לפנינו ערעור על פס"ד של ביה"ד האזורי ירושלים, ובו כתבו בין היתר:

"הצדדים נשואים מיום כ"ב בסיון תשס"ט, ללא ילדים משותפים. לאשה אלה נישואין שניים ולבעל נישואין ראשונים. חיים בנפרד מיום ב' שבט תש"ע. מתדיינים בתביעת הבעל לגירושין ובתביעת האשה למזונות.

לאחר שמיעת הצדים וב"כ ולאחר העיון והשיקול פסקנו ברוב דעות:

א. מחייבים את האשה [פלונית] לקבל את גיטה מהבעל [פלוני].

ב. האשה אינה זכאית לכתובה ולתוספת כתובה, וכן אינה זכאית למזונות מן הבעל ו/או לשאר זכויות הנובעות מקשר הנישואין.

ג. קובעים מועד לסידור הגט בין הצדדים ליום י"ח כסלו תשע"ב (14.12.11) שעה 9:00 ויש להביא כתובה, תעודת נישואין ועדי הכרה.

ד. אם האשה לא תופיע למועד סידור הגט ו/או תסרב לקבל את הגט במועד הראשון שייקבע על ידי ביה"ד, רשאי הבעל להשליש את הגט בביה"ד, וביה"ד ידון בבקשתו להיתר נישואין.

ה. מחייבים את האשה לשלם לבעל מחצית הוצאות בדיקת הפוליגרף ועוד סך 5,000 ₪ הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.

לדעת המיעוט:

ממליץ לאשה להתגרש ולהסתפק בכתובה ע"ס מאה ואחד אלף ₪, וזה בעובדת הפירוד וחוסר האימון וההערכה שביניהם.

נימוקים מצורפים."

ב"כ המערערת טען לפנינו בין היתר כי דעת המיעוט מפרטת ומציינת מדוע מגיעים לאשה דמי כתובתה ומזונותיה. אמנם קבעה שמגיעים לאשה 101,000 ₪ ולא דולר כפי שצוין בכתובתה של האשה. קביעת בית הדין הן על דעת הרוב והן על דעת המיעוט, שהכתובה היא כשרה וצוין עליה 101,000 דולר. כפי שציינתי יש דעת המיעוט. הבעל הוא שתבע גירושין ולא האשה. לכן לפחות ישלם מזונות מיום הגשת תביעתו 22.5.2010 ועד ליום 14.12.2012 מועד הגט. כל פסק הדין בדעת הרוב מסתמך על בדיקת הפוליגרף. לשאלת בית הדין אם היה קניין על פנייה לפוליגרף ושביה"ד יכריע לפי מה שהפוליגרף יקבע, הגיב ב"כ המערערת שלא היה קניין. הייתה הסכמה. המשיך ב"כ המערערת וטען שמדובר במכונה שאין להסתמך עליה. לחץ דמו של הנבדק משתנה. כל אחד מגיב אחרת בעת הבדיקה. רוצחים עברו את מכונה זאת. כיצד בית הדין האזורי מסתמך רק על תוצאות פוליגרף? לפי הלכה אין להסתמך על פוליגרף. לשאלת בית הדין: בית הדין האזורי מציין בפסק דינו, גם את אמירת האשה כנגד הבעל שהוא אימפוטנט. הגיב ב"כ המערערת: האשה לא אמרה זאת אף פעם בשום מסמך. כמו כן לשאלת בית הדין אם האשה בתולה כיום, הגיב ב"כ המערערת: הרופא ד"ר בוקר אמר שאחר ניסיונות רבים שעשינו, צריך לבדוק את זה. לבעל הייתה לו חרדת ביצוע, ותמיד האבר שלו נפל ... דעת המיעוט מציינת שהבעל הודה שהייתה חדירה. בדעת המיעוט מצוין שהבעל אמר שהייתה חדירה אבל היא ברחה. כמו כן לשאלת בית הדין עובדה שהאשה מקבלת עליה את התוצאות של הבדיקה הגיב ב"כ המערערת: בית הדין בהחלטתו מיום 10.5.2010, אמר שלא יסתמך רק על תוצאות הפוליגרף, אלא יקבל גם עדים. טיפול קצר היה יכול לסייע לו להיות לפחות כאחד מן הגברים, ואף יותר מהם. הרב בוסו שטיפל בצדדים אמר לו שיילך לטיפול ולא הסכים. גם אם נקבל טענותיו לגירושין, ההלכה קובעת שיש להתרות באשה. גם את זאת לא עשה. מיד תביעה לגירושין. כל טענותיי כתובות בדעת המיעוט. הן ביחס לפוליגרף, הן להודאת הבעל שהייתה חדירה, וכן שלא הוכחה טענת הבעל שהאשה לא נורמאלית. דעת המיעוט מנמקת מדוע על הבעל לתת לאשה דמי כתובתה 101,000 דולר ולא בשקלים כדעת הרוב ... אשלים לגבי החדירה. בבית דין קמא שאלתי את הבעל, והשיב הבעל שהתחיל חדירה אבל שפך בחוץ. שאלתי אותו כמה פעמים ניסיתם ואמר ארבע פעמים.

מנגד ב"כ המשיב טוען כי אין מקום ובסיס לערעור זה. פסק הדין אינו מסתמך אך ורק על הפוליגרף. אלא שהאשה עדיין בתולה למרות שני הנישואין שלה, ואלו רגליים לדבר כפי שהבעל טוען. טענה נוספת, היא טענה שהבעל אלים. למה ביקשה שלום בית, או למה לא פנתה למשטרה. הבריחה שלה בלילה הראשון ארעה ברגע שראתה בארון ויאגרה. זה דבר שכל מדריך נותן לחתן. זה לא סימן לשום דבר. התחילה לבכות, עוד לפני שעת מעשה. לא אמת שהייתה חדירה. היא השתמטה, ולא יכול היה להחדיר. הפוליגרף היה בהסכמת שני הצדדים. היא נכשלה בכולם, והבעל דובר אמת בכולם. אחר הלילה הראשון, התרה בה הרב בוסו שלא תהיה לה כתובה אם לא תלך למקווה ואם תוריד כיסוי ראש. אם באמת שהבעל אלים ולא מפרנס, כיצד רצתה שלום בית? דעת המיעוט סומכת על תוצאות הפוליגרף בשאלה ג' ואילו בשאלה ד' לא מסכים לפוליגרף. עד כאן מטענות באי כוח הצדדים.

לאחר העיון נראה שלא שייך להסתמך על הפוליגרף מאחר ומעולם האשה לא קיבלה על עצמה שתמחל על כתובתה כתוצאה מתוצאת הפוליגרף משום עילת אלימות וכדומה, וגם לו הייתה מקבלת בלא קניין כדבעי נראה שמחילתה היא בגדר אסמכתא או טעות, שאז יש לדון שגם לו הייתה מקבלת בקניין לא מהני, מחוסר ידע על טיב מהימנות הפוליגרף שהלכתית לא ניתן לסמוך עליו בשים לב שהבדיקה לא אובייקטיבית, והיות והפרמטרים בסובייקט הנבדק משפיעים על תוצאתה, משא"כ במה שמבואר שאם נתבע קיבל עליו את אבי התובע כעד או כדיין, שהויא קבלה והולכים אחריה – שם המקבל מודע ליושרו של העד הקרוב. וכן נראה בהתייחס למ"ש ביה"ד בדעת הרוב שלדברי שני הצדדים הויא לה חופה דלא חזיא לביאה מאחר ולדברי שניהם בוודאי שהייתה העראה ואפשרות לקירוב אברים בוודאי שנחשבת נשואה.

באשר לטענת המרידה בעקבות השתמטות האשה במהלך קיום יחסים, היה מהראוי שהבעל יציע וייאות לטיפול זוגי אצל מומחה בנושא או לחילופין לבקש בדיקה פיזיולוגית כמקובל בזוג בראשית נשואיו שנתקל בבעיות מהסוג הזה, בהיעדר ניסיון הדדי, ואז אם הייתה האשה מסרבת היה מקום לדון בנושא מורדת ולהפסידה כתובתה אחרי התראה.

עיין בספר יפה ענף [פאלומבו] באשה שנשאת ואינה רוצה להבעל ואינה לא מאיס עלי ולא בעינא ליה אלא שאינה רוצה לבעול וצועקת ע"ז אין דין מורדת אלא תקח לה בית אצל שכנים אולי תפותה ויוכל לבוא עליה ואחר שתבעל פעם או שניים אם עמדה במרדה אז יש לה דין מורדת וכ"כ המבי"ט ח"א סי שמ"ד ובדין מודדת מה מפסיד אחר ההתראה וזמן י"ב חדש אם הוא מזמן ההתראה ע' פ"נ א"ה סי ט"ו.

ועיין שו"ת הרשב"ש סימן מה:

"שאלת. בחור אחד נשא בחורה ולא יכול לבא עליה כדרך כל הארץ מחמת שבכל עת צועקת מרה כשרואה אותו ואפילו כשהיא בבית אביה והולך לשם בורחת ממנו. והוא טוען שהיא מואסתו ומחמת שהיא מואסתו עושה כך. וקרוביה טוענים שהיא אינה מואסת אותו אך שהיא מתפחדת ממנו כי דרך נשים הקטנות להתפחד מהבעילה הראשונה, ושאלת מה הדין הזה.

תשובה. המורדת היא על ב' דרכים, או שאומרת בעינא ליה ומצערנא ליה, או שאומרת מאיס עלי, כדאיתא בגמרא בפרק אע"פ במסכת כתובות. וזו בודאי אינה טוענת בעינא ליה ומצערנא ליה שהרי הוא טוען שמואסתו. וכן נראה שהוא האמת שאינה רוצה בו ומצערתו, שאלו הייתה זו נשואה זה ימים היה אפשר לטעון כך, אבל זו עדיין לא נבעלה והדעת נוטה שאין הדבר הזה מחמת שמצערתו. ואע"ג דבארוסה ג"כ מצינו בעינא ליה ומצערנא ליה, היינו כשאומרת כך בפירוש, אבל זו אינה טוענת טענה זו. וגם טענת מאיס עלי אני אומר שאינו בנדון זה, שיותר הוא נמצא דבר זה בארוסים או בנשואים אחר שנבעלה ולא בזו שעדיין לא נבעלה, שיותר יש לתלות שמחמת יראת הבעילה היא בורחת ולא מחמת שהוא מאיס עליה.

על כן אני אומר שטוב הדבר שלא למהר לחתוך הדין אלא להחמיצו ולפייסו, שבכמו הדבר הזה אמרינן בגמרא במסכת יבמות יעשו דרך בקשה, כלומר שיעשו סעודה ויפייסו זה לזה ומתוך כך תתרצה ותבעל לו. אך אם מתקוטטים עמה ומריבים בה בחזקה קרובי האיש אף היא תקשה ערפה, וכ"ש אם דרה עם חמותה ועם חמיה. וע"כ יוציאנה מאצל חמיה וחמותה אם אינה רוצה לדור עמהם וידורו עם שכנים טובים אולי תפותה ויוכל לבא עליה. וכיון שתבעל לו פעם ראשונה ושנייה אם עמדה במרדה והיא מואסת בו ואומרת מאיס עלי תפסיד כתובתה והתוספת וכל מה שעשה לה הבעל, אך הנדוניא שהכניסה לו לא תפסיד ממנה כלום. וכך היא הסכמת הר"מ והרא"ש ז"ל, וכן היה דן א"א הרשב"ץ ז"ל, וכל זמן שאינה עמו אינו חייב במזונותיה, ושלום על דייני ישראל."

ודון מינה ואוקי באתרין שה"ה בנידון דיש צורך בטיפול זוגי שאינה נחשבת מורדת אפילו תתקבל גרסתו של המשיב.

ועיין גם שו"ת שואל ונשאל ח"ד אבהע"ז סימן י"ד בדין מורדת אנוסה שלא נחשבת מורדת היות ויש לה אמתלא מבוררת וה"ה בנידו"ד שיש צורך בטיפול נחשבת אנוסה.

יחד עם האמור, מאחר וכידוע כתובה גדולה מורכבת מתוספות שונות שיש להניח שחלקן של התוספות התחייב בהן מאילוצים סביבתיים, כבוד וכדומה – יש להניח שלא התחייב בתוספות מהסוג הזה על דעת נסיבות אלו (עיין משפטים ישרים רס"ב; הלכה למשה; שאלו לברוך; דבר שמואל), ומשכך יש להתחשב בכך ולפשר תוך העמדת גובה הכתובה על סך 100,000 ש"ח ובסכום הנ"ל מגולמים המזונות הנתבעים בערעור.

(־) הרב ציון אלגרבלי

עברתי על מה שכתב עמיתי הגאון הרב ציון אלגרבלי שליט"א ואני מסכים לדבריו שאין לדון אשה זו כמורדת, או כאשה שאינה שפויה בדעתה והוי מקח טעות.

אני מסכים גם לדעתו שאין לקבל את הפוליגרף כהוכחה, ואף אם הצדדים קיבלו עליהם את תוצאותיו, היות ולא קיבלו עליהם בקניין המועיל מעכשיו בפני בי"ד חשוב דלא כאסמכתא, הרי שקבלת פוליגרף הוי קבלת דבר באסמכתא. ועוד שהיו צריכים תחילה להבהיר לצדדים שיש פעמים שהפוליגרף אינו אמין, או שהשאלות לא נשאלות כראוי. ברם, מה שכתב שמעיקר הדין יש לאשה זו תוספת כתובה, יש לי השגה על זה כאשר אבאר לקמן.

תחילה יש לדון במקרה שלנו בכמה שאלות:

א. אם הבעל שלנו נחשב שיש לו גבורות אנשים.

ב. אם הוא בא על האשה אפי' מקצת ביאה.

ג. אם נניח שבא עליה מקצת ביאה, האם זה מזכה את האשה בתוספת כתובה.

א

ונבאר תחילה מה הדין אם בעל זה, לא בא על האשה.

שנינו בגמ' כתובות דף נ"ו עמוד א:

והלכה למעשה כרבי אלעזר בן עזריה. (הכוונה שאם החתן כתב לאשה כתובה בארוסין ולא נכנסה לחופה דאין לה תוספת כתובה). בעי רבין נכנסה לחופה ולא נבעלה מהו חיבת חופה קונה או חיבת ביאה קונה תא שמע דתני רב יוסף שלא כתב לה אלא על חיבת לילה הראשון אי אמרת בשלמא חיבת חופה קונה היינו דאמר לילה הראשון אלא אי אמרת חיבת ביאה קונה ביאה בלילה הראשון איתא מכאן ואילך ליתא ואלא מאי חופה חופה בלילה איתא ביממא ליתא ולטעמיך ביאה בלילה איתא ביממא ליתא הא אמר רבא אם היה בבית אפל מותר הא לא קשיא אורח ארעא קא משמע לן דביאה בלילה אלא חופה קשיא חופה נמי לא קשיא כיון דסתם חופה לביאה קיימא אורח ארעא קא משמע לן דבלילה בעי רב אשי נכנסה לחופה ופירסה נידה מהו אם תימצי לומר חיבת חופה קונה חופה דחזיא לביאה אבל חופה דלא חזיא לביאה לא או דלמא לא שנא תיקו.

והנה הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש פסקו שחיבת חופה קונה, ועל כן אדם שכנס אשה לחופה ולא בא עליה, זכתה האשה בעיקר כתובה ובתוספת כתובה. וכן פסק השו"ע אבע"ז סי' ס"א סעי' א.

ברם, בתשובות מיימוניות נשים סימן ו' הביא תשובת הריצב"א :שכתב וז"ל:

ואף על פי שכתבתי דבאינו יכול להתקשות יוציא ויתן כתובה, תוספת מיהא לא יתן, דהא בנכנסה לחופה ולא נבעלה מיתוקים בתיקו בריש אף על פי (נ"ו א) שמא לא כתב לה אלא על חיבת ביאה. ומיהו לפי רב האי גאון שכתב שכל תיקו חולקין, שייך כאן דין חלוקה ואין לסתור פירושו. ובה"ג (הל' כתובות ד"ו דף ע ע"ד) פוסק דחיבת חופה קונה מדפשט רב אשי (שם) את"ל חיבת חופה קונה. ולא הבנתי.

הנה דעת הריצב"א שהספק בגמ' בכתובות אם חיבת חופה קונה או חיבת ביאה קונה, לא נפשטה ונשארה בתיקו. ולפ"ז אין להוציא מנתבע שהוא מוחזק, ולפי דעת ר' האי גאון הדין יחלוקו.

ואח"כ כתב הריצב"א: "ובה"ג (הל' כתובות ד"ו דף ע ע"ד) פוסק דחיבת חופה קונה מדפשט רב אשי (שם) את"ל חיבת חופה קונה. ולא הבנתי."

והנה דעת בה"ג שחיבת חופה קונה משום שרב אשי הסתפק באם תמצא לומר שחיבת חופה קונה , ועל זה כתב הריצב"א ולא הבנתי. ולכאורה דבריו תמוהים דידוע שדעת הגאונים לפסוק כאם תמצא לומר, ותמוה לומר שהריצב"א לא ידע בכך. ונראה שהריצב"א פירש את הגמ' כדעת ר"י, שפירש שאע"פ שהגמ' מביאה את האיבעיא של רב אשי בלשון אם תימצי לומר, מ"מ מאחר והספק של רב אשי אינו שייך כלל לספק של רבין, בזה לא אמרינן שאם תימצי לומר הוי פשיטות של הספק הקודם.

ואבאר את הדברים. בהגהות אשר"י (כתובות פרק ה סימן ו הגהה א) כתב וזה לשונו:

ור"י פירש הא דבעי רב אשי נכנסה לחופה וכו' היינו חופה שהחתן סבור שהיא טהורה בשעת חופה ונמצאת נדה משום הכי מספקא ליה אי קניא דשמא חיבת בעילה קונה ואילו ידע החתן שאין יכול לבעול עתה שמא לא היה כונס עתה. גם רגילים היו אז לכנוס טהורות ולא היו כונסין נדות כדאמרי' בפ"ק אם פרסה נדה אין מעלה לה מזונות. אבל אם מודיעין אותו שהיא נדה ואף על פי כונסה לחופה האי ודאי קנויה לו מיד דעושה חופה כדי לבעול כשתהיה טהורה. לכן אומר ר"י שיש להודיע לחתן כשכונס אם היא טהורה מיד אם לאו וכן נכון לעשות. מרדכי.

ביאור דברי הריצב"א דלדעתו שרב אשי לא בנה את ספיקו כלל על ההנחה בספקו של רבין שחיבת חופה קונה. רבין הסתפק אם חופת חופה קונה או חיבת ביאה קונה, לגבי השאלה אם אשה שנכנסה לחופה ולא נבעלה אם היא זוכה בתוספת כתובה. והראיה שספקו היה רק לענין זה, דהגמ' הביאה את ספקו לאחר שהגמ' פסקה "והלכה למעשה כרבי אלעזר בן עזריה", ור' אלעזר בן עזריה אמר שאם כתב לה תוספת כתובה באירוסין, דהכלה אינה זוכה בתוספת עד שתכנס לחופה. ברם, רב אשי הסתפק דבר אחר וכפי שפירש ר"י בעל התוס', אם כלה פירסה נדה, והחתן כנס אותה ולא ידע מכך שפירסה נידה, אם מה שכנס את האשה נחשב לחופה. והספק שלו הוא לכל ענין שחופה קונה, כגון ליורשה, ליטמא לה, להפרת נדריה, ואם הוא מתחייב במזונותיה. מאחר וספקו של רב אשי אינו המשך לספקו של רבין ומה שהשתמשה הגמ' בלשון אם תימצי לומר, אינו בא לומר שספקו של רבין נפשט שחיבת חופה קונה. ולדעת הריצב"א לא נפשט שום ספק, וכל הספיקות עלו בתיקו.

ועתה יש לדון אם נתבע יכול לומר קים לי כריצב"א. ובענין זה אביא את השו"ע ואת הפ"ת.

השולחן ערוך אבן העזר הלכות קידושין סימן ס"א סעיף א פסק וז"ל:

כיון שהכניס האיש ארוסתו לחופה, אף על גב שלא נבעלה, הרי היא כאשתו לכל דבר, וגובה עיקר כתובתה ותוספת, אם תתאלמן או תתגרש.

הנה השולחן ערוך פסק בצורה חד משמעית שחתן שכנס את כלתו לחופה אע"ג שלא נבעלה יש לה עיקר כתובה ותוספת כתובה.

ברם, הפתחי תשובה שם ס"ק א כתב וז"ל:

אף על פי שלא נבעלה וכו' – [ובגליון ש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב וז"ל והראנ"ח ח"א סי' ס"ז כת' דהוי ספיקא דדינא דלכל הפוסקים דס"ל דאת"ל לאו פשיטות הוא (עב"ש סי' קל"ז סק"ו) הוי אבעיא דלא איפשטא. ותמיהני אף דהביא שם דעת תשו' מיימוני בשם ריצב"א דהוי אבעיא דלא איפשטא מ"מ הא הרא"ש כתב דנפשטה מדתני רב יוסף ע"ש עכ"ל]:

ועיינתי בראנ"ח וראיתי שכתב שהריצב"א אינו דעת יחיד במה שכתב שהבעל יכול לומר קים לי, כיון שכל הראשונים הסוברים דאם תמצי לומר אינו פשיטות של האיבעיא סוברים כריצב"א. ועל זה תמה הרע"א שאין לומר שכל ראשונים אלו סוברים כריצב"א, שהרי לדעת הרא"ש האיבעיא נפשטה מדתני ר' יוסף וכפי שכתב הרא"ש. ברם, נ"ל שגם הריצב"א וגם הראנ"ח סוברים שהגמ' דחתה את הראיה מדתני ר' יוסף באופן גמור, ואדרבה הפשטות של הברייתא "דתני רב יוסף שלא כתב לה אלא על חיבת לילה הראשון", מסתבר יותר לומר שכוונת הברייתא לחיבת כל ביאה, ומה שנקטה הברייתא שלא כתב לה אלא על חיבת לילה הראשון, כיון שהרגילות לעשות ביאה בלילה. אולם מאידך חופה הרבה פעמים עושים ביום, ואם כוונת הברייתא הייתה לחיבת חופה היא הייתה משתמשת בלשון שלא כתב לה אלא משום חיבת חופה.

ועתה למעשה אם יכולים לומר קים לי כריצב"א, הנה כבר כתב התומים שדעה שלא הובאה להלכה בשו"ע וברמ"א דאין לומר קים לי כמותה. ברם, כל האחרונים לימדונו שכאשר קיימת שיטה חשובה שכמה ראשונים סוברים כמותה והיא מיושבת בדבריה ואין לה סתירה בסברא ואינה מוקשית מגמ', יכולים לומר קים לי כמותה. והנה את שיטת הריצב"א הביאו התוס' ביבמות דף ס"ו (ותוס' זה הינו לרבינו אליעזר מטוך) ותוס' לא הקשו דבר על דבריו של הריצב"א, וגם התוס' בסוף נדרים דף צ"א ע"א (ותוס' זה הינו לר' פרץ) הביאו דבריו וגם שם לא הקשו על דבריו. ואת דברי הריצב"א הביא גם הרשב"א בסוף נדרים ולא הקשה על דבריו, והביאו עוד בתשובותיו (ח"א סי' אלף רנ"ה) ובשו"ת הרשב"א החדשות מכ"י סי' ר"כ, ושם כתב על דבריו וכן דעת מקצת הראשונים, ובתשובות שם נראה שסמך גם על דבריו להלכה. ואת דברי הריצב"א הביא גם המאירי בסוף נדרים ולא הקשה עליהם. ועיל הבאנו שהראנ"ח כתב שאפשר לומר קים לי כריצב"א. ומצאתי עוד בשו"ת זרע אברהם (יצחקי אברהם בן דוד) בסימנים י"א י"ב שכתב שם שבמקום שנהגו לומר קים לי, שיכולים לומר קים לי כריצב"א, וכן כתב שם בתשובה מהר"י זין. וגם הב"ש סי' קנ"ד ס"ק י"ט הביא את דברי הריצב"א וכתב שלפי דבריו שהדבר נשאר ספק בגמ' ותועיל תפיסה, ולא ציין ששיטתו דחוייה. הרי שלא דחה את דבריו לגמרי.

העולה מכל מה שכתבתי לעיל, בעל שכנס את אשתו ולא בא עליה הוא יכול לומר קים לי כריצב"א ואי אפשר להוציא ממנו תוספת כתובה.

ב

הנה הבעל שלנו כנראה שיש לו גבורות אנשים מבחינה עקרונית וכפי שהראו הבדיקות הרפואיות, וכנראה שהיו לו הפרעות פסיכולוגיות או אחרות שמנעו ממנו לבוא על האשה. ברם, גם בכל המקרים שדברו בהם הראשונים אין לנו בירור שאצל הבעלים לא היו הפרעות דומות והם דנו אדם זה כמי שאין לו גבורות אנשים, דהכול תלוי על התקופה שהיה עם אשתו, ובמקרה שלנו הם היו יחד כשבעה חדשים.

והנה בבעל כזה נחלקו הראשונים (גם אלו שלא סוברים כריצב"א) אם יש לאשה תוספת כתובה, דעל דעת למשקל למיפק לא אקני לה, ואמרינן דבר זה גם כאשר האשה אנוסה. ונראה לי שהעיקר להלכה בדבר זה שלראשונים החולקים על הריצב"א, ולא מצריכים חיבת ביאה יש לאשה גם תוספת כתובה דהיות והיא אנוסה, ודורשת גירושין מחמת שאין לה בעל לבוא עליה, בכהאי גוונא לא אמרינן דלמישקל ולמיפק לא אקני לה.

אולם בשו"ת ברב פעלים חלק ד, אבן העזר סימן י"ב כתב על מקרה כזה, וז"ל:

אך לענין תוספת כתובה יש בזה מחלוקת בין הפוסקים וכיון דאיכא פלוגתא בזה ולא נתברר בזה דעת מרן ז"ל בש"ע שקבלנו הוראותיו על כן אין יכולים להוציא תוספת כתובה מן הבעל כי הוא מוחזק ויש לו טענת קי"ל. עכ"ל.

ג

דעת היחיד בפסה"ד נשוא הערעור, שלבעל שלנו יש גבורות אנשים והראיה שלטענתם היה מקרה אחד שהיה מקצת ביאה, לאשה היה כאב והיא נשמטה מתחת בעלה שלא לגמור ביאתו. ואנו צריכים לדון לשיטת הריצב"א אם יש לאשה זו תוספת כתובה.

לכאורה בעלי התוספות חלקו בזאת. התוספות בנדרים (דף צא ע"א ד"ה קסבר רב המנונא) כתבו וז"ל:

דאף דקי"ל כי העראה חשובה כגמר ביאה לענין חיוב עריות הכא לענין חיבה לקנות תוספת אינה ביאה וכן מי שאינו בריא להתקשות אפילו למ"ד משמש מת בעריות חייב מ"מ אין כאן חיבת ביאה.

מדבריהם משמע שאם בא על אשתו באבר קשה בהעראה, אין לאשה תוספת כתובה. ברם, התוספות יבמות דף ס"ה ע"ב כתבו וז"ל:

"ומיהו אם יכול להתקשות ויש כאן לכל הפחות הכנסת עטרה אבל אין לו כח למרק על זה נראה לו דיש תוספת דיש כאן חיבת ביאה בהכנסת עטרה."

מדבריהם משמע שאם בא על אשתו באבר קשה מקצת ביאה, יש לאשה תוספת כתובה. וכבר עמד על סתירה זו הב"ש סי' קנ"ד ס"ק כ'. ברם, נ"ל שאין מחלוקת בין בעלי התוספות, אלא כל תוספות העתיק רק מקצת מתשובת הריצב"א, ואם נראה את דבריו בשלמות יתבארו דבריו.

תשובת הריצב"א נמצאת בתשובות מיימוניות ספר נשים סי' ו' וזה לשונו שם, הנוגע לעניין זה:

"מיהו אם יכול להתקשות ויש כאן ביאה לכל הפחות הכנסת עטרה אלא שאין בו כח במירוק, על זה ראוי לומר שיש לה תוספת, דיש כאן חיבת ביאה בהכנסת עטרה כדרכה וביאה גמורה שלא כדרכה."

ונראה כוונתו שאם בא עליה באבר קשה בהכנסת עטרה, ולא יכול היה לגמור הביאה באבר קשה במירוק, דיש לה תוספת כתובה, כיון שמקצת ביאה הייתה באבר קשה, ושאר הביאה גם הייתה אלא שלא יכול היה למרק. ולפי זה יש לומר שאין מחלוקת בין תוס' ביבמות לתוס' בנדרים, שברור שמקצת ביאה אינה מקנה לדעתו תוספת כתובה, אלא שאם בא עליה ביאה שלימה אלא שהיה קשה רק בתחילת הביאה במקרה כזה יש לאשה תוספת כתובה.

בפסק הדין נשוא הערעור, בדעת הרוב כתבו שהאשה הודתה שלא הייתה ביאה כלל והיא עדין בתולה. ודעת המיעוט כתבו ששני הצדדים הודו שהייתה מקצת ביאה, אלא שלא גמר ביאתו. לפי העולה מהאמור לעיל נ"ל שהבעל יכול לומר קים לי כריצב"א, ואין לאשה במקרה זה תוספת כתובה.

במקרה שלנו אף שלא ניתן לפסוק לאשה תוספת כתובה, מ"מ מאחר והאשה דרשה ללכת לטיפול ונאלצה להתגרש מחמת שהבעל לא רצה בה ניתן לפסוק לה פיצוי.

למסקנה: מגיע לאשה עיקר כתובה אשכנזית (הבעל אשכנזי וכתב כתובה אשכנזית שהם 960 גרם כסף), ומזונות החל מהתאריך שהאשה בקשה שביה"ד יפנה אותם לטיפול זוגי.

ולאור האמור לעיל שהאשה אינה מורדת ניתן לקבוע לה סכום לפיצוי על שהסכימה להתגרש מ"מ אין לקבוע לה סכום גדול לאור הספיקות שגורמת בדיקת הפוליגרף.

ולכן נ"ל לפסוק לאשה 42,000 ₪ לכתובתה לפיצוי ולמזונות.

הרב נחום גורטלר – דיין

מעיון בתיק הגירושין הקודם של האשה נראה שמדובר לכאורה באותה בעיה הנטענת בתיק זה. זאת ועוד, אין להתעלם מבדיקת פוליגרף שהאשה הסכימה לה וגם כאשר אין קניין הרי שיש כאן לפחות בירור מסוים בעניין הנדון. אי לכך לענ"ד אין אפשרות לחייב בדמי כתובה ותוס'. כפשרה מאד מסויגת, נראה שיש להסתפק בסך 20,000 ₪ כולל הכול – לא יותר.

הרב ציון בוארון – דיין

כאמור לעיל, דעות הדיינים נחלקו בתביעה זו והלכה כדעה האמצעית, ועל כן ביה"ד מחייב את המשיב [פלוני] לשלם למערערת [פלונית] סך של 42,000 ₪ (ארבעים ושניים אלף ₪).

ניתן לפרסם פס"ד זה לאחר מחיקת שמות הצדדים.

ניתן ביום י"ג סיוון תשע"ג (22/5/2013).




1. הריצב"א היה תלמידו של ר"י, והיה ראש ישיבת בעלי תוספות אחרי פטירתו של ר"י בעל התוס', היה אחיו של הר"ש משנץ, והיה מרבותיהם של בעלי התוס' בדור שאחריו כגון האור זרוע וכו', והיה רבו של ר' נתן בן מאיר רבו של הרמב"ן.
2. משמע מדברי הבה"ג שהאבעיא של רבין לא נפשטה מדתני רב יוסף.