ראשית הפיוט

אהרון מירסקי

עיונים ל"ד, הוצאת הסוכנות היהודית
ירושלים, תשכ"ה


פרק ו

יוסי בן יוסי
השם פייטן מקורו בלשון יווני, והוא בא מן השם שמשמעו משורר. מכאן נגזר הפועל "פיט", והשם "פיוט". היו צריכים לשם חדש לשירה לפי שהיה זה סוג חדש של מעשה יצירה שירית, שהשמות המקובלים לא היו הולמים אותו. שם זה כבר מצוי במדרשים.

מי היה הפייטן הראשון או הפייטנים הראשונים? המקורות ההיסטוריים שותקים מזה, ואינם מספרים כלום. אמת, הגיעו לידנו פיוטים קדמונים לא מעט, אבל מחבריהם אינם ידועים לנו בשמותיהם. תכונתם של הפיוטים הקדמונים שהם פשוטים בצורתם, בלא חרוזים, ובלא שאר הקישוטים, ואף לשונם פשוטה, ברורה ובהירה. רובם ערוכים בסדר א"ב כאקרוסטיכון, זו הצורה הפיוטית העתיקה שהיא כבר מצויה במקרא בכמה מפרקי תהילים ובפרקי מגילת איכה. אבל משנתפתח הפיוט וצורותיו נשתכללו, נדחו הפיוטים העתיקים מפני החדשים, שהיו בהם חרוזים ושאר מיני נוי, ועל ידי כך נשתכחו הרבה מן הפיוטים הקדמונים. והפייטנים הראשונים הידועים לנו בשמם באלה נדון כאן.

באחת השנים שאינה ידועה לנו בפרטה, לא היא ולא העשור שלה, אבל סבורים שהייתה זו אחת השנים שבמאה השישית ושמא במאה החמישית; ובמקום שלא נודע היכן הוא, אבל נתאמת אצל החוקרים שהיה זה בארץ-ישראל, נולד הפייטן יוסי, לפי קצת דעות נולד יתום, לפי ששמו כשם אביו, קראו לו יוסי בן יוסי, ולא עוד אלא שנתלווה לו הכינוי: יתום, וקראו לו: יוסי בן יוסי היתום. כנגדם סבורים אחרים שפרט זה בתולדותיו אינו מוכח, ולא ברור שנולד לאחר מיתת אביו, שכן אין להביא ראיה ממה שהוא קרוי בשם אביו, לפי שיש נוהגים לכנות בן בשם אביו גם כשהאב קיים. אף מן הכינוי יתום אין ראיה מוכחת, לפי ש"יתום" אין פירושו דווקא מי שאין לו אב, אלא יש לו גם הוראה אחרת, היינו: היחיד, המעולה, המשובח. בשירי ימי הביניים נמצא שיר אחד של המשורר יוסף אבן חסדאי, והוא קרוי: שירה יתומה, והוראתה המשובחת. לפי אחת המסורות היה כהן וקראו לו אף: כהן גדול. - זהו כל מה שידוע על תולדותיו של הנציג הראשון של הפיוט הארץ-ישראלי. אבל מה הייתה מלאכתו של האיש? מה היה מעמדו בחיים? האם היה מאושר בחייו או לאו ושאר שאלות כיוצא באלו - אל נשאל, לפי שאין אנו יודעים על כך מאומה.

אבל אף-על-פי שאין אנו יודעים את תולדותיו של יוסי בן-יוסי, פיוטיו שהגיעו לידנו מכריזים על מחברם שהיה פייטן שחוטים הרבה של חן ושל חסד-שירה משוכים עליו. הוא מיוחד בהיקף רחב של תפיסה, ובדקות הרגשה, והיה בו הכוח ליתן לדבריו צורה שירית יפה וצלולה. פיוטיו הידועים לנו היום אמנם אינם מרובים, אף על פי כן יש בהם כדי לעשות את מחברם לאחד הפייטנים המסוימים בספרות העברית, נוסף על יחוס הראשונות שלו. העיקריים שבפיוטיו הן שלוש "עבודות" ליום הכיפורים. "עבודה", הוא שם לסוג של פיוט הבא לתאר את עבודת הכהן הגדול בבית המקדש ביום הכיפורים: פרטי הדברים כבר נאמרו במשנה, במסכת יומא, ובפיוט ניתן להם לבוש אומנותי. הפיוט נאמר ביום הכיפורים, בתפילת מוסף, לשם זיכרון לעבודת הכהן הגדול.

אחת "העבודות" היא "אתה כוננת עולם ברב חסד", והיא מיוסדת על א"ב מרובע כלומר: ארבעה הטורים הראשונים פותחים באות א', ארבעה הטורים שלאחריהם פותחים באות ב', וארבעה הטורים שלאחריהם פתיחתן באות ג' וכן לפי סדר כל הא"ב. ועוד עבודה אחרת הפותחת במלים "אזכיר גבורות אלוה נאדרי בכח", מיוסדת על א"ב כפול עשרה. ועוד עבודה אחרת "אספר גדולות עושה גדולות", שתחילתה בלבד הגיעה לידנו, אבל כל ה"עבודות" תוכן אחד להן.

אמצעיו של ר' יוסי בן-יוסי פשוטים הם, מכל מקום הספיקו בידו כדי לצייר צורות למעשים קדומים. אף לשונו פשוטה וצחה, ואפילו צורות הלשון החדשות שהוא משתמש בהן נשתמר גם בחידושן תומן המקראי. רב סעדיה גאון משבח ומהלל את העבודה, זו השניה של ר' יוסי בן-יוסי, וכן שאר גדולי ישראל קדמונים מדברים עליה בכבוד גדול. גריץ לאחרונה, קרא לעבודה הזאת: שירת העלילה של עבודת הקודש.

מה טיבו של סוג זה של פיוט, ומנין צמח? כבר נתבאר למעלה, שבימים ההם הייתה חיה ההכרה שאבי אבות כל הצרות שמצאו את ישראל הוא החורבן, ובני הדורות ההם הרגישו את הדבר הזה בהרגשה ממש. הם ראו את עולמם מרוקן מתוכנו ואת עצמם כאילו הם שרויים בחלל ריק. ועוד דבר היה ודאי להם וידעוהו בידיעה ברורה, שכל הוויתם הייתה תלויה בדבר אחד, בחפץ יקר ממשי, הוא בית המקדש. ומשנחרב בית המקדש נחרבה ציפור נפשה של התרבות היהודית, ונעקר מקום חיותה. שני עדים נאמנים, החיים עד היום, מעידים על כך: האחד הוא יום תשעה באב, שעינו של כל יהודי תדמע דימוע באותו יום, והעד השני הוא ספר הקינות. על אבידת בית המקדש לא קיבלו ישראל תנחומים כל הדורות, ולא כל שכן שבימים ההם היה הצער חם וחד, והגעגועים על בית המקדש היו גדולים לאין תכלית. ביטוי חותך לגעגועים על בית המקדש אנו מוצאים באחת הנוסחאות הארץ-ישראליות העתיקות של ברכת המזון, וכך כתוב שם: ואף-על-פי שאכלנו ושתינו חורבן ביתך לא שכחנו. והנה מתוך הגעגועים הללו עלה הצורך הנפשי לתאר את דמותה של העבודה בבית המקדש ולהעלות את זיכרונה, ביום שממילא נזכרו בה, ביום שהייתה ראויה להיעשות, ביום הכיפורים.

הקדמונים ראו את בית המקדש לא רק כבית חייה הרוחניים של האומה, מה שקוראים: המרכז הרוחני, התרבותי או הדתי, אלא להם הוא נראה כבעל חשיבות לעולם כולו, וגדולה מזו שבית המקדש הוא תכלית כל העולם וכל הבריאה. נעיין בדברי הקדמונים מה אמרו על בית המקדש. בברייתא המובאת במסכת פסחים נ"ד ע"א נאמר בזה הלשון:
"תניא, שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, ואלו הן: תורה ותשובה וגן-עדן וגהינם, וכסא הכבוד ובית המקדש ושמו של משיח... בית המקדש דכתיב: כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו (ירמיה י"ז, י"ב)".

פירושו: מקום מקדשנו מרום, כלומר: מרום בזמן, כלומר: קדם: לראשון, כלומר: לראשית, לבריאת העולם. המליצה הזאת, שבית המקדש נברא קודם שנברא העולם, מתכוונת לומר, שבית המקדש והעולם - בית המקדש עיקר וכל העולם טפל, ולא נברא עולם אלא לצורכו של בית המקדש, היינו שבית המקדש הוא התכלית של כל העולם כולו. ועוד נאמר כאן שהתשובה אף היא מתכלית העולם, והתשובה היינו: יום הכיפורים, שהוא העשירי מעשרת ימי התשובה.

ועתה אם בא אמן, שהשקפתו על בית המקדש כך, והוא מבקש לתאר את השעה הנשגבה ביותר, את המעמד החשוב ביותר במקום שהוא תכלית כל העולם כלו, היינו את עבודתו של הכהן הגדול ביום הכיפורים בבית המקדש, הריהו צריך לתאר את תיאורו בדרך שיהא לקורא ברור, שהמעמד הזה הוא הנשגב שבמעמדות העולם, הוא התכלית של כל חיי עולם. מה הדרך לתיאור כזה, וכיצד נותנים בתיאור משמעות כזאת של שגב עולמים? זוהי השאלה שעמדה בפני ר' יוסי בן-יוסי, והוא פתר אותה בפתרון שנתקבל על דעתם של הפייטנים האחרים שבאו אחריו, שכן עלה בידי ר' יוסי בן יוסי לעשות את ה"עבודה" לסוג ספרותי במתכונת זו שהוא קבע לה.

אילו בא צייר לצייר את המעמד הזה והיה מבקש ליתן בציור את חשיבותו של המעמד שהוא תכלית העולם, היה צריך לצייר אותו על פני רקע של כל העולם כולו, או שהיה מציב ברקע את כל עיקרי העולם, ובמרכזה של התמונה יצייר את הכהן הגדול עובד את העבודה. בדרך זו חפש ר' יוסי בן-יוסי את הפתרון. הוא לא תיאר את הכהן הגדול על פני הרקע של ירושלים, ולא של ארץ-ישראל ואף לא של החיים של עם ישראל, אלא על פני הרקע של כל העולם, על פני הרקע של הבריאה. כיצד? הוא התחיל את תיאורו בבריאת העולם: ארץ ושמים, יום ולילה, חיות ועופות ודגים; את העולם הנגלה ואת העולם הנסתר; את בריאת האדם, ואת התפתחות העולם, ואת יצירת עם ישראל ואת תולדותיו עד שהוא מגיע בתולדות עם ישראל אל אהרון הכהן הגדול, עד כאן הרקע. מכאן מתחיל גופו של התיאור העיקרי, עבודת הכהן הגדול, לא במשכן, אלא בבית שני, לפי מה ששנו במסכת יומא.

העבודה "אזכיר גבורות" פותחת בשבחים להקב"ה על מעשיו וגבורותיו שעשה בבריאת העולם. והשבחים עולים מפיה של התולדה, של הטבע כולה מאדם ובהמה, מפיו של עולם ומלואו:
אדר מתהומות, שבח ממאורות,
אמר מימים, זמר מלילות
אש תודיע שמו, עצי יער ירננו,
בהמה תלמד עזוז נוראותיו.

מיד הוא מתחיל לתאר את בריאת העולם, ובכל דבר ודבר מן הבריאה שילב את תולדות ישראל, במקום שתולדותיהם אינם כדרך הטבע ונשתעבד הטבע לצורכי ישראל. דרך משל: בבריאת המים אמר יוסי בן-יוסי, שהקב"ה גדר את המים בתוך הים, עד שיבוא משה רבנו ויקרע את הים לגזרים: "גדר בעדם לבל יכסו ארץ, עד נאמן בית יעשם גזרים".

ובבריאת המאורות הוא מספר שנקבעו חוקים להם, חוץ משעתו של יהושוע, שסתר את החוקים, והעמיד את השמש ואת הירח בעמק אילון:
גמר להעלים אור שבעתים,
ערך נרות למשול ביום ובלילה;
גבול לא יסיגו ולכת לא יאחרו,
עד משרת אהל ידמימם בעמק.

וכגון בדגים הוא מספר, שהכין הבורא בדגים "כלא לציר הבורח", היינו ליונה הנביא, ומקורו בבראשית רבא ה', ה'. וכיוצא בזה בבריאות אחרות.

דרכו של ר' יוסי בן-יוסי בשתי "עבודותיו" היא הדרך האפית; תיאור כולל, בעל היקף רחב, בהמשך אחד ועל דרך אחת, מתוך הסתכלות מדוקדקת ומתוך שלוות נפש, שהיא מגופי תכונותיה של האפיקה. תיאורים אפיים אין הרבה מהם בפיוט, אף בשירת ספרד מעטים הם, ופיוטו של ר' יוסי בן-יוסי היה ליסוד, למין אבן שתיה למקצת האפיקה של הימים ההם, נמצא שאף מבחינה זו, מבחינת הצורה הספרותית, פיוטו של ר' יוסי בן-יוסי הוא לא רק ראשון בזמן, אלא גם אב ודוגמא לאחרים. וראוי לנו שניתן את דעתנו עוד על צד אחד בפיוטו של ר' יוסי בן-יוסי, שדברים שהוא מתארם אינם ציורים של מראות שראה אותם בעיניו, אלא דברים שנכנסו לנפשו כשהם מופשטים מן הממשות, הם דברים שקנה את מראיהם רק בדרך של לימוד במשנה ובתלמוד, מעורטלים מגופי חיים וכל קיומם אינו אלא מושכל. והדברים המופשטים נעשו לצורות ציוריות ולמראות ממשיים בתוך נפשו של הפייטן אם אנו נותנים את דעתנו על כך, אי אפשר לנו שלא נשבח את מידת הדמיון הפורייה של ר' יוסי בן-יוסי שכוחה היה גדול להפוך דמויות ערטילאיות לממשות ציורית. באותה מידת הדמיון עלתה בידו להלביש חזיונות עבר קדומים בצורות נאות.

ועתה עלינו להיכנס לשער שני מפיוטו של ר' יוסי בן-יוסי, ובדין שנשתהה כאן כדי שיהא בידנו לעמוד כהלכה על עניינם של הפיוטים ולהכירם הכרה ברורה.

יום ראש השנה לפי המסורת הוא היום שנברא בו העולם: נמצא שהוא יום ראשית מלכותו של הקב"ה. דיבור זה בלשוננו יש לו קצת משמעות מליצית, אבל בדבריהם של הקדמונים הייתה לדיבור זה משמעות ממשית. הציור הנשגב ביותר שיכלו בני אדם לתאר לעצמם, לפי מושגיהם המוגבלים, את שליטתו של אלוהים בעולם, הוא הציור של מלכות. כך מצויר הדבר בתנ"ך: בתהל' כ"ב, כ"ט נאמר: "כי לה' המלוכה, ומושל בגוים". ושם בתהל' צ"ג, א': "ה' מלך גאות לבש", ועוד נאמר בתהל' כ"ד: "שאו שערים ראשיכם ושאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד, מי הוא מלך הכבוד? ה' צבאות הוא מלך הכבוד, סלה". דברים אלו שנראים לנו כמשל ומליצה, בעלי התלמוד וגם הפייטנים הבינו אותם כמשמעם. בתקופות ההן ראו בראיה ברורה ותמימה את הקב"ה כמלך ממש. והשקפה זו הייתה מקובלת ומושרשת בעומק נפשו של כל אדם מישראל, ראיה לכך, שכן הוטבע הדבר בטבע הברכות, שהרבה מהן נתחברו בתקופה ההיא: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם. אדם בזמננו שאומר ברכה, יכולים אנו לחשוד בו שאין כוונת לבו מצטרפת אל מוצא פיו, שאינו אומר כן אלא משום הרגל שפתים, לפי שכך כתוב בסידור: אבל מי שאומר דבר לראשונה, אין מקום לחשוד בו חשד זה, אלא מקובל עלינו שלא מתוך פיו הוא מדבר אלא מתוך לבו. וכן תקופה המדברת את דבריה, מתוך הוויתה ומתוך חוויתה היא מדברת. על סמך האימון שאנו מאמינים לדברי הבריות ולדברי תקופה, אנו באים ללמוד מספרותיה של תקופה על השקפותיה ועל הלך רוחה. ואם אנו מוצאים שאותה תקופה של משנה ותלמוד יצרה ברכות הרבה במטבע זה המכנה את הקב"ה בכינוי "מלך העולם", הווה אומר שזו הייתה האמת של בני הזמן ההוא, וזו הייתה הרגשתם שחייתה בלבם ופיעמה את רוחם, וכפתה עליהם שיאמרו את הדבר הזה בנוסח לשוני. נראה שבאותה תקופה כאילו באו הבריות לחדש את המלוכה, את מלכות שמים, ובאמת ובלב תמים ראו את הקב"ה מלך, שמלכותו שפוכה עליהם, והם באים ומידבקים במלכותו, לא מכוח אונס של שופט ושוטר, אלא מדעתם ומרצונם.

הרגשה זו ואמונה זו לא היה אפשר להם לבריות להשאירן ערטילאיות בלבם, הם בקשו ליתן להן צורה מוחשית, כשם שכל הרגשה שואפת להתלבש בלבוש ממשי. והם מצאו לכך ביטוי של מעשה, תקיעת שופר בראש השנה שציוותה התורה ולא פירשה את טעמה של המצווה, הלכו הם ועשאוה מעמד של הכרזת המלכות, מעין תקיעת חצוצרות שתוקעים בשעה שנותנים את העטרה בראשו של המלך. רב סעדיה גאון, שהיה בסופה של תקופת הפיוט, פירש עשרה טעמים לתקיעת שופר, הראשון שבהם כך הוא:
"העניין האחד מפני שהיום תחילת הבריאה, שבו ברא הקב"ה העולם ומלך עליו: וכן עושים המלכים בתחילת מלכותם שתוקעין לפניהם בחצוצרות ובקרנות להודיע ולהשמיע בכל מקום תחילת מלכותם, וכן אנו ממליכים עלינו את הבורא יתברך ביום זה. וכן אמר דוד בתהילים צ"ח, ו': בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'.
ועוד מעשה אחר עשו; כיוון שראו מעמדם זה בראש השנה כמעמד טבעי וממשי של הכתרה, אמרו בלבם שדרכו של מלך בשעה שנותנים עטרה בראשו, שאומרים לפניו דברים מעניין היום, והם עמדו ואמרו לפניו בציבור פסוקי מלכות: "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל", הם עמדו וחיברו תפילות לכבוד המלכות: "מלוך על כל העולם בכבודך, והנשא על כל הארץ ביקרך, והופע בחדר גאון עוזך, על כל יושבי תבל ארצך".

מעמד זה של רוממות ניתוסף עליו עוד גוון אחד, והוא עניין הדין, שנאמר במשנה במסכת ראש השנה (פרק א', מ"ב) "בראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון" להיות נידונים לפניו. מעמד זה של דין הביא לידי אמירת תפילות שישראל יהיו נזכרים ביום דין זה לטובה, כדרך שמתפללים: "זכרנו בזכרון טוב לפניך". לכל העניינים הללו סדורות תפילת במוסף של תפילות ראש השנה. בתפילת המוסף כוללים שלש ברכות; אחת המדברת על מלוכת הקב"ה, וברכה זו קרויה "מלכיות". אחת שהיא בקשות שיהיו ישראל נזכרים בזיכרון טוב ומוכרעים לכף זכות, וזו קרויה "זכרונות". והשלישית המנון לקב"ה שנוסף בו עניין הגאולה שסמלו והמוטיב שלו הוא השופר, וברכה זו קרויה "שופרות".

ועתה נדמה בנפשנו אמן שלבו מלא מכל ההרגשות הללו, הרגשת הרוממות והשגב שבמעמד הכתרת מלך, והרגשת הפחד והדאגה שבמעמד לפני בית דין, והוא מבקש לומר פיוט למעמד יום זה, דרך משל ההמנון, כיצד ערכו ר' יוסי בן-יוסי? מה הם השבחים ודברי התהילה שכללם בפיוטו? מלכותו של הקב"ה היא "מלכות כל עולמים" ואין פיו של אדם מספיק לפרשה, אלא הוא צריך להגביל את סיפור גדולתו בתחום מצומצם. וזוהי עיקרה של השאלה: מה יש לכלול בתוך התחום? - ר' יוסי בן-יוסי סיפר בפיוטו, את גילויה של מלכות הקב"ה בתולדותיו של עם ישראל. לפי זה מנין הוא צריך להתחיל? אין הוא יכול להתחיל אלא מיציאת מצרים, שאותה שעה מתחילה ההיסטוריה של העם, כיצד עשה את הדבר? הוא סיפר על כל המעמדות שבהם נטתה ההיסטוריה ממהלכה הרגיל, ונתגלה הכוח של מלכות שמים המסבבת את הגלגל ומשנה מסדרי עולם, כגון בקריעת ים-סוף:
דרכים בעת נעשתה מצולה,
התבוננו יחד, למי נזרקה מלוכה.

וכן סיפר את המעשים שביקשו העמים להלחם בעמו של אותו מלך, בישראל, שיוסי בן-יוסי מכנה אותם בשמות "זרע מלוכה", ו"צבאות מלוכה", יצא המלך והראה את כוח מלכותו, כגון במלחמות יהושע, במפלת סנחריב, במפלת המן, והוא מסיים בניצחון החשמונאים, שהיה אחרון לגלוי כוח שלטונו של הקב"ה בשנוי מסדרי עולם, שניתנו "גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים". זה תוכנו של החלק הראשון של הפיוט, החלק השני הוא תפילה על חידוש מלכות הקב"ה בעולם:
עשה לך בציון שם נוראות,
כאז תצליחנה בכסא מלוכה
עורר והקץ משוש כל הארץ,
וכונן כסאך בקרית מלוכה.

הצורה החיצונית של הפיוט דומה לצורת העבודה, יש בו אלפבי"ת כפול, והטור מחולק לארבעה חלקים, וקצת טורים, מחולקים לשלשה. אבל כאן נוסף עוד דבר של צורה שאינו ב"עבודה", שכאן כל טור מסתיים במלה אחת. במלת "מלוכה" צורה זו נראה שהייתה חדשה בשעתה, ואף היא נתקבלה על דעת הפייטנים שבאו אחר כך, ונעשתה לאחד מן היסודות המובהקים של צורות הפיוטים, והיא הייתה כנראה למקור שממנו נחצב החרוז.

הפיוט הזה קרוי על פי תוכנו ועל פי הברכה בתפילת מוסף שהוא קבוע שם לאומרו, בשם "מלכיות". וכן חיבר יוסי בן-יוסי עוד שני פיוטים, אחד ל"זכרונות" שכל טור שבו מסתיים בתיבת "זכרון", ואחד ל"שופרות" שכל טור שבו מסתיים בתיבת "קול", מבניהן וצורתן החיצוניות דומים לפיוט "מלכיות".

עוד יש לנו לדון בתכונה אחת מתכונות הפיוט של ר' יוסי בן-יוסי, שמצד עצמה היא זרה במקצת ותמוהה במקצת, אבל כיוון שתכונה זו נתקבלה אף היא על-ידי שאר כל הפייטנים האחרים, ונעשתה מקווי אופיו המובהקים של הפיוט בכללו. לפיכך ראוי לנו שניטפל לשאלה זו, לכל לפחות, בקיצור דברים.

שלשה דברים עשה יוסי בן-יוסי כדי להסתייע בהם וליתן לסיפורו פנים חדשות ונאות.

א) שהעמיד את כל סיפורו על מעשים, והירבה בפעלים; כמעט בכל טור אתה מוצא כמה פעלים ומעשים, והוא שנתן תנועה בסיפורו.

ב) שקצב את הטור לארבעה חלקים, ועל ידי כך הביא קצב לתוך פיוטיו, דרך משל הטור המדבר בשבחו של הקב"ה העולה מן הטבע:
אדר מתהומות / שבח ממאורות / אמר מימים / זמר מלילות.

וכגון הטור המתאר את מצב העולם מיד לאחר בריאתו העומד על תלו ומשופע בכל טובה, ועדיין לא נברא האדם:
דשאי מנחות / ואכלי מגדים / ושלחן ערוך / ואין מי ידושן דבר בלבו / מי יסור הנה / לטבח הטבוח / ויין המסוך?

ג) שהחליף הרבה שמות בסמלים, ועל ידיהם נתן בדבריו ציוריות מרובה, ודוגמאות ותבנית ומשל וחידוד לשון. כגון: יוסי בן יוסי מספר את תולדות העולם עד משה ואהרון ועל ידי כך הוא נזקק לדבר על אנשים, כגון על אדם וחוה, על קין והבל, על אברהם, יצחק ויעקב ועוד, אבל לא קרא את האנשים בשמותיהם הפרטיים. בכל העבודה לא תמצא אלא איש אחד המכונה בשמו, והוא דמות שאינה עיקרית בסיפור, הוא עמרם. שאר כל האנשים כינה אותם בשמות סמליים, או בלשונות המתארים את טיבם, ולא באנשים בלבד נהג כן אלא גם בחפצים החליף את שמותיהם הפרוזאיים הרגילים בשמות סמליים. דרך משל: קין מכונה משדד תלמי אדמה. והבל: מכונה תומך שבט, רועה עדרים. ונח כינויו: זך ותמים, אברהם מכונה צדיק יסוד עולם. ויצחק מכונה: "טרפי צמח זקונים", ושרה מכונה ערוגת חרב. יעקב כינויו כמו בתורה: איש תם. משה נקרא נאמן בית. אהרון ומשה ומרים נקראו כך: מכהן ורועה ואשה נביאה. ומרים בפני עצמה מכונה עלמה מתופפת. ויהושע נקרא משרת אהל. אליהו קרוי תשבי. ויונה הנביא קרוי ציר הבורח, והרי דוגמאות לכנויי דברים וחפצים: התורה מכונה: אמון. סגולה הוא כינויה של כנסת ישראל. והמים מכונים: מדודים (ע' ישעי' מ' י"ב: מי מדד בשעלו מים). והשמים נקראים דק (ע' ישעי, מ, כ"ב: הנטה כדק שמים). והנחש מכונה: זוחל עפר. והגיהנם נקרא: עלוקה, (ע' פסחים נ"ד א' שגיהנם נבראה ביום ב'). והשמש: שואף זורח. דרך זו של כינויים וסמלים היא גם מעצם דרכו של הספור האפי השואף אל התיאור בכל מקום ובכל מידה. ושיטה זו של כינויים נתקבלה בפיוט כולו.

אלו הן מקצת מן המידות והתכונות והסגולות של אומן קדמון, של הפייטן הראשון בספרות העברית, שטבע את חותמו על תקופה שלמה והרבה מן הפירות הנאים שהצמיחה תקופת הפיוט הוא היה אב וסיבה ראשונה להם.


לפרק הבא חזרה לתוכן