השורש האחד עשר:
שאין ראוי למנות חלקי המצווה כל חלק בפני עצמו,
אם כללם מצווה אחת


פעמים יהיה ציווי אחד, שהוא מצווה אחת, ויש לו חלקים רבים. כמו מצוות לולב, שהיא ארבע מינים. הנה לא נאמר "כי פרי עץ הדר" מצווה בפני עצמה, "וכפת תמרים" מצווה בפני עצמה, "וענף עץ עבות" מצווה בפני עצמה, "וערבי נחל" מצווה בפני עצמה, לפי שאלו כולם הם חלקי המצווה, כי הוא ציווה לחברם, ואחרי חיבורם תהיה המצווה לקיחת הכל ביד ביום הידוע.


ועל זה ההיקש בעצמו אין ראוי שימנה אומרו במצורע, שהוא יטהר בשתי צפרים חיות, ועץ ארז, ואזוב, ושני תולעת, ומים חיים, וכלי חרש - שש מצוות. אבל טהרת המצורע מצווה אחת בכל תאריה. ומה שיצטרך בה מאלו וזולתם, כלומר הגילוח, כי כל אלו הם חלקי המצווה שנצטווינו בה, והוא טהרת המצורע. והוא שתהיה על התואר הזה.

וזה ההיקש בעצמו בהיכר שציוונו שנעשה למצורע בעת טומאתו, כדי שירחיקוהו, והוא אומרו "בגדיו יהיו פרומים, וראשו יהיה פרוע, ועל שפם יעטה, וטמא טמא יקרא". ואין פעולה מכל אלו מצווה בפני עצמה, אבל קיבוצם הוא המצווה, והוא שאנחנו נצטווינו שנעשה היכר למצורע, עד שיכירהו כל מי שיראהו, וירחיקהו. ודרך הכרתו תהיה בכך וכך.

כמו שציוונו שנשמח לפני ה' ביום הראשון של סוכות, ומבואר שהשמחה ההיא תהיה בלקיחת כך וכך.

וזה השורש דק להבין מאוד, ואופן דקותו מה שאספר לך.
וזה שכל מה שאמרו חז"ל בו שהדבר הפלוני והפלוני מעכבים זה את זה, הנה הוא מבואר שהם מצווה אחת: כמו ארבע מינים שבלולב, ולחם הפנים עם לבונה זכה שתעשה עמו, שלשונם מזה "הסדרים והבזיכין מעכבים זה את זה", הנה זה מבואר שהיא מצווה אחת. וכן כל מה שיתבאר לך שהתכלית המבוקש לא יגיע בחלק אחד מאותן החלקים, הנה הוא מבואר כי קיבוצם הוא העניין הנמנה. כמו הכרת המצורע, שיתבאר לך שאילו היו בגדיו פרומים לבד, ולא פרע ראשו, ולא עטה על שפם, ולא קרא טמא - שהוא לא עשה דבר, ולא הגיע הכרתו, עד שיעשה כולם.
וכן טהרתו לא תגיע, אלא בכל מה שזכר מהצפרים, ועץ ארז, ושני תולעת, והגילוח, ואז הגיע לו טהרתו.

גם מצוות שאינן מעכבות זו את זו הן אחת
אמנם מקום הקושי הוא בדברים שאמרו בהם "אינם מעכבים זה את זה", כי העולה במחשבה ראשונה, שאחר שאלו החלקים כל חלק מהם בלתי צריך לחברו, שיהיה כל חלק מצווה בפני עצמה. כמו אומרם "התכלת אינה מעכבת את הלבן, והלבן אינו מעכב את התכלת". והנה היה אפשר לנו שנאמר, שלבן ותכלת ימנו שתי מצוות, לולא מה שמצאנו להם לשון מבואר במכילתא דרבי ישמעאל, והוא אומרו שם:
"יכול שהם שתי מצוות, מצוות תכלת ומצוות לבן?
תלמוד לומר 'והיה לכם לציצית' -
מצווה אחת היא ואינה שתי מצוות."
הנה כבר התבאר לך שאפילו החלקים שאינן מעכבים זה את זה, פעמים יהיו מצווה אחת כשיהיה העניין אחד. כי הכוונה בציצית "למען תזכרו". אם כן כלל הדבר המחייב לזיכרון ימנה מצווה אחת.
הנה לא נשאר לנו אם כן, שנביא במניין המצוות לאומרים "מעכבים" או "אין מעכבים", כי אם לעניין בלבד, אם הוא עניין אחד או עניינים רבים, כמו שבארנו בשורש התשיעי מאלו השורשים שאנחנו משתדלים לבארם.