לפני ביה"ד תביעת הבעל לחלוקת הרכוש ותביעת האשה לכתובתה.

הבעל טוען כי אין לחייבו בכתובת אשתו מאחר שלטענתו זינתה תחתיו ולכל הפחות עשתה מעשי כיעור. האשה מכחישה את המעשים, ותובעת את כתובתה במלואה על סך מיליון ₪ בתוספת הצמדה.

בני הזוג נישאו כדמו"י בכ"ב באלול תשנ"ג, 08.09.03, והתגרשו בביה"ד בתאריך י"ט בשבט תשע"ג, 30.01.13.

בהחלטה מיום 03.01.13 הציע ביה"ד לצדדים מתווה הכולל לוחות זמנים להשלמת דיוני ההוכחות בתביעת האשה לכתובתה ולהשלמת הליך חלוקת הרכוש, כמפורט להלן. הצדדים נתנו את הסכמתם להצעת ביה"ד, הגט סודר בתאריך 30.01.13, והמתווה יצא לדרכו.

ביה"ד השלים את דיוני ההוכחות בעניין הכתובה, קיבל את הערכת השמאי באשר לשווי דירת הצדדים, וקיבל את דו"ח האקטואר באשר לזכויות הצדדים ממקומות עבודתם.

ניתנים בזאת נימוקי הכרעת ביה"ד בעניין הכתובה.

תקציר עובדתי ומשפטי רלבנטי
כאמור, הצדדים נישאו בכ"ב באלול תשנ"ג, 08.09.03. בערך בחודש 4.10 החל הבעל לחשוד באשתו, כי היא מקיימת קשר רומנטי עם אדם בשם [ד' ד']. חשדותיו התחזקו לנוכח ריבוי שיחות טלפון והודעות כתובות בין האשה לבין הנטען.

בני הזוג פנו לייעוץ נישואין. במסגרת הניסיון לשקם את שלום הבית ולהשקיט את החשדות ובהמלצת יועץ הנישואין, פנו הצדדים לבדיקת פוליגרף.

בבדיקת הפוליגרף אשר נערכה במכון "בארי" בתאריך 02.08.10, נמצאה האשה דוברת שקר באחת משתי השאלות שנשאלה, ואילו בשנייה נמצאה דוברת אמת. בדיקה זו שמה קץ לניסיונות לשקם את חיי הנישואין. בהמשך פסק דין זה נתייחס אל תוצאת הבדיקה ומשמעותה.

הבעל עזב את הבית ופתח תיק לתביעת גירושין וחלוקת רכוש בתאריך 05.09.10.

תגובת האשה לתביעת הבעל הייתה כי היא מסכימה להתגרש. לדבריה, עשתה מאמצים רבים להשיב את שלום הבית, אך בשל יחסו של הבעל אליה ואופן התנהלותו מיום שהתעורר חשדו, גם היא מבינה כי אין מנוס מלהתגרש. אולם היא תובעת את כתובתה שכן ההליך כולו נגרם, לטענתה, בשל חשדותיו של הבעל והתנהגותו כלפיה בעקבות חשדות אלה.

סיכומי הצדדים הוגשו בתאריך 02.06.13, ותגובותיהם הוגשו עד לתאריך 13.06.13.

החלטת ביה"ד ניתנת ברוב דעות והיא מחייבת את הבעל בתשלום הכתובה לאישה, אם כי, על אף שדמי הכתובה במלואה הם מיליון ₪, ביה"ד בדעת רוב מחייב את הבעל בסך 175,000 ₪ בלבד, וכפי שיוסבר בנימוקי ההחלטה.

להלן נימוקי ההחלטה שנכתבו על ידי חברי ההרכב.

שלילת הזכות לכתובה
לדעתי, בתיק זה העיקר הוא התרשמות ביה"ד מהנתונים העובדתיים, ופחות – ההיבט ההלכתי הנובע מקביעת העובדות. אשר על כן, ראיתי לנכון להתמקד בעובדות ולא הארכתי במקורות ההלכתיים. לאחר העיון במכלול החומר הרב שבתיק שכלל סיכומי הצדדים, לדעתי, אין לחייב הבעל בכתובת אשתו ובתוספת הכתובה, וזאת מהטעמים דלהלן ובצירוף הטעמים:

א. טענת האשה ל"מאיס עלי" ורצונה להתגרש, כאשר לא ברור לביה"ד אם רצונה זה נבע בעל כורחה נוכח מעשי הבעל.

ב. בבדיקת פוליגרף שערכו הצדדים יצאה האשה דוברת שקר, באומרה שלא קיימה יחסי מין עם [ד' ד']. לדברי המומחה שהופיע לפני ביה"ד, הדיוק בבדיקה זו הוא בין 90% ל־96%. בנוסף, האשה מסרבת לקיים בדיקה נוספת כפי שהוצע בדיון.

ג. מאות המסרונים שנשלחו בין הנטען לאשה, גם בזמן שהותה בחו"ל, הוא דבר שיש בו דופי.

ד. עדות אחיותיו של הבעל המוכנות להיבדק בפוליגרף על הודאת האשה בפניהן על שקיימה יחסי מין עם הנטען.

ה. האשה פנתה למשטרה להרחקתו של הבעל מהבית, כאשר לא ברור לביה"ד אם הדבר נעשה בעל כורחה.

ו. לא ניתן לקבל כתובה יחד עם חלוקת הרכוש ואיזון המשאבים.

ז. עצם החיוב בסכום של 1,000,000 ₪ לפני כ־20 שנה במעמדו של הבעל אז, לענ"ד הווי אסמכתא.

בצירוף כל האמור, לדעתי, אין להוציא מהבעל שהוא המוחזק, לא כתובה ולא תוספת כתובה.

הרב גדעון שריון – אב"ד

קראתי את דברי ידידי הרה"ג שריון שליט"א, ואינני מקבל את מסקנתו. בנימוקים שכתבתי להלן ישנה התייחסות למרבית הפרטים שאותם ציין.

ביחס לטענת מאיס עליי ולתלונות במשטרה כנגד הבעל, לענ"ד מאחר שזה קרה רק לאחר המשבר החריף שהתגלע בין הצדדים שלטענת האישה המאיסות והתלונות היו בעקבות התנהגות הבעל, טענות מעין אלו אינן יכולות לשמש עילה להפסדת הכתובה. מה שיש לבחון זה את המצב בתחילת המשבר, ולא לאחר שהוא התגלגל לאן שהתגלגל.

מסיכומי התובע וממכלול הטענות שנאמרו במהלך הדיונים, כפי שהם מופיעים בפרוטוקולי הדיון הרבים, ניתן לומר שהעילות המשמעותיות עליהם מצביע התובע כדי להיפטר מתשלום הכתובה הן שלוש במספר.

הראשונה, לטענת הבעל האישה זינתה תחתיו עם אדם בשם [ד' ד'].

השנייה, האישה ניהלה קשר טלפוני והעברת מסרונים רבים ביותר עם הנטען הנ"ל במשך תקופה ארוכה. לטענת הבעל מאחר שברור שקשר זה חרג מענייני עבודה, יש לראות בכך מעשה כיעור להפסידה כתובתה.

השלישית, גם אם אין בזה מעשה כיעור, יש לראות בהתנהגות זו של האישה חריגה מגדרי הצניעות הראויים לאישה נשואה, והרי היא כעוברת על דת יהודית המפסידה את כתובתה.

להלן, נתייחס לכל אחת מהעילות הללו, האם הן מצדיקות הפסדת הכתובה בתיק זה, בהקשר לטענות, לממצאים ולהוכחות שהוצגו לפנינו.

א. העילה הראשונה: טענת הזנות
העילה הראשונה כאמור, היא שלטענת הבעל האישה זינתה תחתיו. ככל מי שזנתה תחת בעלה הרי שהיא מפסידה כתובתה. באשר לעילה זו, ניתן לומר שמתוך עיון במכלול החומר המצוי לפנינו הן ממה שנאמר בדיונים והן ממה שנכתב בסיכומי התובע, לא נמצאה ראייה כלשהוא לטענה זו שניתן להישען עליה כדי להפסיד את האישה מכתובתה. לכל היותר, התמונה העולה מתוך הדברים היא שהבעל חשד באישה באופן אובססיבי ביותר ולא נתן לו מנוח. יתרה מזו, מתוך אינדיקציות רבות שבתוך החומר, נראה ברור שגם לבעל לא הייתה שום ראיה על כך. לא ראיה מפורשת ואף לא ראיה נסיבתית שהייתה אמורה להוביל אותו למסקנה שהאישה זינתה תחתיו. התובע הוביל אותה מספר פעמים לקברו של הבבא סאלי זצ"ל להישבע שלא זינתה תחתיו, ואף הוליך אותה לבדיקת פוליגרף – דברים שלא היו נעשים על ידו, אילו היו לפניו ראיות מוצקות כלשהן לחשדותיו. יתרה מזו, הבעל בדיון שהתקיים ב־19.5.11 דרש מהאישה לחזור לשלום־בית אם האישה תסכים לכך (האישה סירבה בטענה שזה כבר מאוחר, לאחר כל ההכפשות שהטיח בה). בעל שיודע בוודאות שאשתו בגדה בו, לא דורש שלום־בית. טענ הבעל שייתכן שתיטען שדבריו נאמרו כטקטיקה בלבד כדי לצבור נקודות זכות בתיק, אינה מקובלת עלינו כלל, ואין לדיינים אלא מה שאוזנינו שומעות, ואין לנו סיבה להניח שעו"ד מנוסה כב"כ של הבעל מנסה להוליך את ביה"ד שולל.

נוכל לומר שהתמונה המצטיירת לפנינו, יותר ממה שהיא מצביעה על מעשיה של האישה היא מצביעה על אופיו של תובע (וכבר חז"ל הצביעו על שלושה סוגי טיפוסים של בעלים בנוגע לשמירת האישה מקשר עם גברים זרים, עיין מסכת גיטין צ' ע"א). לדעתי, התובע בעצמו היה מעוניין למצוא דרך איך להתגבר על תחושותיו, מה שלא עלה בידו. אילו הופיעו לפנינו כבר בתחילת הסכסוך, ייתכן שהיינו מצליחים למנוע הרס של משפחה בישראל (הפנייה לבדיקת פוליגרף על ידי יועץ הנישואין שגם היא נעשתה רק כדי להשקיט את סערת נפשו של התובע הייתה שגיאה חמורה של הייעוץ). ניסיונות הפיוס על ידי קרובי משפחה וכדו' שתוארו לפנינו במהלך הדיונים, גם הם לא נועדו כדי שהבעל ימחל לאישה על בגידתה אלא כדי להסיר ממנו את חשדותיו.

לדעתי, זו הייתה תמונת המצב בשעתה. להלן אתייחס לראיות שנמסרו בפנינו כדי לאשש את טענת הבעל בדבר בגידת האישה. שלוש ראיות נמסרו בפנינו ואתייחס לכל אחת בנפרד.

הראשונה היא המסרונים הרבים שהועברו בין האישה לנטען. המסרונים תועדו על ידי חברת התקשורת והוצגו לפנינו, אך ללא הצגת התוכן או תמלול השיחות. רבים מהם היו מחוץ לשעות העבודה ואף בימים שהאישה לא עבדה כלל, כולל שבתות ואף בימים ששהתה בחו"ל לצורך השתלמות כשהנטען שהה באותו זמן בארץ. אמנם, נוכל לומר שטענת האישה שכל המסרונים והשיחות היו סביב העבודה אינה נראית אמינה ואינה מתקבלת על הדעת. ריבויים של המסרונים בשעות שאינן שעות העבודה מעידות על כך שהיה בהם קשר מעבר לקשרי עבודה. אבל, עם כל זה, לדעתי אין בכך כדי להצביע על קשר רומנטי ומיני שהיה בין האישה לנטען, ובוודאי שאין לראות בהם הוכחה שהאישה זינתה תחתיו. לכל היותר, ניתן לראות בכך התנהלות שאינה מתאימה לאישה נשואה (וראה להלן ביחס לעוברת על דת יהודית), אבל מכאן ועד כדי לראות בכך הוכחה לזנות, הדרך רחוקה, ובפרט בימינו שתקשורת שכזו היא כל כך זמינה קלה וזולה. מסקנה זו הייתה נכונה גם אילו היה תוכן המסרונים בעל אופי שאינו ראוי, וכל שכן בנידו"ד שלא הוצג לפנינו אפילו לא תוכן של מסרון אחד שיצביע על תוכן בעייתי. אמנם, לא נכחד שהתנהגות זו של האישה יכולה לעורר חשד אצל כל בעל סביר, אבל אין בכך כשלעצמו ראייה על בגידתה של האישה.

הראיה השנייה היא עדויות של אחיות הבעל שהאישה ואביה ביקשו את סליחת הבעל על בגידתה כביכול של האישה. זאת אומרת, לדבריהן האישה הודתה בכך שבגדה בו אלא שביקשה סליחה על כך.

ראשית ייאמר, שעדויות של קרובים אינן עדויות שניתן לחתוך על פיהן את הדין. עדויות שכאלה לכל היותר יכולות לשמש כדי לפתח אומדנות והסתברויות על אשר אירע, ובפרט כאשר ישנן ראיות מצטברות שאין בכל אחת מהן כדי להכריע את הכף. אבל לענ"ד, התייחסות שכזו לעדויות של קרובים נכונה רק כאשר ביה"ד מתרשם שהעדות היא אובייקטיבית ואינה נגועה מחמת הקורבה, ואז – על אף שמדין תורה עדות של קרוב פסולה כדי לחתוך הדין על פיה, יכולה היא לשמש כאומדנא נוספת. אבל במקום שניכר על פני הדברים שהעדות נגועה ואינטרסנטית, והקורבה מטה את העדות לצד הקרוב, אז ראוי לעצור את העדות כבר בתחילתה. עדות שכזו לא ניתן לשמוע כלל ואין לה משקל כלל, ושמיעתה רק יכולה לשבש את דעת בית הדין מבלי משים. עדות שכזו משמשת לעיבוי הטענות של הקרוב בלבד. אין בה משום עדות בפני ביה"ד, ואין בה שביב של ראיה כלל.

בעדויות שנמסרו בפנינו על ידי קרובי משפחת הבעל והאישה, היה ניכר שהן נאמרות מתוך אינטרסים ברורים להגן על הקרוב. העדויות היו נגועות ביותר, כך שלדעתי יש לדחות מכול וכול את היכולת להישען עליהן (כך הייתה דעתי גם במהלך הדיון עצמו). על אף האמור, נוכל לומר שהעדויות לא נסובו על מעשיה של האישה אלא על בקשת הסליחה של הנתבעת שלדעתם מעידה על בגידתה, וכבר כתבתי לעיל שלדעתי בקשת הסליחה לא הייתה על בגידה כלל אלא על התנהגות האישה בקשר הטלפוני שלה עם הנטען. (לענ"ד, אף במציאות המתירנית של ימינו, לא ניתן לסלוח נפשית על מעשה בגידה של אשת איש, ובוודאי שקרובי הבעל לא היו מעודדים את הבעל לעשות זאת, ואולי ההיפך היו מונעים ממנו את הסליחה). ניסיונות הפיוס נועדו כדי להבריא את האמון של הבעל באישה שהיה ירוד ביותר באותו זמן, כשהבעל כתוצאה מזה היה במשבר נפשי קשה. כך שגם אם באנו לבנות אומדנא כל שהיא מעדויות הקרובים, אין בה כדי לבסס ראיה כל שהיא על בגידת הנתבעת עם הנטען.

הראיה השלישית שהציג הבעל לפנינו, והיא לכאורה המשמעותית ביותר, היא בדיקת הפוליגרף של מכון בארי שבה האישה נמצאה דוברת שקר בשאלתה הראשונה, האם קיימה יחסי מין עם הנטען (בשמו המלא). לפני שנבחן את תוצאת הבדיקה, זאת ייאמר שבאופן כללי ביה"ד אינו נשען על ממצאים של בדיקת פוליגרף כאמיתה מוחלטת ואף לא קרובה לזה. נכתבו על כך מאמרים ופסקי דין רבים שחלקם הוזכרו בסיכומי הנתבעת ואין לצורך לכופלם במסגרת זו. אולם, בבדיקה שלפנינו נמצא פגם מהותי ביותר, והוא אינו מאפשר להתייחס לתוצאת הבדיקה כמשקפת דבר. האישה נשאלה שאלה נוספת במהלך הבדיקה, האם קיימה יחסי מין עם אדם אחר מבלעדי בעלה במהלך נישואיה. תשובתה הייתה שלילית ונמצאה דוברת אמת. ממצא זה סותר לחלוטין את הממצא הקודם. סתירה שיכולה להוביל לאחת משתי המסקנות או שאין ערך כל שהוא לבדיקה הנוכחית ואין להתייחס אליה כלל, או כפי שנאמר בפנינו במהלך עדויות המומחים של בעלי מכון הפוליגרף, קיימת לפעמים הטיה של התוצאה כאשר מוזכר בשאלה שמו של משהו או של מישהו דומיננטי ביותר שיצר את הצורך לעשות את מבדק הפוליגרף, מצב שקרוי בשפה המקצועית "אוריינטציה". הזכרת שמו של הנטען בשאלה הראשונה יכולה להוביל לתוצאה הפוכה מהאמת. לפי האפשרות השנייה לא רק שאין בממצא הבדיקה כדי להפליל את האישה אלא ההיפך. הוא מוכיח שהתשובה לשאלה השנייה היא זו שרלוונטית לבירור האמת ולא התשובה לשאלה הראשונה, ואם כן התוצאה תהיה שבדיקה זו מוכיחה שהאישה לא בגדה בבעלה במהלך נישואיה. ואמנם, ביה"ד שאל את עורך המבדק מר בארי לפשר הסתירה, אבל תשובותיו לא הניחו את דעת ביה"ד. יותר נראה לנו ההסבר הקודם שהתוצאה הוטתה עקב אזכורו של הנטען בשאלה. וייתכן שהנתבעת נשאלה את שתי השאלות בדווקא כדי שיהיה אפשר לנתח את התוצאה במקרה שבו תהיה סתירה בממצאים, וכפי שקרה.

זאת ועוד, לא מסתבר כלל שהאישה מיוזמתה תיגש לבדיקת פוליגרף שתפליל אותה ביודעין. כך כשנשאל בעל מכון הפוליגרף על כך שאדם בא מיוזמתו ונמצא שקרן השיב אכן אין בזה היגיון וזה לא מצוי כלל. (בלשון חז"ל קרויה תופעה שכזו "לא מייתי איניש חובתא לנפשיה" – אין אדם מביא על עצמו מה שיחייב אותו.) יתרה מזו, נוכל לומר שעצם ההפניה של יועץ הנישואין לבדיקת הפוליגרף נעשתה רק מכיוון שהיועץ התרשם בשעתו שאין כל ממש בחשדותיו של הבעל, והאישה בוודאי תצא דוברת אמת. אלמלא כן, נצטרך לומר שהיועץ עשה בכך שגיאה חמורה בהפנייתם לבדיקה שיש סבירות שתגרור אחריה הרס של משפחה בישראל, וכפי שהתרחש בפועל.

מלבד כל האמור, האישה ערכה בדיקה נוספת שמצביעה על ממצאים הפוכים, ובה היא נמצאה דוברת אמת, ואם כן מנין לנו להישען על הבדיקה הראשונה יותר מהאחרונה. מכול הנ"ל נוכל לומר שאין בממצאי בדיקת הפוליגרף כדי לשפוך אור על מה שאירע באמת. ובלאו הכי, יש מהראשונים הסבורים שקבלת עדות כדי לאסור אישה על בעלה בגלל שזינתה צריכה להיות עם דרישה וחקירה כבדיני נפשות, ועיין שו"ע אבהע"ז סי' י"א סעי' ד', ובפת"ש שם ס"ק ט"ז האריך לבאר האם קיי"ל הכי להלכה. מכל מקום, מדברי הפוסקים נראה שיש להחמיר מאוד בקבלת עדות על זנותה של אישה גם אם לא בעינן הלכה למעשה דרישה וחקירה בעדות שכזו. ועיין בשו"ת בשמים ראש סי' י"א שכתב בהאי לישנא "משום דהא מילתא כדיני נפשות דמיא ובעלמא אמרינן יפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו. וכאן אין לך הלבנה גדולה מזו."

אשר על כן, לאור כל האמור, אינני מוצא בדברי התובע ובראיותיו שהמציא לביה"ד שום ראיה שניתן להישען עליה שהאישה זינתה, כדי להפסידה את כתובתה.

ב. העילה השנייה: מעשה כיעור
על אף שלא נתקיימו התנאים להפסדת האישה את כתובתה בשל מעשה זנות, קיימת לכאורה העילה השנייה שהוצגה בפתח דברינו והיא "מעשה כיעור". דהיינו, ייתכן שהקשר שניהלה האישה עם הנטען, מה שבא לידי ביטוי בריבוי השיחות הטלפוניות והמסרונים, ייחשב למעשה כיעור. מעבר לקשר התקשורתי הזה, לא הוכח לפנינו שום קשר אחר, לא של מפגשים בין הנתבעת לנטען ולא של התייחדות מכל סוג שהיא של האישה עם הנטען. ולכן, השאלה העומדת בפנינו היא, האם יש לראות בקשר שכזה מעשה כיעור שבגללו תפסיד האישה את כתובתה.

ריש מילין נאמר, שיש מהראשונים שכתב שאין האישה מפסידה את כתובתה במעשה כיעור רק אם אותו מעשה גורם לכך שהאישה נאסרת על בעלה. כך סבור הרשב"א בתשובה סי' אלף קפ"ז, וכפי שהביאו המהרשד"ם באבהע"ז סי' קס"א, ואף הוא ס"ל הכי שכתב על דברי הרשב"א "ועליו אני סומך", וכך נראה דס"ל מעיקרא דדינא, בשו"ת מהרא"ל צונץ, סי י"א דבכיעור שאינה נאסרת בו אינה מפסידה כתובתה, ואמנם להלכה כתב, דלא מלאו ליבו לחלוק על הדעות האחרות, מכל מקום, חזי לאיצטרופי, עיי"ש. ונראה שטעמם הוא שאין מעשה הכיעור עצמו גורם להפסד הכתובה, אלא העובדה שנאסרת עליו, שכיוון שנאסרה עליו מחמת מעשיה, כיצד נחייבו לאפשר לה שתשב תחתיו בעודה אסורה עליו. במצב דברים שכזה היא זו שגירשה את עצמה ולא הבעל, ולכן היא מפסידה את כתובתה, מה שאין כן, כשאינה נאסרת עליו, שאז הוא זה שמגרשה מרצונו שלא ניחא ליה להשאירה תחתיו, ולכן חיובו בכתובה בעינו עומד. והנה לשיטות הללו, פשוט בעיניי שבנידו"ד העברת המסרונים בין הנתבעת לנטען אין בהם כדי לאסור אישה על בעלה, וממילא, לדעה זו אין מקום להפסידה כתובתה מחמת מעשה כיעור. ועיין בפד"ר ח"ח עמ' שנ"ד ואילך שדעת הרוב בהרכב זה הייתה שלהלכה, העיקר הוא כדעת הרשב"א ושכך ס"ל לרש"י והר"ן, עיי"ש. אולם, לדעת רבים מהראשונים (ועיין באריכות בפס"ד הנ"ל מעמ' שמ"ד ואילך, ובפד"ר ח"ב עמ' קכ"ה שכך נקטו שם הלכה למעשה) במעשה כיעור שמחמתו הבעל מגרש את האישה היא מפסידה כתובתה, גם אם אין האישה נאסרת על בעלה מחמתו, שסוף סוף מעשה זה גרם את גירושיה של האישה. כך כתב הרמב"ם בפכ"ד מאישות הט"ו, וכך סבור הריטב"א יבמות כ"ד ע"ב, וכן כתב להלכה בשו"ת רעק"א ח"א סי' ק"א בשם הריטב"א והנימוקי יוסף, וכך כתב בשו"ת מהרא"ל צונץ שם, למסקנה דהלכתא, והביא שגם הסמ"ג הכי ס"ל. וכן נראה שכך פסק השו"ע בסי' קט"ו סעי' ח', שכתב "כל אלו אין להם... וכן הדין במי שזינתה או שיוצאת משום שם רע שאבדה כתובתה ותוספת". ואם כן, לדעות הללו גם אם אין בהעברת המסרונים ושיחות הטלפון המרובות ביותר עם הנטען כדי לאסור את האישה, סוף סוף, מעשה שאינו ראוי יש פה ונצטרך לברר אם יש בו כדי להגדירו כ"מעשה כיעור".

אולם, לענ"ד ההתנהלות הנזכרת של האישה, גם אם ברור כשמש שאינה ראויה לאישה נשואה, אינה עונה על ההגדרות של מעשה כיעור להפסידה כתובתה, וכדלהלן.

הרמב"ם הנ"ל נתן דוגמאות למעשה כיעור, וכתב בהאי לישנא: "כגון שהיו שם עדים שעשתה דבר מכוער ביותר שהדברים מראין שהייתה שם עבירה אע"פ שאין עדות ברורה בזנות.. תצא בלא כתובה". ומבואר בדבריו שמעשה כיעור שאין בו כדי להצביע על מעשה עבירה אינו בכלל מעשה כיעור המפסידה כתובתה. ועיין בחלקת מחוקק סי' י"א ס"ק ג' שמסתפק לדעה זו על מעשה שברור שבאותו מעשה לא הייתה עבירה אבל יש לחשוש שמא בפעם אחרת היה מעשה עבירה, האם די בכך כדי להפסידה כתובתה, והב"ש שם בסוס"ק ד' כתב שמלשון הרמב"ם הנ"ל משמע דלא חיישינן לפעם אחרת, ורק אם באותו מעשה יש חשש לעבירה מפסידה כתובתה. ואמנם, באוצה"פ סי' י"א סעי' א' אות י"ד הביאו פוסקים רבים שחולקים על הב"ש הנ"ל ופשוט להם שאם במעשה הכיעור המדובר איבדה האישה את חזקת כשרותה בהתנהגותה, הרי שגם אם באותו מעשה ברור שלא הייתה עבירה, יש לחשוש לפעם אחרת ומפסידה בכך את כתובתה, עיי"ש שהביאו כן בשם הפני משה והשאגת אריה, ועוד רבים. מכל מקום, בנידו"ד לא רק שבהעברת המסרונים אין כדי להצביע על מעשה עבירה אלא אין בזה משום איבוד חזקת הכשרות שתוביל למסקנה שנעשתה עבירה (וככל האמור, בדחיית עילת הזנות דלעיל), ובפרט שלא הוצגו לפנינו תוכנם של המסרונים או תמליל של שיחות הטלפון בין הנתבעת לנטען שיצביעו על נושאים שהשתיקה יפה להם. מסקנה זו עולה בקל וחומר רבתי מדיונים רבים המופיעים בפוסקים על מעשים שונים שהם חמורים בהרבה מהעברת מסרונים, ואעפ"כ לא דנו אותם כמעשה כיעור – לא כדי לאסור האישה על בעלה ולא על הנטען ואף לא להפסיד את האישה את כתובתה, עיין באוצר הפוסקים סי' י"א סעי' י"א באריכות רבה, בפיסקאות רבות שם.

לפיכך, גם עילת מעשה כיעור אותה מציג התובע נפלה לה.

ג. עילה שלישית: עוברת על דת יהודית
אולם, על אף שלא ניתן להגדיר את התנהלות האישה עם הנטען כמעשה כיעור, יש לדונה כעוברת על דת יהודית שאף היא מפסידה כתובתה. המכנה המשותף של מה שנקרא עוברת על דת יהודית היא התנהגות שחורגת ממנהגי הצניעות שנהגו בהם בנות ישראל. ואמנם, יש שכתבו, וכך מסתבר לענ"ד שהגדרת התנהגות של אישה כעוברת על דת יהודית תלויה במצב הצניעות הכללי של הדור, בנורמות המקובלות באותו חוג ובקרב הציבור ממנו באו בני הזוג. כך למשל, במקור במשנה במסכת כתובות וכך הלכה פסוקה היא ברמב"ם ובשו"ע שמי שהולכת בגילוי ראש נחשבת כעוברת על דת יהודית ומפסידה כתובתה, הרי שבדורנו שבחלק גדול של הציבור לא מקפיד על כך שנשים נשואות תלכנה עם כיסוי ראש (אף שברור שזה נגד ההלכה), לא תיחשב אישה שהולכת עם גילוי ראש כאישה שנוהגת בפריצות ותפסיד את כתובתה, ועיין באגרות משה אבהע"ז ח"א סי' ס"ט, ואפילו ביחס למי שמדברת עם כל אדם או שמגלה זרועותיה בפני אחרים שבמקור נחשבת כעוברת על דת יהודית ומספידה כתובתה, קשה להחיל את זה היום על בני זוג חילוני שלא רק את זרועותיה היא מגלה בפני אחרים שהרי בני הזוג רוחצים בחוף מעורב, וכאמור בני הזוג עצמם, לדאבון לב, אינם רואים בזה פריצות ביחס לנורמות הצניעות שנהוגים ביניהם, וכמו כן, נשים שיוצאות לעבודתם ומדברות עם כל אדם, האם מחמת זה תפסיד האישה את כתובתה. כך נקטו הדיינים בפד"ר ח"ח עמ' שנ"ג ואילך, והביאו שכן פסקו בביה"ד הגדול הובא בפד"ר ח"ד עמ' קס"ה, עיי"ש. ועיין ביביע אומר ח"ג אבהע"ז סי' כ"ג, דין ודברים ארוך בין הגר"ע שליט"א לבין הגר"ע הדאיה זצ"ל, ושם נחלקו בשאלה, האם גם כאשר הבעל חוזר לדרך הצניעות הנהוגה מדורי דורות ומתרה באשתו שעדיין חיה בנורמות הציבוריות שעל גביהם גדלה, ועל בסיסם נישאו זה לזה, האם גם אז נאמר שכיוון שזוהי הנורמה שאִתה נכנסו לברית הנישואין אין האישה מפסידה כתובתה, עיי"ש באורך. מכל מקום, לדעת כולם אם הבעל בעצמו גם היום ממשיך להתנהג בנורמות המקובלות בציבור ממנו הם באו, לא יוכל הבעל לטעון להפסידה כתובתה מכיוון שעוברת על דת יהודית, שרק תואנה הוא מבקש כדי לא להפסיד את ממונו, ונשען במזימתו על דברי ההלכה שאינו חי על פיהם. בכה"ג לכו"ע אין מקבלים את טענתו.

והנה על בסיס הנחה זו רצה ב"כ הנתבעת לדחות את טענת הבעל שהאישה עברה על דת יהודית. לטענתו, זוהי התנהלות מקובלת בקרב הציבור שממנה באו בני הזוג שאנשים ונשים נשואים משוחחים זה עם זה בטלפון ובמסרונים ומנהלים קשרי ידידות, ואינם רואים בזה פריצות ויציאה מגדרי הצניעות. קשה לי לקבל את הטענה הזו, וראוי היה שלא הייתה נטענת כלל להוציא לעז שכזה על בני ישראל. הקשר הזוגי בין בני הזוג ויצירת הנאמנות ביניהם אינה נשענת על השקפת עולם או על מצב דתי. כל בעל או אישה שבן זוגה היה מנהל קשר טלפוני רציף עם אדם אחר שלא לצורכי עבודה, היו מוחים על כך בתוקף, והיו רואים בזה פגיעה בקשר הזוגי. אילו טענה זו של ב"כ הנתבעת הייתה רלוונטית להכרעת הדין, ביה"ד היה נדרש לשאלה, האם אכן נורמה שכזו מקובלת ביחס לבני הזוג שלפנינו. על פי התרשמות ביה"ד מדובר בבני זוג הקרובים למסורת ישראל, ולכן ביה"ד מקבל את טענת הבעל וקובע שבהתנהגותה של האישה בקשר שלה עם הנטען היה משום עוברת על דת יהודית ללא ספק. עם כל זה, לא די בכך כדי להפסידה את כתובתה, וכלהלן.

כלל נקוט בידינו שאף שאישה שעשתה מעשה כיעור בהגדרותיו דלעיל מפסידה את כתובתה גם אם לא התרו בה, הרי שבעוברת על דת יהודית אינה מפסדת את כתובתה אלא אם כן התרו בה, וכמסקנת הגמ' סוטה כ"ה ע"א, וכך נפסק להלכה ברמב"ם פכ"ד מאישות הי"ד ובשו"ע אבהע"ז סי' קט"ו סעי' ד'.

באשר לשאלה, מהי ההתראה עליה מדובר נחלקו הפוסקים. לדעת הח"מ שם ס"ק ל"ז, תוכן ההתראה צריך להיות שאם תמשיך בהתנהגותה תפסיד את כתובתה, וזה מעין "אין עונשין אא"כ מזהירין". מאחר שאנו באים להפסידה כתובתה כקנס על התנהגותה, יש להתרות בה תחילה. מטרת הפסד הכתובה הוא כדי ליישר את התנהגותה, והפסד הכתובה הוא כלי שניתן ביד הבעל להחזירה למוטב. אין העבירה על דת יהודית כשלעצמה היא זו שגורמת לאישה להפסיד את כתובתה (כך נלע"ד בטעם שיטה זו). כך סבורים גם הב"ח בתשובותיו החדשות סי' פ"ד ובשו"ת דברי חיים ח"א אבהע"ז סי' מ"ט. (ואמנם חלוקים הם בטעם ההתראה, עיין בשו"ת עטרת דבורה לידידי הרה"ג לביא שליט"א ח"א סי' י"ד בסופו.) לדעות הללו פשוט שבנידו"ד שלא נתקיימה התראה מעין זו על התנהגות האישה, אין מקום להפסידה את כתובתה.

אולם, יש חולקים על דעה זו וסבורים שעיקרה של התראה הוא שתחדל מהתנהגותה בלי קשר לכתובה, ובכללם הוא הב"ש שם ס"ק י"ז. ונלע"ד בטעמו של דבר שלדעה זו עצם התנהגותה האישה כעוברת על דת יהודית הוא זה שגורם את הפסד הכתובה. איננו יכולים לחייב את הבעל להשאירה תחתיו, כשהיא ממשיכה בהתנהגותה, ומכיוון שהוא נאלץ לגרשה עקב מעשיה היא מפסידה את כתובתה, אבל זאת בתנאי שהיא ממשיכה בהתנהגותה, אם תחדל מהתנהגותה, אין סיבה לגרשה שהרי אין מדובר לא בזנות ולא במעשה כיעור. ולכן דייקו חז"ל בלשונם וקראוה "עוברת" על דת, בלשון הווה. לא על מעשיה בעבר אנו מדברים אלא על התנהגותה בהווה. ואמנם, התראה שכזו נתקיימה בנידו"ד על ידי הבעל. אבל כאמור, לא עצם ההתראה מפסידה את כתובתה אלא העובדה שהיא ממשיכה בהתנהגותה חרף ההתראה, וזה לא נתקיים בנידו"ד. מיד לאחר התראת הבעל באישה, היא ניתקה את הקשר הטלפוני ואת העברת המסרונים עם הנטען (אף שלטענת האישה עסקו בענייני עבודתם). כך עולה מסיכומי התובע עצמו, וזה לשון התובע בסעיף 2(ז) לסיכומים "חליפת המסרונים בין השניים כמו גם שיחות הטלפון בין השניים נפסקו על אתר". כוונת התובע בהצגת עובדה זו הייתה להוכיח שהאישה ראתה בקשר זה משהו שאינו ראוי, אבל סוף סוף, הוא מוכיח שהאישה שינתה את התנהגותה וחדלה ממה שהיה נראה בעיני הבעל כמשהו שלא מתאים לאישה נשואה (עוברת על דת יהודית, בלשוננו כאן), ומטרת ההתראה נתקיימה במקרה זה. ואם כן, אין מקום להפסידה כתובתה לכל הדעות.

זאת ועוד, עילת הגירושין של התובע לא הייתה העברת המסרונים כשלעצמה, כהתנהגות שאינה ראויה. אם היה מתברר לתובע, באופן שיניח את דעתו שהאישה לא זינתה תחתיו, היה מחזיר את השלום למשכנו. עילת הגירושין של התובע הייתה מתחילה, מה שלדעתו האישה בגדה בו עם גבר זר. לכן, עוד בטרם הגיש את התביעה לביה"ד ביקש לברר את חשדותיו דרך יועץ הנישואין ובדיקת הפוליגרף וכדומה (חשדות שלא הוכחו כלל, כמבואר לעיל). סוף דבר, לא המסרונים היו עילת הגירושין אלא חשדות הבעל.

אשר על כן, לאור כל האמור, על אף שביה"ד רואה בהתנהגות האישה בפרק הזמן המדובר, בניהול קשר טלפוני ומסרוני עם גבר זר לאורך זמן רב, התנהגות שאינה ראויה לאישה נשואה, מכל מקום, לא מצאנו בשום עילה מהעילות שהוצגו בפתח דברינו, עילות המצדיקות להפסיד את האישה את כתובתה, ולכן לדעתי יש לחייב את הבעל בתשלום הכתובה.

אולם, באשר לגובה התשלום שאותו ישלם הבעל, נראה לי שבהתחשב בנסיבות המיוחדות של התיק ובמשבר הנפשי אותו חוו וחווים כל בני המשפחה, וכדי לאפשר לתובע לעמוד בדמי המזונות שמחויב בהם, ובהתחשב בשיטות הפוסקים הסבורים שאין לחייב את דמי הכתובה במלואם כאשר דמי הכתובה מופרזים כבנידו"ד (מיליון שקל חדש, בערך של לפני כ־20 שנה) וכפי שהביאם בתקציר, ידידי הרה"ג מאיר כהנא שליט"א בנימוקיו (ואינני נוקט עמדה בשאלה עקרונית זו במסגרת תיק זה, ועוד חזון למועד), ובמסגרת הסמכות לעשות פשרה המוענקת לביה"ד, לדעתי, ביה"ד צריך לחייב את התובע לשלם לאישה סך של 175,000 ₪. תשלום זה יבוצע על ידי ניכוי חלקו של הבעל מדירת הצדדים המשותפת, שלגביה ניתנת החלטה נפרדת.

כך נלע"ד, וצור ישראל יצילנו משגיאות, אמן.

הרב ציון לוז-אילוז – דיין

קראתי את אשר כתבו מורי ורבותי חברי ההרכב בנימוקיהם. לדעתי, יש לקבל את המסקנה העקרונית העולה מדבריו של הרה"ג ציון לוז־אילוז שליט"א, וזאת, מבלי להיכנס לפרטי הנימוקים, המוסכמים עלי בחלקם. מכל מקום, כדי לא לכפול דברים שנכתבו בנימוקים הנ"ל, הריני מצטרף למסקנתו כי יש לחייב את הבעל בתשלום הכתובה ותוספת הכתובה.

אמנם, באשר לגובה התשלום נראה לי להוסיף בקצרה את הנימוקים דלהלן.

בעניין דינה של תוספת כתובה בסכום גבוה, חלוקות הדעות בין הפוסקים והדיינים בדורנו. ככלל שלש שיטות נאמרו בעניין.

יש הסוברים שסכום של מיליון ₪ הוא מחייב, ככל שטר חוב אחר שייכתב על סכום כזה. כך כתבו ונימקו באורך הרב שאנן שליט"א בשבתו בביה"ד הגדול בתיק 842107/1, והרב אוריאל לביא שליט"א בביה"ד האזורי טבריה בתיק 871774/1.

לעומתם יש הסוברים שסכום כזה הוא בגדר "אסמכתא" ועל כן החיוב על תוספת הכתובה אינו חל. לשיטה זו על ביה"ד לפסוק סכום הולם לפיצוי האשה על פירוק הנישואין בעטיו של הבעל. כך כתב הרה"ג הרב דיכובסקי בביה"ד הגדול בתיק 1687־24־1.

דעה שלישית היא שאין לחייב בסכום כזה, אך אין צורך להגיע לחיוב מדין "פיצוי". לשיטה זו סכום כזה מבטא את נכונותו של הבעל להתחייב בסכום גבוה כפי שייראה לביה"ד וכפי הנהוג היום. כך כתב באורך הרב יקותיאל כהן שליט"א בשבתו בביה"ד הגדול בתיק 842107/1, ובכך חלק על דברי הרב שאנן הנ"ל.

בנסיבות תיק זה, בהתחשב באמות המידה הנזכרות בפסקי הדין הנ"ל (עדה, מגזר, גיל הנישואין, מצב כלכלי בעת הנישואין ועוד) סבורני כי אין לחייב בנידון דידן את הסכום הנקוב בכתובה במלואו.

בהתחשב בנסיבות המיוחדות לתיק זה, ובמסגרת הסמכות הנתונה לביה"ד לדון דין כעין פשרה כאמור בשו"ע חו"מ סי' י"ב סע' ה', יש לקבוע כי החיוב יעמוד על סך 175,000 ש"ח.

הרב מאיר כהנא – דיין

ביה"ד קובע ברוב דעות שהתובע חייב לשלם לנתבעת סך 175,000 ₪ מדמי כתובתה.

תשלום דמי הכתובה יוכל להתבצע על ידי ניכוי מחלקו של הבעל בדירתם המשותפת.

ניתן ביום ל' באב התשע"ג (06/08/2013)