לפנינו תביעת בעל לבטל את הסכם גירושין שנערך בין הצדדים.

לצדדים הסכם גירושין מיום 2.5.12, אשר אושר בבית הדין ביום 23.5.12 בתוקף של פסק דין. לצדדים קבוע מועד לסידור גט לשבוע הבא, ביום 10.3.13.

ב"כ הבעל מפרט תביעתו: הבעל מבקש לבטל ההסכם שערכו. ההסכם בחטא, כל מטרתו הייתה לשם הטעיית הרשויות ולהפריד בין חובות הצדדים לשם זכאות מגורמים שונים, אך הצדדים תכננו להמשיך ולנהל חיים זוגיים. האשה ערכה את ההסכם, לא היו שותפים עורכי דין בגיבוש ההסכם, הבעל הגיש בעצמו מכתב לבית הדין בהם מפרט את טענותיו. הבעל מבקש הסכם הוגן. מבקש חלוקה צודקת וקביעת מזונות ילדים הולמים. לבעל נכות של 20 אחוז והוא נמצא בשיקום. לצדדים שני ילדים בפנימייה. הילדים שוהים שבת אחת בחודש אצל האם. הבעל מבקש שבית המגורים יימכר. על הבית אין חוב משכנתא. החובות של הצדדים משולמים, וישולמו על ידם בשווה.

ב"כ האשה מגיב: אין עילה לביטול ההסכם. הבעל אינטליגנטי, וההסכם נערך יחדיו. הם הגיעו יחד לאשרו בבית הדין. יש ויתורים שעשתה האשה, כגון ויתור על מזונות לאחר גיל שמונה-עשרה ועוד. הבעל הסכים למגורים של האשה בבית עד הגיע אחרון הילדים לגיל שמונה-עשרה. אין שינוי נסיבות מאז חתימת ההסכם בשנת 2012. כבר אז היו הילדים בפנימייה. המזונות לשבעת הקטינים אינם גבוהים, ועומדים על סך 5000 ש''ח. כיום בת אחת בצבא. התובע עבר ב"סופר" והשתכר מעל 8000 ש''ח. במסמך של הבעל מופיעה נכות זמנית ולא צמיתה, והוא יכול להשתכר. האשה הסכימה להסכם זה כדי להבטיח קורת גג לילדים, ולכן התפשרה גם במזונות ושאר דברים.

לבקשת בית הדין הבעל מציג תלושי שכר אחרונים, מתחילת שנת 2012 ואחורה, כאשר שכרו נע סביב סך 5000 ש''ח. לטענתו, במועד זה חדל מלעבוד.

האשה מציגה דף חשבון בנק בו מופיעה כניסת המשכורת האחרונה של הבעל, מחודש יוני 2012, בסך 7400 ש''ח נטו.

באשר לגופה של תביעה, ב"כ הבעל מודה כי אין לו ראיות לכך שההסכם פיקטיבי, אך לטענתו ענין זה נלמד מההסכם עצמו – לטענתו, ההסכם עצמו לא הגיוני, בכך שהבעל משאיר לאשה לגור בדירה עד שהילד יגדל. ומוסיף כי אם הבעל לא יוכל לקבל חצי מהבית, הוא לא יוכל לשלם מזונות ילדיו. לטענתו, ההסכם אינו סביר בעליל.

האשה טוענת באשר לנסיבות עריכת ההסכם: היחסים עלו על שרטון והילדים סבלו, ולכן החלטנו לעשות הסכם גירושין. לא עשינו כל סיכום שההסכם פיקטיבי לשם חובות. לא אמרתי שאעזוב את הבית. הבעל השמיץ וקילל אותי. הבעל הוצא בצו הרחקה מהבית.

הבעל מגיב: הכול שקר. האשה הביאה גבר זר הביתה, היא הכירה אותו בצ'ט. האשה בקשה שנעשה הסכם כדי שהיא תקבל דמי מזונות מביטוח לאומי.

ומגיב לשאלת בית הדין: ההסכמה לגירושין הייתה אמתית, החלטנו להיפרד, הסכמתי להתגרש כי האשה הייתה מקללת ומאיימת עלי. אך הסעיף שהבית יישאר למגוריה לא היה מקובל עלי. היא אמרה לי שאני אשאר בבית, לא שמתי לב לסעיף זה. היא אמרה לי שנתגרש, אני אשאר בבית, והיא תשכור דירה בנתניה.

ב"כ הבעל מוסיף כי כל ההסכם היה כדי שהם יישארו יחד, אף שגם הוא מודה שהבעל רצה להתגרש ולא היה לו טוב עם האשה. אך טוען ב"כ הבעל שהאשה הציגה לו מצג שווא שהוא לא יסולק מהבית.

ב"כ האשה טוען: הבעל לא משלם המזונות. אין לאשה הטבות מכל ההסכם הנ"ל, כך שהטענה שההסכם נעשה לשם קבלת הטבות אינה נכונה.

כן מפנה ב"כ הבעל אל מכתבו של הבעל לבית הדין מיום 25.6.12 בבקשתו האישית לביטול ההסכם, ומוכיח מכך כי טענתו, שנשלחה והתקבלה בסמיכות להסכם שנערך, הינה אוטנטית.

בית הדין מציין כי מכתב זה נשלח ע"י הבעל אף ביום 4.7.12 בנוסח זהה.
עד כאן הטענות ההדדיות של הצדדים. עתה נעבור להכרעת הדין.

חוסר תימוכין לטענה שההסכם היה פיקטיבי
למעשה, לפני בית הדין לא הוצגה כל ראיה שאכן ההסכם לא נערך למטרת גירושין אלא למטרה שונה, וכן לא הוצגה כל ראיה כי ההסכם הינו פיקטיבי ולא אמתי, אף שהתבקשה ראיה שכזו. כאמור, ב"כ הבעל הודה כי אין לבעל ראיה לכך. אף לטענת הבעל ובא כוחו, הצדדים תכננו להתגרש, אלא שטענו שהבעל הוטעה בהסכם, כאשר סבר שלמרות הגירושין הוא יוכל להמשיך לגור בבית עם האשה. ברם, ב"כ הבעל טוען כי ההסכם מוכיח מתוכו כי הוא לא נעשה לשם הסכם ריאלי וכן, אלא לשם פיקציה בלבד, בשל היותו "לא סביר בעליל".

ובכן, בית הדין מתקשה למצוא תימוכין לטענתו של הבעל. ונבאר להלן את האמור.

טענה בדבר הסכם בלתי סביר
לצדדים שבעה ילדים, ובעת עריכת ההסכם שניים מהם לא התגוררו בבית הצדדים. גובה המזונות שהתחייב בהם הבעל, סך 5000 ש''ח ועוד מחציות בהוצאות מיוחדות, אינם גבוהים אף לחמשה ילדים. בשל כך, הסעיף בהסכם המקנה לאשה זכות לגור בדירה המשותפת עד הגיע אחרון הילדים לגיל שמונה-עשרה, אינו נראה כה תמוה וחסר היגיון, כאשר בעצם מהווה הדבר דמי מדור אף עבור הילדים. אף העובדה שדמי המזונות בהסכם נקבעו רק עד גיל שמונה-עשרה ולא מעבר לכך, היא סוג של הטבה שזכה בה הבעל, שהרי בלא מעט הסכמים החיוב נמשך באופן חלקי אף מעבר לגיל 18. כן נאמר בהסכם כי האשה תפרע החובות בתיק איחוד בהוצל"פ ושאר החובות יחולקו בין הצדדים בחלקים שווים, כך שאף בשאלת החובות לא קופחה זכותו של הבעל. בנוסף, במסגרת הסכם זה, ויתרה האשה על כתובתה. בנוסף, אף שהבעל עבד במקום מסודר ומן הסתם צבר זכויות במקום עבודתו, אין בהסכם דרישה לחלוקת זכויות כספיות בין הצדדים, כפי המקובל בחלק מההסכמים.

מהאמור עולה כי אין כל ביסוס לטענה כי מתוך ההסכם עצמו בולט חוסר היגיון או חוסר צדק לרעת התובע וכי ההסכם נראה מוטה לטובת האשה, כטענת ב"כ הבעל.

בנוסף, אף אם נניח כי היו בהסכם זה תנאים בלתי סבירים, עדיין אין בכך כדי לבטל הסכם שנחתם ע"י שני צדדים. וראו בעניין זה מה שנכתב בע"א 537/82 ברק נ' ברק פד"י לח (4) 626:

"הצדדים להתקשרות הם הדואגים לענייניהם וכו', אפשר שצד זה, המתקשר בחוזה, מודע לכך כי ההישגים הם בעיקר לזולתו, ובכל זאת, מטעמים הרצויים לו, הוא מתקשר באותו הסכם. אל לו לבית המשפט להתערב בכגון דא וכו'."

סברא זו מתאימה ונכונה במקרים רבים. ועי' פסק דינו של הגר"א שינפלד שליט"א (שורת הדין, כרך טו, עמ' תנב).

ההסכם אושר ע"י דיין שעבר עליו בנוכחות הצדדים ובשיתופם
הסכם זה נשוא התביעה אושר בבית הדין ע"י אחד מדייני הרכב זה, אשר כדרכו עבר בעיון על ההסכם עם הצדדים, בירר עמם האם ההחלטה לגירושין היא סופית, וידא כי הם מבינים את משמעות ההסכם והוא נעשה מרצונם החופשי, ואף הוסיף שני סעיפים נצרכים בהסכם: ויתור האשה על כתובתה ומניעת תביעות הדדיות עתידיות מעבר לאמור בהסכם. הצדדים אף אישרו הוספת שני הסעיפים הנ"ל בחתימת ידם. כך שלא יהיה ניתן לטעון כי הבעל לא הבין את המשמעות של ההסכם עליו הוא חתם, וכאדם נורמטיבי מן היישוב, היה עליו לדעת ולשער כי הסכם גירושין הוא מסמך משמעותי ומחייב, וכל טענה אחרת אינה סבירה ואינה מתקבלת על דעת הגיונית.

כאסמכתא לטענה זו, ראה גם פס"ד ביהמ"ש העליון בענין ע"א 359/86, קוך נגד קוך, פד"י לט (3) 421, שם נאמר:

"ספק בלבי אם לאחר קבלת אישור להסכם ממון בין בני זוג במעמד של שופט, דיין או עורך נישואין וכו', יכול בן זוג להישמע בטענה שכרת את ההסכם בניגוד להצהרתו, מרצונו הטוב והחופשי."

נוסיף, כי על פי התרשמות בית הדין מן התובע לאור הדיון שהתקיים, אין הוא נראה לבית הדין כאדם "אויל וטיפש", כפי שמגדיר את עצמו בהודעותיו לבית הדין ובכתב התביעה.

טענת התובע כי לא הבין את משמעות התחייבותו
בית הדיון מתקשה לקבל טענת הבעל האמורה בסעיף 6 לכתב התביעה כי "התובע יטען כי האמין בנתבעת וסבר כי אכן לא תעשה היא כל שימוש בהסכם הגירושין הנ"ל" וכו'. וכאן גדולה התמיהה – וכי אדם חותם על מסמך כה משמעותי מתוך הנחה כי המסמך לא ימומש? והרי אין בכך כל היגיון! בנוסף, לאור דברי הבעל הנ"ל שבכתב התביעה, נראה שהבין כי למעשה הם מתגרשים ללא כל הסכם גירושין ביניהם, שהרי סבר שהסכם זה אינו בתוקפו – ואף זאת קשה לקבל – וכי יסכים בעל ללכת לקראת גירושין ללא כל הסכם המסדיר את חיוביו לאשתו ולילדיו, ואף ללא ויתור האשה על כתובתה?

בנוסף, בית הדין עיין בהודעותיו של הבעל הנ"ל שנשלחו לבית הדין, ושם כתב הבעל (נוסח זהה בשתי ההודעות): "אני מודה ומתוודה שאשתי לחצה אותי לחתום על ההסכם בערמומיות ובשקריות, הבטיחה שאנו מתגרשים רק בגלל החובות הרבים שצברה שלא תתבע אותי לעולם ושאנו נמשיך לחיות בבית כזוג נשוי, אבל לפתע לפני שבוע הכריזה שעוברת עם הילדים לנתניה ומחפשת דירה לשכירות". ועוד שם: "כמו כן, בגלל שהאמנתי להבטחותיה חתמתי בעיוורון ובטיפשות לתת מזונות בסך 5000 ש''ח בשעה שאני מרוויח פחות מכך במשרה מלאה כולל שעות נוספות בסופר וכו'". ועוד כתב שם: "ועוד חתמתי בטיפשותי לתת לה לגור עם ילדי עד שהקטנה תגיע לגיל 18 בבית אתו רכשו הורי ונתנו לנו אותו במתנה כל עוד אנו נשואים". וסיים: "אני מתחרט על איוולתי הרבה ומבקש בזאת לדחות את פסק הדין למתן גט עד שנסכם בינינו הסכם חדש שיגבה אותי ושיאפשר לי ולילדי לחיות אחרי הגט בכבוד ולא בביזוי."

ובכן, טענתו במכתב זה כי "... הבטיחה שאנו מתגרשים רק בגלל החובות הרבים שצברה שלא תתבע אותי לעולם ושאנו נמשיך לחיות בבית כזוג נשוי", אינה מתאימה לאדם בר דעת, אשר עליו לקחת בחשבון כי כאשר בני זוג מתגרשים ונחתם הסכם ביניהם, הסכם זה עלול להיות ממומש ביום מן הימים.

נדגיש – הסכם זה נשוא התביעה אינו הסכם מרושל שנערך בין הצדדים בכתב יד, אלא הינו הסכם מודפס בן שני עמודים, אשר תחילתו במבוא מסודר, ולאחריו מפורטים סעיפי ההסכם באופן נאות וסביר, כך שקשה טובא לשמוע טענה שמשמעות ההסכם והשלכותיו לא היו ברורים וידועים לתובע.

וכבר ידועה ההלכה שלא נאמן אדם בטענתו שלא הבין על מה חתם או שלא הבין את משמעות הדברים הכתובים או לא דקדק בהם די הצורך. ועי' שו"ע חושן משפט סימן סא סעיף יג שפסק:

"מי שטוען על כתובת אשתו שהיה עם הארץ ולא הבין כשקרא החזן הכתובה והתנאים, אין שומעין לו."

פסק זה יסודו בתשובת הרשב"א (חלק א סימן תרכט, והובאה בבית יוסף אבה"ע סוף סימן סו), שכתב:

"כתוב בתשובות הרשב"א סימן תרכט, על עם הארץ שבא לגרש את אשתו ואמרו לו ב"ד שיפרע לה כתובתה ואמר שלא הבין כשקרא החזן הכתובה ולא הבין התנאים, ושאלו את פי ה"ר מאיר והשיב דשומעין לו, והוא אומר דאין שומעין לו, דחזקה שהעידו עדים בע"פ ועל פיו חתמו בו, ואם אין אתה אומר כן לא הנחת חיוב לעם הארץ ולא על הנשים שכולם יטענו כן, ואין אלו אלא דברי תימה, אבל מה אעשה שכבר הורה זקן ויושב בישיבה חכם עם איש שיבה."

וכתב על כך הב"י עצמו:

"ואיני יודע למה נחבא אל הכלים, משום דחזא גברא כיון דתיובתא לא חזא, ולענין הלכה ס"ל כדברי הרשב"א משום דאם לא כן לא שבקת חיי, דכל עמי הארץ יאמרו כן."

ועי' ש"ך שם.

הלכך גם בנידון שלפנינו אין מקום לקבל טענה זו שסבר התובע כי הסכם זה אינו הסכם מחייב (וכ"ש בנידון דידן שאף חתם על ההסכם, כמובא בכנה"ג אבהע"ז הגב"י סימן סו ס"ק לט בשם שו"ת מהר"ב אשכנזי סימן כה, ושו"ע חו"מ מה, ג).

בית הדין מעיר שהטענה שהעלה התובע בדיון באשר לסיכום הראשוני ביניהם, כי – "היא אמרה לי שנתגרש, ואני אשאר בבית, והיא תשכור דירה בנתניה", אינה עולה בקנה אחד עם טענתו בהודעותיו לבית הדין, שם כתב כי התכנית שנרקמה ביניהם הייתה שהם יגורו יחד בבית, ורק לאחר מכן הודיעה לו האשה לפתע כי היא תעבור לנתניה.

לסיום, נזכיר כי במבוא להסכם הגירושין נשוא התביעה נאמר: "והואיל ולאחר שיקול דעת רב החליטו השניים בהסכמה (מילה מודגשת במקור) כי ייטב להם אם ייפרדו זה מזו, והואיל והצדדים מעוניינים להסדיר את כל העניינים הכרוכים בגירושין ו/או הנובעים מחיי הנישואין וכו'", כך שאף קיימת הצהרתם כי הם ערכו את ההסכם לשם גירושין בהסכמה, לאחר שיקול דעת רב.

למעלה מן הצורך ואף שלא נדרשנו לכך, נוסיף כי לעמדת בית הדין, אין אפשרות לחזרה מהסכם גירושין שאושר בבית הדין וקיבל תוקף של פסק דין (לא כולל סוגיית הכתובה שכפופה לסידור הגט), למעט רצון כן של אחד מהצדדים לחזרה לשלום בית, כך שלא יהיה ניתן לטעון כיום לביטול ההסכם משום שהגט לא בוצע בפועל. וראה לדוגמה פסקי דין רבניים חלק יא עמוד 89 (בית הדין הרבני האזורי תל אביב יפו, לפני כב' הדיינים: הרבנים ח"ג צימבליסט, ע' אזולאי, ש' דיכובסקי שליט"א) בעניין הקשר שבין העברת רכוש להסכם הגירושין, שם כתבו במסקנות שזוג שעשו ביניהם הסכם גירושין, אף אם קיבלו בקניין, רשאי כל צד לחזור בו מן הגירושין, ואין הקניין מחייב אותם, שאין זה אלא קניין דברים. אך הדגישו שם שהחזרה תיתכן רק כאשר אכן אחד מהם חוזר בו מעצם הגירושין ודורש שלום בית. כן ראה שורת הדין, כרך י, עמוד תקמד כנ"ל.

לאור כל האמור, בית הדין דוחה את תביעת הבעל לביטול ההסכם, וקובע כי הסכם הגירושין שבין הצדדים מיום 2.5.12 אשר אושר בבית הדין ביום 23.5.12 בתוקף של פסק דין, הינו בתוקפו.

ברם, במידה והתובע סבור כי קיים שינוי נסיבות מהותי מעת עריכת ההסכם ועד היום, אשר יכול לשמש כעילה לשינוי ההסכם או ביטול חלק מסעיפיו, יהיה רשאי לפתוח תיק מתאים לתביעה זו.

ניתן ביום כ"ג באדר התשע"ג (05/03/2013).