ב"ה
בית הדין הגדול
בפני כבוד הדיינים:
הרב ציון אלגרבלי
הרב נחום שמואל גורטלר
הרב דוד ברוך לאו‏
דיין
דיין
הרב הראשי לישראל
תיק מספר: 939678-1
תאריך: י"ח בכסלו תשע"ד
21.11.2013
מערערת פלונית
בא כוח המערערת עו"ד ניר ברקן)
משיב פלוני
בא כוח המשיב עו"ד דוד מזור ועו"ד שירלי שירה בן אנו בכר)
הנדון: גירושין
נושא הדיון: גירושין

פסק דין
שמענו טו"מ הצדדים בערעור על פס"ד של בית האזורי לפיו, בין היתר:
התרשמותנו החד־משמעית היא ששני הצדדים אינם רוצים זה את זה. התעקשותה של האישה וסירובה להתגרש מוזרה מאוד ובלתי ברורה.

א. אנו מוצאים לנכון להדגיש שככל שטענותיה של האישה נכונות – אנו מגנים את התנהלותו המוסרית של הבעל ומסתייגים ממנה הלכתית ומוסרית.

מכל מקום נוכח העובדה ששני הצדדים אינם רוצים זה את זה אנו מקבלים את תביעת הגירושין של הבעל ופוסקים שהצדדים חייבים להתגרש זה מזה – ויפה שעה אחת קודם.

ב"כ המערערת טען לפנינו בפרוטוקול ביה"ד, בין היתר:
הערעור הוא בשלושה נושאים:

1. הקביעה שהאשה מסרבת לקיים יחסי אישות עם בעלה.

2. שהאשה שהתקרבה לדת היא מואסת בבעל ושני הצדדים מואסים זה בזה.

3. האשם לפירוד לא על האשה אלא של הבעל, ואנו מבקשים לדחות את פס"ד לגירושין וודאי לא לחייב את האשה.

ואני מפרט... מה שקרה שהאשה העידה והבעל לא מכחיש זאת שביקשה שהבעל ישתמש באמצעי מניעה כי אמרה שבעלה התוודה לפניה שהולך לזונות. אני נישאתי אתו בחו"ק אני אוהבת אותו הוא הכיר מישהי אחרת ולמה שאני אתן לו אותה על מגש של כסף. הוא עזב באפריל בגלל הבחורה הזאת, אני לא התחתנתי בשביל להתגרש. בשיחה האחרונה אמר לי שאם אני מפסיקה לשמור שבת הוא יחזור אלי, אני לא עשיתי שום דבר רע, למה צריך לחייב אותי בגט, אני אוהבת את בעלי אני לא יכולה לתת גט למי שאני אוהבת. הוא אוהב אותי ומה שהפריע לו שאני התחזקתי בדת והתחלתי לשמור שבת והוא לא שומר שבת, אני לא כפיתי עליו שום דבר. הקשר בינינו טוב, מדברים בטלפון אנו לא "בכסח". אני רוצה שיחזור הביתה.

מנגד המשיב טען בפרוטוקול ביה"ד:
אני לא עזבתי את הבית בגלל בחורה אלא עזבתי בגלל הבדלי השקפות היא חזרה בתשובה ולמדה קבלה, חוץ מלטפל בבית היא לא עובדת ולא עושה כלום. היא רוצה להשאיר את המצב כך כי זה נוח לה מבחינה כלכלית, אני חזרתי הביתה בגלל שהיו אילוצים כלכליים שלא היה לי כסף אז חזרתי לגור בבית...

זה לא רק עניין של הדת, היו כאן תלונות במשטרה וכשבני זוג כבר לא נמצאים יחד באותה מיטה כבר כמה שנים, זה מספיק. היא החליטה שהוא אוהב אותה, והיא לא הגישה שום תביעה נגדו כי נוח לה שהוא ממשיך לפרנס אותה ודואג לה... כל פעם שבא לבית זה נגמר בתקיפה או שהוא בורח לפני התקיפה, וזה כבר שנים הוא כבר לא יכול לדבר עם ילדיו.

לאחר העיון, מבלי להיכנס לגופן של קביעות ביה"ד – בין היתר שהאשה מואסת בבעלה ומסרבת לחיי אישות שנראה – שיש להרהר אחריהן לאור הנטען לפנינו, יחד עם האמור ניתן לקבוע שזוגיות הצדדים התרוקנה מתכנה הממשי ובטלו התנאים המינימליים לשיקום זוגיות הצדדים המתדרדרת מן הפח אל הפחת, תוך השלכה על יחסי ילדים והורים, בהיעדר סירוב מוחלט וחד־משמעי של המשיב לפנות לייעוץ, ומשכך יש להסיק שהמשיב גמר אומר וכלה ונחרצה אתו לשים קץ לנשואין על הנייר, מאחר שמערכת נישואין זו הנוכחית מאוסה עליו, ומשכך חייבים הצדדים להתגרש כאשר נושאי הכתובה והפיצויים יקבעו לאחר הגט בהתחשב בנסיבות הגרושין.

הרב ציון אלגרבלי


לפנינו מקרה אופייני שבעל מחליט לעזוב את אשתו, הולך לחיות עם אשה אחרת מספר שנים, ולאחר תקופה טוען שאשתו מאוסה עליו, ותומך את טענותיו שעברו מספר שנים שהם בנפרד, ושאין כל סיכוי שהוא יחזור לחיות עם אשתו.

האשה טוענת שמעולם לא מאסה בבעלה, והיא רוצה שבעלה יחזור אליה.

לביה"ד האזורי היה שיקול חזק לגרום שהצדדים יתגרשו, שמאחר שהצדדים בנפרד כמה שנים, ולא נראה להם שהצדדים יחזרו, על כן חובה על ביה"ד לדאוג שהצדדים יתגרשו, וכל צד יפתח דף חדש בחיים. יש שיקול נוסף שמחמתו על בי"ד לשאוף שהצדדים יתגרשו, היות ובזמן שבני זוג כאלו גרים בנפרד יש חשש, שהאשה תכיר גבר זר ותחייה עמו באיסור.

ביה"ד האזורי כותב: "התעקשותה של האישה וסירובה להתגרש מוזרה מאוד ובלתי ברורה."

הנה כל השיקולים של ביה"ד האזורי נכונים, וראוי לכל בי"ד לשאוף שבני זוג כאלו יתגרשו. ברם, מחמת שטענות האשה וסירובה להתגרש מוזרים מאוד לפני בי"ד, אין אנו יכולים לקבוע שהאשה מואסת בבעלה. נוכחתי במקרים רבים, שאשה בגיל כזה היא לא מאמינה שתוכל לפתח מערכת יחסים חדשה עם גבר אחר, וכדי לשמר את המשפחה, וכדי שהמשפחה תחזור ותחיה יחד – הבעל, האשה והילדים, האשה תולה תקוות של שיקום של המשפחה. לאדם העומד מהצד נראים רצונותיה של האשה מוזרים לא ניתנים להשגה, וגורמים לעוסק בדין כזה לקבוע שהאשה מואסת בבעלה, והיא טוענת שרוצה בבעלה, מחמת רצונה להשיג הישגים כלכליים או אחרים.

במקרה שלנו התרשמתי שהאשה אינה מואסת בבעלה, ואמנם רוצה שבעלה יחזור אליה. האשה לא פעלה נגד בעלה באמצעים שנשים המואסות בבעליהן נוהגות לנקוט בהן.

והנה היה מקום לומר מה לנו לשאיפותיה של האשה, כאשר אנו יודעים בבירור ששלום לא יחזור לבית זה, ועל כן יש רשות לבי"ד לחייב בגט.

ברם, עלינו לזכור שהבעל הוא מהעדה האשכנזית, שקבלו עליהם חרם דרבנו גרשום, (ולדעת הר"ן בתשובה סי' ל"ח החרם שלא לגרש אשה בעל־כרחה פשט גם בספרד) האוסר על בעל לגרש את אשתו בעל־כרחה. ונ"ל שאין במקרה זה אין שום עילה לומר שחדר"ג לא חל כאן.

לאור האמור לעיל נראה לי שבי"ד יכול להמליץ שבני זוג אלו יתגרשו, אולם אינם יכולים לפסוק שהאשה חייבת לקבל גט מבעלה.

הרב נחום גורטלר


בפסק דין של ביה"ד האזורי מיום ט"ו באייר תשע"ג חויבה האשה לקבל את גטה מן הנימוקים המפורטים בפסק הדין. האישה חויבה בצווי הגבלה בהתאם לסמכות בית הדין לפי סעיף 1(ג) לחוק בתי הדין הרבניים (קיום פסקי דין של גירושין) התשנ"ה–1995 (להלן – החוק). על פס"ד זה הוגש ערעור שנשמע ביום כ"א מרחשון תשע"ד.

בטרם אדון במקרה לגופו, אבקש להרחיב מעט במקורן ההלכתי של ההגבלות האמורות.

ההבדלה בין החייב בגירושין לסביבתו, מקורה בדברי הפוסקים הראשונים, כדלהלן:

ר"ת בספר הישר (סי' כד) פורש את משנתו בסוגיא דמורדת, כאשר דעתו שאין לכפות הבעל לגרש אשה הטוענת 'מאיס עלי' [ראה גם תוס' כתובות סג ע"ב ד"ה אבל]. ובסיפא של אותה תשובה כתב:
אך אם כל רבותינו שוין בדבר תגזרו באלה חמורה על כל איש ואשה מזרע בית ישראל הנלוים אליכם, שלא יהו רשאין לדבר עמו לישא וליתן עמו להאריחו ולהאכילו ולהשקותו וללוותו ולבקרו בחלותו. ועוד יוסיפו חומר ברצונם על כל אדם, אם לא יגרש ויתיר אותו האיש את הילדה הזאת, שבזה אין כפייה עליו. שאם ירצה מקיים, והוא לא ילקה בגופו מתוך נידוי זה, אך אני נתפרד מעליו.

וכ"כ המרדכי בכתובות (סי' רד):

תשובה זו הובאה להלכה גם בשו"ת מהרי"ק שורש כט קב וקלה, ובבית יוסף אבהע"ז סי' קלד.

בשו"ת מהריב"ל ח"ב סי' יח כתב שאין עליה חולק.

בשו"ת בנימין זאב סי' פח:
כאשר השיב גדול אחד בתשובה המתחלת מקול מחצצים והשיב לג' גדולי הדור לרבינו שמואל ולרבינו אליהו ולרבינו משולם וכתב שכל ההכרחות יעשו לו שלא ימולו בנו ולא ילמדו לו ספר ולא יקברוהו אם לא יגרש מרצונו בגט כשר על פי חכמי עירו כי אין זה כפייה לדעת ר"ת שאם קדש אדם אחד מישראל בת ישראל כדת משה וישראל ולבסוף אין האשה רוצה בו מן הדין אין לכופו ואין לעשותו לא בישראל ולא בגוים ואחר נתפש בגנבה ונחבש ביד גוים על ידי ממון או ע"י נפשות ויש כוח בגדולי הארץ להועיל לו אצל המלכות להקל מעליו או לפוטרו משם ואומרי' לו לא נשתדל לך ולא נדבר לגוים עליך לא להרע ולא להיטיב אם לא תגרש אשה זו שקדשת ונתרצה מאימת הגוים שלא ידינוהו לרע וכתב גט לאשתו ונותנו ואומר רוצה אני נראין הדברים שהוא כשר ויש ללמוד דבר זה מתשובת ר"ת אם לא יכפוהו ממש לאוסרו במקום שהיה עד שייתן גט אבל אם עומדים בעצמם מלעזור לו לצאת אין זה כפייה.

כן פסק הרמ"א סי' קנד סעי' כא:
ומכל מקום יכולין ליגזור על כל ישראל שלא לעשות לו שום טובה או לישא וליתן עמו (שערי דורא בשם ר"ת ובמהרי"ק), או למול בניו או לקברו, עד שיגרש (בנימן זאב פ"ח /רפ"ט/). ובכל חומרא שירצו ב"ד יכולין להחמיר בכהאי גוונא, ומלבד שלא ינדו אותו.

בלבוש סי' קלד סוף סעיף י כתב:
ואף על פי שאין כופין עכשיו שום איש לגרש את אשתו, היינו שאין מטילין עליו חרם שיגרשה, אבל אם רואים ב"ד לפי ראות עיניהם שיש תקנת האשה בדבר, כגון שטוענת מאיס עלי וכה"ג שיראה להם שאין זיווגם עולה יפה, ואף על פי שאין האיש מאותם שכופין להוציא, מכל מקום יכולין הב"ד להטיל חרם ביניהם על כל איש ואשה לגזור באלה חמורה שלא יהיו רשאים לדבר עמו ולישא וליתן עמו ולהרויחו ולהאכילו ולהשקותו וללוותו ולבקרו בחוליו וחומרות אחרות כפי רצונם, על כל אדם, אם לא יגרש אותו האיש ויתיר את אשתו בגט כשר, שבזה אין כפייה עליו, שאם ירצה לא יגרש וילך למקום אחר במקום אשר לא יבדלו ממנו, והוא לא ילקה בגופו מתוך נידוי זה, ואין עליו שום עונש כי אין החרם חל עליו אלא עלינו אם לא נתפרד מעליו ואין כאן גט מעושה.

בביאור הגר"א (אה"ע סי' קנד ס"ק סז) כתב:
ומ"מ כו'. דיכול להנצל מזה לילך לעיר אחרת וכל שאין עושין מעשה בגופו לאו עישוי מקרי וכ"ז עושין לו שעבר על דברי חכמים שם ושם.

מבואר אפוא שהפוסקים מבדילים בין מעשה עונש באדם עצמו לבין עונש דרך סביבתו. פעולת עונש באדם עצמו נחשבת כפייה, ואילו פעולת עונש בסביבתו, שיש לו דרך להימלט ממנה אינה חשובה כפייה, וככל שהיא מוצדקת בגלל מעשיו, שעבר על דברי חכמים שהורו לו לגרש את אשתו, אין מניעה לפעול בדרך זו, בשלל נושאים שנוגעים אליו ואל בני משפחתו.

הדברים אמורים באיש שחויב לגרש את אשתו. מה המקור ההלכתי לכך שניתן להטיל הגבלות דומות על אשה שמסרבת לציית למצוות ביה"ד שחייבה לקבל את גטה?

שנינו במשנה ביבמות (קיב ע"א):
שהאשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה, והאיש אינו מוציא אלא לרצונו.

כן פסק השו"ע אבהע"ז סי' קיט סעיף ו: יכול לגרשה בלא דעתה.

אבל כתב הרמ"א שם: וכל זה מדינא, אבל ר"ג החרים שלא לגרש אשה שלא מדעתה.

נראה א"כ שהדברים ק"ו, אם באיש שאינו מגרש אלא לרצונו מדין תורה, אפשר לנקוט את המעשים הללו, בוודאי שבאישה הדבר מותר.

אלו דברי הרא"ש בתשובתו (כלל מב סי' א):
על ראובן שנשא אשה ושהה עמה יותר משנתים, ונודע לו שהיא נכפית והוציאה מביתו; והנה תובעת ממנו שאר כסות ועונה, והוא משיב, שהדבר ידוע שאין הדעת סובלתה להסתופף אצלה, גם סכנה יש בדבר, וחפץ לגרשה וליתן לה את כל אשר לו, ועני הוא, ואינו משיג לוטרין היילוייש. ומטיבותיכו נדין לפניכם כתלמיד לפני רבותיו. אמת הוא שחכמי הגמ' אמרו: בין שנולדו בו מומין גדולים בין שנולדו מומין קטנים, כופין אותו להוציא. ור"ג מאור הגולה ז"ל פי' בתשוב*ה אחת, דנכפה הוי מום גדול... ועתה, בימי חכמי הגמרא, אם אירע מום זה באשה, בעלה היה מגרשה ומתחייב לה כתובה, ויפרע מה שנמצא בידו, והשאר באשר תשיג ידו. ועתה, שתיקן הגאון רבינו גרשום ז"ל, שאין לגרשה בעל־כרחה, איך ייתכן שיתחייב לה שאר כסות ועונה, אם כן, יפה כוח האשה הרבה מכוח האיש. דאלו נולד מום זה באיש, אין אנו אומרין: יכפוה להיות אצלה, אלא כופין אותו להוציא ויתן כתובה, ואם נולד באשה, יכפוהו להיות אצלה ולפרנסה. השתא באיש, שאינו מוציא אלא לרצונו, כופין אותו להוציא ויתן כתובה, אם נולדו בו מומין, אשה, שמתגרשת בעל־כרחה, לא כל שכן?... כי כולי האי לא ייפה בתקנתו כוח האשה מכוח האיש; אך כי ראה הדור פרוץ, ומזלזלין בבנות ישראל בזריקת גט, ותקן להשוות כוח האשה לכח האיש... מכל מקום במה שהאיש כופין אותו להוציא, אף האשה כופין אותה לקבל גט. ואם תמאן לקבל, ימנע ממנה שאר כסות ועונה.

דברי הרא"ש הובאו להלכה בשו"ע אבהע"ז סי' קיז סעי' יא. כתב הב"ש שם ס"ק כב:
בתשובת הרא"ש כתב... גם נשמע דיכול לכופ' אפי' בשוטי'... ומכ"ש דיכול לזרוק לה הגט בע"כ.

אולם בהגהות רעק"א על השו"ע שם כתב בשם שו"ת בשמים ראש, שהרא"ש התיר רק לכפות את האשה להסכים לקבל גט, אבל לא לזרוק את הגט בעל־כרחה, שלעניין זה חרם דר"ג במקומו עומד.

זו גם דעת הנודע ביהודה (תניינא אבהע"ז סי' קד) וההפלאה קו"א סי' קיז ס"ק יז. ראה גם בשו"ת זקני דברי חיים אבהע"ז ח"א סי' נא מה שכתב בזה.

רואים אנו נכוחה, שגם לפוסקים הסוברים שר"ג אסר את הגירושין בעל־כרחה בדרך של זריקת גט בגלל כבודן של בנות ישראל, כפייה להסכמה מותרת. ואם הדברים אמורים בכפייה פיזית, ק"ו בכפייה באמצעות הטלת ההגבלות הנ"ל.

הדברים מפורשים בדברי האחרונים, המהר"ם מלובלין כתב בתשובתו (סי' א):
ואפילו אם תמצא לומר שלא נהיגין עתה לכפות בשוטים... מ"מ גוזרים לפרוש ממנו בכל מיני פרישות... וא"כ ק"ו באשה נכפית שיוכלו להחמיר עליה בכל החומרות הנזכר.

בשו"ת נודע ביהודה שם כתב:
אבל בצד השני שכתב הרא"ש שאת"ל שהגאון השוה מדותיו ואף שכופין אותה אם במילי ואם בשוטין ואם בשאר כפיות בהרחקה של ר"ת לכל מר כדאית ליה.

בשו"ת שב הכהן (סי' נה) כתב:
גם אין לומר כוון דודאי לא תיקן ר"ג שתהיה עדיפה ממנו... א"כ לדעת הפוסקים דס"ל דהיכי דבאה מחמת טענה כופין אותו להוציא א"כ ה"ה אם הוא רוצה לגרש דכופין אותה... זה אינו די"ל אותו הוא דכופין משום דתלינן מן הסתם בדידיה... אלא דלפי"ז אם נודע שהמניעה ממנה כופין אותה... אבל מן הסתם תלינן בדידיה אין כופין אותה, וממילא דה"ה שארי כפיות אין יכולים לעשות לה ולא דמי למש"כ הרמ"א בהגה ומ"מ יכולים לגזור... דשאני התם... אם אינו מוציא עובר על דברי חכמים שאמרו יוציא ולכן מענישין אותו... אבל הכא שהספק אם תיקן ר"ג בכה"ג... א"כ אין עליה שום חיוב כלל.

סעיף 2 לחוק קובע את ההגבלות שיכול שיוטלו על המסרב לציית לפסק דין לגירושין בין איש בין אישה.

כיוון שכן אציין את מקור הסמכות החוקית לקיומן של הגבלות אלו:
2. (א) מבלי לגרוע מסמכותו של בית הדין הרבני לפי סעיף 7א לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות), תשט"ז־1956, רשאי בית הדין הרבני, בצו הגבלה, לפגוע בזכויות המפורטות להלן, כולן או מקצתן, לתקופה ובתנאים שיקבע:
(1) לצאת מן הארץ;

(2) לקבל דרכון ישראלי או תעודת מעבר לפי חוק הדרכונים, תשי"ב־1952, להחזיק בהם או להאריך את תוקפם, ובלבד שיהיו תקפים לצורך שיבה לישראל;

(3) לקבל, להחזיק או לחדש רשיון נהיגה;

(4) להתמנות, להיבחר או לשמש במשרה על פי דין או במשרה בגוף מבוקר כמשמעו בחוק מבקר המדינה, תשי"ח־1958 [נוסח משולב];

(5) לעסוק במקצוע שהעיסוק בו מוסדר על פי דין או להפעיל עסק הטעון רישוי או היתר על פי דין;

(6) לפתוח או להחזיק חשבון בנק או למשוך שיקים מחשבון בנק בדרך של קביעה כי הוא לקוח מוגבל מיוחד, כמשמעותו בחוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א־1981;

(7) היה האדם שנגדו ניתן צו ההגבלה אסיר או עצור:
(א) לקבל חופשה מיוחדת לפי סעיף 36 לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב־1971 (להלן – הפקודה) ;

(ב) לקבל ולשלוח מכתבים, למעט כתבי בי־דין או מכתבים לעורך דינו או מעורך דינו, לטוען רבני או מטוען רבני וכן למבקר המדינה או ממבקר המדינה;

(ג) לקבל מבקרים, פרט לאלה: עורך דין, איש דת, טוען רבני, מבקר רשמי, וכן ילדיו הקטינים של האסיר או העצור שבית משפט או בית דין מוסמך קבע הוראות בדבר ביקוריהם; אין בצו הגבלה שניתן לפי פסקה זו למנוע ממנהל בית סוהר או בית מעצר להתיר ביקור של אדם אצל אסיר או עצור אם שוכנע כי יש בביקור כדי להביא לקיום פסק הדין;

(ד) להחזיק חפצים אישיים בבית הסוהר או בבית המעצר, למעט חפצים הדרושים לשם שמירה על  בריאותו ומסמכים הקשורים לחקירתו או למשפטו;

(ה) לעבוד בעבודה אשר משולם בעבורה שכר;

(ו) לקנות מצרכים בבית הסוהר או בבית המעצר למעט מצרכים הדרושים לו לשם שמירה על בריאותו;

(ז) להשתחרר שחרור על־תנאי מנשיאת יתרת תקופת המאסר לפי סעיפים 2 או 3 לחוק שחרור על־תנאי ממאסר, התשס"א־2001, למעט שחרור כאמור בשל חולניות מתמדת;

(ח) להשתחרר שחרור מִנהלי לפי סימן ט'1 בפרק ב' לפקודה;

הרי לנו שהמשותף להגבלות אלו הוא התמקדותן בסביבתו האנושית והפיזית של החייב בגירושין ולא בגופו של החייב.

ההגבלות עולות בקנה אחד עם המבואר מדברי הפוסקים, שבמקום שהאישה חייבת לקבל את גיטה אפשר להטיל עליה את ההגבלות, כשם שמטילים אותם על האיש ומאותו הטעם, שמצווה לשמוע בקול חכמים.

אבקש להוסיף נקודה נוספת. איני מתעלם מכך שהפירוד נוצר בשל התנהלותו השלילית של הבעל. לכאורה, נראה כי חוטא יוצא נשכר, ותביעת הגירושין של הבעל מתקבלת. אך עם כל התרעמותי ממעשיו, פסק הדין אינו ביטוי לשכר ועונש, שלא לנו לגזור זאת. אנו בדבר הלכה עוסקים, וברגע ששלום־בית אינו נראה, וצערם של הילדים רק יגדל עם התמשכות ההליכים, אין מקום לעגן את הבעל ולהמשיך במצב זה.

בפסקי בתי הדין כרך ז עמ' 108 הכריע בית הדין האזורי בחיפה שלא לחייב את האישה בגט למרות שאין סיכוי לשלום־בית, מאחר שמצב זה נגרם בשל מעשי הבעל.

אך בבית הדין הגדול (בראשות הראשון לציון הגר"י נסים עם הגרי"ש אלישיב והגרי"ב ז'ולטי, שם עמ' 112–113) כתבו הדיינים שבמקום נקמנות יש לדון שלא תיקן רבינו גרשום את תקנתו. ואף שבמקרה שלפנינו לא נראית נקמנות דווקא, אבל דברי בית הדין נוגעים לעניינו כפי שכתבו:
"כאשר עוברים על החומר של המתדיינים, מתקבל הרושם כי במקרה דנן לא נשאר לאשה שום יחס חיובי כלפי בעלה ולא קיים עוד אצלה כל קשר נפשי אליו, ואינה מעוניינת בבעלה בתור שכזה כלל. ואם כך, הרי ההסבר היחידי שיש לתת לסירובה של האישה להגיע לידי הסדר סופי של פירוד הוא לכאורה, רק נקמנות גרדא, בחינת תמות נפשי עם פלשתים, ותו לא. אם כי ייתכן שזה נובע מהצטברות של מרירות שהיא נוקטת בלבה כלפי בעלה, אך מסיבה זו או מסיבה אחרת, דבר זה לא משנה עצם העובדה שהיא בבחינת לא בעינא ליה משום שהוא שנוי עליה, ובכל זאת אינה רוצה להיפרד ממנו, אחזתיו ולא ארפנו, וניחא לה שהמצב הבלתי נורמאלי יימשך לעולמים, וירעו שניהם עד שיסתאבו.

יש לדון אם תקנת רגמ"ה ז"ל, לא לגרש בניגוד לרצון האשה, כוללת גם מקרה כעין זה שאינה רוצה להתגרש לא מתוך כוונה שהיא מצפה לשובו או מטעם שאינה יכולה להיפרד מבעל נעוריה, אלא מפני שרצונה להחזיק בו כבבני ערובה. מסתברא שלא על כגון זה תיקן רגמ"ה ז"ל."

על כן דעתי היא שמכיוון שיש מקום להתיר גם צווי הגבלה כלפי האישה, מעשים שאינם יותר מהרחקות דר"ת ועל כן נראה שבמידה ויקבל הבעל על עצמו את סמכות בית הדין לעניין הכתובה ופיצויי גירושין, אכן, יש לחייבה בגט פיטורין.

הרב דוד ברוך לאו


עברתי על מה שכתבו עמיתי הרה"ר לישראל הגאון הרב דוד ברוך לאו והגאון הרב ציון אלגרבלי והריני להשיב על דבריהם.

כל מה שכתב ר"ת שמוציאים חרמות נגד בעל כדי שייתן גט לאשתו, מדובר שהאשה מאסה בבעלה משום התנהגויות שאינם ראויות, או שיש בו מום שגורם לאשה שתמאס בבעלה, או שניכר שיש לאשה מאיסות בבעלה ואין היא יכולה לחיות עמו מחמת כל מיני סיבות. אבל אם ידוע שהאשה מואסת בבעלה מחמת שנתנה עיניה באחר, על מקרה כזה לא כתב ר"ת מעולם שניתן להוציא נגד בעל חרמות שייתן גט לאשתו.

במקרה שלנו שברור לנו שהבעל נתן עיניו באחרות, ומחמת כן הוא טוען שאשתו מאוסה בעיניו, ואין כל בירור שהאשה מאוסה בעיניו אלא רק טענותיו בלבד, וכנראה שהם נובעות מרצונו לחיות עם אשה אחרת. ואדרבה אם הוא היה אדם ששומע בקול חכמי ישראל והיו אומרים לו שיש חדר"ג לגרש את אשתו בעל־כרחה, וכל זמן שאינו שומע בדברי חז"ל ופועל לפי הוראותיהם לחזור לאשתו לפייסה ולחיות עמה כאשר הוא מצווה מן הדין הוא עובר על חדר"ג, הרי אם היה שומע בקול דברי חז"ל כנראה שהיה מסיר מעליו את תאוותיו לנשים אחרות, והמאיסות שהוא טוען נגד אשתו הייתה סרה מעליו, במקרה זה יש חדר"ג לגרש את אשתו בעל־כרחה, ובוודאי שאי אפשר לעשות נגדה חרמים דר"ת כדי שתסכים לקבל גט מבעלה.

נוסף על כך אומר אף אם נקבע שניתן להוציא נגד האשה הגבלות הנובעות מחרם דר' תם, מ"מ כיצד ניתן לחייבה בגט שעל ידי כך היא מפסידה זכויות מדור ומזונות.

ואביא כאן מה שנכתב בפד"ר על מקרים דומים.

טענת "מאיס עלי" כאשר הבעל גרם למאיסות
באשר לטענת "מאיס עלי" שמשמיע הבעל, כבר הבהירו בפסקי בתי הדין הרבניים (ח"א עמ' 321):
"כשם שהאשה נאמנת בטענת מאיס עלי רק באמתלא מבוררת וניכרת לבית הדין, וכשאין כל חשש שמא עיניה נתנה באחר, כן גם הבעל – אינו נאמן בטענת מאוסה עלי כל זמן שקיים חשש שמא נתן עיניו באחרת, או שטענתו אינה מבוררת לבית הדין."

ולכן "אין לקבל טענת מאוסה עלי אלא אם כן היא מבוססת לחלוטין ומוכחת לעין כל" (פד"ר ח"י עמ' 168).

ובהיות שתנאי זה לא קיים במקרה שלפנינו, הרי שטענת הבעל כי אשתו מאוסה עליו – דינה להידחות.

וגדולה מזו מצאנו בפסקי בתי הדין הרבניים [חלק י"א עמ' 205]:
"... במקום שאנן, בית דין, סהדי שהבעל מואס באשתו מאיסות מוחלטת שאין למעלה הימנה – לא גרע מרגליים לדבר, ועלינו לקבל את טענת הבעל שהיא מאוסה עליו, למרות שנתן עיניו באחרת... אמנם עדיין לא יצאנו מן הסבך כי מתעוררת כאן שאלה נוספת: בטבע הדברים כל נתינת עינים באחר או באחרת, מביאה למאיסת בן הזוג השני, כך שתחילתו ברצון על ידי נתינת עינים, וסופו באונס של 'מאיס עלי'. ויש לדון: אם הבעל גרם לעצמו את מאיסות אשתו, אם יכול לטעון מאיסא עלי? הגע עצמך, אם ישחית הבעל את פניה של אשתו, ואחר כך יטען מאיסא עלי בגלל פרצופה החבול והמושחת, האם נקבל את טענתו כן באמתלא ברורה? (ודאי שלא!), הרי... הוא נתן אצבעו בין שיניו."

אמנם באותו מקרה שנדון בפסק הדין הנזכר (שם) כתבו כי:
"בית הדין אינו יכול להכריע מה קדם למה, אם מאיסות קדמה ל'עיניו נתן באחרת' או 'עיניו נתן באחרת' (קדמה) למאיסות. האנן סהדי של בית הדין קיים רק כלפי עצם המאיסות, ולא כלפי מה קדם למה. לכן נשאר הבעל במעמד של מאיסא עליו ללא אמתלה ברורה, שכן האמתלה הברורה לנו אומרת רק שהיא מאוסה עליו, אבל אין ברור לנו שהמאיסות באשתו גרמה לנתינת עיניו באחרת כי ייתכן שהאחרת הייתה הגורם למאיסות – וכיוון שלא הוכיח הבעל שהאשה היא הסיבה הראשונה, ואין לנו כל אמתלה מבוררת בזה, אין לפטרו מחיוב שאר וכסות כי אמור, יש צורך באמתלה ברורה לעיני הדיינים כדי להיפטר מחיוביה כשטוען שהאשה מאוסה עליו."

על אחת כמה וכמה שכך הדין במקרה שלפנינו, שבו כבר הוכרע ספק זה כאשר ביה"ד האזורי קבע כי קשרי הבעל עם נשים אחרות החלו בטרם הוגשה תביעת הגירושין, וכי קשרים אלו הם הם שהביאו להרס שלום־הבית. נמצא כי לא ה"מאיסות קדמה לעיניו נתן באחרת", אלא "עיניו נתן באחרת (קדמה) למאיסות", והרי "הוא נתן אצבעו בין שיניו". נמצא שלא זו בלבד שאין כאן אמתלא ברורה הנדרשת לפי ההלכה, אלא שאין כאן אמתלא כלל ועיקר, וממילא לא יכול הבעל לטעון כעת שאשתו מאוסה עליו. ולו היה הדבר נשאר בתורת ספק, הרי שעל כל פנים אין כאן "אמתלא מבוררת" הנדרשת לקבלת טענת "מאיס עלי" כמבואר פסק דין הנזכר.

נעתיק כאן את דברי הגר"ש ישראלי זצ"ל (פד"ר ח"ח עמ' 111) שביקש לבאר את דברי הבאר היטב (סי' קטו ס"ק יד) בדין אשה שמקללת את בעלה שכתב: "ודווקא על מגן, אבל אם (הוא) מכה לה או מצערה הרבה (ומפני כך מקללת אותו) – אין אדם נתפס על צערו ואינה מפסדת כתובתה... וז"ל:
"יסוד דברים אלה בעיקרם, הרי הם ברמ"א אה"ע סימן קנד סעיף ג, ומקורם במיוחסות סימן קב והובאו דבריו בבית יוסף סוף סימן ע"ד שנשאל:
על בעל המכה את אשתו וכו' והוא טוען שמקללתו בפניו, והיא מכחישתו, והשיב שאין לבעל להכות ולענות אשתו, דלחיים ניתנה ולא לצער. ואם טען שהיא מקללתו, בית דין חוקרים מהשכנים מי הגורם. ואם (יתברר כי הוא הגורם, כגון ש) הוא מכה ומצער שלא כדין והיא בורחת – הדין עמה וכו'. אבל אם מקללתו חינם – הדין עמו... (עכ"ל).

הרי מבואר שאף על פי שהמדובר במקללת, שהיא מן היוצאות בלא כתובה (כלומר שיש כאן עילת גירושין מחייבת), מכל מקום אין זה אלא במקללתו חינם, אבל אם הוא הגורם (לכך שמקללת אותו) על ידי שמכה אותה – אין עליה טענה, והוא מטעם שכתב בבאר היטב הנ"ל כי אין אדם נתפס על צערו. אם כן, מזה נלמד גם לעניין הבא בטענה של הוצאת שם רע, שאם הוא הגורם, וזה (כלומר התנהגות אשתו) באה כתגובה על התנהגותו – אין טענתו כלום כי אין אדם נתפס על צערו.

ולפי זה, בנידון דידן, שטענת הבעל על השמצת שמו והוצאת שם רע עליו על ידי האשה באה לאחר שנות פירוד, וכן כל המכתבים סובבים על תביעות כספיות שלא מילא הבעל כפי שהיה צריך לעשות, אם כן שייך בזה ללא ספק הטענה של אין אדם נתפס על צערו. ואין זה יכול לשמש נימוק לבעל לחייבה בגט, או לפטור הבעל מחיוביו, מאחר שהאשה מצהירה וחוזרת ומצהירה שמוכנה ורוצה בשלום־בית.

ומעתה נראה שאין מקום גם לראות הוצאת שם רע במקרה דנן ואמתלא לטענת מאיס עלי, כיוון שהצד השני גרם לכך. הא למה זה דומה, למי שאסר על אשתו להתקשט ולהתרחץ, ואחר כך יבא עליה בטענה שמאוסה היא עליו בגלל לכלוכה וכיעורה!...

אם כן, גם אילו יתברר לבי"ד שאין כיום הזה חשד שעיניו נתן באחרת, אין להפסידה מזונותיה כי טענתו שמאוסה עליו אין בה ממש, מאחר שהוא היה הגורם."

על אחת כמה וכמה כאשר מתברר לאשה כי בעלה בוגד בה, דבר שכרוך בכאב נפשי שאינו נופל רחוק מכאבה של אלימות פיזית – הרי שאין לבוא בטענות כלפיה אם נגררה להתנהגות לא ראויה מצדה. הוי אומר כי אפילו אם היה הבעל מוכיח כי אף אשתו התנהגה כלפיו שלא כראוי, מאחר שהוא הגורם לכך אינו יכול לחייבה מחמת כך להתגרש או לפטור את עצמו מחיוביו כלפיה.

נכון הוא שגם למשיב יש טענות קשות כלפי האשה שבגינן מבקש ליצור עילת גירושין מחייבת (בין היתר בגין איומים חמורים, הוצאת שם רע ועלילות שוא בנושאים חמורים, מרידה, מאיסות ועוד, כפי שמנה הבעל בסיכומיו 2/26/08 ובכתב הערעור, אם כי רבות מהאשמות אלו כלל לא הוכחו). אך לא ברור מדוע הושמטה מסיכומי הבעל העובדה כי הוא חי עם אשה אחרת? עובדה זו כאמור, משמיטה את הקרקע שעליה עמדות טענותיו.

לאור האמור, לענ"ד צדק ביה"ד האזורי בקובעו כי במקרה שלפנינו:

"אין לקבל את טענות הבעל... כי אשתו מאוסה עליו, שהרי במקום שיש לחשוש לשמא נתן עיניו באחרת לא מקבלים טענת מאיסות... ובוודאי במקרה שלפנינו שהבעל מודה שבפועל חי עם אשה אחרת, ומודה שהכיר את אותה אשה זמן רב קודם להגשת תביעת הגירושין – אין לקבל טענת מאיסות."

וע"ע פד"ר חלק י"א פס"ד המתחיל בעמ' 4 מה שכתבו באות י"ד בעמ' 73.

עד כאן העתקתי מפסקי דין רבניים בעניין בעל שנתן עיניו באחרות וחי עמהם אם הוא יכול לטעון אח"כ שהאשה מאוסה בעיניו.

דבר נוסף שאנו צריכים לקחת בחשבון, חיוב אשה בגט יגרום לה נזק שלא נוכל לתקנו. האשה נישאה בשנת תשנ"ג (1993) וכנראה שהסכום שנכתב בכתובתה אינו צמוד, וכשיבאו לפסוק לאשה כתובה יתברר שחייבוה להתגרש ולצאת בנזיד עדשים. ושמא תאמרו האשה אשמה שלא עמדה על כך שיכתבו בכתובה שהסכום הוא צמוד. אולם אנו יודעים שאין הדבר כן לא הבעל ולא האשה או קרוביה יודעים שהם צריכים לעמוד ולהתעקש על דבר זה שהסכום בכתובה יוצמד. הבעיה של בתי הדין שרבנים כותבים את הכתובות, והרבנים שכותבים את הכתובות מעולם הם לא היו בדיונים לגבית הכתובה, והדיינים שהם אלו שצריכים לפסוק ולגבות את הכתובות, אין להם את יכולת לפקח על כתיבת הכתובות. כך שהסכומים הנכתבים בכתובות אינם צמודים, ואין בהם להבטיח שבעל לאחר שנים לא ייתן עיניו באחרות, ויגרש את אשתו בקלות וללא פיצוי מתאים.

בנוסף אבהיר: איתא בגמ' דליתא כתובה דלא רמי בה תיגרא, וצ"ע מדוע כיום לא מצוי שתהיה תגרא בכתיבת הכתובה. והתשובה לדבר זה שבזמן הגמ' שבעל יכל לגרש את אשתו בעל־כרחה ואפי' אם מצא נאה הימנה, קרובי האשה היו דואגים שלאשה יכתב סכום ראוי בכתובה שאמנם האשה לא תהא קלה בעיניו לגרשה, ולפי הממון והמנהג היו כותבים כתובות גדולות. אולם כיום השתרש המנהג שקרובי האשה אינם דורשים סכום נאות כדי שלא תהא קלה בעיניו לגרשה, והטעם שכך השתרש המנהג משום שהקרובים יודעים שיש חדר"ג או מנהג הקהילות שבעל אינו יכול לגרש אשה בעל־כרחה, ועל כן אין הם עומדים על כך שיכתב לאשה בכתובתה סכום הגון שאמנם האשה לא תהא קלה בעיני בעלה לגרשה.

והנה אנו נקלענו בדור פרוץ שבעלים נותנים עיניהם באחרות הולכים לחיות עמהם, ולבתי הדין ולקהילות אין דרך למנוע שבעל שלא ייתן עיניו באחרות, יעזוב את אשתו ויחיה עם אחרות, ומאידך גיסא אין לנשים כתובות הראויות לבנות ישראל. במקרים כאלו אם ביה"ד דוחה את תביעת הגרושין של הבעל, ובי"ד מחייב את הבעל במזונות ומדור, הרי שדבר זה גורם שהבעל ייזום וינסה להגיע עם האשה להסדר שיטיב עמה ויפצה אותה על כך שעזבה, ועל כך שעם הגרושין היא תפסיד את זכויות המדור והמזונות.

לאור האמור לעיל, דעתי שאי אפשר לחייב את האשה להתגרש, והנה אם הבעל היה בא ואומר שהוא מאפשר לביה"ד לתת לאשה פיצוי ראוי, והפיצוי יקח בחשבון שהאשה נעזבה בגיל די צעיר ונגרם לה צער ועגמת נפש שלא יהיה לה בעל שתוכל לחיות עמו, והפיצוי יתחשב גם בכך שהאשה בגלל התנהגות בעלה הפסידה את בעל נעוריה, ועם גרושיה היא תפסיד גם זכויות מזונות ומדור, היה מקום לומר שאפשר לפסוק נגדה שמצווה עליה לקבל את גיטה, ובמקביל ביה"ד יקבע לאשה סכום פיצוי שיתחשב באמור לעיל. במצב של התיק היום שהבעל לא הציע דברים אלו אי אפשר לחייב את האשה להתגרש, וגם לא ניתן לקבוע שמצווה עליה לקבל גט.

בעיון בפרוטוקולים של הדיונים עולה שהבעל לאחר שעזב את האשה הזרה שחי עמה, חזר הבייתה, ובמשך תקופה של כשנתים ימים גרו האשה ובעלה באותה דירה, בתקופה זו הם לא התקרבו זה לזה ולא היו ביניהם יחסי אישות, לכן ברור שהשלום לא יחזור וישרור ביניהם ולכן מוטל על ביה"ד להביא לכך שהצדדים יתגרשו, וזאת לאחר שהזכויות הממוניות של האשה לא ייפגעו.

הרב נחום גורטלר


לכן לאור האמור לעיל במידה והבעל יודיע שהוא נותן לבית הדין סמכות לשיקול דעת רחב לפסוק לאשה כתובה ופיצוי, שיתחשב בכך שהאשה בגלל התנהגות בעלה הפסידה את בעל נעוריה, ועם גירושיה היא תפסיד גם זכויות מזונות ומדור, יקוים פסה"ד של ביה"ד האזורי שהצדדים חייבים להתגרש.

מותר לפרסם פס"ד זה בהשמטת השמות.

ניתן ביום י"ח בכסלו תשע"ד (21.11.2013).


הרב דוד ברוך לאוהרב ציון אלגרבלי הרב נחום שמואל גורטלר