסכם.

בית הדין בתאריך ז' שבט תשע"א (12/1/11) ביטל את הסכם הגירושין מאחר והצדדים חזרו לשלום, וזאת בלא לקבוע עמדה, האם הבעל, שהוא כיום חסוי ואשר נקבע לו אפוטרופוס ב2/3/08, היה כשיר לחתום על ההסכם בשעה שחתם עליו. על החלטה זו מערערת העותרת.

בתיק מצויה חוות דעת רפואית של פסיכיאטר מתחילת שנת 08 כי הבעל אינו כשיר משפטית מזה כשנה וחצי וזה כולל את התקופה בה נחתם ההסכם.

יש לנו לברר שלוש נקודות: האם ההסכם נראה הגיוני או שהוא הסכם "מקפח"; אם אכן הוא מקפח, כיצד יש לנו להתייחס אליו; האם הבעל היה כשיר לחתום על ההסכם בשעה שחתם; האם הייתה חזרה לשלום בית, ואם הייתה, האם החזרה מבטלת את ההסכם.

א) על פני הדברים נראה כי ההסכם אינו הגיוני: על פי ההסכם הבעל מעביר את זכויותיו בבית המגורים ללא תמורה לאשתו, בנוסף הוא מעביר לה זכויותיו בחנות ירקות במרכז המסחרי ב[א'] ווכן את תכולת הבית ללא תמורה, האשה מנגד תקנה דירה שבה הבעל יוכל לגור עד סוף ימיו, אולם הדירה תהיה בבעלות האשה.

הוסף לכך כי ע"פ חוות דעת רפואית – אמנם ייתכן שלא נחקרה היטב – הבעל לא היה באותה תקופה כשיר לחתום על ההסכם.

אין חולק כי "חסוי לפנינו" וכי שנים רבות הבעל הוא מוגדר כחסוי ולא ברור לנו מאימתי החלה התקופה שהבעל הוא חסוי.

ב) והנה פסק שו"ע אבן העזר קה ה: "המוחלת כתובתה אינה צריכה לא קנין ולא עדים, והוא שיהיו דברים שהדעת סומכת עליהם, ולא יהיו דברי שחוק והיתול או דברי תימה אלא בדעת נכונה". ומקורו מדברי הרמב"ם.

ואם אמרו דברים אלו לענין מחילה על כתובה, קל וחומר שיש מקום לומר כן לגבי מחילה על רכוש שהיו שייכים לבעל, ומה גם שמדובר ברכוש גדול של דירה וחנות, שמעכב שלא יהיה דבר תימה.

גם על פי חוק צריך שיהיה ברור לבית הדין כי הצדדים הבינו את משמעות ההסכם.

הסכם שנראה על פניו שהוא מקפח צריך שירשם בפרוטוקול כי הצד הנותן נשאל ונתן הסבר מניח את הדעת למה עושה כן. דבר שחסר בו במקרה שלפנינו.

ג) אין ספק שאחר ההסכם חזרו הצדדים לשלום בית, כפי טענת הבעל וכקביעת בית הדין האזורי. אם לא תאמר כן כיצד נוכל להסביר כי אחר הסכם הגרושין מונתה האשה כאפוטרופוס על הבעל על פי בקשתה מיום 24/11/08 אשר אושרה ע"י בית המשפט ונמשכה עד ל20/12/09. שאז מונתה אחות הבעל כאפוטרופוס.

ד) בשולחן ערוך חושן משפט סימן רז סעיף ג אמרו:

"מי שמכר חצרו או שדהו, ופירש בשעת המכירה שהוא מוכר כדי לילך למקום פלוני, או מפני המטר שנמנע, כדי לקנות חטים בדמיו, ה"ז כמוכר על תנאי; לפיכך אם ירד המטר אחר שמכר, או באו חטים והוזלו, או נמנע הדרך לעלות לאותה הארץ, או לא נסתייע לו לעלות או לקנות החטים, הרי זה מחזיר לו הדמים ותחזור לו הקרקע, שהרי פירש שאינו מוכר אלא לעשות דבר פלוני והרי לא נעשה, וכן כל כיוצא בזה. הגה: ודוקא במוכר קרקעותיו, אבל במוכר מטלטלים לא מהני גילוי דעתו, עד שיתנה בדיני תנאי (טור בשם רש"י)."

על כן אף שדברים שבלב אינם יכולים לבטל את ההסכם כשם שאינם יכולים לבטל מכירה, אלא אם כן נכתב במפורש שהסכם זה מותנה באם יתגרשו, מכל מקום כאשר חתמו הצדדים על הסכם שכותרתו "הסכם גירושין", למה יהיה זה פחות ממי שאומר בשעת המכירה שהוא מוכר כדי לילך למקום פלוני? כמו כן יש לדון לגבי חלק ההסכם של מיטלטלין האם צריך תנאי גמור, ועיין פתחי תשובה שם שהביא מחלוקת, האם גילוי דעת במיטלטלין מבטל מכירתם.

ועיין בהרחבה בכמה פד"ר שדנו בעניין זה ועוד בספרי עיונים במשפט אבן העזר סי' מא.

וכבר פסק חלקת מחוקק סימן קטו ס"ק יח:

"ונראה אם אין מוציא אותה והיא מתנהגת מכאן ואילך בדרכי הצנועות וחזרה ממעשיה הראשונים, אסור לדור עמה בלא כתובה וצריך לכתוב לה כתובה אחרת דכתובה הראשונה נמחל שעבודה בשעה שעברה על התראתו."

על כן ברור כי דין הערעור להידחות וההסכם מיום 28/2/07 בטל. הן משום שהצדדים חזרו לשלום בית אחר חתימת ההסכם; הן משום היותו הסכם מקפח ולא נתבררה גמירות דעת הנותן – הבעל; הן משום שיש ספקות רציניים בכשרותו המשפטית של הבעל בעת שחתם על החוזה.

הרב חיים שלמה שאנן – דיין

לסיכום: הערעור נדחה.

ניתן ביום י"ט בשבט התשע"ג (30/01/2013).