ב"ה
בית הדין האזורי אשקלון
בפני כבוד הדיינים:
הרב א. אהרן כץ
הרב ישי בוכריס
הרב אליהו אריאל אדרי
אב בית דין
דיין
דיין
תיק מספר: 298203/4
תאריך: א'' בכסלו התשע"ד
04/11/2013
תובע פלוני
נתבעת פלונית
בא כוח הנתבעת עו"ד שמעון מלכה
הנדון: חלוקת רכוש – כריכה
נושא הדיון: חלוקת רכוש

פסק דין
לפני ביה"ד תביעה לחלוקת רכוש.

מדובר בבני זוג שנישאו בתאריך 31/7/2007. לצדדים נולדו שני ילדים, ולאחר שהיחסים ביניהם עלו על שרטון התגרשו בתאריך ה' בכסלו תשע"ב (1.12.2011).

בין הצדדים התקיימו דיונים רבים בקשר להחזקת הילדים ובקשר לתביעות נוספות, ונותר נושא אחד לבירור בתיק חלוקת הרכוש.

הצדדים ערכו ביניהם חלוקה מסוימת על פי מתווה שהציע ביה"ד ושטחו את טענותיהם בדבר טענות ממוניות בין האחד לבין זולתו.

לדברי הבעל־לשעבר האשה חייבת להשיב לו את כל הכסף שהשקיע הוא ממקורות אישיים שלו בטרם הנישואין או ממקורות אחרים כמו הלוואת הורים וכדומה.

הסכום המקורי בלא הצמדה עומד על סך של 260,000 ₪.

בנוסף לכך תובע הבעל־לשעבר סך של 5,000 ₪ עבור מכירת המכונית בפחות משוויה.

עוד תובע הבעל־לשעבר להורות לאשה להמציא תצהיר זכויותיה ממקום עבודתה לשם בדיקת זכויות הצדדים לצורך איזון משאבים.

בפועל על שם הצדדים היו רשומים שני נכסים, דירה ברח' [...] קרית גת ומגרש ב[נ'].

הצדדים הסכימו שהמגרש ב[נ'] יעבור לבעלותו המלאה של הבעל ואילו הדירה תעבור לרשותה המלאה של האשה.

והוסכם כי ימונה שמאי שיעריך את שווי הנכסים ובמסגרת הטענות הרכושיות יילקח בחשבון גם ההפרש אם קיים בין שני הנכסים.

מונה שמאי מטעם ביה"ד והוא העריך את שווי הדירה בסך של 600,000 ₪ ואילו את המגרש ב[נ'] העריך בסך של 700,000 ש"ח, ובהערכה למימוש מהיר ירד שווי הנכסים, והמגרש הוערך בסך של 560,000 ש"ח ואילו הדירה הוערכה בסך של 510,000 ₪.

לדברי הבעל־לשעבר יש לקחת בחשבון את ההערכה במימוש מהיר.

האשה סירבה לקבל הערכה זו אלא ביקשה שהערכת הנכס תהא לפי הערכת שוויו האמיתי, ולא במימוש מהיר.

האשה נימקה את טענתה בכך שבפועל הנכס לא נמכר במימוש מהיר, אלא הצדדים התחלקו בנכסים כאמור לעיל ואין כל סיבה לדבריה לקחת בחשבון מימוש מהיר כאשר לא היה כזה.

יוצא אפוא שלדברי הבעל עליו לשפות את האשה בסך 25,000 ₪ ואילו לדברי האשה בעלה לשעבר חייב לשפותה בסך של 50,000 ₪.

נימוקי הבעל־לשעבר
א. את תביעתו להחזר הכספים, שהוא השקיע ממקורות חוץ נישואיים, נימק הבעל־לשעבר במספר סיבות.

1. לא הייתה לו כוונה לשתף את האשה בכספים אלו.

2. הכספים ניתנו במתנה, וככאלה, דינם להשבה כאשר האשה אינה מתנהגת כיאות בין על
פי ההלכה ובין על פי החוק.

3. חלק מהכספים הם הלוואה מהוריו, ועליו להשיב להם, ועל כן האשה מחויבת אף היא להשיב מחצית.

ב. בדבר תביעתו להחזר סך של 5,000 ₪ טוען הבעל־לשעבר שכיוון שמחירון המכונית הוא 48,000 ₪ והאשה מכרה את הרכב בסך של 38,000 ₪, דהיינו, 10,000 ₪ פחות ממחיר המחירון, על כן עליה לפצות אותו במחצית מההפרש.

נימוקים שהעלה הבעל־לשעבר הם שאין לאשה כל סיבה מוכחת להפחתה במחיר הרכב. ועוד, בעבר התנגדה האשה למכירת הרכב כאשר ההפרש בין המחיר שהוצע לרוכשו ובין מחיר המחירון היה נמוך בהרבה מההפרש כעת, וא"כ לדברי האשה מחיר המחירון הוא הקובע ויש להחיל זאת כעת לגביה.

לסיכום א"כ ג' טענות ממוניות של הבעל־לשעבר:

א. החזר של 260,000 ₪ שניתנו על ידי הבעל־לשעבר מכספים מחוץ למסגרת הנישואים, ובנוסף הצמדת הסכום.

ב. החזר של 5,000 ₪ שזהו מחצית מן ההפרש בין מחיר המחירון של הרכב לבין מחירו בפועל במכירת האשה.

ג. שיפוי האשה בסך של 25,000 ₪ שזהו מחצית ההפרש בין שני הנכסים במימוש מהיר ולא שיפוי של 50,000 ₪ שזהו מחצית ההפרש של שווי הנכסים במכירה מתונה.

טענות האשה
א. הסכום שהכניס הבעל־לשעבר לחשבון המשותף הוא מתנה גמורה ובמיוחד כאשר נקנה על ידי זה נכס שנרשם על שם שני הצדדים בחלקים שווים, ומשום כך היא אינה זקוקה להשיב לבעלה לשעבר אף לא שקל אחד.

הנימוקים המשפטיים:

1. הכספים כאמור נכנסו לחשבון המשותף ולאחר מכן נקנו הנכסים שנרשמו על שם שני הצדדים בחלקים שווים כפי שחשבון הבנק היה על שם שני הצדדים.

2. טענות הבעל־לשעבר הן שקריות ומכחישות זו את זו. אי אפשר לטעון מצד אחד שהייתה כאן הונאה מניפולטיבית ולא הייתה כוונת שיתוף מצד הבעל ומאידך גיסא לטעון שזו מתנה על תנאי ובנוסף לכך לטעון טענה שלישית המכחישה את שתי הטענות דלעיל, שהכספים היו הלוואה ממנו ומהוריו שבעצם שני הצדדים צריכים לשלם.

ב. בדבר שווי הרכב טענה האשה כי זה הסכום המרבי שאותו הצליחה להשיג משום שהרכב היה במצב כזה שהתברר בדיעבד שאינו מצדיק מחיר מחירון ועל כן אין עליה כל חובת תשלום בגין מכירת הרכב לבעלה לשעבר.

ג. בעניין שווי הדירה במימוש מהיר הבהירה האשה כאמור לעיל שאין כל מקום לקחת בחשבון מימוש מהיר כאשר הנכסים מתחלקים בין שני הצדדים וכל אחד מהם מעוניין בנכס ולא רוכש אותו מזולתו במימוש מהיר.

הכרעה
לאחר העיון נראה כי על הבעל לשפות את האשה בסך של 47,640 ₪.

נימוקים
א. טענת הבעל־לשעבר כי הוא זכאי להחזר כספים שהכניס מהונו האישי נדחית מכל וכל.

הבעל־לשעבר סתר עצמו וחזר בו מהטענות שכתב בכתב התביעה, שם כתב שהסיבה להחזר הכספים היא החזרת מתנה כאשר המקבל אינו מתנהג כיאות, ואילו בחקירתו בבית הדין אמר בפירוש "זה לא מתנה", פרוטוקול הדיון מתאריך 27/9/2011, וכך גם בהמשך הפרוטוקול "מעולם זה לא היה מתנה, זה היה הלוואה."

אי אפשר ליישב סתירה זו, כפי שב"כ הבעל־לשעבר מנסה לומר, שאלו טענות חילופיות ומשלימות, יש כאן הודאת בע"ד במלוא מובן המילה שהכספים שניתנו על ידו לא ניתנו במתנה אלא ניתנו כהלוואה וכו'.

סתירה מפורשת זו אינה ניתנת לפרשנות בלוליינות משפטית מילולית זו או אחרת. אין ספק שבחקירתו שינה הבעל־לשעבר את טענתו.

בעניין זה נפסק בשו"ע חושן משפט סימן פ' סעיף א:
."מי שטוען בבית הדין טענה אחת ונתחייב בה אינו יכול לטעון טענה אחרת שסותרת את הראשונה (ואפילו יש עדים על טענה שניה לא מהני), אבל אם בא לתקן טענה ראשונה ולומר כך נתכונתי ויש במשמעותה לשון שסובל זה התיקון שומעין לו, במה דברים אמורים שלא יצא מבית הדין, אבל אם יצא מבית הדין אין שומעין לו דשמא לימדוהו לטעון שקר."

ובסעיף ב' פסק: "יש אומרים שלאחר שכתב טענתו בשטר אינו יכול לחזור ולטעון, ואפילו בנותן אמתלא ואפילו לא הוכחש."

ובערוך השולחן סעיף ה' הוסיף: "ואין חילוק בין שכתב הוא עצמו בין שציווה לאחר לכתוב טענותיו."

נמצינו למדים שבמקרה כמו נידון דידן שטענות הבעל־לשעבר הוגשו לביה"ד בכתב הרי שבכהאי גוונא אינו יכול לחזור ולטעון בכל מצב.

אך עדיין אין בכך די, שהרי בפשטות כוונת השו"ע שאמנם אינו יכול לשנות את טענתו אבל עדיין יש לקיים את הדיון ולפסוק את הדין על סמך טענתו הראשונה כאילו היא הטענה המתקבלת כטענה.

עיון מדוקדק בסברא ובפוסקים מעלה מסקנות אחרות. הרי בשעה שטען את טענתו האחרת בביה"ד – דהיינו שהעברת הכספים לא הייתה במתנה אלא כהלוואה, ובפירוש חזר וטען לא הייתה מתנה – א"כ בפנינו יש הודאת בע"ד כנגד הטענה שאמורה להיות עיקרית, ובצורה פרדוקסלית עולה שאת הטענה השנייה אין לקבל משום שאין אדם טוען וחוזר וטוען, ואת הטענה הראשונה אין לקבל משום שהיא מוכחשת ע"י הודאת בע"ד הנובעת מהטענה השנייה. ואף שהטענה השניה אינה מתקבלת כטענה לזכותו, אולם בעניינים המשמשים לחובתו – היא מתקבלת.

ודוגמה לזה מצינו בשו"ע סימן עט ס"א:
"האומר לחברו מנה לי בידך, והלה אומר לא היו דברים מעולם ובאו עדים שהלוהו ופרעו – חייב לפרעו שכל האומר לא לוויתי מודה הוא שלא פרע והרי יש עדים שלווה. ואף על פי שגם הם מעידים שפרע הואיל ומתוך כפירתו הוא מודה שלא פרע, הודאת בעל דין כמאה עדים דמי."

במקרה זה מבואר עיקרון דומה מאוד לנידוננו: התובע טוען מנה לי בידך והנתבע משיב שהוא אינו חייב משום שלא היו דברים מעולם והוא לא לווה.

העדים גם הם אמרו כדברי הנתבע שהוא פטור, אך הסיבה לפטור היא משום שהוא אמנם לווה אך גם פרע את החובות. יוצא אפוא שהנתבע והעדים מסכימים בכך שהנתבע פטור מלשלם אלא שהם חלוקים בטעם הפטור לדברי הנתבע הוא לא לווה ולדברי העדים לווה ופרע.

להלכה – הנתבע חייב לשלם, והטעם לכך הוא בעצם לגבי כל עובדה יש הכחשה דהיינו לעניין העובדה האם הנתבע לווה או לא מקבלים את דברי העדים שלווה משום שבעניינים המשמשים לחובת האדם עדים נאמנים יותר ממנו, אולם לגבי העובדה אם פרע אם לאו מתקבלת גרסת הנתבע שלא פרע, שהרי כל האומר לא לוויתי כאומר לא פרעתי. ואף שהעדים מעידים שהוא פרע, בזה נאמנותו שלו כהודאת בע"ד עדיפה על נאמנות העדים, וע"כ גירסתו שלו מתקבלת, ובאופן פרדוקסלי יוצא שעל אף שגם לדבריו וגם לדברי העדים פטור הוא מלשלם, פסק הדין שהוא חייב.

ואכן כדברינו אלו מפורש בתשובת הרשב"א חלק ב' סימן רכה ד"ה "ותניא" הובאה בב"י סוף סימן פ וזה לשונו:
"ועל שאר המיטלטלין איני רואה ממש בטענות רחל וטענותיה סותרות זו את זו שכשטענה בתחילה שאחיה גבאם בחובו ונתנם לה כבר הודית שלא גבתה אותם בחוב הקאסמייה, וכן הודית שאינם מנדונייתה וכשחזרה ואמרה שהם מנדונייתא הודית שלא ניתנו לה במתנה ושלא גבתה אותם בחוב הקאסמיה ונמצאת שכל אחת מטענותיה מעידה על חברתה שאינה, וכיוון שכן אילו רצו ביה"ד להגבות את שמעון מאותם מיטלטלין עושים ואין נמנעים מחמת טענות אלו של רחל."

העולה מכל הנ"ל: עצם העלאת ג' הטענות הסותרות האחת את חברתה בלא אפשרות ליישב את הסתירה ביניהם גורמת שכל אחת מהן מהווה הודאת בע"ד ששתי האחרות אינן נכונות ובפועל יוצא שכל הטענות אינן אמת.

ג' הטענות של הבעל־לשעבר הן:

טענה א' – אמנם הייתה העברת כספים והיה רישום על שם שני בני הזוג, אולם זה היה מעשה תרמית של האשה כנגדו, והוא לא עשה זאת בגמירות דעת.

טענה ב' – את הכספים שהכניס עשה בגמירות דעת מלאה והתכוון לכך לשם מתנה אלא שיש סברא פשוטה שהייתה זו מתנה על תנאי, וכיוון שהתנהגות האשה כעת כמורדת אינה מצדיקה השארת המתנה אצלה ומתנתו חוזרת.

טענה ג' – הכספים שהכניס ל"פול" המשפחתי הן הלוואה שחלק מהכספים הם שלו וחלק של הוריו וע"כ על האשה להשיב לו את חלקה בשתי ההלוואות.

כאמור, טענות אלו סותרות האחת את חברתה. ולפי"ז כל הטענות נדחות מפאת הכחשת הטענות האחת על ידי חברתה.

הפקדת הכספים בחשבון משותף ולאחר מכן רישום הנכס בחלקים שווים בין שני בני הזוג אינו מותיר כלל פרשנות אחרת פרט לבעלות בחלקים שווים. כך מקובל בבתי הדין ובוודאי בפסיקה האזרחית וכפי שהוכיח ב"כ האשה בסיכומיו.

ועל כן לגבי כל הכספים שהכניס הבעל־לשעבר מכספו שלו, אלה שינו את מצבם המשפטי ובאותה עת שהוכנסו לחשבון משותף ובוודאי כאשר נקנה בהם נכס הרשום על שם שני בני הזוג בחלקים שווים, בלא כל רישום הערת אזהרה או לחילופין רישום הנכס על שם שני בני הזוג בחלקים שאינם שווים, הפכו הכספים להיות בבעלות שני הצדדים בחלקים שווים.

אמנם עדיין יש מקום לדון בדבר הלוואה כביכול שלקחו הצדדים מגורם שלישי כגון הורי הבעל־לשעבר. אם אכן הייתה הלוואה כזו אין ספק שפירעונה מוטל על שני הצדדים בחלקים שווים.

סמכות ביה"ד בעניין זה מוטלת בספק משום שבעצם התביעה אינה בין בני הזוג אלא תביעה של הורי הבעל־לשעבר כנגד שני בני הזוג.

אין כזו תביעה לפני ביה"ד וגם אילו הייתה כזו, ספק רב אם לבית הדין יש סמכות שיפוטית לדון בה.

אעפי"כ ככל שהדבר נוגע לבני הזוג נראה שהאשה אינה חייבת אף לא שקל אחד.

הבעל־לשעבר טען שהוריו הלוו לו ולאשתו סכומי כסף מסוימים ואף טען שיש בידיו שטר הלוואה כזה.

בסיכומים שהוגשו לבית הדין אין זכר לשטר עליו טען, אולם בזה לא די, משום שבחקירת האשה היא הודתה בפירוש שהייתה הלוואה על סך של 40,000 ₪ והיא הייתה מודעת להלוואה זו ואף התכוונה בזמן מסוים להשיב להורי בעלה לשעבר.

וא"כ אף שהבעל־לשעבר לא הציג כל מסמך לאישוש טענותיו ועל אף שטען שיש בידיו כזה ולא הציגו, הרי שהודאת האשה בדבר ההלוואה מייתרת את הצורך בראיה נוספת.

נמצינו למדים שהלוואה על סך 40,000 ₪ הייתה, ומוסכם על שני הצדדים שהיה עליהם להשיבה לכשירווח להם.

אלא שלטענת האשה באותה חקירה אותה הלוואה הפכה למתנה במשך הזמן.

לטענתה, במועד מסוים כאשר היה לבני הזוג סך מסוים, הם ביקשו לפרוע את ההלוואה להורים, והאחרונים מחלו על ההחזר בנימוק שהבעל עשה עבורם שירות מקצועי והם מוותרים בגין כך על החזר הלוואה.

טענת מחילה היא טענה חלשה ובעיקרון אינה מתקבלת, אך דווקא בנידון דידן שפרט להודאת האשה בעובדה שהייתה הלוואה, אין כל מקור אחר אזי נאמנת היא לומר שהתובעים מחלו על כך.

המקור להלכה זו מפורש ברמב"ם ונפסק בשו"ע חושן משפט סימן עה ס"ז:
"מנה לי בידך, אין לך בידי כלום או שטען יש לי בידך כנגדו כסות או כלים או שאומר אמת היה לך בידי, אבל אתה מחלתו או נתתו לי במתנה כיוון שכופר בכל פטור משבועת התורה ונשבע היסת."

והוסיף שם הש"ך ס"ך כב:
"אבל אתה מחלתו – משמע דאינו נאמן לטעון טענת יש לי בידך כנגדו או מחלתו או נתתו וכו' אלא במיגו דלא היו דברים מעולם או במיגו דפרעתי וכן משמע מדברי הרב בהגהותיו לעיל סימן ע סוף סעיף א וכן כתב המרדכי פרק קמא דבבא בתרא בשם מהר"מ... וברמב"ם גופיה בפרק ט מהלכות טוען ונטען בהרבה מקומות דאינו נאמן לטעון נתת או מכרת לי אלא במיגו דלא היו דברים מעולם וכו'."

מבואר שכאשר הנתבע טוען שאכן הייתה הלוואה אלא שהתובע מחל נאמן הוא, אם אין לתובע כל ראיה אחרת לקיום ההלוואה פרט להודאת הנתבע.

על כן בנידון דידן שהתובע לא הציג אף לא ראיה אחת לקיום ההלוואה והנתבעת שאף שהודתה בקיום ההלוואה טענה למחילתה – היא נאמנת.

מכל האמור עולה שלגבי כל סך תביעת התובע סך של 260,000 ₪ פטורה האשה מכול וכול.

א. תביעת הבעל־לשעבר לקבל את הערכת השמאי בדרך של מימוש מהיר אין לה על מה לסמוך. בפועל לא התבצע מימוש מהיר אלא הצדדים הסכימו לאחר משא ומתן מייגע, בו בתחילה כל אחד מן הצדדים ביקש שיעמוד לרשותו המגרש והצד השני יקבל את הדירה ורק לאחר התערבות ביה"ד הסכימה האשה לוותר על זכותה לקבל את המגרש וקבלת הדירה לרשותה סיפקה אותה ובלבד שיעריכו את שני הנכסים והצד שקיבל נכס יקר יותר ישפה את זולתו במחצית מן ההפרש, ועל כן ברור לחלוטין שעל הבעל־לשעבר לשפות את האשה בסך של 50,000 ₪, שהם מחצית מההפרש בין שני הנכסים.

ב. מכירת הרכב על ידי האשה בסך של 38,000 ₪ כאשר מחיר המחירון עמד על 48,000 ₪ אמנם נעשתה בהוראת ביה"ד, אולם זה הבהיר שתיערך התחשבנות על כך.

כאמור בפועל הרכב היה אצל הבעל־לשעבר בזמן מסוים והוא ביקש למכרו במחיר של 58,000 ₪ כאשר מחיר המחירון עמד על סך של 65,000 ₪. האשה הביעה את התנגדותה משום שלדעתה מחיר המחירון משקף את שווי הרכב וההפחתה מערכו נובעת מהתנהלות כושלת של הבעל־לשעבר.

בשל התנגדות זו הרכב לא נמכר והוא עבר לרשות האשה והיא אשר קיבלה את המנדט למכרו.

ההצעה הטובה ביותר למכירת הרכב עמדה כאמור על 38,000 ₪ כאשר מחיר המחירון היה 48,000 ₪.

ביה"ד קובע בזה התחשבנות של פשרה הקרובה לדין:

כיוון שמחיר מחירון של הרכב בשעה שהיה אצל הבעל־לשעבר היה 65,000 ש"ח ובפועל הסכים למכרו בשווי של 58,000 ₪ עולה אפוא שמוסכם על הבעל־לשעבר להפחית 11% ממחיר המחירון.

עתה שמחיר המחירון הוא 48,000 ₪ יש להפחית 11% מכך ועולה שמחירו המוסכם צריך היה להיות 42,720 ₪. האשה מכרה את הרכב בסך של 38,000 ₪ ובעצם ב־4,720 ₪ פחות משוויו המוסכם על ידי הבעל־לשעבר.

כיוון שעיכוב המכירה היה תוצאה של התנגדות האשה וכיוון שבפועל היא מכרה את הרכב פחות מההפחתה המוסכמת בסך של 4,720 ₪, על האשה לשפות את הבעל במחצית מסכום זה העולה לסך 2,360 ₪.

לסיכום, על הבעל־לשעבר לשפות את האשה בעד ההפרש בין הנכסים בסך של 50,000 ₪, ועל האשה לשפות את בעלה לשעבר בסך של 2,360 ש"ח.

יוצא איפוא שעל הבעל־לשעבר לשפות את האשה בסך של 47,640 ₪.

בעניין הזכויות הפנסיוניות, ביה"ד מורה לאשה להמציא לביה"ד תצהיר ובו פירוט מלא של זכויותיה נכון למועדים שנקבעו על ידי ביה"ד, תוך שבעה ימים.

על הצדדים להמציא לביה"ד את עמדתם בדבר מינוי אקטואר לחישוב הזכויות תוך שבעה ימים.

אם לא תוגש עמדת מי מן הצדדים או התצהיר המבוקש, יחליט ביה"ד בהיעדרם.

ניתן לפרסם בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום א' בכסלו התשע"ד (04/11/2013).


הרב א' אהרן כץ – אב"דהרב ישי בוכריס הרב אליהו אריאל אדרי