עניינו של פסק דין זה בתביעת המבקש לחלוקת הרכוש וחובות הצדדים בחלקים שווים.

תיאור העובדות
הצדדים נישאו זה לזה בתאריך י"ד תמוז תשס"ו (10.7.06) והתגרשו בתאריך ה' כסלו תשע"ג (9.11.12). סלע המחלוקת שבין הצדדים נסוב על דירת המגורים ברחוב [...] פתח תקוה.

דירת המגורים נרכשה בתאריך 10.6.10 תמורת סכום של 960,000 ₪. לרשות הצדדים עמד אז הון עצמי בסך של 130,000 ₪ בלבד. הצדדים נעזרו במשכנתא שנטלו בסך 500,000 ₪ וכן בסכומים נוספים שאותם קיבלו ממשפחות המבקש והמשיבה.

לטענת המבקש, אביו ואחיו סייעו בידו בהלוואות לרכישת הדירה בסכום כולל של 350,000 ₪ ו-50,000 ₪ מסכום זה כבר הושבו למלווים. בדעתו לרכוש את חלקה של המשיבה בדירת המגורים השווה כ-1,000,000 ₪, וזאת לאחר ניכוי כל החובות הרובצים על הדירה לרבות חוב המשכנתא העומד כיום על סך של 500,000 ₪ וניכוי החוב המשפחתי הנזכר.

המשיבה וב"כ הסכימו כי אמנם הצדדים רכשו את הדירה בסיוע בני משפחתו של האב, אך לטענתם כל הכספים ניתנו במתנה גמורה ולא בהלוואה, ולדעתם על המבקש לשאת לבדו בחובות הכספים שקיבל מבני משפחתו.

הצדדים הסכימו כי בית הדין ידון על פי חוק יחסי ממון.

בתאריך י"ז אדר תשע"ג (27.2.13) הופיעו בני משפחתו של המבקש בבית הדין. מר [ש' ח' א'] בן דודתו של המבקש הצהיר כי אכן הלווה למבקש סך של 50,000 ₪ ללא תאריך השבה, והסכום טרם הושב לידו. לשאלת ב"כ האשה השיב כי אכן לא דיבר עם המשיבה על ההלוואה.

עוד הופיע בבית הדין מר [ע' י'] והצהיר כי מאחר ובעבר נעזר באבי המבקש כדי לרכוש את דירתו, לפיכך נעתר לבקשת המבקש לסייע בידו לרכוש את הדירה בהלוואה של 70,000 ₪ שטרם הושבו. לדבריו, מעולם לא עלה על דעתו לבקש מבן דודתו חתימה על הלוואה זו, מאחר שהוא גידל אותו בחו"ל כבן והוא בשבילו כאח. לשאלת ב"כ המשיבה הצהיר אף הוא כי לא דבר עם המשיבה על ההלוואה וכי הלוואות אחרות שנתן לבני משפחתו הושבו לידו.

גם אחי המבקש, מר [י' ב'] הופיע בפנינו והצהיר כי סייע לאחיו בסך של 35,000 ₪, ומתוכם הושבו לידו 30,000 ויתרת החוב עומדת על סך של 5,000 ₪. כמו כן, אח נוסף של המבקש מר [י' י'] הצהיר אף הוא כי סייע לאחיו בסך של 25,000 ₪, והם טרם הושבו. לדבריו, אמר לאחיו בשעת ההלוואה שיחזיר לו כשיתאפשר. לשאלת ב"כ המשיבה הצהירו שניהם כי לא דיברו עם המשיבה.

אבי המבקש מר [י' ז'] הצהיר כי הצדדים גרו בביתו עם שני ילדיהם לפני שרכשו את הדירה, והוא אף סייע בידם בסך של 150,000 ₪ לצורך רכישת דירה. לדבריו, אמר לבנו כי רק לאחר שיחזיר את החובות לבני המשפחה המורחבת הנ"ל ישיב לו את הלוואתו. לשאלת ב"כ המשיבה הצהיר האב כי גם לשאר ילדיו עזר בעבר לרכישת דירתם, ולאחר שהשיבו לו את ההלוואה התגלגל ושימש כסף זה לעזרת שאר הילדים. עוד הוסיף כי גם הוא לא דיבר עם המשיבה על ההלוואה.

המבקש ציין כי גם הסבתא של המשיבה סייעה בידם בסך של 10,000 ₪ שכבר הושבו לה, וכן 10,000 ₪ נוספים התקבלו מהדוד [ד' א'], ואף הם הושבו לידו.

דיון והכרעה
כאמור, אין חולק כי לצורך רכישת הדירה הצדדים הוצרכו לסיוע ומימון של בני המשפחה להשלמת הרכישה, אולם הצדדים חלוקים האם סיוע זה ניתן כמתנה או כהלוואה.

בע"א 180/51 גולדקורן נ' גולדקורן פ"ד ח 262 כבר נקבע:

"כאשר הנתבע מודה בקבלת הדבר, ומצמצם את הגנתו לטענה מפורשת כי הדבר ניתן לו במתנה... טענה זו מעבירה אליו את חובת ההוכחה... החזקה היא נגד טענת המתנה ועל הנתבע לסתור את החזקה ולהוכיח את טענתו."

אמור מעתה, כי מאחר והמשיבה לא הוכיחה את טענתה כי הכספים ניתנו במתנה גמורה, הדבר ברור כי כספים המתקבלים מבני המשפחה המורחבת אינם ניתנים במתנה אלא כהלוואה מתוך מטרה לסייע למבקש ברכישת הדירה, ועל מנת שיחזרו הכספים לנותן ההלוואה. התנהלות זו מצויה בין בני משפחה בכלל, ובמשפחת המבקש בפרט.

דבר זה יש ללמוד גם מהתנהלות המבקש שהרי הצביע על סכומים שכבר הושבו לידי הנותנים, ובכלל זה סכום של 10,000 ₪ שהושב לידי הסבתא של המשיבה, וסכום דומה שהושב לדוד הנזכר. הדבר מלמד על כלל הכספים שנעזרו בהם הצדדים, כי היו אלה כספי הלוואה.

אין כל מקום לחלק ולומר שרק הכספים שהתקבלו ממשפחת המשיבה ניתנו בהלוואה, לעומת שאר הכספים שהתקבלו ממשפחת המבקש שניתנו במתנה.

ואף שבני המשפחה לא דיברו עם המשיבה אודות הכספים שנתנו לרכישת הדירה, אך מאחר והמשיבה ידעה כי לולא כספים אלו לא היה עולה בידם לרכוש את הדירה, לפיכך ברור הדבר כי אחריות ההלוואה מוטלת גם על המשיבה.

וכן יש ללמוד מדברי השולחן ערוך שולחן, חושן משפט (סימן עז סעיף ב) שפסק:

"שותפין שלוה אחד מהם מאחר לצורך השותפות, השני משועבד אף על פי שלא היה עמו בקנין בשעת הלוואה. ודוקא שהוא מודה שמה שלוה שותפו היה לצורך השותפות."

ומקור מקורו טהור מדברי הרמב"ם בהלכות שלוחין (פרק י הלכה ו) שפסק כן, וכן דעת הרמב"ן ששותפין שלוה אחד מהם, כל אחד מהשותפין משועבד להלוואת חברו כשמודה שההלוואה הייתה לצורך השותפות, ואף על פי שלא נכנס עמו בשעת הלוואה, שהשותפין כשלוחין זה לזה, ע"ש.

ודון מינה לנדון דידן, שמאחר ובני הזוג שותפים הם בדירה, והמבקש לווה לצורך השותפות בדירה, ודאי שהלוואה זו מחייבת אף את המשיבה, מאחר והמבקש נעשה כשליח שלה ללוות אף עבורה.

הן אמת שהרמ"א שם פסק כדעת הרא"ש ששעבוד ההלוואה אינו חל על מי שלא לווה בפועל, ולדבריו לכאורה אין מקום לחייב את המשיבה בדמי ההלוואה.

אמנם מבואר בבית יוסף (שם) שעד כאן לא אמר הרא"ש כן אלא כאשר לא היה ברור שההלוואה ניתנה לצורך השותפות, ולפי שיכול השותף לטעון שההלוואה לא נעשתה מעולם לצורך השותפות, ואף אם כעת יודה שההלוואה הייתה עבור השותפות, אך מאחר ובשעת ההלוואה יכול היה להכחיש ולטעון שחברו לווה לצורך עצמו בלבד, לפיכך לא נשתעבד עבור הלוואת חברו.

אכן, במקום שברור מן העניין שכל ההלוואה ניתנה לצורך השותפות, אף הרא"ש ודאי מודה שנשתעבד השותף עבור הלוואת חברו כבר משעת ההלוואה, וחייב שכנגדו לשלם. וכן הסכימו הפוסקים לדברי הבית יוסף, ע"ש.

ולפי דרכנו למדנו כי מאחר והמשיבה ידעה שעליהם להשלים את רכישת הדירה בסיוע הלוואות חיצוניות מעבר להלוואת המשכנתא, והדבר ברור כי מטרת ההלוואה היא לצורך השותפות, לפיכך לכל הדברות אף המשיבה חייבת לשאת בתשלום ההלוואה.

וכן עשו מעשה אף במשפט האזרחי וכפי שנקבע ברע"א 879/00 אניטה שלם נ' טווינקו ומנשה שלם הדברים הבאים:

"השיתוף בדירה מצמיח אחריות משותפת בין הצדדים לחובות שנוצרו בקשר לנכס המשותף... כל אחד מבני הזוג נושא באחריות להתחייבויות והלוואות בקשר לעצם רכישתה של דירת המגורים או שכירתה, גם אם ההתחייבות נעשתה על-ידי בן הזוג האחר... הדבר מתבקש משיקולי צדק. כך עולה גם מכוונתם המשוערת של בני זוג המקיימים שיתוף בדירת המגורים. ההנאה מן השיתוף בדירת המגורים מחייבת חלוקה שווה וצודקת של ההתחייבויות והחובות שנוצרים ונצברים ישירות בקשר לדירה."

וראה עוד בע"א 446/69 יובל לוי ואח' נ' גולדברג פד"י כד (1) 813 בעמוד 820, שהוחלט בו כדלקמן:

"הצדק דורש והדעה נותנת שבן זוג אחד אינו יכול ואינו צריך להיות רק הנהנה מהשותפות עם בן הזוג השני בנכסי המשפחה, בלי לשאת גם בעול החובות שנעשו בייצור או ברכישת הנכסים או בהוצאות השוטפות של המשפחה. למשל, הלוואה שנלקחה... אי אפשר להעלות על הדעת שבן הזוג שאינו מופיע כלווה... יוכל לפטור את חלקו מלשמש בטוחה לפירעון החוב."

משכך הם פני הדברים, ברור הדבר כי בני המשפחה סייעו למבקש סיוע שיש בו ממש ברכישת דירת הצדדים, והדבר ברור כי הלוואה זו רובצת על הדירה המשותפת, ולפיכך על שני הצדדים לשאת בהלוואה זו בחלקים שווים.

ומעתה מה מאד תמוהים דברי ב"כ המשיבה שכתבה כי מאחר ומצבם הכלכלי של המלווים שפיר, וכפי שהצהירו בבית הדין, הדבר מלמד כי הכספים נתנו במתנה. והוסיפה עוד כי מאחר וגובה הסכומים שהתקבלו מבני המשפחה המורחבת נמוך, ולא יעלה על 50,000 ₪ גוברת הסבירות כי הסכומים נתנו במתנה (סעיפים 22-23 לסיכומים).

עוד ציינה כי מאחר והעברת הכספים בין בני המשפחה הייתה דבר המקובל ושכיח במשפחתם, וכפי שציינו בבית הדין, לא מן הנמנע שהכספים ניתנו במתנה (סעיף 24 לסיכומים).

בית הדין דוח'ה במדוכ'ה את טענות אלו, והגם שאכן התנהלות זו הינה דבר המקובל במשפחה זו, אך אין כל ראיה לטענת ב"כ המשיבה כי הכספים ניתנו במתנה. אדרבה, נראה כי הסיוע שנסתייעו זה בזה אינו אלא הלוואה, כאשר האב אף הגדיל לעשות באומרו כי כבוד הוא לו לתת ולסייע לבניו, וכי כסף זה שימש כגלגל במשפחה כעשרים ושניים שנה (שורות 115–119 לפרוטוקול מיום 27.2.13).

אף בן דודתו של המבקש הצהיר כי בעבר נעזר באבי המבקש ומשכך כעת נחלץ לעזרת המבקש. אין בהתנהלות זאת כל ראיה למתנה שניתנה, ומצבם הכלכלי של הנותנים – כמו גם הסכומים שניתנו – ודאי אינם מלמדים דבר או חצי דבר על מתנה שניתנה לצדדים.

הן אמת כי ב"כ המשיבה צרפה לסיכומיה שני פסקי דין המורים לטענתה כי אכן מתנה שניתנה לאשה נשארת לאשה ואינה עומדת לחלוקה בין הצדדים. אמנם הרואה יראה כי אין הנדון דומה כלל לראיה.

וזה יצא ראשונה, פסק דין מבית הדין הרבני בתל אביב (תיק 3183-24-1) שנקבע בו כי אין להוציא מהאשה מתנה שקבלה. אכן שם ברור הדבר כי הכספים נתנו לאשה למתנה אלא שנותן המתנה חפץ לבטלה לאחר זמן, ולפיכך נפסק שם שאין בטענתו ממש מאחר והנותן מתנה לחברו ונעשה שונאו אינו יכול לדרוש את המתנה, כמבואר באבן העזר (סימן צט סעיף ז). אולם בנדון דידן על מדוכה זו אנו יושבים אם אכן הכספים שהתקבלו מבני המשפחה ניתנו במתנה או שמא רק להלוואה, והדבר ברור כי אם אכן הצדדים קיבלו זאת כהלוואה, על שני הצדדים להשיבה.

ואשר על ידו השנ'י, פסק הדין שציינה ב"כ המשיבה תמ"ש 011150/07 ס.ל. נגד א.ל. שנקבע בו כי אכן סכומים שהתקבלו מהורי הבעל ניתנו במתנה גמורה לבני הזוג.

אמנם בטרם יצביע בית הדין על החילוקים שבין המקרים, מהראוי לפתוח בהסתייגות שנקבעה בשולי פסק הדין אך לא בשולי חשיבותה, וכדלקמן:

"טרם סיום יוער, כי השאלה שבפני האם טיבם של כספים שנתנו הורים לילדים לצורך רכישת דירתם הם מתנה או הלוואה, – שאלה עובדתית היא, וכל מקרה נדון על פי נסיבותיו המיוחדות. אין לראות בתוצאת מקרה אחד קביעה עקרונית מחייבת למקרה אחר ובאור זה יש לראות את פסקי הדין בהן הועלתה לדיון שאלה דומה אך התוצאה היתה שונה."

ומהכלל אל הפרט. בנדון שם נעזרו הצדדים בהורי הבעל בלבד לצורך רכישת הדירה, ומשכך בקשו הורי הבעל שנתנו את הכספים כי הדירה תירשם על שמם, אולם האשה התנגדה. בקשת הנותנים לרשום את הדירה על שמם מלמדת על חוסר האמון שהיה בין הצדדים, ובפרט בנידון שם שהצדדים הכירו כחצי שנה בלבד, ולפיכך בקשו הנותנים להגן על כספם ברישום הדירה על שמם.

התנגדות האשה לבקשת ההורים הייתה צריכה לעורר את חשדם של הנותנים, ולכל הפחות היה מוטל עליהם לערוך הסכם הלוואה עם האשה. מאחר ובסופו של דבר הכספים ניתנו ללא כל רישום או שטר הלוואה, נראה כי הנותנים חזרו בהם מתביעתם ובכך ויתרו על טענתם כי הכספים ניתנו בהלוואה, כדי שהדברים יתנהלו על מי מנוחות כהגדרתם. הדבר מלמד על מתנה גמורה שניתנה לצדדים, מתנה שאלמלא בני הזוג היו מתגרשים לא היו הנותנים תובעים את כספם מעולם.

מה שאין כן בנדון דידן שלצורך רכישת הדירה הוצרכו הצדדים לסיועם של כמה מבני המשפחה, ומאחר והזוג כבר היו נשואים ארבע שנים ולהם שני ילדים משותפים, נראה כי יחסי המשפחות הושתתו על אמון הדדי ומשכך הנותנים לא חששו לעגן את הלוואתם בשטר הלוואה, וכשם שההלוואה שהתקבלה ממשפחת המשיבה לא נערכה בשטר כמקובל, כך שאר ההלוואות נערכו מתוך אמון הדדי.

מערכת אמון זו מלמדת כי כל הכספים שנעזרו בהם הצדדים לרכישת הדירה ניתנו בהלוואה, ואמון זה מחייב את שני הצדדים. בית הדין התרשם כי גם אלמלא היו הצדדים מתגרשים, היו טורחים הם להשיב לנותנים את כספם ולא היו מסתתרים מאחורי טענת מתנה קיבלנו, וכפי שהשיבו חלק מהכספים עד כה.

כאמור, אף שבני משפחת המבקש לא דיברו עם המשיבה על אודות ההלוואה, אך מאחר והמשיבה אישרה לבית הדין כי גם לאחר נטילת המשכנתא עדיין היו זקוקים לעזרת בני המשפחה על מנת להשלים את רכישת הדירה, נראה ברור כי ידעה שבעלה מסתייע בבני משפחתו לצורך רכישת הדירה, כשם שהסתייע בהלוואה שהתקבלה מבני משפחתה, ועל הצדדים לשאת יחד בתשלומי ההלוואה.

לאור האמור מחליט בית הדין כדלקמן:

א. תמורת הדירה תתחלק בחלקים שווים בין הצדדים וזאת לאחר תשלומי כלל החובות הרובצים על הדירה, לרבות תשלומי המשכנתא והלוואות שהתקבלו מבני המשפחה.

ב. בהמשך להחלטת בית הדין מיום 27.2.13 על הצדדים לפנות לשמאי מוסכם על מנת לשום את שווי דירתם, ועליהם לשאת בעלות שכרו בחלקים שווים.

ג. לחילופין, אם הצדדים יגיעו להסכמה על שווי הדירה בהתאם לדירות דומות שנמכרו לאחרונה, יוכלו לוותר על ביצוע השמאות.

ד. מאחר ובדעתו של המבקש לרכוש את חלקה של המשיבה, לפיכך עליו לשלם תחילה את חלקה לאחר קיזוז החובות הנזכרים, ורק לאחר מכן לפרוע את כלל החובות שמועד פירעונם טרם נקבע.

ניתן ביום כ"ה באייר התשע"ג (05/05/2013).