שנה לאחר כתיבת התשובה, כתב רמב"ם את הלכות שמיטה ויובל, ושם הכריע כדעת הגאונים. ואלה דבריו בהלכות שמיטה ויובל:
מצוות עשה לספור שבע שבע שנים ולקדש שנת החמישים, שנאמר "וספרת לך שבע שבתות שנים וגו' וקדשתם את שנת החמישים", ושתי מצות אלו מסורין לבית דין הגדול בלבד.
ומאימתי התחילו למנות, מאחר ארבע עשרה שנה משנכנסו לארץ, שנאמר "שש שנים תזרע שדך ושש ]שנים תזמור כרמך" עד שיהיה כל אחד מכיר את ארצו. ושבע שנים [ושע בכבוש הארץ, ושבע שנים בחילוק, נמצאת אומר בשנת שלש וחמש מאות ואלפים ליצירה מר"ה מאחר מולד אדם הראשון, שהיא שנה שניה ליצירה התחילו למנות. ועשו שנת עשר וחמש מאות ליצירה, שהיא שנת אחת ועשרים משנכנסו לארץ, שמטה. ומנו שבע שמטות וקדשו שנת החמישים שהיא שנת ארבע וששים משנכנסו לארץ.
שבעה עשר יובלים מנו ישראל משנכנסו לארץ ועד שיצאו, ושנה שיצאו בה, שחרב הבית בראשונה, מוצאי שביעית הייתה, ושנת שש ושלשים ביובל הייתה. שארבע מאות שנה ועשר שנים עמד בית ראשון. כיון שחרב הבית בטל מנין זה. משבטלה נשארה הארץ חרבה שבעים שנה, ונבנה בית שני, וארבע מאות ועשרים שנה עמד, ובשנה השביעית מבניינו עלה עזרא, והיא הביאה השנייה. ומשנה זו התחילו למנות מנין אחר, ועשו שנת י"ג לבנין בית שני שמטה, ומנו שבע שמטות וקדשו שנת החמישים, אעפ"י שלא הייתה שם יובל בבית שני, מונין היו אותו כדי לקדש שמיטות.
נמצאת למד שהשנה שחרב בה הבית באחרונה, שתחילתה מתשרי שאחר החורבן כשני חדשים - שהרי מתשרי הוא המניין לשמיטים וליובלות - אותה השנה מוצאי שביעית הייתה, ושנת ט"ו מן היובל התשיעי הייתה. ולפי חשבון זה, שנה זו שהיא שנת אלף ומאה ושבע לחרבן, שהיא שנת שמנים ושבעה ואלף וארבע מאות למניין שטרות, שהיא שנת שש ושלשים ותשע מאות וארבעת אלפים ליצירה, היא שנת שמיטה, והיא שנת אחת ועשרים מן היובל.
אבל כל הגאונים אמרו שמסורת היא בידיהם איש מפי איש, שלא מנו באותן השבעים שנה שבין חרבן בית ראשון ובנין בית שני אלא שמטות בלבד בלא יובל. וכן משחרב באחרונה, לא מנו שנת החמישים, אלא שבע שבע בלבד, מתחילת שנת החורבן. וכן עולה בגמרא ע"ז חשבון זה שהוא קבלה.
ושנת השמטה ידועה היא ומפורסמת אצל הגאונים ואנשי א"י. וכולן לא מנו אלא לשני חורבן: משליכין אותן שבע שבע. ולפי חשבון זה, תהי שנה זו, שהיא שנת שבע ומאה ואלף לחרבן - מוצאי שביעית. ועל זה אנו סומכין, וכפי החשבון זה אנו מורין לעניין מעשרות ושביעית והשמטת כספים. שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה, ובהן ראוי להיתלות.