מתוך: מחניים, גיליון ל"ו, תשי"ט

את המטרה הסופית של ששת ימי הבריאה גילתה התורה בכתוב:

"ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אתו,
כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות" (בראשית ב, ג).

אידיאה זו של קדושת יום אחד בכל שבוע נשארה ערטילאית במשך דורות רבים, ורק עם מעמד הר סיני לבשה עור וגידים.

אז הוטל על עם שלם, על עם ישראל כולו, להגשים מטרה זו בחיי יום יום, ככתוב:

"זכור את יום השבת לקדשו.
ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך,
ויום השביעי שבת לה' אלקיך.
לא תעשה כל מלאכה
אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך.
כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם,
וינח ביום השביעי.
על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו" (שמות כ, ח-יא).

ששת ימי המעשה הם בחינת הכנה לקראת המטרה, לקראת שבת קודש. והקדושה היא כפולה: קודם קדש אותה ה', שהוא מקור הקדושה, ולאחר כך מקדש אותה ומתקדש בה כל אחד מישראל בהתאם לצו: "זכור את יום השבת לקדשו".
במקביל לשבת בראשית (יום שביעי בכל שבוע) קיימת עוד שבת, שבת הארץ, בכל שנה שביעית. וכדי להבליט את הרעיון המשותף של יום השביעי ושנה השביעית משתמשת התורה בשניהם באותם הביטויים: שבת לה'; שבת שבתון (גם שבת בראשית נקראת "שבת שבתון" ויקרא כג, ג), ואת שתי השבתות היא כותבת בזו אחר זו.

"ושש שנים תזרע את ארצך ואספת את תבואתה והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך, ויתרם תאכל חית השדה. כן תעשה לכרמך לזיתיך. ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבת, למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר" (שמות כג, י-יג).

את חשיבותה של שבת הארץ מדגישה התורה על ידי ציון המקום - הר סיני, שבו נאמרה גם מצוות שבת בראשית.

"וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם. כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם, ושבתה הארץ שבת לה'. שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך ואספת את תבואתה ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ, שבת לה'... והייתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל" (ויקרא כה, א-ז)

שבת הארץ מרחיבה את שלטונה של שבת בראשית. זו הדגישה במיוחד את המדבר ואת החי, והנה באה שבת הארץ ומוסיפה את כל הצומח למעגל קדושת השבת.
אחרי שבת הארץ שבשנה השביעית בא היובל לאחר שבע שבתות השנים (תשע וארבעים שנה).

"וקדשתם את שנת החמישים שנה וקראתם דרור בארץ לכל יושביה...
ושבתם איש אל אחזתו ואיש אל משפחתו תשבו" (ויקרא כ"ה, י-יד).

על קדושת השנה הזאת מכריזים על ידי תקיעת שופר ביום הקדוש, ביום הכיפורים, ומעגל החופש מגיע בשנה זו לשיאו. בשבת בראשית הטעימה התורה את חופש האדם והחי; בשבת הארץ קראו דרור אף לצומח ובשנת היובל בא הדרור בגילויו הנעלה והשלם ביותר: "ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ" כתוב זה מכליל אף את הדומם במעגל החופש והגאולה. אף בתים שנמכרו נגאלים וחוזרים לבעליהם הקודמים.
לקראת שלב עילאי זה של קדושת היובל זקוק אדם מישראל להכנה נפשית מיוחדת, והתורה פונה לכל אחד מישראל:

"וספרת לך שבע שבתות שנים..." (ויקרא כה, ח)

חז"ל דרשו, שספירה זו מסורה לבית דין, אבל אין מאמרנו דן בהלכה).

מאליה צפה במחשבתנו ההקבלה לספירת העומר:

"וספרתם לכם ממחרת השבת
מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה" (ויקרא כג, טו)

המסתיימת בחג מתן תורה, המטרה הסופית של יציאת מצרים.

את המעגל הזה של השנה השביעית ושנת החמישים סוגרת התורה בכתוב האחרון בפרשת בהר: "את שבתותי תשמרו... אני ה' " (ויקרא כ"ו, ב), וכך נעוץ סופו בתחילתו.
כל התמונה הזאת של שבת, המקיפה את הבריאה כל שלביה: דומם, צומח, חי ומדבר, הייתה זרה לרוח הגויים, שעשו אותה מטרה לחצי לעגם. ר' אבהו (אמוראי ארצישראלי בדור השלישי, החשוב בין תלמידי ר' יוחנן. ראש ישיבה בקיסרין, שהייתה אז בירת השלטון הרומי בארץ. מפורסם במיוחד כדרשן מצוין), בהגיעו לכתוב "הייתי שחוק לכל עמי" (איכה ג, יד), תאר את הגויים הללו.

רבי אבהו פתח: ישיחו בי ישובי שער - אלו אומות העולם, שהם יושבים בבתי תיאטראות ובתי קרקסאות; ונגינות שותי שכר - מאחר שהם אוכלים ושותים ומשתכרים, הם יושבים ומשיחים בי ומלעיגים בי ואומרים: הרי אין אנו צריכים לחרובים כיהודים. והם אומרים זה לזה: כמה שנים אתה מבקש לחיות? כחלוק של שבת של היהודים (שמאריך ימים).
ומכניסים את הגמל לתיאטראות שלהם והחלוקים שלו עליו, והם אומרים אלו לאלו: על מה זה מתאבל? - היהודים הללו שומרי שביעית הם, ואין להם ירק, ואכלו החוחים של זה - והוא מתאבל עליהם.
ומכניסים את המומס (ליצן) לתיאטרון שלהם וראשו מגולח, והם אומרים אלו לאלו: למה ראשו של זה מגולח? והוא אומר: היהודים הללו שומרי שבתות הם, וכל מה שהם יגעים כל ימות השבת אוכלים בשבת. ואין להם עצים לבשל בהם, ושוברים מטותיהם ומבשלים בהן, והם ישנים בארץ ומתעפרים בעפר (ולפיכך נושרות שערות ראשם, והמומס הוא בדמות יהודי. איכה רבתי, פתיחה).

אף בעיני חכמינו הייתה מצוות זו של שבת הארץ, של שמיטה ויובל, המצווה הקשה ביותר בין כל מצוות התורה, ובשומר שביעית ראו גיבור המתעלה לדרגת מלאך.

ואלו דבריהם:

"רבי תנחום בר חנילאי פתח: ברכו ה' מלאכיו, גיבורי כוח עושי דברו (תהלים קג), במה הכתוב מדבר? אם בעליונים הכתוב מדבר, והלא כבר נאמר: ברכו ה' כל צבאיו. ואם אינו מדבר אלא בתחתונים (בני-אדם). עליונים על ידי שהם יכולים לעמוד בתפקידיו של הקדוש-ברוך-הוא, נאמר ברכו ה' כל צבאיו. אבל התחתונים על ידי שאינם יכולים לעמוד בתפקידיו של הקב"ה, לכך נאמר: ברכו ה' מלאכיו, ולא - כל מלאכיו" (ויקרא רבה א').

לאחר פתיחה כללית זו על בשר ודם - מלאך ממשיכים חכמינו ואומרים:

גיבורי כוח עושי דבר - במה הכתוב מדבר? אמר רבי יצחק (מבית מדרשו של ר' יוחנן, הידוע כבעל הלכה ואגדה כאחד) בשומרי שביעית הכתוב מדבר.
בנוהג שבעולם אדם עושה מצווה ליום אחד, לשבת אחת, לחודש אחד. שמא לשאר ימות השנה (כלומר לשנה כולה)? ודין חמי חלקיה ביירא (וזה - שומר שביעית - רואה שדהו בור), כרמיה ביירא (וכרמו בור), ויהבי ארנונא ושתיק (ונותן מס מן השדה והכרם ושותק), יש לך גיבור גדול מזה?! (שם, שם).

וכאן הבן שואל: אמנם הדרשה של רבי יצחק נאה ונכונה מבחינת תכנה, אבל מה רמז מצא לקשר את הכתוב "גיבורי כוח עושי דברו" דווקא עם שביעית. ורבי יצחק עונה לשומעי לקחו.

"ואם תאמר אינו מדבר בשומרי שביעית? - נאמר כאן עושי דברו, ונאמר להלן וזה דבר השמיטה (דברים טו, ב), מה "דבר" שנאמר להלן בשומרי שביעית הכתוב מדבר, אף "דבר" האמור כאן בשומרי שביעית הכתוב מדבר" (ויקרא רבה, א).

לשם השלמת תאור הגבורה עלינו לציין שלוש מצוות נוספות, קשות עד למאוד, הקשורות בשמירת שמיטה ויובל.
א. שמיטת כספים. "וזה דבר השמיטה, שמוט כל בעל משה ידו, אשר ישה ברעהו. לא יגוש את רעהו ואת אחיו, כי קרא השמיטה לה' " (דברים טו, ב).
ב. שחרור העבדים.
ג. החזרת שדות ובתים לבעליהם הקודמים. וכה כתוב בתורה: "וקדשתם את שנת החמשים שנה... ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשבו" (ויקרא כד, י). וחז"ל מעירים לכתוב הזה: "מלמד שמתקדשת והולכת מתחילתה".

"מראש השנה עד יום הכיפורים לא היו עבדים נפטרים לבתיהם, ולא משתעבדים לאדוניהם, אלא אוכלים ושותים ושמחים ועטרותיהם בראשיהם. כיוון שהגיע יום הכיפורים, תקעו בית דין בשופר. נפטרו עבדים לבתיהם, ושדות חוזרות לבעליהן" (ראש השנה ח').

בגלל הקשיים שצוינו למעלה נבין משום מה לא נשתמרה מצוות שמיטה ויובל כהלכתה. חכמינו אמרו במפורש:

"וכן אתה מוצא שבכל דבר שנתנו ישראל נפשם עליו, כגון שבת ומילה ותלמוד תורה... הרי אלו נתקיימו בידם, ואין ניטלין; וכל דבר שלא נתנו ישראל נפשם עליו, כגון בית מקדש ושמיטות ויובלות.. לא נתקיימו בידם" (מכילתא סוף פרשת כי תשא)

התורה, שראתה מראש את הקושי הרב שבמצווה זו, איימה על ישראל בעונשים החמורים ביותר, כדי לזרז אותם לקיים אותה על אף הכל, ומהו העונש?

"ואתכם אזרה בגוים והריקותי אחריכם חרב והייתה ארצכם שממה ועריכם חרבה. אז תרצה הארץ את שבתותיה. כל ימי השמה ואתם בארץ אויביכם. אז תשבת הארץ והרצת את שבתותיה. כל ימי השמה תשבת את אשר לא שבתה בשבתתיכם בשבתכם עליה" (ויקרא כה, לג-לה).

התורה מדגישה שוב ושוב, שכעונש על שמירת השבתות - שמיטה ויובל - יגלה אותם ה' בין הגויים, והארץ בחורבנה תשבות מעבודתה, ותשלים בזה את שנות המנוחה, שלא נתנו לה בשבת ישראל בארצו. וכאילו עדיין לא אמרה די, חוזרת התורה שוב באותו פרק ומסכמת:

"והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתתיה בהשמה מהם" (שם, כו, מג).

גם בעל דברי הימים, לאחר התיאור של שרפת בית ה' על ידי הכשדים וגלות העם לבבל, מוסיף ומעיר:

"למלאות דבר ה' בפי ירמיהו עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה שבתה למלאות שבעים שנה" (דבה"י ב, לו, כא).

אף בעלי האגדה מבליטים את הקשר ההדוק בין שמירת שמיטה ויובל ובין הישיבה בארץ. ר' אלעזר הקפר (בן דורו של רבינו הקדוש), כשהגיע לפרשת בהר סיני, הדנה במצוות שמיטה ויובל, פתח בפסוק ציורי משיר השירים על מנת להדגיש את הקשר הנ"ל.

"אמר ר' אלעזר הקפר: כתיב שוקיו עמודי שש מיוסדים על אדני פז. העמוד הזה יש לו כותרת מלמעלה ובסיס מלמטה. מה כתוב למעלה מן העניין? ושבתה הארץ, ואחר כך פרשת היובל: וספרת לך שבע שבתות שנים. אם לא שמר שמיטות ויובלות, או אם לא שמר אחד מהם, סוף שאני עושה אותו שימכור ארצו, שנאמר וכי תמכרו ממכר.

חזר בו יפה, ואם לא יחזור בו, סוף שהוא מוכר את שדהו, שנאמר וכי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו. חזר בו יפה, ואם לא סופו למכור את ביתו, שנאמר ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה. חזר בו יפה, ואם לאו סופו שהוא מחזר ומסבב על הפתחים, שנאמר וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך. חזר בו יפה, ואם לאו סופו שהוא מוכר את עצמו, שנאמר וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך. חזר בו מוטב, ואם לאו סוף הוא נמכר לגויים, שנאמר וכי תשיג יד גר ותושב עמך. ולא הוא לבדו, אלא הוא וכל ישראל.

שכן אתה מוצא בימי ירמיה, בשביל שחללו את השביעית נמכרו לנכרים, שנאמר ויעל עליהם מלך כשדים. אמר הקדוש-ברוך-הוא למשה: ראה, היאך נמכרים לנכרים בשביל שחללו את השביעית...

אמר לו הקב"ה: בעונותיהם אני מוכר את ביתי (בית המקדש), שנאמר ואיש כי ימכור בית מושב - זה ביתו של הקב"ה... הוא שהקב"ה אומר: וכי תשיג יד גר ותושב. יד גר - זה נבוכדנצר, ותושב - זה מלכות מדי, ונמכר לגר - זה מלכות יוון, או לעקר משפחת גר - זה מלכות אדום (רומי).

אמר משה לפני הקדוש-ברוך-הוא: רבונו של עולם! למה נמסרו למלכויות הללו? אמר לו: מפני שמחללים את השביעית...
לפיכך אמר הקב"ה למשה: רצונך שלא יגלו, הזהירם על השמיטות ועל היובלות. הוא שאמר בסוף כל הפרשה: את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו אני ה'. אני הוא שעתיד ליתן לכם שכר, אם תשמרו אותם, ואם לאו אני עתיד ליפרע מכם ביד המלכויות" (ילקוט שמעוני, בהר, כה; תנחומא, בהר).

עונש חמור זה של גלות וחורבן אומר דרשני, וכל עוד שלא נדע את טעמה האמיתי של מצוות שמיטה ויובל, לא נוכל להבין את העונש.

שאלה זו שאל תלמיד אחד את רבו רבי אבהו (הנזכר למעלה).

"אמר לו: מה טעמה של שביעית?"

תשובת רבי אבהו הייתה:

"אמר הקדוש-ברוך-הוא לישראל, זרעו שש והשמיטו שבע, כדי שתדעו שהארץ לי היא, והם לא עשו כן, אלא חטאו וגלו" (סנהדרין לט, א).

תשובה קצרה וקולעת זו מפורשת בעצם בתורה בקשר ליובל, "והארץ לא תמכר לצמיתות, כי לי הארץ" (ויקרא כה, כג), אלא שרבי אבהו מרחיבה ועושה אותה לאבן פינה של כל דיני שמיטה, והוא רואה בה אידיאת היסוד של קדושת השנה השביעית.

זהו הרעיון המרכזי, העובר כחוט השני בכל התורה כולה, אבל יחודו בא לידי ביטוי בשלוש קדושות אלה: ביום המקודש - יום השביעי, בשנה המקודשת - השנה השביעית ובשנה המקודשת לאחר השנה המקודשת, היא שנת החמישים, לאחר השנה השביעית כפול שבע.

כל שלוש שבתות הללו קודש הן לה' ומטרתן להחדיר לנפש היהודי ולהשריש עמוק - עמוק בלבו את יסוד היסודות של תורה משה - "כי לי הארץ", שיש בורא עולם ומנהיגו. עם ישראל כולו מצווה על שמירת שבת, ותופעה זו של המונים אין כמוה לקבוע בלבנו ולהמחיש במחשבתנו את התמונה הזאת "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, את הים ואת כל אשר בם" (שמות כ, יא), המשמש נימוק לכתוב הקודם "לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך".

אבל יום אחד בשבוע עדיין אין בכוחו להצליח הצלחה מלאה בהשגת המטרה הנכספת. על כן באה מצוות שמיטה. שנה שלמה חייב כל איש ישראל לעזוב את כרמו ואת פרדסו, ולהפקיר את פירות העץ ואת ספיח השדה לכל, כי כך צווה עליו בעל הארץ.

"והייתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל" (ויקרא כה, ו).

והחריש העמוק והשלם ביותר בלב נעשה בשנת היובל, הבאה ברציפות לשנת השמיטה. בד בבד עם המצוות הקשורות בשבת הארץ, מגיע השוויון השלם לשיא הודו, כאשר אדם משחרר את העבדים, שהיו משועבדים לו שנים על גבי שנים, וכאשר הוא מחזיר שדות ובתים, שכל הזמן חשבם לקניינו הפרטי.

אי השוויון בין עני שנאלץ למכור את אחוזתו, או למכור עצמו לעבד, ובין עשיר שהרחיב את נחלתו, מתבטל, והמצב האידיאלי של שוויון כל בני ישראל חוזר לקדמותו, כי זה רצונו של מי שאמר "כי לי הארץ".