ביום כ"ה טבת תשע"ג (07/01/2013) ניתן פסק דין ביחס לתביעת הגירושין, וכעת עם חלוף פרק הזמן של שלושים הימים שקבענו בסיומו של פסק הדין, עלינו להשלימו בפסיקה ביחס לתשלום הכתובה.

לאחר שניתן פסק הדין הוגשו מטעם הבעל שתי בקשות שבהן טענות לביסוס עמדתו לשלילת זכאות האשה לתשלום הכתובה, ועותק מהן יועבר לעיון הצד השני. אך זאת נבהיר – בסיומו של פסק הדין נכתב:

"ביחס לתביעת הכתובה ניתן לבעל פרק זמן נוסף של שלושים יום ממועד ההחלטה הנוכחית, להצגת ראיות לביסוס טענתו לשלול מהאשה את זכאותה לתשלום הכתובה, ולאחר מכן יושלם ההליך בהתאם."

בחומר שהוגש לבית הדין, אין ראיות כאמור, ואף אין בהן שמות של עדים שבית הדין מתבקש לזמנם לעדות, אלא רק הבהרה מדוע הבעל מעדיף להימנע מבקשה כזו. על כן מאחר שלא הוצגו ראיות ולא התבקשנו לזמן עדים, ניתן פסק דין זה כדלהלן.

חזקת זכאות אשה לכתובה
ההלכה הפסוקה היא שהאשה בחזקת זכאית לתשלום הכתובה, אלא אם כן עלה ביד הבעל לבסס את טענותיו שהתקיימו נסיבות שיש בהן לשלול את זכאותה לכתובה.

הרמב"ם בהלכות אישות (פרק כד הלכה יד) כתב:

"העוברת על דת צריכה התראה ועדים ואחר כך תפסיד כתובתה... הוא טוען ואומר עברה אחר התראה, והיא אומרת לא עברתי כלל, או לא התרה בי. אם רצה להוציא, הרי זה נותן כתובה אחר שתשבע שלא עברה, שאם תודה שעברה אחר התראה זו אין לה כלום."

ובהלכה יז כתב הרמב"ם:

"אם הודתה לו שזינתה תצא בלא כתובה. לפיכך משביעה בנקיטת חפץ שלא זינתה תחתיו, אם ראה אותה בעצמו, ואחר כך תגבה כתובתה."

וכתב המגיד משנה (שם, הלכה יד):

"עברה בינו לבינה וכו'. זה מבואר שמחלוקת האיש והאשה בזה הוא כשאר כל התביעות שבין אדם לחבירו, וכיון שהבעל רוצה להפסידה כתובה עליו להביא הראיה. ומ"מ בלא ראיה יכול להשביעה. ונ"ל דדוקא כשידוע שעברה על דת, אלא שנחלקו אם היה אחרי התראה אם לא או אם היתה שם התראה כלל, אבל אם אינו ידוע אם עברה אם לאו, נראה שאינו יכול להשביעה, כיון ששטר כתובתה בידה ואחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן. וכ"ש הוא לדעת רבינו שכתב פי"ד מהלכות מלוה ולוה שהטוען בשטר חוב שטר אמנה או רבית היה בו או אבק רבית שאינו יכול להשביע המלוה מחמת כך, אלא ישלם ואחר כך יטעון על המלוה במה שירצה אם יודה יחזיר לו ואם כפר ישבע היסת. ואף כאן, כיון שאין ידוע שעברה, הדין כן. חייב לפורעה, ואח"כ אם רצה לטעון עליה, אם תודה תחזיר ואם תכפור תשבע היסת, כנ"ל."

בספר שו"ת צדקה ומשפט (חלק אבן העזר סימן ג) באר את סברת המגיד משנה וכתב:

"דברי הרב המגיד ז"ל נכונים וברורים, וטעמו ונמוקו עמו... דלא משבעינן למלוה אלא בדטעין עליו הלוה שהוא פרוע, דהשטר לפירעון עומד, אבל בטענות אחרות לא משבעינן ליה, כגון בטוען אמנה או רבית ולאו כל הימנו לבטל שטר מקוים. א"כ כ"ש בטוען עליה הבעל שראה אותה שזינתה, דלאו כל הימנו לבטל בטענה זו שטר כתובתה שבידה, דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזיקינן, ולא דמי לטוען פרעתיך, דהשטר לפירעון הוא עומד. וכן כתב שם ה"ה דכן עיקר, דאין נשבעין אלא על טענת פירעון, דהשטר להכי עביד, ומכ"ש דאין יכול להשביעה שלא זינתה, דלא שכיחא לזנות, וכל ישראל בחזקת כשרים ולאו כל הימנו לפגום אותה ולהשביעה בטענה זו... בטענת זנות, דאיתתא בחזקת כשרה קיימא, וכתובתה בחזקתה, ולאו כל הימנו לפוגמה, ובכה"ג לא תיקון רבנן שבועה, ובטענת מחילה לא מרע ליה לבעל השטר, אבל בטענת זנות מרע לה."

מדברי הרמב"ם והמגיד משנה עולה שדין האשה בגביית הכתובה כדין לווה המוציא שטר על המלוה, שהלווה אינו נאמן לטעון טענות שיש בהם לבטל חיוב הממון שבשטר, וכעין זה בתשובת הרשב"א (ח"א סי' תקעא) עיי"ש.

בספר שיטה מקובצת על מסכת כתובות (סוף פרק ראשון) הביא מדברי הר"י מיגש את העקרונות הקובעים ביחס לזכותה של האשה לכתובה בעת חילוקי טענות בין הבעל לאשה. להלן מקצת מדבריו הנוגעים לענייננו:

"כתב הרב רבינו יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל, ולענין חלוקת האשה עם בעלה למדנו מכל שמועות ומשניות אלו שראינו בהם כמה אופנים לענין כתובתה וכללו של דבר... מי שטען על אשתו שזינתה תחתיו ברצון וקא בעי להפסידה כתובתה. הא ודאי כיון דנקיטה לה כתובתה בידה, לאו כל כמיניה דקא מפסיד לה ניהלה בלא עדים ובלא ראיה. מיהו אם אמר לה השבעי לי, דינא הוא דמשתבעת ליה, כדין האי מאן דמפיק שטרא אחבריה כו'."

וכן הביא השטמ"ק בתחילת פרק שני במסכת כתובות (דף טז, א ד"ה ובשיטה ישנה):

"כתב הרב רבינו ר' יהוסף הלוי ן' מיגש ז"ל וז"ל ואף על גב דקי"ל דכל היכא דטעין לה במידי דמפסדא לה לכתובתה, וקא אמר ברי לי, ואיהי קא מכחשה ליה, וקאמרה ברי לי, דאיהי מהימנא. דלאו כל כמיניה דקא מפסיד לה לכתובתה. הני מילי הכא דכתובתה כתובה ידועה וקיימת, וקא טעין עלה טענה שמפסדת בה כתובתה, כגון טענת זנות וכיוצא בהן, וכיון דכתובתה כתובה קיימת היא, לאו כל כמיניה דקא טעין עלה טענה שמפסדת בה כתובתה בלא ראיה. אלא דינא כדין כל מי שיש בידו שטר, שנשבע וגובה."

וכן בחידושי הרמב"ן על מסכת כתובות (ט, ב) כתב:

"באומר לאשתו שזינתה שבודאי אינו נאמן, אלא ככל הטוען לחבירו פרעתיך ויש לו שטר, שגובה, ולא כל הימנו, וכן בשאר כל הטענות הגורמות להפסידה כתובתה."

וכן בחידושי הרשב"א (כתובות י, א), בחי' רבינו קרשקש (כתובות ט, ב) ובחי' הר"ן (כתובות שם).

אמנם בספר בית מאיר (אה"ע סי' סח סעיף ט) כתב בלשון זו:

"בסי' קט"ו, כל נאמנותה לאו מכח השטר, אלא משום דלה רובא וחזקת כשרות. דאף דאין הולכין בממון אחר הרוב, בצירוף חזקה אזלינן בתרה, כמבואר לעיל בשם בעל המאור. ואי נמי כדכתב הר"ן הנ"ל בסעיף ח', דאם לא כן מה הועילו חכמים בתקנתם."

לכאורה, לפי דרכו של הבית מאיר (בטעם הראשון) היה מוטל על בית הדין לחקור ביחס לרוב ולחזקת כשרות הנזכרים בדבריו, אך יש להעיר על דברי הבית מאיר, שכל הראשונים הנזכרים הסכימו פה אחד שהבעל אינו נאמן בטענה שאשתו זינתה – מפני השטר שבידה.

ביחס לשאלת חיוב האשה בשבועה בטרם תגבה כתובתה, ברמב"ם (אישות פכ"ד הי"ז) הנזכר לעיל כתב שאם הבעל טוען שראה שזינתה, חייבת שבועה קודם שתיטול כתובתה, אך בהשגות הרמ"ך חלק עליו, וכן במגיד משנה הביא את החולקים בלא לבאר את שיטת הרמב"ם.

אך זאת יש להבהיר: גם דברי הרמב"ם לחייב שבועה נאמרו רק כשקיימת טענת ברי של הבעל שראה אותה שזינתה, וכמ"ש הרמב"ם: "לפיכך משביעה בנקיטת חפץ שלא זינתה תחתיו, אם ראה אותה בעצמו, ואחר כך תגבה כתובתה."

וכן העתיקו מלשון הרמב"ם בסמ"ג עשין (מצוה מח) וברבינו ירוחם (נתיב כג חלק ח). וכן בתשב"ץ (חלק ב' סי' יט) כתב:

"דברי הרב ז"ל קיימין הם שכיון שהוא טוען שזינתה בפניו הרי הוא יודע בברי שהפסידה כתובתה, ודומה זה לטוען בשטר מקויים פרוע הוא שהדין נותן דאי אמר לישתבע לי משביעי' לי' כדאיתא בפרק הדיינין (מ"א ע"א) והכריע הרי"ף ז"ל דבעי נקיטת חפץ. והכא נמי היא תובעת כתובתה בשטר מקויים והוא טוען נמחל אותו שעבוד משעה שזינתה בפני והרי הוא כאומר פרעתיה שיכול להשביעה בנק"ח, אלא שאם הוא אינו אומר השביעו אותה אין לב"ד להשביעה כדאיתא התם."

וכתב בספר כסף משנה (הלכות אישות פרק כד הי"ז):

"וכך הם דברי רבינו שכתב לפיכך משביעה בנקיטת חפץ שלא זינתה אם ראה אותה בעצמו, כלומר דוקא אם ראה אותה בעצמו הוא שמשביעה, אבל אם לא ראה הוא בעצמו אע"פ שהוא טוען כן ע"פ עד אחד, אינו משביעה, וכדמסיים בה אבל בדברי אחר אינו יכול להשביעה, כך היא הגירסא הנכונה וכך הוא בטור."

אמנם הב"ש (סי' קטו ס"ק לב) הקשה מדברי הרמ"א (חו"מ סי' עה) שיכול להשביע על פי טענה שאחר הנאמן עליו אמר לו כך וכך. אך הדברים נכתבו כקושיה בלבד, ולמרות קושיה זו, הרי בהלכה דנן לא אמר אדם מעולם שיכולים להשביע על יסוד טענה מהסוג הזה.

בספר הפלאה (קונטרס אחרון סי' קטו ס"ק כב) כתב:

"כבר כתבנו לעיל דהא דמשביעה נתקשה בו הה"מ, ולענ"ד נראה דמיירי ביש רגלים לדבר שזינתה, ולא דמי לאמנה וריבית. ונלענ"ד דהוא מוכרח ממ"ש אבל בדברי אחר אינו יכול להשביע והיינו כמ"ש הכ"מ, דעל פי אחר, רצונו לומר שאין אותו אחר לפנינו, אלא שהוא אמר ששמע מפי אחר וכ"ש מפי קרוב דמיירי בי' בריש דבריו, שאינו יכול להשביעה. ובזה מיושב קושי' הח"מ דקי"ל דיכול להשביע בספק ע"פ העד דהיינו דוקא כשהעד לפנינו... וכבר כתבנו בחידושינו דף פ"ז דכן משמעות הפוסקים."

הרי שביחס לשבועת הנוטלין וכגון זו שלדעת הרמב"ם יכול להשביעה על יסוד הטענה שזינתה, היינו דווקא כשאומר שראה בעצמו ולדעת ההפלאה קיים תנאי נוסף – יש רגלים לדבר המבססים את טענתו או כשהוא מסתמך על דברי עד אחד והעד בפנינו.

בשולי הדברים נציין – בהפלאה מבואר, ש"רגליים לדבר" ללא טענת ברי כאמור, אינה עילה לחיוב שבועה לאשה, וק"ו שאינה עילה להפסד הכתובה. על כן ביחס לדרישה הנזכרת בטענות הבעל לחייב את האשה בבדיקת פוליגרף, נציין שמעמדה של בדיקת הפוליגרף אינה יותר מרגליים לדבר או רוב, ולכן גם אם מבדיקה זו יעלה ממצא הסותר את דברי האשה, הרי שלדעת ההפלאה על יסוד כוח ראיה כזו בלבד עדיין אינו יכול להשביעה, וק"ו להפסידה כתובתה. לכן למרות בקשת הבעל לחייב את האשה בבדיקת פוליגרף, מלבד שאין יסוד בהלכה או בחוק לאכוף בדיקה כזו, אין בה תועלת, ולא עלתה לדיון.

על כן בנסיבות שבפנינו שאין בפנינו עדות של עד אחד המעיד עדות שראה בעצמו את המיוחס לאשה, אין אסמכתא אחרת לטענה זו, וגם הבעל אינו טוען שראה בעצמו את המיוחס לה בטענותיו – אין מקום לחיוב שבועה.

מסקנת הדברים
הבעל טוען טענות לשלול את זכאות האשה לכתובתה בלא שהציג אסמכתא התומכת בטענתו, וכל טענותיו הן מפי השמועה, וכן טוען שאשתו הודתה בפניו אך אשתו מכחישה – בנסיבות אלו אין מקום להורות על שלילת זכאות האשה לתשלום הכתובה או לחייבה בשבועה קודם שתיטול.

הטענות שעלו בנידון זה ביחס למצבו הנפשי של הבעל לאורך השנים כתוצאה מפגיעה שעבר –בעת שירותו הצבאי עוד קודם לנישואין, אין בהם להביא לשינוי האמור. גם ביחס לפסיקת הכתובה אין לנו אלא לחזור על האמור בסיום פסק הדין הקודם:

"בית הדין אינו מתעלם מהבעיה הנפשית של הבעל כפי שהוצגה בבית הדין, אך לא מצאנו מקום שמצב רפואי-נפשי מסוג זה ייחשב כעילה מוצדקת להימנע מפסיקת חיוב הבעל בגירושין. גם אם מעשיו של הבעל הושפעו ממצבו הנפשי, ולדעתו נאלץ לעזוב את הבית למען בריאותו הנפשית, עדיין אין הצדקה להמשיך במצב הנוכחי ללא גבול, ובוודאי בנסיבות המתוארות, לאחר שהבעל תבע להתגרש ניהל חיים זוגיים עם אשה אחרת וטוען בנחרצות שאשתו אסורה עליו, האשה רשאית שלא להסכים לחזור לשלום בית."

שטר כתובה שנקוב בו סכום גבוה מאד
בשטר הכתובה שבפנינו נקוב סך 2,000,000 שקל שהוא סכום גבוה מאד ועלתה טענה מצד הבעל שאין לחייב תשלום כתובה בסכום כה גבוה. בנסיבות אלו עלינו לקבוע האם יש ערך לשטר הכתובה.

אמנם בתיק אחר, תיק 887669/1, קיבלנו החלטת ביה"ד הגדול מיום י"ב חשוון תשע"ג (28/10/2012) שלא הסכימו לחייב את מלוא הסכום הנקוב בשטר הכתובה, כשנקוב בה סכום גבוה מאד, אלא הורו לחייב סך 120,000 שקל בלבד. אך דבריהם אינם מחוורים בעינינו, ולא מצאנו מקום לפסוק ביטול תוקף של שטר כתובה שבו נקוב סכום גבוה כפי שבנידון זה.

נקדים ונציין את מאמרו של הרה"ג הרב דוד לבנון שליט"א חבר בית הדין באשקלון (שורת הדין ח, עמ' ער–רצג) שהאריך בנושא זה, והעלה שיש תוקף לכתובה שבה נקוב סכום מופרז, וכן פסקו בבית דינו לאחר התייעצות עם הגאון רי"ש אלישיב זצ"ל.

להלן תוספת נימוקים לקביעה שהתחייבות זו בתוקף גם אם התחייב בסכום גבוה מאוד, ונבאר שהלכה זו אינה דומה לסוגיית "אם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי" (בבא מציעא קד).

נקדים כי בתוספות (כתובות נד, ב ד"ה אף על פי) כתבו:

"תימה דעכשיו נהגו שכותב חתן לכלה מאה ליטרין אע"פ שאין לו שוה פרוטה, דבשלמא כשיש לו הוא משעבד נכסיו לזה החוב והואיל ונתחייב אפילו נאבדו אלו הנכסים וקנה אחרים הם משתעבדים אע"פ שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מ"מ אדם משעבד דבר שלא בא לעולם כיון דכתב ודעתיד אנא למיקני כדאמרינן במי שמת (ב"ב קנז. ושם), אבל אותו שאין לו היאך ישתעבד נכסיו שיקנה אחרי כן, כיון שלא נתחייב לה היינו דבר שלא בא לעולם. ושאל ר"י לרבי אליהו והשיב לו דמצינו כענין זה בפרק השוכר את הפועלים (ב"מ דף צד.) דתניא מתנה שומר חנם להיות כשואל ופריך במאי בדברים ומשני בשקנו מידו משמע בכל ענין אע"פ שאין מקנה לו שום נכסים אלא שמשעבד גופו לזה החוב מעתה ולכשיהיו לו נכסים חל שעבודו מעתה."

הרי שאותו חתן המוזכר בדברי התוספות הוא גברא ערטילאי שאפילו שווה פרוטה אין לו, ואע"פ כן אם יכתוב לכלה סך מאה ליטרין, שהוא ודאי סכום מאד מופרז עבור חתן חסר-כול, הכתובה בתוקף, ולא עלה על דעת אדם מעולם לבטל כתובה כזו בטענה שעבור חתן זה, הכתובה היא מופרזת וכי הסכום נכתב לכבוד בעלמא. ועיין בשיטה מקובצת (שם) שדברי התוס' עולים מלשון המשנה, בה נכתב שאפילו "מאה מנה" יכול להתחייב בכתובה, ומשמע שהחיוב בתוקף גם אם אין לו סכום כזה והוא עבורו מופרז מאד, ולא מצינו שהראשונים התנו את תוקף החיוב בכפוף למנהג.

אילו סברו הראשונים והפוסקים שיש לבטל תוקף כתובה מופרזת לא היו סותמים הדברים, והיו מגלים אוזננו שעכ"פ צריך לעיין בכל מקרה לגופו, אם זהו סכום מופרז. מסתימת דבריהם מוכח ללא ספק שאין גבול לגובה סכום הכתובה. והדין כן מאחר שלא מצינו אף פסיקה אחת בפסקי הראשונים והפוסקים לביטול התחייבות עקב הפרזה.

אין ללמוד מהא ד"אם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי", מפני שבאותו נידון ייחשב אסמכתא, וקי"ל "כל דאי הוי אסמכתא". אבל בכתובה ,ההתחייבות אינה התחייבות של "דאי" – דהיינו התחייבות שתבוא לעולם רק אם ולאחר שיארע מאורע כזה או אחר – אלא זו התחייבות מוחלטת להשתעבד ולהתחייב כבר כעת, כנגד התמורה המתקבלת בעת הנישואין. להלן נבסס קביעה זו.

עיין בספר הפלאה (כתובות פא, א) שכתב:

"לכאורה היה נראה דכיון דדרשינן מדרש כתובה דאין החיוב אלא לכשתנשאי, וא"כ בחיי הבעל אין התחלת החיוב... מיהו אינו נראה לפרש כן, דודאי משמע בדוכתא טובא דחיוב הכתובה מתחיל משעת נישואין, היא כמו שאר חובות, אלא דלא הגיע זמנה לפרוע, ובאינו יודע אם פרעתי חייב."

ובהפלאה בריש פרק אע"פ (נד, ב) כתב:

"באמת השעבוד מיד הוא, דגובה משעת הנישואין כדאיתא לעיל דף מ"ד ובכמה דוכתי, ומה נ"מ שהתשלומין אינו אלא לכשתתאלמן או תתגרש."

ובספר בית מאיר (אה"ע סי' קעח סעיף טו) כתב:

"לגבי הבעל עצמו, מה בכך שהיה קינוי וסתירה והיא אינה בת שתיה, אכתי היא טוענת ברי ואיהו שמא, דהוי נתחייבתי ואיני יודע אם פרעתי דלכו"ע חייב."

וכן בבית יעקב (כתובות ט, ב על תוס' ד"ה אי למיתב).

וכן בספר בני יעקב (להג"ר יעקב ששון ז"ל, דף צג, א) כתב ביחס לטיבה של ההתחייבות בשטר הכתובה:

"מעכשיו הוא מחויב, אלא דאין זמן הפירעון עד שתתאלמן או תתגרש. ואם מתה בחייו יורשה, שהרי ברשותה היא, שהרי הוא חייב לה, אלא שאם תמות בחייו נפטר מן החיוב. וא"כ מוכרת דבר שהוא שלה היא. דאטו מי שהלוה לחבירו מנה על מנת שאם ימות הלווה בחיי מלוה יפטר מן החיוב, מי נימא דאין יכול מוכרו לאחר את שטר החוב, הא ודאי ליתא, אלא דאם ימות מלוה בחיי לוה שוב אין עליו חיוב לפרוע, וה"נ דכוותה, שהרי מחוייב הוא מעכשיו כמבואר, והכריח כן בראיות הרב מהר"י קולון ז"ל שורש פ"ט, אלא דזמן הפירעון אינו אלא לאחר שיגרשנה או ימות."

וכן העלה בספר מנחת שלמה (תניינא סי' קלז). וכן בחזון איש (אה"ע סי' נו ס"ק טז) כתב:

"יש לעיין אי חיוב כתובה הוא מחיים, והאם שאם מתה בחייו אינה נוטלת כתובה, הוא משום שבתנאי זה הפקיעו חכמים עכשיו כתובתה, או דלמא שאין חיוב כתובה כלל מחייב אם מתה בחייו ועל מנת זה לא נתחייב... ומהא דכתובות נ"ו א' דמהני התקבלתי ופירשו הראשונים ז"ל דהתקבלתי חשיב מחילה ולא תנאי, משמע דכבר נתחייב מהשתא. ומהא דאמר ב"ק פ"ט א' דגובין מכתובתה דמילי דמזדבני בדינרי נינהו, משמע קצת דהוא חיוב מוחלט עכשיו, אלא שאם תמות בחייו נפקעת כתובתה, דאי לא נתחייב כלל, נמצאת שלא מכרה ללוקח כלום אלא שנתן לה מתנה, וצ"ע."

אמנם החזו"א סיים בצ"ע, אך כאמור, הפוסקים בספריהם – בני יעקב, הפלאה, בית מאיר, בית יעקב, ומנחת שלמה – כתבו בפשיטות שההתחייבות והשעבוד הם כבר בעת הנישואין.

וביאור הלכה זו הוא – הבעל משתעבד בעת הנישואין כנגד תמורה המתקבלת אצלו כבר באותה עת. וכבר בירושלמי (כתובות בתחילת פרק ה) דנו בשאלה מה היא התמורה המתקבלת.

ביחס לחיוב תוספת כתובה המבואר במשנה (ריש פרק אע"פ) שאלו בירושלמי:

"במה הוא מתחייב לה, לא כן רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש תריהון אמרין הכותב שטר חוב על חבירו בחזקת שהוא חייב לו ונמצא שאינו חייב אינו חייב ליתן לו."

דהיינו שהשואל הניח שההתחייבות לשלם תוספת כתובה היא כמתנה הניתנת ללא תמורה, ועל כן שאלו ביחס לתוקף השטר. והשיב הירושלמי:

"רוצה הוא ליתן כמה, וליקרות חתנו של פלוני. עד כדון בשפסק מן האירוסין, פסק מן הנשואין. רוצה הוא ליתן כמה בתשמישה שהוא ערב. עד כדון כשבעל, לא בעל, רוצה הוא ליתן כמה על קניינו שהוסיף. פסק מן האירוסין, פסק מן הנישואין, ולקרות חתנו של פלוני כבר הוא, בראוי תשמיש אין בו קניין לא הוסיף מיכן, רוצה הוא ליתן כמה ולא תחזור בה. ויכולה היא, לא כן תני האיש אינו מוציא אלא לרצונו, אמר רבי אבין מעיקא היא ליה הוא משבק לה."

הרי מבואר בירושלמי שהחיוב של תוספת הכתובה הוא כנגד תמורה המתקבלת כבר בעת החתימה על שטר הכתובה – שיקרא חתנו של פלוני, או חיבת ביאה, או כדי להבטיח שהאשה תישאר עמו ולא תכביד עליו כדי שיסכים לתת גט.

לכן אין יסוד לטענת "אסמכתא", מאחר שההתחייבות בשטר הכתובה היא התחייבות כנגד תמורה המתקבלת לאלתר, ואינה התחייבות בתנאי שיארע כך וכך.

ומאחר שלא מצינו שיש מקום לריעותא של אסמכתא לשלול תוקף מקח ששולם עבורו סכום מופרז, אלא במקח כזה דנים ביחס לאונאה בלבד (שאינו רלבנטי בנידון זה) – על כן אין יסוד לבטל כתובה שנקוב בה סכום מופרז בטענה של אסמכתא.

אמנם בספר בית מאיר (אה"ע סי' נ סעיף ו) כתב שאם בשטר התנאים נקבע ביחס לצד המבטל את השידוך קנס גבוה הרבה יותר מדמי בושת, ייחשב אסמכתא כמו "אם אוביר אשלם אלפא זוזי". אך היינו דוקא בשטר תנאים שבהם כל עניינה של ההתחייבות לתשלום הקנס היא התחייבות מותנית שנועדה לחול רק במועד עתידי של הפרת ההסכם, וכך אמנם מפורש בשטר התנאים. משא"כ בשטר הכתובה, אין זו התחייבות מותנית אלא מפורש בשטר הכתובה שהשעבוד הוא בקניין מעכשיו, וכמבואר לעיל שזו התחייבות כנגד התמורה המתקבלת כבר בעת הנישואין, ואין בשטר כל רמז לתנאי.

ועיין בהגהות מרדכי (ב"מ פ"א דף טז, א, סי' תכג) שכתב:

"ותימא מ"ש מטובת הנאה דכתובה שיכולה אשה למכור שאם תתגרש... וי"ל... אבל התם גבי כתובה לאו אסמכתא היא, דמיד היא שלה הכתובה, אלא שהוא יורש ממנה."

הרי להדיא שהגהות מרדכי כתב בפשיטות שבכתובה אין לדון דיני אסמכתא, מכיוון שהשעבוד חל מיד ואינו שעבוד מותנה. אמנם דברי הגהות מרדכי מצד עצמם טעונים ביאור, ולהלן מש"כ על דבריו בספר פרי האדמה (הלכות מכירה פרק כב הלכה ה):

"תמיהה לי בדברי המרדכי במה שתירץ דבמה שאירש וכו' היינו מטעם אסמכתא דשמא לא יירש, אבל בכתובה מיד הוא שלה הכתובה והוא יורש ממנה. שהרי תינח כשהיא עצמה מוכרת, כיון דמשעבדא לה, מיד הוא שלה. אבל כשהבן מוכר מכח ירושת אמו, הלא שייך נמי לומר התם שלא יירש, שתמכרנו אמו או תתננו או תמות בחיי בעלה, נמצא דהוי אסמכתא יותר מהא דמה שאירש מאבא."

עכ"פ גם הפרי אדמה הסכים עם הגהות מרדכי ביחס לאשה עצמה: "כשהיא עצמה מוכרת, כיון דמשעבדא לה, מיד הוא שלה."

בנוסף, גם כשזו התחייבות מותנית, עיין בשער המלך (פי"א ממכירה ה"ב) שהביא מכמה פוסקים שאין ריעותא של אסמכתא בהתחייבות הנעשית בשעת נישואין, גם אילו התחייבות דומה בנסיבות שלא בשעת נישואין הייתה נחשבת אסמכתא. אך שם איירי בהתחייבות אחרת בשעת נישואין אך ביחס להתחייבות הכתובה גופה, לא עלה על דעת אדם מעולם לבטלה גם אם הגזים. ומאחר שלא נמצאה אף תשובת קדמון לבטל כתובה עקב סכום מופרז, משמע שאין יסוד לביטול זה.

מלבד זאת, ביחס לשאלה מהו "סכום מופרז" בנסיבות אלו, ידועים דברי הריב"ש סי' קכז שכתב:

"אבל לכוף האיש לגרש אשתו בקבלת מעות, לא נאמר אגב אונסא וזוזי גמר ומגרש, ואפילו בכל ממון שבעולם, דאין דמים לאשה."

לפי זה בכל ממון שבעולם שהבעל יתחייב כדי שאשתו תישאר עמו, אין זה סכום מופרז יחסית לתמורה המתקבלת. ו"אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה, בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ" (שיר השירים ח, ז).

ביחס לטענה שסכום זה נכתב לכבוד בעלמא, אין מקום לטענה זו. ראשית, עלינו לשמוע את הבעל שיטען כך להדיא, אך גם אם יטען כן, אלו דברים שבלב שאינם דברים. ופשיטא שאין אלו דברים שבלבו ובלב כל אדם, ושאין מקום לקבוע שאין ספק כלל באומדנא זו. ועיין קצות החושן (סי' רנ ס"ק ה) שכתב:

"ובאשר"י הטעם משום דלא אמרינן אומדנא לבטל המתנה אלא אומדנא הברור, אבל בספיקא לא אמרינן אומדנא. ומהאי טעמא בשכיב מרע שכתב כל נכסיו ועמד אינו חוזר דשמא יש לו נכסים במדינה אחרת (שם קמח, ב), וה"ה הכא בהנך בעיות דהקדש וחילק לעניים כיון דשכיב מרע שחוזר אינו אלא משום אומדנא ובהנך דלא ברירי אומדנא אינו חוזר ע"ש. ונראה ביאור דברים משום דקי"ל (נדרים כח, א) דברים שבלב אינן דברים, והא דמהני אומדן דעתיה שהיה לזה התנאי אע"ג דלא פירש, היינו משום דכיון דאומדנא כך הו"ל דברים שבלב כל אדם דמהני, וכמ"ש במרדכי (כתובות סי' רנ"ד) גבי נדרי אונסין באומר בלבו היום, ועיין מ"ש סימן י"ב סק"א ע"ש, וא"כ היינו דוקא אומדנא דברירי הו"ל דברים שבלב כל אדם, אבל באומדנא דמספקא, אע"ג דהנותן מחשבתו היה לתנאי, הו"ל דברים שבלב, כיון דאינו בלב כל אדם."

וה"ה בנידון דנן: אין בפנינו אומדנא ודאית שאין בה ספק כלל שכוונתו הייתה לכבוד בלבד. שהרי יתכן מאד שבאמת כוונתו להתחייב לכבוד, דהיינו לכבד את אשתו בהתחייבות בסכום גבוה ומופרז, אך ברת תוקף, וזאת כדי להראות לה את חיבתו, אלא שהיה בטוח בלבו שלא יגיע לידי גבייה. ובשל כך עכ"פ לידי דברים שבלבו ובלב כל אדם, שמלכתחילה לא היתה כוונת התחייבות, לא הגענו. ועוד שהרי אם תבוטל הכתובה מכול וכול, בכך התברר שנשא את אשתו ללא כל תוספת כתובה, ושכל מעמד קריאת הכתובה היה אחיזת עיניים בעלמא, ומנלן שזה היה רצונו לבטל מעיקרא כל ההתחייבות ולהיהפך למֵאחז עיני קרוביו ואוהביו בשעת חתונתו ושמחת לבו, ולהשאירה בביזיון ללא כל תוספת כתובה. גם זו סברא המערערת את הטענה שזו אומדנא מוחלטת שאין בה ספק. על כן בהעדר אומדנא דמוכח ושאין בה ספק, אין אלו דברים שבלבו ובלב כל אדם ואין לבטל את ההתחייבות בשטר וקניין.

עוד יצוין כי בנסיבות של כתובה שבה נקוב סכום מופרז, עולה לעתים הטענה שהחתן התחייב בסכום זה עקב אילוץ כזה או אחר, כגון המנהג שנהגו לכתוב כתובה מופרזת, אך ללא כווונה רצינית להתחייבות זו. ביחס לטענה זו, יש שכתבו להסתמך על תשובת שופריה דיעקב (ח"א סי' עב) כדי לבטל את ההתחייבות. אך יצוין כי הרב שופריה דיעקב כתב תשובתו ביחס לנסיבות שהחתן נאלץ להתחייב סכום גבוה מאוד עקב המנהג שהונהג, ותקנת חכמי הדור בזמנם, לכתוב סכום גבוה, ולהלן קטע מתשובה זו:

"אעפ"י שאמרו בתולה כתובתה מאתיים, אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף, ולזה (לא) יוכלו חכמי הדורות לתקן ולגזור על בני דורם שיעשו כתובה מסך עצום, מוכרח כל אדם להתחייב כפי המנהג, כי העני העלוב הרוצה לישא אשה, לא יוכל לישא אם לא יתחייב בסך עצום, ואנוס הוא במעשיו, וחכמי הרו"ף שסגרו הדלת בעדו. ולפי האמת הוא פטור גמור מן מדין, כי במתנה אונס לחוד מבטלה, ומה יעשה מי שלא ירצו ליתן לו אשה אם לא יעשה כמנהג כל חכמי הדור ... ולסגור הדלת בפני כל אדם שלא ישא אשה עד אשר יחייב עצמו בסך גדול. וברור הוא שלא היתה כוונתם אלא כעין קנס להיות שיש איסור גדול לגרש וכדתנן בסוף גיטין לא יגרש וכו' אלא א"כ מצא בה דבר ערוה, לזה החמירו עליו כתובה מסך עצום, כדי לחזור בו מלגרש. ועם היות שגם חז"ל היה טעמם כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה. ועכ"ז לא עשו אלא סך מועט, מ"מ בראות חכמי הדורות דלא איכשור דרי הטילו עליהם עול כבד לברוח מן הגירושין. ומ"מ לא נוכל לעשות כן אלא למגרש בלי סיבה כ"א למלאות רצון יצרו. אבל המגרש לסיבה קרובה לאונס אין כח בנו לחייבו בתוס' שלא חייב עצמו הוא בו כי אם מפני המנהג. ע"כ דברי פי קדוש הרב זלה"ה. והסכים לדבריו הרה"ג אבינו הזקן מר אחיו זלה"ה, וכתב שהכל תלוי בראות עיני ב"ד בשעת מעשה שכל שרואין שהוא כעין אנוס בגירושין רשאין להפקיע מעליו חוב התוס' שאינו מתחייב כי אם מפני המנהג ואדעתא שיגרש לאונסו כעין זה לא נתחייב. ולכן בנד"ז דעתינו נוטה ומסכמת לפי ראות עינינו בענין שהעלוב הזה באונס גמור הוא רוצה לגרש מפני שלא שהה ימים מועטים עמה ... עד שנפלה בחולי רע ומר הזה. ונשאר נע ונד והוא בחור כארזים ורוצה לברוח מן העבירה. וגם שרוצה לבנות לו בית אשה לשמשו להיות לו עזר כנגדו. וכל רואיו יכירו שלא לנתינת עיניו ולהשבעת עיניו רוצה לגרש כי בתם לבבו ובנקיון כפיו הוא עושה. שפטור ומותר הוא מהתוס'. ואין לו לפרוע כי אם עיקר כתובה עם סכי נדוניא שהכניסה לו אחר פחת שתות כנהוג."

המעיין ייווכח שאין הנסיבות שנהגו במקום ובמועד שבו נכתבה אותה תשובה, דומות למציאות הנוכחית בימינו, שאין תקנה לכתוב סכום גבוה, ולא היה כל אילוץ ממשי שלחץ בזמנו על הבעל לכתוב בכתובה 2,000,000 שקל. אך גם ביחס לנסיבות של אותה תשובה קבע הרב שופריה דיעקב שאם בית הדין נוכח שהבעל מתגרש לאחר שנתן עיניו באשה אחרת, יש לחייבו גם "סך עצום" הנקוב בשטר הכתובה, ואין מקום לפטרו על יסוד הטענה שנאלץ לכתוב כן בכתובה.

אך בכל מקרה אין ללמוד מתשובה זו למציאות בימינו, מאחר ובנידון שם, כתיבת הסכום הגבוה נכפתה על החתן, על יסוד התקנה של חכמי הדור והמנהג, אך לאחר שהיה מקום לפרש את תחולת התקנה כאמור בתשובה זו, היה מקום לחלק בין המקרים השונים כמפורש בתשובה זו. ואינו דומה לנסיבות הנוהגות בימינו, שההתחייבות נעשית מרצון חופשי בלבד, וללא אילוץ ממשי, והיא בתוקף בכל מקרה שהאשה זכאית לתשלום הכתובה.

מכאן יש לצאת בקריאה לרבנים מסדרי חו"ק שיפעלו למנוע כתיבת סכומי כסף מופרזים בשטר הכתובה, ויבהירו לחתן ששטר הכתובה שריר וקיים גם אם נכתב בו סכום גבוה מאוד, ומן הראוי שייכתב סכום סביר.

מסקנת הדברים
שטר כתובה זה שריר וקיים למרות הסכום הגבוה הנקוב בו.

מסקנה זו ניתנה ברוב דעות, אך מנימוקים שונים:

לדעה אחת – המסקנה ניתנת על יסוד הנימוקים הנ"ל.

לדעה שנייה – יש לקבל את המסקנה ששטר הכתובה שריר וקיים במקרה שלפנינו מכיוון שמדובר בסכום המצוי בהישג יד אפשרי לבני אדם רבים המשתכרים משכורת גבוהה מהשכר הממוצע במשק. כך לדוגמה – בני אדם רבים המתגוררים בערים הגדולות מחזיקים בבעלותם דירות שערכן קרוב לסכום הכתובה דנן ואף גבוה ממנו. אמנם כאשר מדובר בסכומים שבני אדם בודדים בלבד יוכלו להשיגם, יש לקבל את דעת המיעוט שהתחייבות כזאת נעשתה לכבוד בעלמא ואינה מחייבת.

דעת המיעוט
לדעת המיעוט – במקרה זה לא ניתן לחייב את הסכום הנקוב בשטר הכתובה כשנקבע סכום מופרז, וגם בנידון זה הסכום הנקוב בכתובה נחשב לסכום מופרז, וזאת מהנימוק דלהלן.

הסכום הנקוב בכתובה נחשב לסכום גבוה מאד (מדד המחירים הנוכחי עלה מיום הנישואין ועד מועד הגירושין ב-116%, ואם נתרגם את הסכום שהתחייב הבעל באותה שעה, הרי הוא כאילו התחייב בזמנו בסכום של 4,320,000 שקל!).

המועד הקובע לשיקול הדעת אם הסכום מופרז הוא מועד הנישואין. אמנם לדברי האשה בזמנו בעת הנישואין הבעל השתכר בסכום מכובד של 17,000–18,000 שקל, ואם כן בשעת התחייבותו היה הבעל מסוגל להפריש כשליש ממשכורתו לצורך פירעון הכתובה בתשלומים למשך 30 שנה, כדוגמת תשלומי משכנתא!

אבל בתגובתו שנשלחה לביה"ד טען הבעל שבזמנו עבד בעבודות מזדמנות ולא קבועות – לפעמים כשכיר ולפעמים כעצמאי, פעם עבד בבניין ופעם בהובלות, ובשנה הראשונה הם גרו בבית קרובי משפחה, ואח"כ בקרוואן – לכן יש לפטור את הבעל מהתחייבותו בסכום מופרז שלא היה מסוגל לשלם אותו, והתחייבות זו נחשבת לאסמכתא, מאחר שבאותה שעה הבעל היה אדם צעיר שנכנס למעגל העבודה לזמן קצר, וללא עבודה קבועה ומשכורת קבועה, ולא היה יכול להתחייב בסכום גבוה מופרז, גם אחרי חלוקת הסכום לתשלומים גבוהים למשך עשרות שנים.

על האמור יש להוסיף שבשעת הנישואין הבעל סבל מבעיות נפשיות ולא היה יציב בנפשו, וככל הנראה מטעם זה גם בביטוח לאומי הגיעו למסקנה שהבעל זכאי לנכות של 50%. אם כן, התחייבותו בסכום גבוה כל כך לא הייתה סבירה מאחר שאדם שאינו יציב בנפשו גם אינו מסוגל להיות יציב בעבודתו, והתחייבותו היא מופרזת ובטלה מדין אסמכתא, או מטעם שקיימת אומדנא דמוכח שכוונתו בסכום זה לכבוד בלבד (ראה שורת הדין כרך ח, עמ' רמג- רסט).

עם זאת יש לחייב את הבעל בסכום חלקי של 150,000שקל כפיצוי ותחליף לכתובה, כפיצוי על נטישת אשתו לטובת אשה אחרת שממנה הביא ילד לעולם. הנימוק לחיוב זה הוא מטעם קנס על המעשה החמור של הבגידה באשתו: "כי ה' העיד בינך ובין אשת נעוריך, אשר אתה בגדתה בה, והיא חברתך ואשת בריתך" (מלאכי ב)! מצינו בפוסקים שחייבו פיצוי כתובה בתורת קנס שלא מן הדין: שו"ת ציץ אליעזר (חלק ו, סימן מב – קונטרס אורחות המשפטים פרק ד), שו"ת חיים ושלום להגר"ח פלאג'י ז"ל (ח"ב סי' פד) שהביא גם את הרמב"ם בתשובה בס' פאר הדור (סי' קיט) ואת הרדב"ז (סי' צ).

יש לצרף לחיוב בפיצוי זה גם את שיטת הרי"ף (ב"מ דף סא, ב) שפסק לחייב את המתחייב באסמכתא באופן חלקי בתשלום סביר, אמנם הרא"ש (פרק המקבל סי' ז) חלק על הרי"ף, אבל הגר"א (חו"מ ס' שכח) פסק שהעיקר כדעת הרי"ף, ובנוסף הבעל הוא מעדות הנוהגים כשיטת מרן המחבר. לכן יש לחייב את הבעל בסכום חלקי של 150,000 שקל, הנחשב לסכום סביר, שניתן לפירעון בתשלומים לטווח ארוך, אפילו לחתן שמצבו הכלכלי אינו מבוסס, והרבה חתנים נהגו להתחייב בסכום דומה בשנת 1993 – שנת הנישואין של בני הזוג.

נימוקי המיעוט בהרחבה יישלחו במועד מאוחר יותר.

מסקנה
בהתאם לאמור אנו פוסקים ברוב דעות: הבעל חייב בתשלום מלוא הסכום הנקוב בשטר הכתובה. הסדרי התשלום ייקבעו בנפרד.

פסק הדין ניתן לפרסום לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום כ"ה באדר התשע"ג (07/03/2013).

הרב אוריאל לביא – אב"ד

הרב חיים בזק – דיין

הרב יועזר אריאל – דיין

---

---