הצדדים התגרשו זה מזה משנת 2008. לצדדים שלושה ילדים קטינים, ומאז – כבר כחמש שנים – הם נמצאים במשמורת האם.

טרם גירושי הצדדים באו לבית הדין ובידם היה הסכם שנערך על ידי הרה"ג ר' דוב ליאור שליט"א, ובו סוכם כי על האב לשלם מזונות ילדים כ־4,500 ₪ לחודש.

הבעל לא הסכים לשלם סכום זה, ולאחר דיון בבית הדין ניתן פסק דין בתאריך 11/11/2009 ע"ס 2,800 ₪ בעבור שלושה ילדים כולל מדורם. מאחר והאב לא עמד בתשלום המזונות הנ"ל ולאחר הפרות חוזרות ונשנות של האב, האם פנתה לביה"ד בבקשה לעבור דירה לאילת, שם מצאו עבודה היא ובעלה שנישאה לו ושם תרוויח יותר מ־80% ממה שהיא מרוויחה כעת.

לטענתה, יש לה פוטנציאל להתפרנס יותר (יש לה תואר שני בייעוץ), ומאחר שהאב לא שילם את המזונות כסדרם הרי שהיא צריכה להשלים את החסר.

ביה"ד הזמין תסקיר פקידת סעד כדי לבדוק מה המשמעות של המעבר לאילת לילדי הצדדים ומה היא טובתם. הוגש תסקיר ובו ניתנו המלצות.

בין היתר נכתב בתסקיר:

"הוועדה התרשמה כי בשלב הנוכחי לא מומלץ על מעבר הילדים למגורים באילת. יש לתת הזדמנות לאב לקחת אחריות כאב ולהיות שותף גם בתחום הכלכלי שהוא לא פחות מרכזי בחיי הילדים מהתחומים האחרים. מומלץ כי האב ידאג לעמוד בתשלום המזונות שהוחלט עליו בבית הדין."

הצדדים הוזמנו לדיון אחר שנתקבל התסקיר, וביה"ד הוציא החלטה בתאריך 31/8/2011 כדלהלן:

"לאור התסקיר ביה"ד מחליט לעת עתה שלא לאשר את מעבר משפחת האם לאילת, עניין זה תלוי ועומד בביצועו המושלם של הפס"ד בעניין מזונות הילדים. על האב לחתום בבנק על הוראת קבע בסכום המזונות 2800 ₪ צמוד למדד. אם האב לא יבצע את החלטות ביה"ד באופן מידי, תוכל האם לפנות מחדש ולבקש את המעבר הנ"ל, וביה"ד ידון בזה. כל זאת על פי המלצת הרווחה מתאריך י' במנחם אב התשע"א [10/8/211]."

עתה הוגשה שוב בקשה ע"י האישה לאפשר לאם לעבור למקום אחר שבו תוכל להרוויח יותר, וזאת בגלל הפרות חוזרות ונשנות של האב ע"י אי־קיום פסק ביה"ד למזונות.

לטענת האם, האב לא שילם בחודשים מרץ, אוקטובר, נובמבר 2012 וחודש ינואר 2013. מלבד זאת אין האב משלם את ההצמדה – המזונות היום עומדים על סך 3,500 ₪. מלבד זאת יש חוב בהוצל"פ של למעלה מ־100,000 ₪. בנוסף לכך, סכום המזונות העומד היום על סך 3,500 ₪ נועד לשלושה קטינים כולל מדורם וסכום זה הוא סכום זעיר, לדבריהם.

על כן מבקשים להתיר לאישה לעבור למקום מגורים אחר (אשר עתה היא מחפשת) ואף אם תמצא באילת, תעבור גם לאילת וזאת כדי שתוכל לכלכל את ילידה בכבוד.

כל זאת בהתחשב במה שנכתב בתסקיר הנושא תאריך 10/8/2011, בו נכתב:

"אנו רואים את נושא תשלום המזונות כחלק משמעותי באחריות האב כלפי ילדיו, וכי אי־עמידת האב בתשלום המזונות כפי שנקבע ע"י ביה"ד מקשה על האם לכלכל את הילדים ופוגע בהם."

עוד נכתב בתסקיר:

"בשלב נוכחי זה לא מומלץ על מעבר הילדים למגורים באילת, יש לתת הזדמנות לאב לקחת אחריות כאב ולהיות שותף גם בתחום הכלכלי, שהוא לא פחות חשוב בחיי הילדים מהתחומים האחרים.

מומלץ כי הוא ידאג לעמוד בתשלום המזונות שהוחלט עליו בביה"ד, אם האב לא יעמוד בהתחייבויות הכלכליות כלפי ילדיו כפי שהוחלט ע"י המערכת השופטת יש מקום לפנות מחדש לביה"ד ע"מ לשקול את בקשתם שנית."

מנגד טען האב כי הוא מודה ש"כמה פעמים לא שלמתי וביקשתי להגיע לפשרה והם מעקלים לי כל הזמן ואני רודף אחר התשלומים". "אין לי שקל על הנשמה ... אין לי כסף" (ראה פרוטוקול מתאריך כ"ג ניסן תשע"ג 3/4/2013 שורות 40–49).

עוד טוען שעל פי ההלכה יש לו זכות לקחת את הילדים אחרי גיל שש ולפרנס אותם: "אני אגיש בקשה להחזקת ילדים". (ראה פרוטוקול מתאריך י"ג ניסן תשע"ג שורות 60–63)

עוד הוא טוען כי העובדות הסוציאליות – יש להם מגמה אחת: "לדכא את הגברים... והן שונאות אותי... ואפשר לברר זאת – הן רודפות את הגברים", כלשונו.

עוד טוען כי הוא התחתן ויש לו ילדה ואשתו הנוכחית בהריון, וקשה לו כלכלית "ומלבד זאת אני שילמתי כ־75% מהחודשים האחרונים."

לגבי רצונה של המבקשת לעבור לאילת הוא משיב: "אני מתנגד. היא רוצה להרחיק את הילדים ממני. אילת זה חו"ל אני רוצה שיגדלו בארץ ישראל ואילת זו עיר של זנות [כלשונו], זה לא מקום לגדל ילדים דתיים."

לשאלת ביה"ד – האם בעלה מסית את הילדים נגדך? הוא השיב: "לא. הוא לא הסית אותם."

בסיום הדיון ביה"ד ניסה לפשר ולגשר בין הצדדים והציע פשרה בין הצדדים:

"א. האם רשאית לחפש מקום מגורים חדש מחוץ לרמלה כדי שפרנסת המשפחה במקום זה, בכללותה, תעלה ברמתה על הכנסתה הנוכחית.

ב. על האם להגיש לביה"ד את הצעת העבודה ומקום המגורים לשיקול בית הדין.

ג. אין אישור זה כולל את העיר אילת.

ד. האם תקזז את הריביות מחוב העבר של המזונות בהוצל"פ.

ה. האם תקזז את הפרשי הצמדה של מזונות הקטינים עד היום, כך שחוב המזונות עד היום יעמוד על סכום הקרן בלבד דהיינו 2,800 ₪, במכפלת החודשים שלא שולמו.

ו. מהיום סכום המזונות יועמדו על סך 3,500 ₪ לחודש, ומהיום האב ייתן הוראה קבע לטובת האם על סך זה. סך זה הינו על פי פסה"ד המקורי כי המזונות הקטינים שחב האב הינם 2,800 ₪ בהצמדה. גם מהיום והלאה יחושבו המזונות והצמדתם לפי פס"ד המקורי.

ז. האם מתחייבת לדאוג להורדת כל העיקולים שנעשו על ידה בהוצל"פ וכן העיקולים שהוטלו על חשבון הבנק של האב או כל רכוש אחר שרשום על שמו, לרבות הרכב.

ח. האם תקפיא את חוב המזונות בהוצל"פ למשך ששה חודשים עד לתאריך כ"ג במרחשון התשע"ד. בתאריך זה האב מתחייב לשלם על חשבון חוב זה סך 10,000 ₪.

ט. ביטול עכנ"ס – כל נסיעה שהאב מבקש לנסוע לחו"ל, יגיש בקשה לביה"ד, וביה"ד ייתן הוראה לאם, לאחר שיקול דעת, לבטל את עכנ"ס.

י. ביה"ד מבהיר כי כל ההסכם חשוב כחטיבה אחת, והפרה של אחד מסעיפי ההסכם ביה"ד יראה בכך ביטול כל ההסכם, יוחזרו ההצמדות והעיקולים והעכנ"ס, והאם תוכל לעבור לכל מקום שתחפוץ כולל אילת."

האם הסכימה להצעת ביה"ד, אולם האב סירב לפשרה וביקש שייערכו בו שינויים. האם סירבה שיעשה שינוי כלשהו והסכימה לפשרה כמו שהיא.

עוד טען האב בסיכומיו: "אין שום מקור בעולם לחייב אותי במזונות לאחר גיל שש."

וכן כתב:

"כי כתבו האחרונים שלאחר גיל שש הדבר תלוי ברצון האב היכן הילדים יגדלו וזכותי לקחת את הילדים אלי בעל כורחה של האם כיון שעל פי דין תורה הילדים שייכים לי."

לטענתו, לאור כל האמור לעיל, שמדין תורה לפי כל הדעות ידו של האב על העליונה וכי הילדים שייכים לו ויש לו את הזכות המלאה לדרוש שהילדים יהיו אצלו, מכש"כ בנידון דידן שהילדים מעל לגיל שש (הקטן בהם יהיה כזה בעוד כמה חודשים – ביום כ"ט תשרי תשע"ד), ויותר מזה – שכ"ז בעל כורחה של האם, וכ"ש בנידון דידן שהאב והאם לא גרים באותו מקום. ועוד שהאם מנסה להרחיק את הילדים מכול וכול ולהרחיק נדוד למקומות מפוקפקים שבהם סכנות רוחניות שונות ומשונות.

וכן מכל האמור מוכח, שאין שום שחר למציאות הקיימת כיום של הסדרי ראייה, שבזה נוספת עוד תקלה, שאין אפשרות לאב לחנך את בנו. ועוד שהאם מפריעה קשות אפילו להסדרים הנ"ל.

וכן לא מצינו שום דעה בפוסקים ראשונים ואחרונים שבמקרה כמו בנידון דידן שהאב רוצה לקחת את הילדים אליו יחויב במזונות הילדים, אלא אדרבה דעת רוב הפוסקים שיכול האב לקחת את הילדים בעל כורחה וכן ראינו שפסקו הלכה למעשה אחרוני זמנינו כמו הנודע ביהודה, הציץ אליעזר, המנחת יצחק, המשנה הלכות ועוד.

ועוד, הלא האב חייב לחנך את בנו. ומה שנאמר לגבי פחות מגיל שש יש מי שכתב שחינוך זה אפילו הוא אצל האם שיכול הוא לחנכו לפעמים כשיבוא אצלו כיוון שמדובר בפסוקים הראשונים כמו תורה ציווה לנו משה, אבל למעלה מגיל שש לכולי עלמא אי אפשר לחנך ע"י ביקורים בלבד, וכ"ש במקרה שלנו שעל פי הסדרי הראייה הנ"ל אין לו שום אפשרות ללמוד עם הילדים ומכ"ש שהאם מפריעה לזה בכל אופן אפשרי.

על כן מבקש האב כדלהלן:

• להוריד מיד אפשרות כלשהי להרחיק את הילדים עוד, והוא קל וחומר פשוט.

• לתת זמן כפי שמובא בגמרא ובפוסקים – איתא בגמרא ב"ק (קי"ב:) וכן פסק המחבר חו"מ סי' טז) שזמן בי"ד שלושים יום, ולא להלחיץ ולבקש תשובה תוך חמישה ימים כפי מה שהיה עד היום.

• להפסיק מיד את חיוב המזונות (לפחות על [...] שאין לחייב עליהם משום מקור כאמור לעיל.

• לקבל את כל ההחלטות בדיון פומבי במעמד שני הצדדים.

• להפסיק את ההגבלות המכונות 'הסדרי ראייה' שאין להם שום מקור בדין תורה כמובא לעיל.

• וכמובן שדיון יתנהל אך ורק ע"פ דין תורתנו הקדושה (וכמובא לעיל בשם ציץ אליעזר).

עד כאן טענות ומענות הצדדים.

דיון
טועה האב באומרו כי מאחר שילדיו הם מעל גיל שש אין עליו כל חוב לזון את ילדיו אחר גיל שש – או כלשונו: "אין שום מקור בעולם לחייב במזונות אחר גיל שש."

בלשון המעטה נאמר כאן כי דברי האב אין בהם ממש, טועה בדבריו – הוא ומי שהדריך אותו בכתיבת טענותיו. ודאי במחשבה זו בלבד יש בה כדי לא לתת לו את ילדיו לחזקתו בחשבו שכל רגע עושה הוא טובה עמם בנותנו פת לחם לבניו. ונביא כאן את המקור לחיוב.

בספר במדבר (יא, י"ב וי"ג) נאמר:

"האנכי הריתי את כל העם הזה אם אנוכי ילידתיהו כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האומן את היונק על האדמה אשר נשבעת לאבותינו מאין לי בשר לתת לכל העם הזה כי יבואו עלי לאמר תנה לנו בשר ונאכלה."

וכתב רבנו האור החיים הקדוש:

"ואולי גם כן רמז לשני זמנים שחייב האב לישא עול הבן. האחד דבר תורה שהוא עד גיל שש או שבע. והשני מדברי סופרים עד בן י"ג שנים. ואמר אנוכי הריתי – כנגד חיוב תורה על גיל שש. ואנוכי ילידתיהו – כנגד חיוב של דבריהם. ואמר אלא גדולים יותר מזמן החיוב הן מדאורייתא עד גיל שש והן מדרבנן עד גיל 13. וא"כ איני חייב. ואף אם דינם כדין קטנים שהינם עתה במדבר ואינם יכולים להשיג מזון. מכל מקום החיוב הוא על הצרכים ההכרחיים אבל הם מבקשים בשר, זה בגדר של מותרות וזה ודאי שאינו חייב".

חיוב לזון בניו מעל גיל שש [קטנים]
במסכת כתובות (מט) מובא:

"באושא התקינו שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהם קטנים."

משמעות הדברים היא שמכוח תקנה זו ניתן לכוף את האב לזון את ילדיו. אולם בגמ' יש ספק אם תקנה זו אכן התקבלה להלכה. בגמ' איבעיא להו הלכתא כוותיה או אין הלכה כוותיה.

שיטת רש"י
ועיין רש"י שפירש בד"ה תא שמע, דלית הלכה כוותיה אלא מימר אמרינן ליה ואולי יכלכלם ויזון אבל מיכף לא כייפינן.

ועוד בגמ' ולא אמרן אלא דלא אמיד אבל אמיד כפינן ליה על כרחיה כי הא דרבא כפייה לרב נתן בר אמי

שיטת הרמב"ם
בשו"ע פסק כדעת הרמב"ם שתקנת אושא היא להלכה וחיוב המזונות מגיל שש עד שיגדלו לגיל שתים־עשרה לבת ושלוש־עשרה לבן, הם מצד התקנה. וז"ל הרמב"ם (פרק י"ב הלכה י"ד–ט"ו):

"כשם שאדם חייב במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו והקטנים עד שיהיו בני שש שנים. מכאן ואילך מאכילין עד שיגדלו כתקנת חכמים ואם לא רוצה גוערין בו ומכלימים אותו."

והגר"א (אות ב) ו"אבני מילואים" (אות ג') העירו על דברי הרמב"ם ומר"ן שמה שכתב כתקנת חכמים אינה תואמת את מסקנת הגמ' לפיה חובת המזונות מעל גיל שש אינה "תקנת חכמים" עצמאית אלא מדין צדקה בלבד, ולכן לא כופין מי שאינו אמיד.

ועיין פד"ר חלק א' שכתבו דגם אחר שש עצם החיוב הוא לא משום צדקה בלבד אלא יש חיוב מזונות משום תקנת חכמים – תקנת אושא כלשון הרמב"ם "מכאן ואילך זנן כתקנת חכמים", אלא שהחיוב כתקנת חכמים הוא בלי כפייה רק על ידי כפייה מוסרית.

גם בשו"ת "משפטי עוזיאל" (סי' ד' ענף ט"ו אות ד') כתב שאכן תחילת הסוגיא הייתה הוה אמינא שתקנת אושא כוללת כפיית האב לתת מזונות לילדים ומ"ש הגמ' דלית הלכתא כוותיה, לא נראה לומר שנדחתה תקנא אושא לגמרי אלא יש לומר שרק לעניין הכפייה נדחתה תקנת אושא. כלומר, מתקנת אושא לא כופין אלא כופין מדין צדקה. אבל תקנת אושא לחייב מזונות בניו מגיל שש עד גיל שתים־עשרה לבנות ושלוש־עשרה לבנים, עדיין קיימת להלכה, וזה שכתב הרמב"ם כתקנת חכמים, ובזה נתיישבה קושית הגר"א וה"אבני מילואים".

היוצא דדעת רש"י היא שתקנת אושא נדחתה מההלכה וכל חיוב המזונות לילדים מעל גיל שש אינו מדין תקנה אלא מדין צדקה בלבד. וכן למדו הגר"א וה"אבני מילואם" ועוד אחרונים דכן הסבירו דברי הגמרא. אולם יש החולקים וסבירא להו דתקנת אושא לחייב את האב במזונות מדין תקנה עומדת במקומה וכן ס"ל להרמב"ם.

ועוד דלדעת רש"י ודעימיה חיוב מזונות מעל גיל שש הוא מדין צדקה וגם הכפייה מדין צדקה. אולם לדעת הרמב"ם ודעימיה חיוב מזונות מעל גיל שש עד שיגדלו, לבן עד גיל 13 ולבת עד גיל 12, הוא מתקנת חכמים (תקנת אושא). אולם הכפייה היא מדין צדקה.

נפקא מינה בין חיוב מדין תקנה לבין חיוב מדין צדקה
ונפקא מינה בין שני טעמים אלו הם רבים:

אם החיוב הוא מדין תקנה, החיוב הוא חיוב מוחלט ללא כל תנאי. ואף אם יש לבנים נכסים משלהם שיכולים להתפרנס מהם. וכן אם אין לאב כלל נכסים, מכל מקום החוב עליו הוא כחוב גמור. ואף אם האב אינו אמיד. ואין להתחשב כלל מה גובה הכנסותיו של האב או של האם, ועל האב לעשות כל מאמץ כדי לשלם את חובו.

ומכל מקום גם לשיטת הר"ן דמזונות מדין אשה נגעו בה והאיש חייב להשכיר עצמו כפועל כשיטת רבנו אליהו, אם כן גם לזון את בניו צריך היה להשכיר עצמו – זה אינו דלא אמר כן הר"ן רק במזונות ילדים עד גיל שש אבל לא מעל גיל שש.

אולם בחיוב מזונות ילדים מדין צדקה זה מותנה בכך שהאב אמיד [לקמן יבואר מה הוא אמיד] ויש בידיו לפרנס את ילדיו ולילדים אין להם משלהם.

כמו כן, בבנים שהם סרבני קשר עם האב דהוו כמורדים באב, אם זה דין צדקה שוב אין ניתן לחייב את האב במזונותיהם מדין צדקה. אולם אם החיוב הוא מדין תקנה הרי בכל עניין חיוב האב במזונות בניו אף שהם מורדים בו.

ועיין מהרש"ם (ח"ג סימן רפב) ופד"ר כרך ב' (עמ' 92) שכתבו שם דלגבי זכות העיכוב של נכסי האב לטובת מזונות הילדים, אם זה מדין צדקה לא ניתן לעכב נכסיו באינו אמיד. אולם אם זה מעיקר התקנה, הרי שניתן גם לעכב נכסיו לצורך הבטחת תשלום המזונות וניתן להוציא צווי עיכוב יציאה מן הארץ.

וכן עיין בפד"ר כרך א' (עמוד 145) שכתבו דאם החיוב הוא מדין תקנה, הרי הבן נחשב לתובע והאב־הבעל נחשב כנתבע. משא"כ אם זה מדין צדקה הרי שאין האב חייב למקבל [לבן], כלומר שאין למקבל חוב אצלו [האב].

ועיין בספרו של ד"ר זרח ורהפטיג – מחקרים במשפט העברי (עמוד 130) – שהביא את הנ"ל וכן דעת הרדב"ז (בפירושו על הרמב"ם הלכות מתנות עניים פרק ז' הלכה י') שכתב שגם צדקה היא חוב ככל חוב אחר ולכן כופין ויורדין לנכסי החייב כמו בחוב אחר. וביאר שם דחוב צדקה הוא כחוב אחר אולם הוא חוב כללי ולא חוב ישיר.

יש לציין כי כאשר החוב הוא מדין צדקה הרי זה לא מוגבל בגיל הבנים או הבנות ואף בגדולים מאד חייב במזונותיהם אם הינם זכאים מדין צדקה כמו שכתב בדרישה בתחילת סימן רנא וזה תוכן דבריו כפי שהובאו בספר "יד יהודה".

צדקה באדם אמיד אינה רק נדיבות לב
יש לבאר שחיוב בצדקה לצורך מזונות אינו דומה כמתנדב לצדקה או תרומה שאדם נותן על מנת לבנות בית כנסת או כל מוסד אחר. שם הצדקה היא מצד נדיבות לבו של התורם. אולם בחיוב לזון או לפרנס עניים או בניו מדין צדקה, הרי דין צדקה זו כדין חיוב ממוני.

כמ"ש בגמ' ב"ב (דף ח:):

"דאמר רבי חנינא מעשה ומינה רבי שני אחין על הקופה מאי שררותא דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לפי שממשכנין על הצדקה ואפילו בע"ש איני והא כתיב ופקדתי על כל לוחציו ואמר רבי יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב ואפילו על גבאי צדקה לא קשיא הא דאמיד הא דלא אמיד כי הא דרבא אכפייה לרב נתן בר אמי ושקיל מיניה ארבע מאה זוזי לצדקה."

וכ"כ הרמב"ם (פרק ז' הלכה י' מהלכות מתנות עניים) וז"ל:

"עני שאינו רוצה ליתן צדקה או שיתן מעט ממה שראוי לו, בית דין כופין אותו ומכין אותן מכת מרדות עד שיתן מה שאמדוהו ליתן, ויורדין לנכסיו בפניו ולוקחין ממנו מה שראוי לו ליתן, וממשכנין על הצדקה ואפילו בערבי שבתות."

וכ"כ בש"ע (יורה דעה סימן רמ"ח סעיף א'). ועיין רמב"ם בפירוש המשנה בגמ' (כתובות מט) שכתב:

"ומן הידוע שיש לדיין לכפות בני אדם על נתינת הצדקה לפי שהוא מכלל מצות עשה שהוא מן החיוב להלקות אדם עד שיעשה.. או ימות."

ועיין בספר "בני אהובה" לרבנו יונתן אייבשיץ (הלכות אישות פרק כ"א הל' ט"ז) שכתב:

"ונראה ודאי אם האשה עשירה כופין את האם לזון בניה דהא כופין על הצדקה ואין לך צדקה יותר מזה וכופין אותה כמו שכופין על הצדקה."

ועיין בספר חוט השני (סי' ח') דסבירא ליה דאין האם חייבת מדין צדקה כיון שאינה יורשת את ילדיה. ויש אומרים דחייבת מדין צדקה כללי מדין כל הקרוב, קרוב קודם.

ומכל מקום באינו אמיד חייב ג"כ מדין צדקה, אולם אין שם כפייה פיזית־מעשית אלא הכפייה היא כפייה מוסרית, לחץ חברתי כמבואר בגמ' (כתובות דף מט עמוד ב). ורמב"ם ושו"ע (סימן רמ"ח) שאמרו שם שמעמידים שם את האב אשר אינו רוצה לזון את בניו ומכריזים עליו "עורבא בעי בני וההוא גברא לא בעי בני". כלומר מכלימים אותו ואומרים לו אפילו עורב, כלומר עוף טמא זן בניו ואתה אינך רוצה לזון את בניך.

ועיין ירושלמי (כתובות פרק ד' הל' ח') שאמר שם רבי יוחנן לעוקבא "עוקבא רשיעא זן בניך."

חיוב האב בנתינת צדקה לבנו קודם לחיובו של גבאי הצדקה
ועיין בב"י (סימן רנ"א סעיף ד') שכתב בשם תשובת רשב"א (חלק ג' סימן רצ"ג) שחובת האב ליתן צדקה קודמת לחובת אחרים אפילו אם אחרים עשירים יותר. וז"ל:

"כופין את האב לזון את בנו עני ואפילו הוא גדול כופין אותו יותר משאר עשירים שבעיר וקודם להם ואינו יכול לומר שיפרנסוהו גבאי צדקה עם שאר העניים שכל הנופל אינו נופל ליד גבאי צדקה תחילה כמ"ש בפרק פותחין [נדרים ס"ה) ומחמירם על האב יותר משאר העם ומבקשים לחייבו יותר מן השאר כההיא דמשה עצרי דפרק גט פשוט [ב"ב קעד] וגם המרדכי כתב בפרק קמא דבבא בתרא [סימן תרצ"ד] שהקרוב חייב לפרנס עני קרוב ולא הגבאי."

הנה בש"ע (יו"ד סימן רנ"א סע' ג–ד) מבואר שמדיני צדקה הוא, שאף לאחר שבנו גדל והביא שערות:

"צריך להקדימו לאחרים, ואפילו אינו בנו ולא אביו, אלא קרובו, צריך להקדימו לכל אדם."

וכן:

"מחייבין האב לזון בנו עני, ואפילו הוא גדול מחייבין אותו יותר משאר עשירים שבעיר."

ובדרישה תמה (תחילת סימן זה), למה סתם כאן השולחן ערוך וכתב שאם האב אמיד כופין אותו רק עד שיגדל בן? הרי אף לאחר שיגדל הדין כן! והשיב:

"שודאי אף בבן גדול שכבר הביא שערות אם ידוע שהבן אינו יכול להתפרנס ממעשה ידיו אזי צריך האב להאכילו כדי שלא ימות ברעב, כמבואר בהלכות צדקה. אלא שכל זמן שלא גדלו מסתמא אין להם שום עסק ומשא ומשום הכי כופין אותו שיפרנסם. מה שאין כן לאחר שיגדלו יכול האב למימר שיתפרנסו ממעשה ידיהם או ישאלו על הפתחים. אבל אם ידוע שאי אפשר להן להתפרנס בשום צד, כל זה קאמר התם ביורה דעה שהאב מחויב (יותר) משאר עשירים או קופה של צדקה."

וכתב ההפלאה (אות ב) :

"ויש להוסיף על דבריו, דבגדולים, אם יכולים להתפרנס – אף על גב דאין רוצין לעשות מלאכה, אין כופין אותו לזונם, כיון דבני דעת הם אין יכולים לומר לא נעשה מלאכה. אבל קטנים, כיון שאינם בני דעת – אפילו אם היו רוצים לעשות מלאכה היו יכולים להתפרנס, אפילו הכי צריך לזונם."

סמך לדבריהם יש למצוא בלשונו של הרשב"א (בתשובותיו ח"ב סי' שצ"א), שכתב:

"כשהבן גדול ויכול להשתדל אין האב חייב לזונו כלל, ואין כופין אותו."

בשו"ת "משפטי עוזיאל" (אהע"ז סי' ע"ד) העלה השלכה מרחיקת לכת מדברי הדרישה:

"יוצא לדין, שבזמן הזה שאין הילדים יכולים להתפרנס בילדותם אפילו בקושי, ולא עוד אלא שאינם רשאים בכך מצד הציבור כולו, הואיל וילדים כאלה שהם מחוסרי תלמוד תורה, מדע ותרבות נעשים מושחתים... והואיל ובזמן הזה יש הכרח חיוני ללמד את בנים עד י"ב או ט"ו שנה כדי להכשירם לעבודה ולהיות בחברת הציבור, לכן הרי זה כמי שאין לו במה להתפרנס ממקום אחר בשום אופן, וחייב האב לזונם עד גיל בגרות (כלומר אף לאחר גיל שלוש עשרה,עד) שיוכלו להתפרנס מעבודתם."

מהו אמיד גבי אב בחיוב מזונות לבניו
עיין פד"ר לגאונים הרב י' ש' אלישיב, א' גודלשמיט וש' ישראלי שכתבו בעמוד 303 בשם ה"נתיבות משפט" להגר"ח אלגזי (דף קנ"ד) :

"והעולה על דעתי לומר דאמיד גבי בניו לא הוי כאמיד דאינשי אחריני דגבי צדקה לאחריני בעינן אמיד אבל גבי בניו כל שאינו עני מיקרי אמיד לגבי בניו וזה שכתב רבנו ירוחם. אבל אם הוא אמיד שיש לו כפי הראוי לתת להם... ואפשר שזהו דעת הרמב"ם והטור ג"כ."

וכ"כ באוסף פסקי דין של הרבנות הראשית לארץ ישראל (עמוד יג) :

"כל בתי הדין בארץ נוהגים לדון סתם אדם בדין אמיד לגבי מזונות ילדים ומחייבים וכופים אתו לכל צרכיהם".

(עיין פס"ד של ביה"ד הגדול ברכב הרבנים הראשיים: י"א הרצוג, בן־ציון חי עוזיאל והרב יעקב קלמנס בתיק 1/117/703).

תקנת הרבנות הראשית משנת תש"ד
במסגרת תקנות שתקנה רבנות הראשית על כתובות ויבמות תיקנה תקנה על מזונות הילדים. במסגרת זו הורחב חיוב האב לילדים עד גיל 15 שנים (ראה פד"ר ח"ג עמ' 170 וח"ד עמוד 3, "סיני" כרך יד, 'דיני משפחה' נספח א עמ' 447).

וכן היא לשון התקנה:

"לפנים בישראל אע"פ שמעצם הדין לא היו כופין את האב בממונו לזון את בניו ובנותיו הקטנים אלא עד הגיל של שש שנים, היו מכלימים אותו ומכריזים עליו כדי להכריחו לזונם עד שיגדלו. אך בזמנינו לא איכשר דרא לצערנו וכפייה מוסרית אין כוחה יפה כלל וכלל. החוק הממשלתי אינו נותן סמכות לרבנות בעניין מזונות הילדים אפילו למטה ממש, אלא שבתי המשפט הממשלתיים זקוקים בנידון לפסוק על פי דיני ישראל. ואירעו מקרים שהאב התאכזר מרוע לב בכדי להכריח את אשתו לקבל ממנו גט ובתי משפט הממשלתיים פטרו אותם על יסוד שהילדים היו למעלה משש. כשטענו מצד הילדים שבדיני ישראל כופין את האב מתורת צדקה אם הוא אמיד, באה התשובה שהחוק הממשלתי אינו יכול להתחשב עם טענה זו... כל המתבונן בצדק ישפוט שהמצב דורש תיקון מתאים. בימינו אלה אפילו ילדים מבוגרים קודם שהגיעו לגיל של חמש עשרה, סכנות מוסריות גדולות צפויות להם (לבנות וגם לבנים) אם פרנסתם לא תהיה מובטחת על יסוד משפטי. אין צריך להאריך בדבר המובן לכל מי שעיניו פקוחות על מצב ההווי. להנהיג לכתוב בכתובה שהבעל מתחייב לזון את בניו ובנותיו שיולדו לא עד שיגיעו לגיל של חמש עשרה שנה לא היה מספיק... אפילו אם ננהיג לכתוב שהבעל מתחייב כלפי האשה... גם בזה יהיה מי שימצא מקום לפקפק... ועל כל פנים הרי זה לא יועיל אלא על העתיד כשיתחילו לכתוב כך... כדי לצאת מכל המבוכות והסיבוכים יש לנו רק דרך אחת והיא לתקן תקנה כוללת שתחול על הכל. ולאחר שנקבעה תקנה זו על פי הרבנות הראשית לארץ ישראל ומועצתה המורחבת ועל פי בתי הדין הרבניים... יהא לתקנה זו כל תוקף ועוז כתקנות שו"ם... ויהא זה דין ממש, ועל פיה יפסקו בתי הדין של ישראל בכל ארצנו הקדושה, וממילא... יפסקו כך בתי המשפט של הממשלה... אי לזאת קבענו את התקנה... כשם שמאז ומעולם עד היום הזה היה כח בית דין... לחייב את האב בחיוב משפטי גמור ולכופו בממונו וככל הכפיות האפשריות החוקיות לפרנס את בניו ואת בנותיו עד הגיל של שש שנים – כך יהא מעתה ואילך כוחם יפה לחייב בחיוב משפטי גמור ולכופו בממונו ובכל הכפיות האפשריות החוקיות לפרנס את בניו ואת בנותיו עד הגיל של חמש עשרה שנה." (ועוד מבואר שם ש"בעניין החיוב שביד בית הדין להטיל מתורת צדקה כשהאב אמיד אין אנו נוגעים כלל וכלל, בזה אין שום שינוי חל.")

תקנה זו הובאה על ידי הרבנים הראשיים (הרב הרצוג והרב עוזיאל), לאישור המועצה המורחבת של הרבנות הראשית לארץ ישראל, ובמעמדה הוסכם להעניק לתקנה זו "תוקף משפטי בכח תורתנו הקדושה, ככל תקנות שנעשו בישראל והן חובה להתנהג ולדון על פיהן, החל מראש חודש אדר תש"ד."

וראה עוד בשו"ת "משפטי עוזיאל" (אהע"ז סימן ע"ד אות ד') ביסודות הלכתיים נוספים הקשורים לתקנה זו (מקצת דבריו הבאנו לעיל).

לשון התקנה:

"כשם שמאז ומעולם עד היום הזה היה כח בית דין לחייב את האב בחיוב משפטי גמור ולכופו... לפרנס את בניו ואת בנותיו עד הגיל של שש שנים, כך יהא מעתה ואילך כוחם יפה לחייב... לפרנס את בניו ואת בנותיו עד הגיל של חמש עשה שנה."

תקנה זו מראה בעליל, שכוונת המתקנים הייתה לחייב את האב לזן את ילדיו עד גיל חמש עשרה מכח "חיוב משפטי גמור", וממש כדין חיוב מזונות עד גיל שש מדין הגמרא.

ומבואר מתוכן הדברים שכך היה עיקר המטרה ביסוד התקנה. ומאחר שכן, התוצאה הייתה צריכה להיות כשיש לחייב את האב לזון את ילדיו אף כשיש להם אפשרות להתפרנס ממקום אחר, כדין "קטני־קטנים" הנזכר לעיל.

אך ראה בפסקי בתי הדין הרבניים (ח"ד שם) שכתוב:

"יש להניח כי התקנה... היא לילדים כאלה דלית להו מגרמייהו כלום והם תלויים בחסדי אביהם ולא בילדים שפרנסתם מובטחת."

וכך בפסק דין אחר (פד"ר ח"ב עמוד 92) :

"אשר לתקנת הרבנות הראשית לארץ ישראל משנת תש"ד במזונות ילדים מאחרי שש עד חמש עשרה, לא מוזכר שם חיוב במקרה שיש לילד להתפרנס משלו, ואין לדון על פי תקנה יותר מהמפורש שבה. בהקדמתם מסבירים כבוד הרבנים הראשיים לארץ ישראל את הצורך בתקנה, נוסך לדין צדקה, כי סכנוֹת גדלות צפויות להם.. אם פרנסתם לא תהיה מובטחת וזה שייך רק באין לילד משלו, ולפי זה משמעותה של תקנה זו אינה מעין חיוב שלפני שש" (וראה עוד בפד"ר ח"ג שם וחי"ג עמוד 8).

הנחה זו באה לאורה מתוך הבנה שעיקר מטרת התקנה הייתה לחייב את האב לזון רק מדין צדקה ולא בחיוב משפטי גמור באופן מוחלט.

אמנם דייני בית הדין הגדול (בשנת תש"ה בנשיאות הראש"ל הרב ב"צ עוזיאל, ממתקני התקנה) חזרו והבהירו נקודה זו באופן ברור, ולא השאירו לכאורה ספק בדבר בכתבם:

"כי מוטעית היא ההנחה כאילו תקנת הרבנות הנ"ל מבוססת על החיוב המוסרי של צדקה גרידא. לפי האמת אין הדבר כן, אלא התקנה בעצמה יוצרת חובה משפטית עצמאית גמורה, שהיא איננה נובעת מדיני צדקה כלל ואיננה מוגבלת אפוא על ידי ההיקף המצומצם של דיני צדקה. תקנת הרבנות הראשית באה להעלות את גיל הילדים שהאב חייב במזונותיהם, ולא מדין צדקה לעניים, אלא מדין חוב האב למזונות בניו ובנותיו, שכל המונע עצמו או משתמט מזה, הרי הוא חוטא לגבי ילדיו והורס את החיי המשפחה בישראל, ואסור לו לאב לנער את עצמו מחובה אבהית זאת ולהטילה על הציבור או על האם " (אוסף פסקי דין של הרבנות הראשית לארץ ישראל עמוד קמח).

למרות שלכאורה הדברים ברורים, ראה בפסקי בתי הדין הרבניים (חלק יא עמוד 214) – בדברים שנכתוב בשנת תשל"ט – בשולי פסק הדין:

"בשנת תש"ד תיקנה מועצת הרבנות הראשית לישראל לחייב מזונות עד גיל חמש עשרה. ובזה רבתה המבוכה בפסקי דין של בתי הדין בארץ, יש מחייב לפי תקנה זו ויש שאינו מחייב, יש שמחייב מכח הדין מחמת התקנה ויש שמחייב מדין צדקה, ויש שרק בהשפעה על בעל הדין. והבודק בעיון גם בפסקי דין המודפסים רואה שאין אחידות דעה בזה. גם בשיחות בעל פה עם חברינו הדיינים, אומר זה בכה ואומר זה בכה. ולמה לא יהיה בזה קו ברור ומנחה."

ולענ"ד תקנת הרבנות הראשית לישראל ברורה שתקנתם היא המשך לחיוב האב מגיל שש. ואף שראיתי לעיל כי בפס"ד (פד"ר ג) שנכתב על ידי הרבנים גאונים: ע' הדאיה, הרב י' בן־מנחם והרב י' ש' אלישיב (עמוד 172) דצמצמו את התקנה רק לאחד [בן] שאין לו, כלשונם:

"יש להניח כי התקנה לחייב את האב בחיוב משפטי גמור ולכופו בממונו לפרנס בניו ובנותיו עד גיל 15 היא לילדים כאלה דלית ליהו מגרמייהו כלום והם תלויים בחסדי אביהם ולא בילדים שפרנסתם מובטחת. מכל מקום היכא שאין לבן אחר גיל שש עד חמש עשרה, יש עליו חיוב גמור מדין התקנה ממש."

גם מרן הגר"ע יוסף בשו"ת יביע אומר (ח"ח אבהע"ז סימן כ"ב) כתב כן וז"ל:

"ולפי זה בזמנינו שיש תקנה מהרבנות הראשית משנת תש"ד שחייב האב לפרנס את ילדיו עד גיל חמש עשרה שנה, לא יוכל האב לפטור עצמו בטענה זו."

והוסיף וכתב שאין תקנה זו באה לגרוע מחובתו לפרנסם מדין צדקה אלא להוסיף עליה ולמנוע התאכזרויות של הורים כלפי ילדיהם וכן להבטיח את מזונות הילדים הצפויים לסכנות מרובות אם לא תהיה פרנסתם מסודרת מובטחת ומעוגנת בהלכה.

הנה לך אחר ששני גדולי הדור מרן הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל ולהבדיל בין החיים מרן הראש"ל הגאון רבנו עובדיה יוסף שליט"א סבירא ליה דתקנת הרבנות היא המשך לחיוב האב כמו בקטני־קטנים בגיל שש. כן הדין על פי התקנה מגיל שש עד גיל שתים־עשרה.

אמנם מרן הרב אלישיב זצ"ל צמצם בפס"ד הנ"ל רק באחד [בילד] שאין לו משלו, מכל מקום מצאנו דיש מי שסבירא ליה שגם בגיל שש, בילד שיש לו, אין אביו חייב. ובאמת זו מחלוקת מהר"מ מרוטנבורג והרשב"א.

הנה הרשב"א כתב בתשובה (חלק ב' סימן שצא) :

"וטעם לכך וכשהוא קטן קטנים כופין אותו בבית דין לפי שאין לו ואינו יכול להשתדל כלל אבל כל שיש לו למה יתחייב האב לזונו."

כלומר, כיון שאינו יכול לדאוג לעצמו וגם אין לו רכוש שלו שממנו הוא יכול התפרנס לכן חייב האב לפרנסו. משמע מדברי הרשב"א שאם יש רכוש לקטני־קטנים ממנו יוכלו להתפרנס, אין האב חייב לפרנסם וכפי שהרשב"א עצמו כתב "אבל כל שיש לו למה יתחייב אב לזונו."

אולם מהר"מ מרוטנבורג חולק וסבירא ליה שאפילו יש נכסים לקטני־קטנים כגון שנפלה להם ירושה מבית אבי אמם, אע"פ כן האב חייב לפרנסם משלו. וגם הטור (אבן העזר סימן ע"א) הביא את דברי מהר"מ מרוטנבורג.

וז"ל הרא"ש (כתובות פ"ד סי' יד):

"ואפילו יש להם נכסים שנפלו לה מבית אבי אמם פסק רבנו מאיר דחייב לזונם דכיון דתקנת חכמים היא זכו במזונותיהם אפילו יש להם להתפרנס משלהם דומיא דמזונות אשה דמכלל מזונות האשה דקתני ומוסיפין לה על מזונותיה בשביל הקטן, אלא דין אחד להם."

ומרן המחבר פסק כדעת מהר"מ מרוטנבורג שחייב במזונות בניו הקטני־קטנים עד גיל שש גם ביש להם משלהם.

א"כ אחר שנתבאר דדעת שני גדולי הדור דתקנת הרבנות הראשית לישראל הייתה לחייב חיוב עצמי מזונות ההכרחיים להם ולא מדין צדקה, מי יבוא לחלוק עליה.

חיוב במזונות אחר גיל חמש עשרה
בספרו של ד"ר זרח ורהפטיג זצ"ל נכתב:

"ואכן מועצת הרבנות הראשית בישיבתה מיום ט' בתמוז תשל"ו דנה הנושא והחליטה:

"הוחלט פה אחד כדלהלן: בעקבות תקנת הרבנות הראשית לארץ ישראל משנת תש"ד, בנשיאותם של הגאונים מרנן ורבנן מרי דארעא דישראל נוחי נפש הגרי"א הרצוג זצ"ל והגרב"ץ מאיר חי עוזיאל זצ"ל שקבעו לחייב את האב במזונות ילדיו עד גיל 15 שנה, מאותם הנימוקים והטועמים שפורטו בתקנה הנ"ל כפי שהתפרסם בחוזר נשיאי הרבנות הראשית מתאריך כ"א טבת תש"ד, לאור הנסיבות המוסריות, החינוכיות והכלכליות בזמננו מחליטים להעלות את גיל חיוב האב למזונות ילידו עד גיל 18 שנה."

ההחלטה הועברה להרב הראשי, הראשון לציון, הרב עובדיה יוסף שליט"א, שנעדר מהישיבה, למתן אישורו וחתימתו. הראש"ל לא חתם על ההחלטה אלא הוסיף הערה ביום ט"ו תמוז תשל"ו והיא:

"גילוי דעת של הראש"ל הרב עובדיה יוסף:

לדעתי תקנה כזאת צריכה להיות על ידי כל דייני ורבני ישראל וגדולי התורה, וכך נהגו רבותינו הגאונים נשיאי הרבנות הראשית לישראל ונשיאי בית הדין הגדול, הרב"ץ עוזיאל זצ"ל והגאון הרי"א הרצוג זצ"ל, בזמן שתיקנו התקנה לחייב במזונות הילדים עד גיל חמש עשרה. אחרת אין לתקנה כזאת שום תוקף לפי ההלכה."

עניין העלאת גיל החיוב במזונות לילדים נשאר אפוא תלוי ועומד".

אולם בהקדמה של תקנות הדיון של בתי הדין הרבניים בישראל תשנ"ה, התייחס הרב הראשי לישראל דאז הגר"א שפירא זצ"ל לתקנות המזונות עד גיל שמונה עשרה כעובדה הלכתית מוגמרת וכתב:

"ואח"כ תיקנו ברבנות הראשית לישראל להעלות את הגיל עד שמונה עשרה שנה וכאן לא הוצרכו להעביר לכל עיר ועיר אלא סמכו על כך שהרי הכנסת שהיא עצמה שליחים ורק הם עצמם תיקנו בחוק אזרחי לחייב עד גיל שמונה עשרה שנה וא"כ יש כבר הסכמת הקהל על עיקר החיוב גם לפי הדין" (אם כי עיין שם כי הוא סבירא ליה דהתקנה מיוסדת על דין צדקה וגם התקנה עד גיל 15)."

עוד טען האב:

"לאור האמור לעייל לפי כל הדעות ידו של האב על העליונה שהילדים שייכים לו ויש לו את הזכות המלאה שהילדים יהיו אצלו ולכן אם לא נותנים לו את הילדים לחזקתו הרי שהוא מבקש לפטור אותו מהמזונות."

הנה דברים אלו שכתב מהבל ימעטו. ונבאר הדברים בס"ד:

בפד"ר א (עמוד 59) לרבנים הגאונים א' גולדשמיט ש' ש' קרליץ וי' בבליקי הביאו דבדעת הרמב"ם יש ג' דעות במ"ש בפרק כ"א הלכה י"ז מהלכות אישות.

הרמב"ם בהלכות אישות (פכ"א הי"ז) כתב: "...ואחר שש שנים יש לאב לומר עם הוא אצלי אתן לו מזונות ואם הוא אצל אמו לא אתן לו מזונות", וכן נפסק בש"ע (אבע"ז סי' פ"ב סע' ז).

ונחלקו גדולי האחרונים בפירוש הרמב"ם הללו ושלש שיטות בדבר.

א. בתשובות מהר"י בן לב ח"א כלל י"ב שאלה ע"ב כתב על דברי הרמב"ם: מכאן יראה דבנדון דידן אם תרצה האשה לזון את בניה... הרשות בידה."

וכן כתב בתשו' מהר"ם אלשיך שאלה ל"ח: אמת דמלישנא דהרמב"ם ז"ל איכא למילף דמצי לעכבו אמו בהדא, דכתב... ואם הוא אצל אמו לא אתן לו מזונות, משמע דאי לאו מטעמא דמזונות... לא הוה אלים כחיה להפרידו מאמו."

הרי לפי מהר"י בן לב ומהר"מ אלשיך בשיטת הרמב"ם, אין האב יכול להוציא הבן מרשות האם גם אחרי שש, אלא שיכול הוא לפטור עצמו ממזונותיו אם הבן אינו אצלו.

ב. מהמגיד משנה מבואר דסובר אחרת בפירוש דברי הרמב"ם, דבפסקא א' בהלכה הנ"ל, בבן לפני שש, פסק הרמב"ם דהוא אצל אמו. ומשיג עליו הראב"ד, למה נוציא את הבן מהאב והרי על האב לחנכו גם כשהוא בן ארבע – חמש. ומתרץ המ"מ דחיוב החינוך, שהאב יכול למלאו רק אם הבן אצלו, הוא רק בבן שש. הרי דדעתו בשיטת הרמב"ם דאחר שש יכול האב להוציא את הבן מהאם, כמו לפי הראב"ד גם לפני שש.

וכן סובר גם החלקת מחוקק בשיטת הרמב"ם, דכתב שם בש"ע בסק"ט: אם אינו אצלי לא אתן לו מזונות, יש לדקדק דמשמע אם האם מוחלת לו המזונות תוכל להחזיק בנה אצלה על כרחו וזה הוא נגד המושכל... והוא מצוה עליו בכמה דברים בפרט ללמדו תורה. ויש ליישב בדוחק כשהבן אינו רוצה להפרד מאמו יש לאב לומר אין עלי חיוב צדקה לפרנסו כל זמן שאין שומע לקולי להיות אצלי ללמדו תורה ושאר דברים.

הרי דלפי הח"מ בשיטת הרמב"ם יכול האב להוציא את הבן מהאם אחר שש, וכדעת המגיד משנה.

במהר"י בן לב שם כתב דשיטת הטור אינה כשיטת הרמב"ם, אלא שהרשות ביד האב לקחת את בניו עמו ואין רשות בידה לעכבו אצלה.

ג. המבי"ט מפרש בשיטת הרמב"ם כמו החלקת מחוקק, אלא שהוא עולה בשיטה זו דרגה הלאה, והוא, שלפי הח"מ אף שיכול הוא האב להוציא את הבן מהאם אחר שש, אבל, לפי המבואר מדבריו, זהו רק אם אין לבן רצון מיוחד להיות דוקא אצל האם, אבל אם הבן אינו רוצה להפרד מאמו, אין מוצאים אותו מאמו נגד רצונו. אלא שבמקרה כזה, פוטרים את האב ממזונותיו.

אבל מדברי המבי"ט בשיטת הרמב"ם משמע, שהרשות ביד האב לקחת את הבן אצלו גם נגד רצונו של הבן. שכתב בתשובות ח"א סימן קס"ה: דלא כתב הרמב"ם ז"ל ולאחר ו' שנים יכול לומר האב אם הוא אצלי אני נותן לו מזונות אלא לעניין המזונות שאינו חייב בהם אחר שש אם אין בנו רוצה להיות עמו והוא אינו מקפיד שיהיה אצלו או אצלה, אבל אם הוא רוצה להפרישו ולגדלו אצלו הרשות בידו.

מבואר בדבריו, שהרשות לאב לקחת את הבן אצלו לגדלו גם אם אין הבן רוצה להיות עמו.

והולך הוא המבי"ט בשיטה זו בדבר רצון הילד, גם בבת, לעניין דין הבת אצל אמה, ודעתו בתשובה בח"ב סימן ס"ב, שגם נגד רצונה של הבת כופין אותה להיות אצל אמה. עכת"ד.

נמצא שבנדון דידן צריכים לדבר עם הילדים מה הוא רצונם.

כל זה נחלקו בדעת הרמב"ם.

אולם הרמב"ן בתשובות המיוחסות לו סימן ל"ח קבע את היסוד בעניין הבן והבת אצל מי יהיו אצל האם או אצל האב.

"...לעולם צריך לדקדק בדברים אלו אחר מה שיראה בעיני בית דין בכל מקום ומקום שיש בו יותר תיקון... לחזור אחר תיקונן."

והסבר הדברים הוא, כי ההלכות בדבר החזקת ילדים אינן הלכות בטובת ההורים, אלא הלכות בטובת הילדים, אין הבן או הבת חפץ שיש בו זכויות אב או אם. אין כאן זכויות לאב או לאם, רק חובות עליהם ישנן כאן, שמחוייבים הם לגדל ולחנך את ילדיהם. ובבוא ביה"ד לקבוע בדבר מקומו של הילד, בדבר המגע בינו ובין הוריו, רק שיקול אחד נגד עיניו והוא, טובתו של הילד אצל מי תהיה ובאיזו אופן תהיה, אבל זכויות אב ואם, זכויות כאלו לא קיימות כלל.

והמהרשד"ם, בתשובותיו (חאבע"ז, שאלה קכ"ג), כתב: "...וכללא דמילתא כי כל זכות שאמרו ז"ל בדיבורם הבת אצל האם לעולם... ובזכותה דברו ולא בזכות האם... וכן בזכות הבן דבר."

וכתב המבי"ט בתשובה בח"ב סימן ס"ב: "למדנו מכאן שתגדל הבת אצל אמה שתלמד לה אומנות נשים וצניעות דרך נשים... כי מה שאמרו הבת אצל אמה, לא בשביל קירוב ואהבת האם לבת יותר מן האב נגעו בה, אלא לתיקון הבת..."

מכל הנ"ל מבואר דאין לאב או לאם זכויות בילדים אלא חובות וחובות...

ולכן בבואנו לדון בדבר החזקת הילדים אין כאן זכויות תובע או זכויות נתבע, אלא יש כאן רק את טובת הילדים.

לו היה כאן עניין זכאיים וחובות נגדיים משני צדדים היה מקום לטעון מכיוון שצד אחד אינו ממלאת חובו כלפי הצד השני הזכאי, הצד השני פטור ממילוי חובו כלפי הצד הראשון, אולם הרי אין הדבר כן אלא חובות ורק חובות מצד אחד ישנן כאן.

האב חייב במזונות ילדיו וחייב להיות אתו במגע לזכותו וטובתו של הילד ואם מאיזה סיבה שהיא מנוע האב מלקיים חוב אחד המוטל עליו אין אי־מילוי חוב זה פוטרו מהחוב השני המוטל עליו, חוב המזונות.

יסוד זה של הרמב"ן הובא גם בעמוד 61 וביתר ביאור:

היסוד לכל פסק בעניינים אלה הוא הכלל שהניח הרמב"ן בתשובות המיוחסות סימן ל"ח, בדברו בעניין הבן והבת אצל מי: דאע"ג דמצד הדין... לעולם צריך לדקדק בדברים אלו אחר מה שיראה בעיני בית דין בכל מקום ומקום שיש בו יותר תיקון... לחזור אחר תיקונן.

וביאר דבריו בתשובות דרכי נועם שאלה כ"ו: כי חכמי התלמוד אמרו על הסתם, דסתם דמילתא הבת אצל האם והבן גם כן בקטנותו ואחר כך עם האב... שכל זה תיקון הולד על הסתם, אבל אם ראו ב"ד שאין בזה תיקון אלא אדרבא קלקול, מחזירין אחר תקנתן כפי ראות עיני הדיינים. וכל הפוסקים הסכימו לזה שהכל תלוי כפי ראות עיני ב"ד מה שהוא תיקון לולד.

היינו שאין כלל יציב בדבר מקום הילדים, אלא רק כלל של סתמא, אם אין הכרעה אחרת.

כלל זה הקובע בדיון בדבר מקומו של הילד, תוצאותיו יהיו גם לעניין מזונות הילד. כי פשוט הדבר שאם ביה"ד יניח, לפי ראות עיניו, שילד מסוים צריך להיות באיזה מקום שהוא, לא אצל האב, ידון ביה"ד על־פי הנחה זו גם בדבר מזונותיו של הילד. ואכן השאלה לרמב"ן נשאלה לכתחילה לעניין מזונות הילד, עיין שם.

ולפי זה הא דאמרינן, שהאב יכול לומר אין עלי חיוב לפרנסו כל זמן שאין שומע לקולי להיות אצלי, זה רק אם המניעה היא מצד הבן שאין שומע בקול האב להיות אצלו, אבל אם המניעה היא מצד ביה"ד, שביה"ד קובע שלטובת הילד הוא צריך להיות במקום אחר לא אצל האב, ברור שאין האב יכול לטעון אם אין שומע לקולי להיות אצלי אין עלי חיוב לפרנסו.

מהי טובת הילדים?
כאשר אנו באים לבדוק את טובת הילד הרי יש לבדוק לא רק את הצרכים החומריים של הילד, אלא לבדוק את הצדדים האחרים נפשיים, חינוך, דוגמא אישית וכדומה.

לאחר עיון ובדיקת כל הצדדים ביה"ד מגיע למסקנה כי טובת הילדים שיישארו בחזקת אמם ולזאת כמה סיבות.

הילדים נמצאים בחזקת אמם כבר כחמש שנים, קשורים בנפשם לאמם אשר מטפלת בהם ודואגת להם לכל צרכיהם. הפרדה של הילדים מאמם, מהמקום הטבעי שלם זה כחמש שנים הרי זו תהיה פגיעה בהם, לא רק בקשר עם האם אלא עם כל הסביבה שבה הם גדלים – בית ספר, חברים ומשפחת האם. וכ"ב בפד"ר א' עמוד 163 לרבנים הגאונים מ' י' אזולאי, א' י' ולדנברג, י' קפח זצ"ל "מוצא בהרי"ף שטובת הילד דורשת השארתו ברשות אמו כי הוכח שהוא מקבל אצלה חינוך טוב ומתפתח... הילד קשור לאמו בקשרי נפשו באופן שביה"ד משוכנע שהוצאתו כעת מאמו גרום לו לזעזועים חינוכיים ונפשיים."

כל טענתו של האב לקבל את ילדיו לא נבעה מבקשה מסודרת, אלא צצה בעקבות בקשת האשה לכוף את האב לשלם את מזונות ילדיו והאב לא התלונן על טיפול האם בילדים או החינוך שהם מקבלים, אדרבא אמר כי הוא מרוצה מטיפול האם וכן מהת"ת אשר בו הם לומדים. כך שטענתו נטענה כדי ללחוץ בעניין גובה המזונות.

האב עובד כמדריך טיולים. אופייה של עבודה זו גורמת להיעדרות מהבית שעות רבות ויציאה לעבודה בשעות מוקדמות וכך שאין מי שישלח את הילדים לבית הספר או לקבלת מבית הספר ואת זאת תצטרך לעשות אשתו החדשה של האב ובוודאי שהיא לא תטפל בהם כאמם הטבעית.

זאת ועוד: האב עומד על כך שיבטלו לו את צו עיכוב הנסיעה לחו"ל שהוצא לו בהוצל"פ בגלל פיגור בתשלום מזונות. יציאה לחו"ל היא יציאה לכמה ימים. א"כ מי יטפל בילדים בימים אלו? האם אשתו אשר מטופלת בילד ועתה בהריון, האם היא תקדיש את זמנה לטיפול ודאגה לילדי בעלה או תדאג לילדיה היא?

האם נישאה ומנהלת בית על טהרת הקודש, והוא מרוצה מזה, כפי שהביע דעתו בביה"ד.

האב טוען כי הוא רוצה ללמד את ילדיו תורה ולא רק "תורה ציוה לנו משה" ודאי שטענה זו יש בה ממש, אולם האם האב מעוניין להפסיק מעבודתו בארץ ובחו"ל (אשר גוזלת ימים כלילות) – א"כ מתי הוא מעוניין ללמד אותם תורה? בשבת – הרי לזה יש לו הסדרי ראייה, גם בשבת וגם באמצע השבוע, הלוואי ויוכל לנצל זמנים אלו.

אכן גם אם היום (ככל הנראה) לא ישב ללמוד איתם תורה וגמרא, מ"מ היום בימינו כל הילדים עיקר לימודם הוא בת"ת שזה המלמד ששוכרים לבן כדי ללמוד. וכמ"ש בש"ע (יו"ד סי' רמה סע' ד):

"...חייב אדם להשכיר מלמד לבנו ללמדו והוסיף רמ"א והיו כופין לשכור לבנו מלמד ואם אינו בעיר ויש לו נכסים אם אפשר לאודיעי להם מודיעים ליה ואם לא יורדים לנכסיו ושוכרים מלמד לבנו."

גם טענתו כי אין שום מקור בעולם לחייב אותו במזונות אחר גיל שש ומנגד טוען בביה"ד כי אינו משלם את כל המזונות כפי שחויב כי "אין לו שקל" טענה זו היא בעוכרו, א"כ כל פעם שיצטרך להוציא על ילדיו יעלה בלבו כי זו צדקה בלבד.

סוף דבר
טובת הילדים להישאר בחזקת אמם, ולכן צריך האב להעביר את מזונות ילדיו להיכן שהם נמצאים, ואין יכול להעלות שוב טענה אם הבן אצלי אני זן אותו. כי המזונות הם טובת הילד, וזה חיוב עצמי לטובת הילדים, ובנידון דידן טובתם הוא להמשיך ולהיות בחזקת אמם.

עוד טוען האב כי הוא מבקש לבטל את הסדרי הראייה כי הם מגבילים אותו לזמנים מסוימים (שכנראה קשה לו לעמוד בהם בגלל אופי עבודתו מדריך טיולים). או כלשונו "להפסיק את ההגבלות המכונות "הסדרי ראייה" שאין להם שום מקור בדין תורה.

זו כבר כתבנו לעייל כי ביה"ד רואה את טובת הילדים וטובת האב – אמנם מתחשב במגבלות האב ובצרכים. מ"מ לילדיו יש להם זכות שאביהם יראה אותם. על האב להתאמץ בזמנים שנקבעו.

לילדים יש סדר יום משלהם, גם לאם יש סדר יום משלה. לא יכול האב לבוא בעת שמזדמן לו או בזמן המתאים לו להוציא את הילדים. אי אפשר להוציא את הילדים מסדר יומם הרגיל, הנורמטיבי, שיש לכל ילד. אי אפשר להעמיד את בית האם בכוננות – אולי יבוא היום! גם הילדים נפגעים נפשית בזה מהמתח אם האב יבוא או לא יבוא. אם הוא רוצה לממש את הורותו עליו להתאמץ ולהשתדל כמו כל אב גרוש, נורמטיבי, שמשתדל להעניק לבניו את הטוב שאפשר ובכך הוא גם ממש את הורותו.

המעבר לאילת
האם ביקשה שתהיה לה אפשרות לעבור גם לעיר אילת כי שם משכורתה תגדל בכ־80% ממה שהיא משתכרת היום, האם היא בעלת תואר שני בייעוץ חינוכי.

האב טוען כי אילת הינה מחוץ לארץ ישראל, מה גם שזו עיר של "זנות" כלשונו של האב, ולא ניתן לתת חינוך טוב לילדים שם. כמו כן טוען כי כל רצונה לעבור לאילת הוא, כדי להרחיק את ילדיו ממנו.

מנגד האם טוענת כי המעבר לאילת הוא מעבר לגרעין תורני במסגרת [א'], והטענה "אינה ארץ ישראל" יש לדחות על הסף בנדון דידן.

עיין בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ג סי' כג) שביאר שם לעניין שני ימים טובים אילת חשובה כארץ ישראל, וזאת בין לדעת הרמב"ם ובין לדעת הריטב"א, ועיין שם ובעוד אחרונים דביארו כי בגבולות ארץ ישראל שהבטיח הקב"ה לאברהם אבינו אין ספק שאילת היא חלק מארץ ישראל המובטחת כמו שכתוב "ושמתי גבולך בים סוף ועד ים פלשתים". ובזמן שלמה נכבשה העיר תחת מלכות ישראל, כיוצא בזה בפשטות בתשובה בכ"י לרב הראשי, הראש"ל הגרב"צ עוזיאל זצ"ל הובאה בשו"ת הנ"ל לכב' הגרא"י ולדנברג זצ"ל.

מ"מ לגבי מצוות התלויות בארץ תרומות ומעשרות יש מי שמקל, כי יהושע בן נון בכניסתו לארץ, ועזרא בזמן בית שני, לא כבשוה ולכן לא התקדשה לעניין תרומות ומעשרות.

ומ"מ כל זה בנדון דידן אין נפקות מזה.

האשה מבקשת לעבור לאילת לשנים מספר כדי להתבסס כלכלית, ואח"כ לחזור למרכז הארץ.

גם הטענה כי "אילת עיר של זנות" כלשונו של האב, אם כך הדברים הרי צריך הוא לחשוש בכל ערי החוף בארץ, כולל נתניה, שעתה מתגוררת בה האם – יש לו לחשוש, אלא מאחר שהאשה מתגוררת באזור של שומרי תורה ומצוות, א"כ גם באילת אמרה האשה כי היא הולכת לגור עם הגרעין התורני ולעבוד ב[א'] שם.

אולם למרות כל האמור לעיל קשה מאוד להתעלם משני דברים, כי לעיר אילת יצא הרושם הכללי על העיר אילת כפי שנתפסת אצל הבריות ולמיחש מיהא בעי.

ואת עלית על כלנה: המרחק לאילת הוא מרחק גדול מאוד הדורש זמן הגעה רב לשם, וזמן זה אין אותו לא לאב ולא לילדים לטלטל את הילדים למרכז כדי שיראו אותו. זו מעמסה גדולה ואולי אף בלתי אפשרית לזמן רב להטיל על הילדים, גם אם ירצה האב לנסוע לשם, גם זה דבר לא קל בלשון המעטה.

גם בתסקיר שנכתב ע"י עובדת סוציאלית נכתב "עקב המרחק בין בתי ההורים כיום (האם בנתניה והאב בירושלים) ואופי עבודתו של האב הסדרי הראייה בין האב לילדיו מצומצמים יחסית עקב היחסים בין ההורים ושיתוף הפעולה הצר ביניהם. מעורבות האב בחיי הילדים מצומצמת, ולכן קיים חשש כי מעבר הילדים לאילת יפגע ויצמצם עוד יותר את הקשר בין האב לילדים וזה יפגע בילדים עצמם.

גם הצעת האשה לטיסות בליווי דיילת מלווה בסוף שבוע לאורך זמן, ההערכה היא כי זה מבצע מסובך ומסורבל וקשה לעמוד בו לזמן ארוך ואפשר שאף לילדים זה מאמץ קשה מאוד לעשות זאת לאורך זמן.

על כן, לעת עתה בית הדין מוריד שוב מן הפרק את המעבר לאילת.

על כן בית הדין פוסק:

א. האם רשאית לחפש מקום מגורים חדש אשר פרנסת המשפחה במקום זה בכללות תעלה ברמתה על הכנסתה הנוכחית.

ב. אין אישור זה כולל את העיר אילת.

ג. על האם להמציא לבית הדין את הצעת העבודה ומקום המגורים החדש אשר מבקשת לעבור אליו לעיונו הסופי שיקולו והחלטתו של בית הדין.

ד. בית הדין מבהיר לאב כי סכום המזונות אשר נפסק לו הינו נמוך מהפסיקה בבית הדין בהתחשב כי סכום זה כולל מדור לשלושה קטינים ועליו לעמוד בתשלומים כסדרם כולל ההצמדה.

אל לו לאב לסמוך שהאם תוציא מה שאין בידה בעבור מזונות הילדים ומנגד למנוע ממנה אפשרות של הכנסה גבוהה יותר שזה גם לטובת ילדיו, בית הדין כבר התרה באב מספר פעמים לקיים ולפעול על פי פסק הדין שניתן בעניין מזונות ילדיו.

מיותר לומר, שהאם רשאית לעשות כל פעולה על פי ההלכה כדי להוציא פסק דין זה לפועל.

הרב מיכאל עמוס – אב"ד

אני מצטרף.

הרב אריאל ינאי – דיין

אני מצטרף לדברים, אך באמירת אגב ברצוני להוסיף כי יש להצטער על כך שהצדדים לא הגיעו להסכמות כפי שהוצעו בדיון. טוב יעשו גם לאחר פסק דיננו הנוכחי, אם ישובו להצעת הפשרה שיש בה תועלת ורווח לשני הצדדים ויקוים בה "והאמת והשלום אהבו". הסכמות שבסופו של דבר יוסיפו רגיעה לשני הצדדים, והדבר יביא תועלת בראשונה לילדיהם. אם אמנם יודיעו הצדדים על ההסכמות הנ"ל עד סוף השבוע, ביה"ד יעשה עמהם קאג"ס ויתן להסכם הפשרה תוקף של פסק דין.

הרב שניאור פרדס־ דיין

ניתן לפרסם בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום כ' בסיון התשע"ג (29/05/2013).