יום הכיפורים


תימן
אשכנז
אשכנז (פרושים) בארץ ישראל
כורדיסתאן
תוניסיה
בבל
לוב
חסידי חב"ד
החסידים
מרוקו
פרס (איראן)
ג'רבא

ממנהגי יהדות תימן
1. בעשרת ימי התשובה מוסיפין בברכת "אתה קדוש" של שמונה עשרה את כל ההוספה שבתפילת ראש-השנה בשלמותה. (רבים בארץ משמיטים אותה מפני אריכותה).

2. אין במנהגי יהודי תימן עניין ה"כפרות" של ערב יום הכיפורים.

3. בערב יום כפור מתפללים מנחה בקול רם, בערך בשעה שתים אחה"צ.

4. הסעודה המפסקת, יש שאוכלים אותה בשני חלקים: מקודם עם "סמן" (חמאה מבושלת) ואח"כ מרק ובשר.

5. פותחים תפילת ליל כפור בפיוט "לך א-לי תשוקתי", ואחריו "שמע קולי אשר ישמע בקולות", בקשה לרב האי גאון.

6. לפני "כל נדרי" מוציאים את ספר התורה המקודש ביותר, ולאחר הנחתו על התיבה אומר הש"ץ ברגש רב את הפיוט "יראים שלחוני לבקש מלפניך" לרבי ששון הלוי.

7. "בישיבה של מעלה" ו"כל נדרי" נאמרים בפשטות ובלי נעימה מיוחדת.

8. אחר הווידוי וסיום התפילה אומרים סליחות (כמה שרוצים) מתוך קובץ הסליחות והפיוטים המצויים במרוכז בסוף ה"תכלאל". לאחר הסליחות מסיימים באמירת ארבעת המזמורים הראשונים שבתהילים. יש נוהגים להישאר בבית-הכנסת אחר אמירת התהילים כדי לשמוע אמירת "כתר מלכות" לרשב"ג, אך יש הנוהגים לומר פיוט זה ביום כפור אחרי תפילת מוסף.

9. עד סוף תפילת שחרית סדר התפילה הוא כמו בראש השנה. אח"כ אומרים סליחות מתוך קובץ הסליחות הנ"ל לפי סדר זה:

א. סליחות;
ב. עריכת הרחמים;
ג. מרנות (עיין בתכלאל).

10. אחרי החזרה של מוסף אומר הש"ץ "סדר עבודה" לר' יוסי בן יוסי (יש שנהגו לומר "סדר עבודה" לראב"ע), ומסיימים בפיוטים המתחילים במלים "אשרי עין".

11. יש הנוהגים להישאר בבית-הכנסת אחרי מוסף וקוראים מסכת יומא לפי תור - כל אחד קורא משנה אחת. בשעת לימוד זה מחלקים עשב ריחני (ריחאן), להקל על הצמים. יתר הזמן עד מנחה מיועד ל"השכבות" לנשמות הנפטרים.

12. לפני מנחה אומרים פרשת העקידה.

13. לפני תפילת נעילה פותחים את ההיכל ואומרים בעמידה וברגש רב את הפיוט "א-ל נורא עלילה". לאחר תפילה זו מסיימים באמירת פיוטים אלה: "את גומל מערבות", "בנשף קדמתי", "עם ה' השלחה לכם בשורה" ו"בני ישראל שמחו", עד החשיכה.

14. לאחר תפילת ערבית מברך איש את רעהו: "תבושר במחילה וסליחה וכפרה";
וחברו משיב:
"ואתה תבושר" וכו',
ויוצאים ל"ברכת הלבנה".
חזור לראש


ממנהגי יהדות אשכנז
1. ביום-הכיפורים לובשים את התכריכים גם לתפילת מעריב ("כל נדרי"), וגם מתעטפים לה בטלית, ומקדימים להתחיל "כל נדרי" כדי שיתעטפו בטלית מבעוד יום. המיועדים לשמש בעלי-תפילה מברכים בקול "להתעטף בציצית", ראשון - בעל "נעילה", ואחרון בעל "כל נדרי". מוציאים שני ספרי-תורה, והרב והחשוב שבקהל מחזיקים בהם ועומדים מימין ומשמאל של הש"ץ משעה שהוא מתחיל ב"ישיבה של מעלה" עד שהוא גומר "כל נדרי", עם צאת הכוכבים.
"שמע ישראל"
וכן "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" אומרים ש"ץ וקהל ביחד בקול רם, וכן נוהגים בקריאת-שמע של שחרית. לפני תפילת שבע אומרים "כי ביום הזה" (ויקרא טז, ל), ובשבת - גם "ושמרו".

2. בגמר תפילת מעריב שרים "יגדל", כמו בכל יום-טוב, ונוסף עליו גם "אדון עולם", שניהם בניגון של יום-הכיפורים. אחר כך אומרים את שירי הייחוד של כל ימות השבוע ושיר הכבוד "אנעים זמירות". אומרים אותם כרגיל בימות החול, חליפות, ש"ץ וקהל, ומכבדים בכל שיר בעל-בית אחר, מכובד מן הקודם, לשמש ש"ץ. אמירה זו נזקפת "לזכות" ימי השבוע הבא, ולכן אין אומרים עוד שיר הייחוד ושיר הכבוד, כפי שרגילים לאמור בכל ימי השנה, עד יום-טוב ראשון של סוכות, ועד בכלל.

3. לפי העיקרון "ברוב עם הדרת מלך" בוחרים לתפילות יום-הכיפורים מבין בעלי-הבתים שקולם נעים והם רצויים לקהל לשמש בעלי-תפילה לתפילות היום - לכל הפחות שלושה. כשהרב בעל-תפילה, מכבדים אותו בתפילת "נעילה". ניגוני התפילות והפיוטים דומים לניגוני ראש-השנה.

4. יום-הכיפורים הוא מן הימים שבהם משכימים לתפילה יותר משאר הימים. קריאת-התורה היא בניגון המיוחד של הימים-הנוראים, ואילו קריאת מפטיר - בניגון הרגיל. אחרי קריאת-התורה מתחילים תכף "מוסף", וכן בגמר מוסף - מנחה, ואחריה נעילה, בלי שום הפסקות בין התפילות. אם היום ארוך, ויש לחשוש שיישאר זמן פנוי, מרבים בסליחות, ואם הזמן דחוק, משמיטים מהן, הכל כפי שנקבע מראש, כשהסליחות שעומדים לאומרן רשומות או מודפסות על פתקים שאותם מחלקים בעוד יום. למנחה קוראים בתורה בניגון הרגיל של קריאת כל ימות השנה. את "נעילה" מכוונים כדי שיגמרו את ה"שמות" בדיוק עם סוף התענית, ז"א עם לילה. אומרים פעם אחת "שמע", שלוש פעמים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" ושבע פעמים "ה' הוא האלוקים", ותוקעים פעם אחת "תקיעה".

5. מתפללים תפילת מעריב, והש"ץ מבדיל על הכוס ועל "נר ששבת", כלומר שלא הדליקו אותו עכשיו בשביל ההבדלה, כמו שעושים במוצאי-שבת, אלא שדולק מערב יום-הכיפורים. כשיוצאים מבית-הכנסת, לפני שהולכים הביתה, אומרים "קידוש לבנה" (ושלא כמו במוצאי תשעה-באב שהולכים קודם הביתה ואוכלים, ורק אחר כך מקדשים את הלבנה, כדי שיפוג כבר במקצת אבלו של היום). גם בבית מבדילים על הכוס ועל נר ששבת, ואם כבה הנר שהדליקו במיוחד בערב יום-הכיפורים, משתדלים להדליק את נר ההבדלה מנר ששבת של אחר. שלא כנהוג בהבדלת מוצאי-שבת, אין מכבים את הנר בסוף ההבדלה, אלא משאירים אותו דולק ומכבים אותו מאוחר יותר.

6. עוד באותו הערב מתחילים בבניין הסוכה או בהכנה של קישוטיה או משהו בעבורה, כדי לפתוח את ה"חשבון" החדש של זכויות וחיובים שפותחים לו לאדם מן השמים אחר יום-הכיפורים ב"זכות" של מצווה זו.

7. למחרת משכימים לתפילה, ולו השכמה סמלית, כדי לסתום את פי השטן שלא יוכל לקטרג ולומר לפני הקב"ה: "כל הימים האלה, כשישראל הגישו את בקשותיהם לפני המקום, הזדרזו להשכים לבית-הכנסת, עכשיו, משנתקבלו בקשותיהם ונסלח להם מן השמים, כבר מתעצלים הם לקום". השכמה זאת נקראת "למען השם" (אין גוסט נאמען").
חזור לראש


ממנהגי יהדות אשכנז (פרושים) בארץ ישראל
ערב יום-הכיפורים
1. נוהגים מנהג "כפרות" בתרנגולות. יש המהדרים לשחוט אותן באשמורת הבוקר, שהוא זמן רחמים. עם זאת נזהרים שלא לשחוט העופות במקום דוחק ולחץ, או בשעה שהשוחט עייף, כי אין מנהג ה"כפרות" שווה בנזק ספק אכילת נבלות ח"ו, ועל-כן יש העושים כפרות יום או יומיים קודם ערב יום-הכיפורים.

2. בשחרית מקצרין בסליחות ואין אומרים לא "מזמור לתודה" (תהילים ק) ולא "אבינו מלכנו" ולא "תחנון" ולא "למנצח" (תהילים כ).

3. נוהגים לרחוץ ולטבול במקווה-טהרה לכבוד יום-הדין, ואפילו צעירים שהם בני-מצווה ונשים טובלים, ומדקדקים בדיני חציצה, ואם אינו יכול, די לו בהטלת תשעה קבין מים שאובים. (אבל תוך שבעה טובל לפני שקיעת החמה, ואפילו במים חמים, שכן יוהכ"פ מבטל גזירת שבעה).

4. מקדימים להתפלל תפילת מנחה כדי להספיק לאכול את הסעודה המפסקת ולסיימה מבעוד יום.

5. בווידוי שבסוף שמונה-עשרה שבלחש מכוונים לקיים מצוות עשה "והתודו את חטאתם" (במדבר ה, ז), דהיינו חרטה לשעבר וקבלה להבא שלא לחטוא עוד, והוא הדין, כמובן, לגבי יתר הווידויים שבתפילות יום-הכיפורים.

6. יחידי סגולה נוהגים ללקות אחרי מנחה ל"ט מלקות, כדי ליתן את לבם לתשובה. המתוודה נוטה פניו לצפון, והמלקה אומר שלוש פעמים הפסוק "והוא רחום" וגו' - ל"ט מלים, כמספר המלקות.

7. בסעודה המפסקת אין אוכלים מאכלים המחממים או מעלים ליחה ומתובלים בשמן ובשמים וכיו"ב, מן הדברים העלולים להביא לידי קרי.

8. מסיימים את הסעודה בעוד היום גדול, כדי להוסיף מחול על הקודש, ואם הקדים לגמור הסעודה, יכול להתנות במפורש שעוד יאכל, אם ירצה. לפני ברכת המזון אומרים "שיר המעלות בשוב ה'" וגו' (תהילים קכו).

9. פורסים מפות על השולחנות ומדליקים הנרות ומברכים "להדליק נר של יום-הכיפורים" ו"שהחיינו", ולדעת הגר"א אין מברכים על הדלקת הנרות.

10. אנשי ירושלים לובשים בגדים לבנים, חולצים את הנעליים ומתעטפים בטלית בעודם בבית מבעוד יום.

11. לפני שהולכים לבית-הכנסת, מברכים את הבנים והבנות באריכות ימים ושיקיימו תורה ומצוות לתפארת אבותיהם.

12. בערב-יום-הכיפורים מפייסים איש את רעהו, ובדרך לבית-הכנסת מברכים כל אדם בחתימה טובה.

יום-הכיפורים
1. בבית-הכנסת אומרים "תפילה זכה" ומקבלים על עצמם חמשת העינויים של יום-הכיפורים. מקדימים ומתחילים בסדר תפילת ערבית כדי לומר "כל נדרי" לפני שקיעת החמה. פותחים הארון, מוציאים שני ספרי-תורה ומוסרים אותם בידי שנים מזקני הקהל, והם עוטרים את הש"ץ הפותח "על דעת המקום" וכו' שלוש פעמים. אחר כך אומר "כל נדרי" שלוש פעמים בניגון המקובל, והקהל אומר עמו, בלחש. אחרי המלים "על נפשתנא" מוסיפים "מיום כיפורים שעבר עד יום כיפורים זה, ומיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא עלינו לטובה". בכל פעם משלוש הפעמים של אמירת "כל נדרי" מגביה הש"ץ קולו, וכן עושה באמירת הפסוק "ונסלח". אחר מברך הש"ץ בקול רם ברכת "שהחיינו" והקהל אומר עמו בלחש, אך מסיים לפניו כדי שיוכל לענות אמן. הנשים שכבר בירכו "שהחיינו" בהדלקת הנרות, לא יברכו פעם נוספת.

2. יש בתי-כנסת שבהם אומר הרב דברי התעוררות לתשובה לפני "ברכו".

3. בקריאת-שמע אומרים "שמע ישראל" וגו' וכן "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" יחד עם הש"ץ בקול רם.

הנוהגים כמנהג הגר"א אין אומרים לפני תפילת העמידה פסוק "כי ביום הזה יכפר עליכם" וגו' (ויקרא טז, ל).

4. לאחר תפילת ערבית אומרים בציבור את ארבעת הפרקים הראשונים של תהילים, שבעת שירי הייחוד ושיר הכבוד פסוק בפסוק, ויש שנעורים כל הלילה, בבית-הכנסת, ועוסקים בלימוד תורה ובאמירת תהילים.

5. משכימים לקום לתפילה יותר מאשר ביתר המועדים.

6. בברכות השחר מדלגים על ברכת "שעשה לי כל צרכי", ומברכים ברכה זו במוצאי היום, בעת נעילת הנעלים. משכימים לבית-הכנסת ואומרים בציבור שירי הייחוד ושיר - הכבוד. יש בתי-כנסת שאין אומרים בהם פיוט בברכות קריאת שמע, ואף את הפיוט "ברוך שם כבוד מלכותו" אומרים בחזרת הש"ץ, לאחר הפיוט "ליושב תהילות".

7. קוראים לתורת ששה גברי (ובשבת - שבעה) בפ' "אחרי" (ויקרא טז, א), ולמפטיר - בפ' פינחס (במדבר כט, ז) "ובעשור לחדש השביעי". מפטירים בנביא (ישעיהו נז, יד - נח, יד) "ואמר סלו סלו". אחרי קריאת-התורה נודרים לצדקה ומזכירים נשמות הורים וקרובים, והש"ץ אומר "א-ל מלא רחמים" לזכר הקדושים שנהרגו על קידוש השם מאז ועד עתה. מתפללים שהוריהם בחיים, יוצאים את בית-הכנסת בשעת "יזכור".

8. משתדלים להתפלל תפילת מוסף קודם שבע שעות. בחזרת הש"ץ, בשעת "עלינו לשבח", כורעים ומשתחווים ונופלים על פניהם, וכן עושים שלוש פעמים בסדר העבודה, כשהש"ץ אומר "והכהנים והעם העומדים בעזרה" וכו', ופורשים מחצלת או מטפחת על הרצפה, כנגד הפנים.

9. בסדר העבודה מרבים בכי על כי גלה יקרנו, ומכוונים לקיים "ונשלמה פרים שפתינו" (הושע יד, ג).

10. לאחר מוסף אין אומרים "אין כאלקינו", ואלה שלא אמרוהו בהשכמה, אומרים עתה שיר של יום "לדוד משכיל" (תהילים לב).

11. במנחה קוראים לשלושה גברי בפרשת עריות (ויקרא יח, א-ל) ומפטירין בספר יונה.

12. הגר"א היה מזהיר ביותר להתפלל תפילת נעילה בשעה שהחמה עודנה בראש האילנות, כדי שלא ייראה כמשקר, כאשר יאמר "היום יפנה".

13. בתפילת העמידה וכן ב"אבינו מלכנו" אומר "חתמנו", "וחתום", "ונחתם", במקום "כתבנו", "וכתוב", "ונכתב".

14. לפני חזרת הש"ץ פותחים את הארון ומשאירים אותו פתוח עד אחרי קדיש תתקבל. בין הפיוטים אומרים שבע פעמים י"ג מידות.

15. כאשר הש"ץ מגיע לברכת "העבודה", ועדיין לא שקעה החמה, נושאים הכוהנים את כפיהם.

16. בסיום התפילה מקבלים עול מלכות שמים בקריאת הפסוקים:
"שמע ישראל" (פעם אחת),
"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" (ג' פעמים), "
ה' הוא האלוקים" (ז' פעמים).
21 דקות אחר השקיעה תוקעים תקיעה אחת וקוראים "לשנה הבאה בירושלים הבנויה".

17. בסיום תפילת ערבית במוצאי יום-הכיפורים יש נמנעים מלומר "ברכו" בתרא, כמו בשבת ויו"ט, מאחר שהכל נמצאים בבית-הכנסת בשעת "ברכו" ראשון.

18. מבדילין על "נר ששבת", כלומר נר הדולק מערב יום-הכיפורים, או לפחות על נר שהודלק הימנו, ויש נוהגים להבדיל על שניהם יחד.

19. נוהגים להתחיל בתיקון הסוכה עוד במוצאי היום, משום "מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה", וגם כדי לקיים "ילכו מחיל אל חיל" (תהילים פד, ח).

20. גם למחרת יום-הכיפורים נוהגים להשכים לבית-הכנסת, אין אומרים לא "תחנון" ולא "יהי רצון" שאחר קריאת-התורה בימי שני וחמישי עד ראש חודש מרחשוון.
חזור לראש


ממנהגי יהדות כורדיסתאן
1. בערב יום-הכיפורים מעיר השמש את בני העדה לסליחות יותר מוקדם מהרגיל, בגלל הכפרות. בוחרים בעופות לבנים, תרנגול לזכר ותרנגולת לנקבה, כמספר הנפשות שבמשפחה, ושוחטים אותם בבית. השוחט מתחיל את עבודתו בשעה מוקדמת, כדי שיספיק לשחוט את כל הכפרות של בני עדתו בעוד מועד. בבוא השוחט לבית הוא מוצא את בני הבית מוכנים ומצפים לבואו. הוא מסובב על ראש כל אחד ואחד את העוף המיועד לו ואומר את הנוסח הקבוע של הכפרה. בעת השחיטה מכוון בעל הכפרה, שייחשב לו כאילו נענש בארבע מיתות בית-דין: מסירת העוף לשוחט - שריפה, אחיזת הסימנים - חנק, שחיטה - הרג וזריקת העוף לאחר השחיטה - סקילה. לאחר השחיטה נותן השוחט לדם ליזול לתוך עפר או אפר, שהוכן ע"י בעל-הבית לשם כך, ועם גמר שחיטת כל העופות הוא מזמין את בעל-הבית לברך על כיסוי הדם ולכסותו. קרובי משפחה נותנים זה לזה את הכפרות במתנה. בזמן האחרון נוהגים לצמצם במספר העופות, ובמקום זה נותנים לצדקה 16 אגורות, שהם 160 פרוטות - כמניין "צלם", לכל נפש.

2. בסליחות של יום זה מרבים בתחינות, שרובן נקראות מכתב-יד. לאחר הסליחות עושים "התרת נדרים", לפי הסדר שתואר לעיל (ח, ד). אחרי תפילת שחרית עורכים "מלקות", בשוט מיוחד העשוי מעור שור ובראשו שתי רצועות קטנות מעור חמור, רמז לפסוק: "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו" (ישעיה א, ג). אחד מעמודי בית-הכנסת משמש כעמוד המלקות. הלוקה פושט את בגדיו עד מותניו, מתכופף כשפניו לצפון ומחבק את העמוד בזרועותיו. החכם קושר טלית ישנה מסביב לידיו המונחות ימנית על השמאלית ובשעת הקשירה הוא אומר את הפסוק:
"מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקץ בתוכחתו, כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה" (משלי ג, יא-יב).

החכם עומד מאחורי הלוקה ומעיר לו לאמר: "ודוי", "חרטה", "דמעה" ואח"כ הוא מלקה ל"ט מלקויות - שלוש פעמים כמספר מלות הפסוק "והוא רחום יכפר עון" וגו' (תהילים עח, לח), הנאמר ע"י החכם בעת ההלקאה, על כל מלה מלקות אחת. מתחילים להלקות בכתף השמאלית ואח"כ בכתף הימנית ולבסוף למטה מהכתף הימנית, מעל החגורה. אחר המלקות, יש שהולכים לטבול במקווה טהרה, לקיים מה שנאמר "באנו באש ובמים ותוציאנו לרויה" (תהילים סו, יב).

3. תפילת מנחה מתפללים בשעה מוקדמת ואח"כ אוכלים את הסעודה המפסקת. ראש המשפחה מברך את בניו ובנותיו כשהוא מניח את ידיו על ראשם, ואלה מבקשים "סליחה" מהוריהם. גם הבעל והאישה מבקשים סליחה זה מזה.

4. נועלים נעלי יום הכיפורים והולכים לבית-הכנסת, שם מתעטפים בטלית. מוציאים מההיכל את כל ספרי התורה הנמצאים בו. בכמה בתי-כנסת מקפידים להוציא שבעה ספרי-תורה בלבד. הספר הראשון נמכר בדמים מרובים, והזוכה בו הוא "בעל כל-נדרי" ומברך ברכת "שהחיינו".

5. קודם תפילת כל-נדרי פונה החכם לקהל במלים: "תזכו לשנים רבות", מזכיר להם את ההלכה "עבירות שבין אדם למקום יום-הכיפורים מכפר, עבירות שבין אדם לחברו אין יום-הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו", ועל כן הוא מבקש מהקהל: "רבותי, תמחלו זה לזה", והקהל עונה במקהלה: "מחלנו". החזן מתחיל בקול רם "בישיבה של מעלה" וכו' והקהל עונים: "כל-נדרי" וכופלים תפילה זו שלוש פעמים. "בעל הכל-נדרי" מברך "שהחיינו" בקול רם. החזן מברך את נושאי ספרי-התורה, את נשיא המדינה ואת הקהל (לפי נוסח המודפס בסידור). נושאי ספרי-התורה מקיפים את התיבה כשספרי-התורה בידיהם, והמתפללים מנשקים את ספרי-התורה. עם גמר ההקפה מחזירים את ספרי-התורה להיכל.

6. בתפילות יום הכיפורים עומדים ליד החזן שני "סומכים", העוזרים לידו. לאחר התפילה נשארים רבים ללמוד מסכת יומא, כשהחכם מתרגם אותה לשפה הכורדית. יש שנשארים ללון בבית-הכנסת ובבוקר משכימים ללמוד "כתר מלכות" ובקשות אחרות, לפני התפילה.

לאמירת הסליחות מזמין החכם אנשים מבני העדה. תפילת מוסף מסתיימת לרוב לאחר השעה אחת אחה"צ, ואילו מנחה מתחילים להתפלל בשעה שלוש. בין מוסף למנחה קוראים בספר יחזקאל את הנבואה על בנין הבית השלישי, מתהילת פרק מ' עד סוף פרק מג. סמוך לשקיעת החמה מתחילים בתפילת נעילה, שנאמרת כאשר ההיכל פתוח. קודם לכן דורש החכם ואומר דברי מוסר והתעוררות לתשובה. לאחר הסליחות של תפילת הנעילה קורא החזן חצי קדיש ותוקע, תשר"ת תש"ת תר"ת. אחרי הקדיש הוא משמיע תרועה גדולה, סוגרים שערי ההיכל ואומרים פסוקים "כל כלי יוצר עליך" וגו'. לאחר תפילת ערבית מבדילים על הנר, מברכים על הלבנה והולכים הביתה שמחים וטובי לב. לאחר שסעדו את לבם מתחילים לעסוק בבניית הסוכה.
חזור לראש


ממנהגי יהדות תוניסיה
1. ימים מספר לפני יום הכיפורים דואג בעל-הבית לקניית תרנגולים ותרנגולות, כמספר בני המשפחה. בערב יום הכיפורים עושה בעל-הבית את הכפרה. הוא מסובב שלוש פעמים, או שבע פעמים, בהתאם למנהגי הקהילות השונות, על ראש כל אחד מבני המשפחה - תרנגול לזכר ותרנגולת לנקבה. הכפרות ניתנות לעניים.

2. רבים מיהודי תוניס נוהגים לטבול בערב יום הכיפורים במקווה טהרה. בליל כפור מבקרים כולם בבית-הכנסת, כמעט בלי יוצא מן הכלל. בבית-הכנסת בוערים כל ה"קאנדילים" אף אלה שהוזנחו בשאר ימות השנה. בכמה קהילות נמצאו אנשים שהקפידו לעמוד כל זמן התפילה על גרגירי חומוס יבשים, כדי לענות את הגוף בעינוי נוסף.

3. בתפילת מעריב שרים בצוותא את "לך א-לי תשוקתי" ו"שמע קולי אשר נשמע בקולות". אחר כך מפסיקים כדי למכור את "המצוות", ובייחוד את מצות "כל נדרי", הנמכרת במחיר גבוה ביותר. מאחר שכל הקהל נמצא בבית-הכנסת, נוהגים בכמה מקומות למכור בשעה זו אף את העליות לתורה שבתפילת שחרית, וכן ברכות מיוחדות, כגון "הברכה לשנה כולה". ברכה זו, הנמכרת בסכום גבוה, נאמרת במשך כל השנה, שבתות ובמועדים, לפני פתיחת ההיכל, ובה מברך הרב את הזוכה לקנותה ואת בני משפחתו - אפילו בהעדרו - כגמול לתרומתו הגדולה לבית-הכנסת.

לאחר המכירה מוציאים את כל ספרי התורה הנמצאים בהיכל (לעתים קרובות אפילו שבעה או שמונה), מניחים אותם על התיבה, ואומרים "כל נדרי" - פעם על-ידי הקונה, ופעמיים על-ידי הרב. אח"כ מברך הרב את מושל המדינה בברכת "הנותן תשועה למלכים" ועורך השכבה כללית לכל הרבנים, החכמים והדיינים על פי נוסח מודפס, הכולל רשימה של דיינים ורבנים שתרמו תרומה חשובה לתרבות יהדות תוניסיה. רשימה זו, שאינה נושאת אופי כרונולוגי מדויק, כוללת היום כמאה ועשרים שמות של גדולי הדורות האחרונים. היא פותחת ברבי צמח צרפתי, שזכה לעלות לירושלים בשנת תט"ז, ומסיימת בשמו של הרב הראשי הנפטר האחרון בתוניסיה. בהזכרת כל שם ושם, כל מתפלל מנשק כנף אחת מטליתו, בה הוא מחזיק כל זמן ההשכבה. על-פי בקשת המשפחות נאמרת השכבה נוספת לנשמות כל אלה, אשר ה"קאנדילים" שלהם נמצאים באותו בית-כנסת. לפני שמחזירים את ספרי-התורה להיכל מוזמנים כמה מנכבדי הקהל אל התיבה לאמירת "מי הוא זה מלך" וכו', המושר בשירה חגיגית.

4. כל הפרקים של קריאת-שמע נקראים בקול רם על ידי כל הציבור. לסליחה האחרונה מוסיפים יהודי תוניסיה את הפיוט "שם אל קמתי לברך". שהפזמון החוזר בין בתיו הוא רַחֲמָנָא אִדְכַּר לָן קְיָמֵהּ דְּאַבְרָהָם רְחִימָא [הרחמן יזכור לנו את בריתו של אברהם האהוב]. פזמון זה לקוח מראשיתו של הפיוט הארמי העתיק "רחמנא... בדיל ויעבר", הנאמר מיד בסמוך לאחר פיוט זה. פיוט זה, שהוא מיוחד ליהודי תוניס, ואינו מודפס בשום מחזור רגיל, נמצא בעלון הדבש של ראש-השנה, שנזכר לעיל. רבים גזרו אותו והדביקוהו על כריכת מחזור יום הכיפורים שלהם. סימנו של הפיוט: שלמה, ולפי השערת ביאליק ורבניצקי מחברו הוא ר' שלמה אבן גבירול. כל הקהל שר אותו במקהלה. לאחר סיום תפילת ערבית נשאר חלק מהקהל בבית-הכנסת, לשם קריאת "כתר מלכות" לרשב"ג.

5. אחרי החזרה של העמידה של שחרית, שכוללת גם סליחות, מוכרים את "המצוות" כמו בשבת, ומיד אחרי עליית "שלישי" מעלים לתורה בזה אחר זה את כל הנוכחים בבית-הכנסת. בעל הקורא חוזר כל הזמן על אותו קטע של "שלישי", דבר שמטריד את המתפללים הקבועים. מטרת מנהג זה היא לתת לאלה המבקרים בבית-הכנסת ביום כפור את האפשרות לעלות לתורה לפחות פעם אחת בשנה. אף כל הכוהנים מקבלים עלייה וחוזרים למענם על תחילת הפרשה.

6. כמה מהמתפללים, לרוב ילדים, מחזיקים בידיהם חבוש שנתבשם ימים אחדים באבקת קרנופול וקבל על ידי כך צבע חום. ריחו החזק של פרי זה מקל על הצום. ילדים רבים מקשטים את הפרי בסיכות בעלות ראש צבעוני. המבוגרים מעבירים מיד ליד קופסאות טבק ריחני, שהוסיפו לו טיפות בושם.

7. לא נהוג אצל יהודי תוניס לכרוע באמירת "העבודה", והם מסתפקים בהשתחוויה קצרה. נראה שיסוד מנהג זה הוא החשש, שמא ייראה הדבר כחיקוי המוסלמים, אשר כורעים חמש פעמים ביום.

8. אחר סיום תפילת מוסף נשארים המתפללים בבית-הכנסת וקוראים פרקי תהילים, לפחות שלושת הפרקים הראשונים. הם אוסרים על עצמם כל הפסקה בין מוסף למנחה.

9. כל המתפללים מכירים בחשיבותה הרבה של שעת הנעילה ושל ברכת הכוהנים שבה. בשעת הברכה מתאספים כל בני המשפחה מסביב לסבא או לאב, שמכנס תחת טליתו את בניו, לרבות התינוקות בני שנה. המחזה הוא מרהיב עין: אין רואים בבית-הכנסת כי אם טליתות פרושות. גם הנשים והבנות עוזבות בשעה זו את עזרת הנשים וניגשות תחת הטלית הפרושה של הסבא או של ראש המשפחה.

10. תקיעת שופר נחשבת על-ידי רבים אות לסיום הצום. המתפללים ממשיכים בתפילת ערבית ואחריה ברכת הלבנה. המנהג להבדיל בבית-הכנסת במוצאי יום הכיפורים אינו ידוע בתוניס הבירה.
לאחר ברכת הלבנה נפרדים באמירת "מרא עאם הכ'ור".

11. במוצאי יום הכיפורים אוכלים עוגה מיוחדת העשויה סולת, ביצים וצימוקים, והיא נקראת "בולו". אחרי הסעודה מבקרים איש את רעהו ומברכים זה את זה בברכה הנ"ל. הם מאמינים, כי לברכה זו תכונה מיוחדת - להבטיח מחילה על כל מה שעבר בשנה בין איש לרעהו. ביקור זה נקרא "ג'ופרה", כלומר פיוס, השלמה. נוהגים לבקר במיוחד אצל זוגות צעירים. הארוסה מגישה בערב זה מתנה לארוס שלה. ביקור ה"ג'ופרה" נעשה לפי הגיל, הצעיר מבקר את המבוגר ממנו, שניהם ניגשים אל המבוגר יותר... עד שלבסוף נפגשים כולם אצל הבכור או הקשיש.
חזור לראש


ממנהגי יהדות בבל
1. נוסח התפילה של יהודי בבל הוא כמובא במחזור יום-הכיפורים כמנהג יהודי בבל וכמנהג רוב בני עדות המזרח. השינוי היחידי הוא, שלפני קריאת התורה אומרים הבבלים את הפיוט "שעה בא באימות וצועק בגרון", שנתחבר על ידי הפייטן הבבלי ר' ששון ב"ר מרדכי שנדוך.

2. מפיוטי התפילה של יום-הכיפורים רצוי ללמד את הילדים את הפיוטים דלהלן:

(א) "לך אלי תשוקתי" - נאמר לפני תפילת ערבית בליל יום-הכיפורים בניגון מיוחד, לפי מנהג בגדאד אין פיוט זה נאמר על-ידי החזן, אלא כל אחד קורא אותו בעצמו והחזן מתחיל בקטע "שמע קולי אשר ישמע בקולות"; אלא שכאן בישראל נתקבל המנהג שגם בבתי-הכנסת של העדה הבבלית בעלי קול ערב מבין המתפללים אומרים פיוט זה בקול רם, כשכל אחד מהם אומר בית אחד.

(ב) "שנאנים שאננים כנצוצים ילהבו" - נאמר מיד אחרי סיום החזרה של תפילת שחרית.

(ג) "אדיר ונאור בורא דוק וחלד, מי אל כמוך" - נאמר בכל התפילות: בערבית, שחרית, מוסף, מנחה ונעילה.

(ד) "יה שמע אביוניך המחלים פניך" - נאמר בכל הסליחות של התפילות הנ"ל.

(ה) "אל נורא עלילה" - נאמר בתחילת תפילת הנעילה.

3. יהודי בבל מקפידים מאד ללבוש בראש-השנה וביום-הכיפורים בגדים לבנים, סמל לטהרה ולסימן טוב. בגדים שחורים אסורים בהחלט.

4. ליד החזן עומדים בשעת התפילה "סומך" או שני "סומכים", שקוראים ומנגנים אתא ה"סליחות" והפיוטים שאינם שייכים לעצם תפילת העמידה, ואין החזן אומר אותם מחשש הפסק. ל"סומכים" מתמנים אנשים יראי-שמים בעלי קול ערב.

5. במוצאי יום-הכיפורים ובמוצאי תשעה-באב נוהגים יהודי בבל לשתות משקה עממי שנקרא בשם "חגיגי", אותו מכינים משקדים כתושים ששורים אותם במים. לאחר שמסננים אותם באמצעות בד דק, מרתיחים את הנוזל הסמיך שמתקבל, הדומה לחלב, ושותים אותו בכוסות. משקה זה טעים מאד, והוא מונע קיא ובחילה אחרי צום של יום ארוך.

בבתים רבים נוהגים לבשל "חמין" למוצאי יום-הכיפורים, ורבים קונים למוצאי יום-הכיפורים לחם "גורג" - פיתה דקה, רחבה ועגולה, מאפה תנור, שמשהים בתנור עד שתתקשה.
חזור לראש


ממנהגי יהדות לוב
1. באחדות מערי השדה של לוב נהגו להביא מיד אחרי תפילת שחרית של ערב יום כפור קערות גדולות של אוכל לבית-הכנסת, וכל הקהל - בלי הבדל בין עניים ובעלי יכולת - היו מסיבים ואוכלים ומאחלים תוך כדי כך שנה טובה ואיחולים טובים זה לזה. מלבד המצווה להרבות בסעודות ביום זה יש בזה גם הזדמנות למחול איש לחברו ולהתפייס עמו.

2. מנהג קדמון בכל קהילות לוב לשלם בערב יום הכיפורים את הנדרים ודמי העליות לתורה של כל ימות השנה. ביום זה, עוד בשעות שלפני הצהרים, היו מסתדרים ליד בית-הכנסת הגדול שבטריפולי כל גבאי בתי-הכנסת הרבים (למעלה מ- 60), כל אחד ליד שולחן מכוסה מפה לבנה שעליו עציץ פרחים וקישוטים שונים. על יד השולחן יושבים הגבאי, הש"צ, השמש של בית-הכנסת ונציגי מוסדות: תלמוד-תורה, עץ-חיים, עזרת אביונים, ועוד. הם מסתדרים על יד השולחנות, ואלפים היו עוברים לפניהם כדי לשלם את נדריהם שנדרו במשך כל השנה, בצרוף תרומות לחזן ולשמש וברכות "תזכו לשנים רבות" ו"חתימה טובה". הכיסים פתוחים והידים רושמות. מראה נהדר של קהל קדוש הבא בשמחה להיטהר לפני בוראו ולהתכונן ליום הגדול. אין מספר לכסף הזורם ביום זה לקופות השונות של בתי-הכנסת ומוסדות הצדקה של הקהילה. הואיל וביום זה כל בני העיר מתכנסים ליד בית-הכנסת הגדול, נתקבל המנהג הקדמון להתפלל תפילת מנחה דווקא בבית-כנסת זה ולקבל גם את ה"מלקות" דווקא שם.

3. בליל כפור נוהגים להוציא מההיכל (ארון הקודש) ולהניח על התיבה שבעה ספרי תורה: ספר כל נדרי, ספר סמוך, ספר שני, שלישי, ספר מדליק (ספר רביעי), ספר חמישי, וספר משלים. מצוות הוצאת הספרים מההיכל והעמידה על ידם ליד התיבה והחזרתם לארון הקודש נמכרות במחירים טובים, במיוחד המצוות של ספרי "כל נדרי" ו"סמוך", הנמכרות בסכומים גדולים יותר משאר המצוות. שני ספרי תורה הללו נבדקים ע"י בודק מוסמך מ"בראשית" ועד "לעיני כל ישראל". קוני מצוות אלה משלמים את דמי הבדיקה הזאת נוסף על מחיר המצווה. לקונה מצוות "כל נדרי" ניתנת הזכות לברך ברכת "שהחיינו" בציבור בליל כפור בזמן הוצאת הספרים, וכן הוא קורא "מי הוא זה מלך" ו"ה' מלך", וביום כפור מזכים אותו בעליית "מדליק". בעל ספר "סמוך" קורא "ימלוך ה' לעולם". החזן מברך את כל קוני הספרים הנ"ל ועורך השכבה לקרוביהם הנפטרים ואח"כ מברך את כל הקהל. קוני הספרים שיש להם ספר תורה שלהם או של קרוביהם נוהגים להוציאו במצווה שקנו. קוני הספרים נוהגים לעטרם בפרחים, כמו בשמחת תורה.

4. נוהגים להדליק נרות שמן בבתי-הכנסת, נר לכל אחד מבני המשפחה, ולערוך תפילת השכבה לכל הרבנים והדיינים של העדה שנפטרו בשלושה או ארבעה דורות האחרונים. אחרי ההשכבה מברך החזן את המלך ואנשי השררה.

5. ראיתי בעיר כומס (אחת מערי השדה של לוב) אצל אחת המשפחות הוותיקות בעיר, שבליל יום כפור נהגו כל בני המשפחה, האב והאם על כל בניהם הנשואים יחד עם נשיהם ללון בחדר אחד, בלי לשים לב לחום ולצפיפות. מכיוון שנהגו לעשות כך גם בליל תשעה-באב, אני משער שיסוד מנהגם זה הוא בהלכה. בין העינויים של שני הימים הנ"ל כלול איסור חיי אישות בין בני-הזוג, ובכדי למנוע שגיאות נהגו ללון כל בני המשפחה בחדר אחד.

6. ברוב ערי השדה נהגו לתרגם את הפטרת ספר יונה של תפילת מנחה לארמית ולערבית. ייתכן שהתרגום לארמית הוא מנהג קדמון מאד, ואילו התרגום לערבית הוא בכדי שהקהל יבין את תוכנה של ההפטרה, שהיא כולה עניין של תשובה וחרטה. את התרגום הזה קוראים מתוך פנקסים בכתב-יד באותיות אשוריות מסולסלות, שכל משפחה המכבדת את עצמה הייתה רוכשת לה אחד מהם.

7. אחד המנהגים היפים ביותר הוא המנהג להביא את כל הילדים והילדות לבית-הכנסת בשעת ברכת הכוהנים שבתפילת נעילה. כולם מתאספים מסביב לסבא או האב. הוא שם את ידיו עם הטלית על ראשי בניו, והם על ראשי בניהם, עד תום כל הברכה מפי הכוהנים. מראה נהדר של עם קדוש העומד כולו בזקניו, צעיריו וטפו לקבל את ברכת כוהניו. אפילו תינוק בן כמה ימים אין מקפחים אותו בברכה זו, גם אותו מביאים בחיתוליו לקבל את הברכה, כשהאמהות והסבות משקיפות מעזרת הנשים וממטירות בלחש גם הן ברכות על צאצאיהן.

8. המנהג למול את התינוק בבית-הכנסת אינו נהוג אצל יהודי לוב; אך כשמזדמנת ברית מילה בימי ר"ה או ביום הכיפורים, נוהגים למול את התינוק בבית-הכנסת.

9. מחרת יום הכיפורים ידוע בפי יהודי לוב בשם "יום שמחת כוהנים", לפי מה שאמרו חז"ל על הכהן הגדול: "ויום טוב היה עושה בצאתו בשלום מן הקודש". לזכר זה נהגו כל הכוהנים שלא לעשות מלאכה ביום זה. לדידם, זהו כעין יום-טוב, ועושים בו מסיבות לחברים עם סעודות ומשקאות, כל אחד כפי יכולתו.
חזור לראש


ממנהגי חסידי חב"ד
ערב יום-הכיפורים
1. בערב יום-הכיפורים משכימים כל בני המשפחה לפנות בוקר ומקיימים את מנהג ה"כפרות". לכל אחד ואחת "כפרה" משלו: תרנגול לזכר ותרנגולת לנקבה, ולאישה הרה - תרנגול (שמא העובר הוא זכר) ושתי תרנגולות (אחת עבורה והשנייה - שמא העובר נקבה). אומרים "בני אדם יושבי חשך" וכו' ו"זה חליפתי" וכו' בזה אחר זה שלוש פעמים, ואחר כל פעם מסובבים את הכפרה שלושה סיבובים כלומר שלושה מחזורים של האמירה המתחילה ב"בני אדם" ומסתיימת ב"לשלום". סך כל הסיבובים - תשעה. מקפידים לשחוט את ה"כפרות" לפנות בוקר.

2. אחרי התפילה עובר כל אחד מן המתפללים לפני הגבאי, שלפניו מונחות פרוסות עוגות-דבש, והוא מחלק לכל אחד פרוסת עוגה. בחצר האדמו"ר עוברים כל החסידים לפני דלת חדרו של האדמו"ר המחלק את הפרוסות ומאחל לכל אחד: "לשנה טובה ומתוקה". כל אחד לוקח גם עבור ידידיו ומכיריו במדינות אחרות. החלוקה ב"חצר" נמשכת שעות רבות, והמשכה נדחה ל"הושענא-רבה".

3. בערב יום-הכיפורים מקבל כל אחד "מלקות" ברצועת עור. ניתנות שלושים ותשע מכות רצועה לקול קריאה קצובה של הפסוק "והוא רחום יכפר עוון" המונה י"ג מלים ונקרא שלוש פעמים, בפי המלקה והלוקה כאחד. בסיום אומר הלוקה למלקה "יישר כח" ו"נחיה לשנה הבאה". לרוב מתחלפים מיד בתפקידיהם כשהמלקה הופך ללוקה, ולהפך.

4. בערב יום-הכיפורים מרבים באכילה ושתייה. באחת הארוחות מגישים "קרעפלעך" (חתיכות בשר עטופות במשולשים של בצק מבושל).

5. לפני תפילת מנחה מניחים על שולחנות בית-הכנסת "קערות" ל"פדיון כפרות", וכל אחד משלשל אליהן כסף מצלצל בריווח למטרות צדקה.

6. לאחר תפילת מנחה עולה האדמו"ר על במה ומשמיע לפני הקהל את ברכתו לכלל ישראל לחתימה וגמר חתימה טובה ו"להתעוררות תשובה אמיתית" ועוד, כשאין ברכת שנה אחת דומה לברכת חברתה.

7. אחרי "הסעודה המפסקת" לובשים הגברים הנשואים את ה"קיטל" הלבן, שבו הם לבושים במשך כל יום-הכיפורים, ומתעטפים בטלית. חתן בשנתו הראשונה עדיין אינו לובש "קיטל", מכיוון שכבר לבשו השנה תחת החופה.

8. לפני היציאה לבית-הכנסת מברך ראש המשפחה את כל אחד ואחת מצאצאיו בברכת כוהנים ועוד ברכות. האדמו"ר מברך אז - לבוש קיטל ועטוף טלית - את תלמידי הישיבה.

9. כל אחד מבקש סליחת חברו ושכניו, שמא פגע בהם במשך השנה ומאחל להם: "חתימה וגמר חתימה טובה".

יום-הכיפורים
1. לפני "כל נדרי" (אחרי אמירת תהילים הבאה במקום "תפילה זכה") מוכרים את הוצאת ספר-התורה הראשון בלבד, מצווה שנחשבת לזכות גדולה. שני זקני העדה לוקחים שני ספרי-תורה וניצבים ליד החזן הפותח: "ה' מלך תגל הארץ" (תהילים צז) וכל הקהל אומר את הפרק בכוונה. את הפסוק "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה" קורא החזן בקול רם ומסיים בפסוק "שמחו צדיקים". אחרי-כן אומר "על דעת המקום" וכו' בלחש, שלוש פעמים, ואחרי-כן שר "כל נדרי" שלוש פעמים במנגינה המסורתית, כשכל הקהל מלווהו בנעימה.

2. אחרי תפילת ערבית אומרים את כל ספר תהילים בציבור.

3. כל היום נמצא כל הקהל בבית-הכנסת, הגברים הנשואים - כשהם לבושים ב"קיטל" ועטופים בטלית. עם זאת מקפידים לקיים הפסקה בין תפילת מוסף לתפילת מנחה לפחות למשך 45 דקות.

4. מתפללים ב"מחזור השלם" של חב"ד שבסופו רשימה של מנהגים הקשורים בתפילה ועוד.

5. באמצע הקדיש האחרון של תפילת ה"נעילה" (לפני "תתקבל") פוצחים במנגינה עליזה של שיר-לכת הנקרא "מארש של נפוליון". המנגינה מושרת בהתלהבות רבה, במיוחד בחצרו של אדמו"ר, הנוהג לעלות על כסא כשפניו כלפי הקהל, ו"לנצח" על השירה ההמונית הנלהבת. לאחר מכן תוקעים תקיעה גדולה, החזן מסיים את הקדיש ומתפללים תפילת ערבית.

6. במוצאי יום-הכיפורים מתחילים לעסוק בהקמת הסוכה.
חזור לראש


ממנהגי החסידים
ערב יום-הכיפורים
1. בבוקרו של ערב יום-הכיפורים משכימים ל"כפרות". ממעטים באמירת סליחות, ובמשך היום מרבים באכילה ושתייה. בארוחה העיקרית אוכלים "קרעפליך" (בשר קצוץ עטוף במשולשים קטנים של בצק מבושל).

2. לפני תפילת מנחה מניחים על השולחנות שבבית-הכנסת "קערות" (=צלחות) ל"פדיון כפרות", וכל אחד משלשל לתוכן כסף מצלצל למטרות צדקה.

3. במשך היום מהדרים לטבול במקווה, לפחות שלוש פעמים: לפני שחרית, לפני תפילת מנחה ולפני "כל נדרי".

4. אחרי ה"סעודה המפסקת" לובשים בגדים וגרביים לבנים (אצל רוב עדות החסידים) ומתעטפים בטלית. ראש המשפחה מברך את צאצאיו בברכה מיוחדת, וכן מברכים איש איש את בני משפחתו, שכניו ואת כל מי שפוגש בברכת "גמר חתימה טובה" תוך בקשת סליחה, שמא פגע בו במשך השנה.

יום-הכיפורים
1. מעמד "כל נדרי" הוא מעמד מרגש ביותר, הנפתח עם פתיחת ארון הקודש על ידי זקן העדה המקיף, כשספר התורה בידו, את הבימה, וכל אחד מן הקהל ניגש ומנשק לספר בבקשו סליחה על אי קיום כל הנאמר בו. תוך כדי כך חוזר החזן, ואחריו כל הקהל, פעמים מספר על הפסוק "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה". ויש קהילות חסידים שבהן נהוג, שהחזן מחזיק ספר-התורה.

2. בקהילות מסוימות משמיע רב העדה דברי התעוררות לפני הקהל. אצל חסידי בלז, למשל, נהוג שהאדמו"ר פונה למול עזרת הנשים ומשמיע דברי התעוררות ותוכחה לגברות.

3. הקטע "כל נדרי" מושר בנעימה הידועה, בהתרגשות רבה מאד, שלוש פעמים, כל פעם בקול רם יותר.

4. רבים נוהגים לשהות כל הלילה בבית-הכנסת בתפילה, בלימוד-תורה ובאמירת תהילים. רבים נוהגים לערוך את כל התפילות בעמידה ובכפיפת גו.

5. בכל תפילות יום-הכיפורים נוסח הקדושה הוא כקדושה של תפילת מוסף של שבת ("כתר" וכו').

6. זכות גדולה לעלות להפטרת תפילת מנחה ("מפטיר יונה"), ולכן נוהגים בבתי-כנסת רבים למכור אותה למרבה במחיר.

7. בתפילת הנעילה (ובמקומות רבים - גם בתפילות האחרות, של הימים הנוראים) עובר לפני התיבה הרב או האדמו"ר.

8. יום-הכיפורים מכונה בשיחת חסידים בשם
ובתואר זה מכנים אותו בכל הזדמנות.

9. במוצאי יום-הכיפורים מקדשים את הלבנה, ולאחר מכן יוצאים בריקוד עליז.
חזור לראש


ממנהגי יהדות מרוקו
1. בליל ט' בתשרי (ערב כיפור) מזמינים את השוחט הביתה ושוחטים עופות ל"כפרות".

2. לאחר תפילת שחרית של ערב כיפור עורכים "התרת נדרים". לאחר מכן עומד אחד הזקנים בבית-הכנסת ובידו רצועת עור רחבה. כל אחד מהקהל עובר לפניו כדי לקבל מידיו ארבעים מלקות חסר אחת (תוך אמירת "והוא רחום" ג' פעמים, מכה בכל מלה; מסיימים במלים: "וסר עוונך וחטאתך תכופר").

3. מרבים לאכול, כמצוות היום. רבים נוהגים לאכול "כוסכוס", תבשיל הנהוג בעדות אחרות בערבי שבתות וחגים.

4. לפני הסעודה המפסקת מתלבשים לכבוד היום הגדול. בניגוד לראש-השנה, כמעט לחובה נחשב שאחד המלבושים יהיה חדש, ובעיקר מקפידים על בגדי לבן.

5. בסעודה המפסקת נוהגים לסעוד בעופות שנשחטו לכפרות. אין יהודי מרוקו נוהגים לתת את העופות לעניים, כפי שנהוג אצל עדות אחרות.

6. בליל יום הכיפורים מתכנסים בבתי-הכנסת אנשים ונשים וטף ופותחים בפיוט "לך א-לי תשוקתי". שלושה חזנים עומדים לפני התיבה, כמו בראש-השנה, והם שאומרים גם את "כל נדרי", בניגון מיוחד, כשזקן החזנים מתחיל. החזן השלישי, לאחר שגומר את כל נדרי, אומר:

שרוי לנו, מחול לנו, מותר לנו.
מחול לנו ולכם, שרוי לנו ולכם, מותר לנו ולכם.
שרוי לנו ולכם ולכל ישראל, מחול לנו ולכם ולכל ישראל, מותר לנו ולכם ולכל ישראל.
שרוי לנו ולכם ולכל ישראל מפי בית-דין של מטה, ומחול לנו ומותר לנו ולכם ולכל ישראל מפי בית דין של מעלה.
כל שורה מארבע השורות הנ"ל אומר החזן שלוש פעמים, והקהל חוזר אחריו שלוש פעמים.

7. רבים נשארים לאחר תפילת ערבית בבית-הכנסת וקוראים תהילים, מסכת יומא, וקטעי זוהר מענינא דיומא. יש מהם הלנים בבית-הכנסת עד לאשמורת הבוקר ואח"כ קמים לומר בבכיה גדולה "כתר מלכות" לרשב"ג וקטעים אחרים, כפי שמובא במחזור ליום-הכיפורים.

8. בין מוסף למנחה אין הפסקה גדולה, כנהוג אצל עדות אחרות. ההפסקה אינה עולה על מחצית השעה, ורוב הקהל אינו עוזב את בית-הכנסת, אלא נשאר לזמר את הפזמונים שבין מוסף למנחה.

9. לעת ערב מתכנסות ובאות כל הנשים, אף אלה שלא בקרו בבית-הכנסת במשך כל היום, כדי לשמוע תקיעת שופר, אשר מהווה בשבילן עיקר היום. לשיא ההתלהבות מגיעים ב"ויעבור" האחרון, אותו אומרים החזן והקהל בקול חזק ובאותו זמן התוקע תוקע תשר"ת, תש"ת, תר"ת. יהודי מרוקו אינם נוהגים לעטוף את ראשיהם בטלית (כנהוג אצל רוב עדות ספרד ואשכנז כאחד), פרט לרגע שבו מגיעים לשיא ההתרגשות והקדושה.

10. במוצאי יום-הכיפורים, מיד לאחר הסעודה, מתחילים בהכנת הסוכה, כדי לקיים "מחיל אל חיל".

11. י"א בתשרי, מחרת יום-כיפור, נקרא בפי יהודי מרוקו בשם "יום שמחת כהן", על פי המשנה ביומא: "יום טוב היה עושה בצאתו מן הקודש".
חזור לראש


ממנהגי יהדות פרס (איראן)
1. בעשרת ימי התשובה באים לסליחות גם אלה, שלא הופיעו לפני ראש-השנה. עם התקרב יום הדין מכינים תרנגולים ותרנגולות ל"כפרות", כמספר נפשות בני הבית. לאישה הרה מסובבים תרנגול ושתי תרנגולות. את טכס הכפרות עורכים על פי רוב לפני ההליכה לסליחות. את הכנפיים, הרגליים והמעיים מפרישים לעניים, את השאר מבשלים לסעודה המפסקת ולמוצאי יום-הכיפורים.

2. לסעודה המפסקת ממלאים את גופת התרנגול אורז מעורב בגרגירי רימון. לאחר הסעודה לובשים בגדים לבנים וממהרים יחפים לבית-הכנסת. מי שנפטר לו אחד מבני הבית מדליק מבעוד יום מנורת שמן בבית-הכנסת, לעילוי נשמת הנפטר.

3. בלחש ומתוך בכי פותח החזן ב"לך אלי תשוקתי". המחוננים בקול ערב אומרים זה אחרי זה בית אחד של פיוט ארוך זה. עם פתיחת ההיכל קמים המתפללים על רגליהם, החזן יורד מעל הבימה, ניגש אל ה"היכל" (ארון הקודש), לוקח אחד מספרי התורה וקורא בקול חזק "בישיבה של מעלה", והקהל חוזר אחריו בקול ובנעימה מיוחדת. אחר כך אומר החזן "כל נדרי", כשהוא מחזיק בספר-התורה בידיו, והקהל מסיים מדי פעם בפעם כאיש אחד את סוף העניין. משגמר החזן את "כל נדרי", חוזר עליו סגנו הראשון ואחריו סגנו השני, ואח"כ מברכים ברכת "שהחיינו".

4. עם גמר התפילה מתפזר הקהל, איש איש לביתו, אך מעטים נשארים בבית-הכנסת במשך כל הלילה וקוראים שם תהילים ומשנה מסכת יומא. באשמורת השלישית מאזינים לקריאת "כתר מלכות" של אבן גבירול בתרגומו הפרסי.

5. בין הפיוטים המעוררים זעזועי נפש נמנים:
"ה' שמעתי שמעך יראתי ה'",
ו"ונתנה תוקף".
תפילת מוסף נגמרת בשעה מאוחרת, והרבה אנשים נשארים בבית-הכנסת עד תפילת מנחה - לאמירת תהילים.
חזור לראש


ממנהגי יהדות ג'רבא
1. לפני יום הכיפורים חייב כל שוחט להראות לשוחט אחר שלוש סכיני שחיטה בזה אחר זה, אבל בשום אופן לא יראו את סכיניהם זה לזה באופן הדדי - כדי למנוע חשש של "שמור לי ואשמור לך".

לשחיטת עופות כפור מחייבים הצמדת שני שוחטים זה אל זה, האחד לבדיקת סכין אחרי כל שחיטה, והאחר לבדיקת שברים בעוף הנשחט והשחיטה עצמה. תקנה זו באה כדי למנוע מהשוחט עייפות, העלולה לשבש את ההרגשה לגבי בדיקת הסכין.

את עופות הכפרה שוחטים בערב יום הכיפורים בהשכמה, לפני זריחת השמש, והעופות ניתנים לעניים כצדקה.

2. בערב יום-הכיפורים נוהגים הגברים לטבול במקווה טהרה.

3. לפני תפילת מנחה אומרים את הפזמון "עת שערי רצון", אחריו פרשת העקדה ולאחר מכן בקשה מיוחדת של הרב חיד"א ז"ל: "יהי רצון מלפניך... ותזכור לנו עקדתו של יצחק אבינו... אשר בימים אלה, בזמן הזה, בעשור לחודש תשרי הייתה עקדתו ב"העלות המנחה" וכו', וכן הפסוק "לעולם ה' דברך נצב בשמים" - י"ב פעמים, החזן והקהל לסירוגין.

4. בערב כפור נוהגים להדליק בבית-הכנסת נרות (פתילה בתוך כוס שבו שמן אשר צף על גבי מים) לפי מספר הזכרים שבמשפחה, ולנפטרים.

5. בליל כפור מוציאים שבעה ספרי-תורה מן ההיכל ומניחים אותם על ה"תיבה". נוהגים לבדוק אותם עוד לפני יום-הכיפורים, ובמיוחד ספר "כל נדרי", הנמכר בליל כפור בדמים יקרים.

6. יום שלאחר כפור נקרא יום "שמחת כהן" - זכר לכהן הגדול שיצא בשלום מן הקודש. הכוהנים נוהגים בו שמחה.
חזור לראש