ספרות השו"ת

מבחר מספרות השאלות והתשובות לתקופותיהן,
בתוספת מבואות, מקורות, מקבילים והרחבות

יהודה איזנברג ועמירם דומוביץ

דיני אישות ומשפחה

- המשך הפרק -

תשובת הרמב"ם

בעל הרוצה להיפטר מתשלום כתובה בתואנה
שאשתו מסרבת לעלות לארץ ישראל


הקדמה לתשובה
אדם רשאי לכוף את אשתו לעלות עמו לארץ ישראל. ואם האישה מסרבת לעלות, תצא בלא כתובה (שו"ע אהע"ז, סימן עה, סעיף ד).

הלכה זו מאפשרת לבעלים הרוצים לגרש את נשותיהם להיפטר מתשלום כתובה, וזאת על ידי שידרשו - כלפי חוץ - מהאישה לעלות עמם לא"י, בשעה שאין בלבם כל כוונה לעשות כן. הבעל יעשה זאת, אם הוא יודע שאשתו לא תסכים לעזוב את משפחתה, ותסרב לדרישתו. כך תהיה לו עילה לגרשה בלא כתובה.
הרמב"ם בתשובתו -
א. מנסה להתמודד עם בעיה זו,
ב. מגנה בחריפות את אותם הבעלים המנצלים הלכה זו.


תשובות הרמב"ם
פריימן, הוצאת "מקיצי נרדמים", תרצ"ד, סימן קפ


שאלה
ילמדנו רבנו: ראובן נשא לאה באלכסנדריה, וכתב לה
מאוחר מאה דינרין מצריים, והיא בת גדולי אלכסנדריה. אחר ילדה לו בן, ובהיות ימיו קרוב לשלושה חודשים, אירע בינו ובין קרובי אשתו מחלוקת, ונשבע בפני עדים ששוב לא תהיה אשתו - אשתו, אם לא שתניח [שתמחל] מהמאוחר שלה שלושים דינרים. וכוונתו בזה לנצח קרובי אשתו.

וכאשר שמעו בזה קרובי אשתו, חרה להם למאוד, איך יגרע המאוחר מבלי היות לה חטא בזה, ולהם זה לכלימה גדולה. ומנעו אותה מלעשות הדבר הזה. ובא לפני בית דין, והודיעו שלא יוכל להכריחה על ככה.

והיה שם מי שלימדו לבקש ממנה ללכת עמו לארץ ישראל לדור שם, והיא לא תסכים בזה להניח אנשי מולדתה, ובזה תחסר המאוחר שלה ותעשה רצונו, ועשה ככה. ובא לפני בית דין, וטען לפניו את הטענה הזאת, והשיבו: אם לא יהיה בדרך סכנה או דבר מעכב ההליכה, מחויבת האישה בהליכה לארץ ישראל והדירה שם. ואם לא נתרצתה בזה, תצא מבלי כתובה. וסמך על המשנה "הכל מעלין לארץ ישראל וכו'"
(כתובות פרק יג, משנה יא). ובגמרא: "ת"ר: הוא אומר לעלות, והיא אומרת שלא לעלות, כופין אותה לעלות. ואם לאו, תצא בלא כתובה" (כתובות קי, ב). ועצמה תביעתו [וגברה טענתו] על אשתו.

וכאשר שמעו זה גדולי הקהל, חרה בעיניהם על כך, באומרם: מכאן ואילך כל מי שישנא את אשתו, וירצה לגרשה מבלי כתובה, יעליל עליה את הטענה הזאת, ויהיה זה סיבה לגרש רוב הנשים מבעליהן.

תורינו הדרתו הקדושה העל זה פקפוק, או לחזור בזה למנהג המדינה, ומה מחויב בזה כפי חכמתו המופלאה, ושכרו כפול.

תשובה
המפורסם אצלנו אשר ראינו בתי דינים דנין בו במערב כך הוא, שמחרימים בשם [שבועה בשם ה'] על כל מי שעושה זה בדרך עלילה על אשתו, שלא לעשותו זולתי ללכת להתברך בארץ ישראל, לא זולת זה. ויענה הבעל
אמן. ואז יכריחו האישה ללכת עמו, או תצא מבלי כתובה. ככה ראינו אותם עושים.

אמנם מה שאני רואה, ובו אני מודה, הוא זה אשר אומר לך, ובו ראוי להורות כל מי שיודע ביאור אמרו "צדק צדק תרדוף", וביאור אמרו "לא תשא שמע שוא". ומה שיוצא מדבריהם, "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות" (סנהדרין ו,ב) הוא כך: אי זה איש ביקש לעלות לארץ ישראל, והוא מוחזק בכשרות, ולא היה בינו ובין אשתו מריבה בשום פנים, אז נחייב אשתו לעלות עמו לארץ ישראל. ואם יחסר אחד מהתנאים הללו, אין לדון עליה לעלות עמו. ואמנם, השועל הקטן [כינוי גנאי לאדם המוזכר בשאלה, שהציע לבעל לדרוש מאשתו לעלות לא"י], המלמד את הטענה הזאת והדומה לה, הוא מחזיק ידי עוברי עברה, ומשית יד עם רשע. וזה כי כל מי שמבקש עלילות להיפטר מחיובו אשר נתחייב בו, כמו כובש שכר שכיר, והוא העושק כמו הגזלן. ואין הבדל אצלי בין מי שמשתעבד בשכיר לאחרית היום [מי שמעביד פועל ומתחייב לשלם בסוף היום], ואחר כך יבקש עליו עלילות דברים להפסידו שכירותו, ובין מי שעושה עם אשתו ככה לשתניח לו המאוחר שלה...

ואמנם הוקל על רוב בני אדם לצער נשותיהם לפטרם מכתובתם, וראוי להישמר מזה העוון ולמנוע הפועלים אותו. "שבור זרוע רשע ורע" (תהלים י,טו), "והצילו עשוק מיד עושקו" (ירמיהו כא,יב). וכתב משה.

מושגים
מאוחר: שם נרדף לכתובה, והכתובה היא מעין חוזה שבעל חייב לתת לאשתו עם הנישואין, ובו פירוט התחייבותו כלפיה. עיקרה - הבטחה לקיים את חובות הנישואין ונקיבת סכום הכסף שייתן הבעל לאשתו במקרה של גירושין או לאחר מיתתו. מאחר וזהו חוב שישולם לאחר זמן רב, הכתובה נקראת גם "מאוחר".
חזור

אמן: עניית "אמן" היא אחת מדרכי השבועה. הדיין אומר את כל לשון השבועה, והנשבע אומר אחריו "אמן".
חזור

מקורות
1. משנה, כתובות פרק יג, משנה יא
הכל מעלין לארץ ישראל, ואין הכל מוציאין. הכל מעלין לירושלים, ואין הכל מוציאין. אחד האנשים ואחד הנשים.

ביאור
הכל מעלין לארץ ישראל: רשאי כל אדם לכוף את כל בני ביתו שיעלו עמו לארץ ישראל, אף מנווה היפה לנווה הרע, ואף מעיר שרובה ישראל לעיר שרובה נכרים (גמרא).
ואין הכל מוציאין: ואין אדם רשאי להוציא אשתו ובני ביתו על כורחם מארץ ישראל לחוץ לארץ.
הכל מעלין לירושלים: אדם היושב עם בני ביתו בכל מקום שבארץ ישראל, רשאי לכוף את בני ביתו שיעלו עמו לירושלים לדור שם.
ואין הכל מוציאין: ואין אדם רשאי להוציא את בני ביתו על כורחם מירושלים למקום אחר שבארץ ישראל.
אחד האנשים ואחד הנשים: בין האיש ובין האשה יכולים לכוף זה את זה לעלות לארץ ישראל או לירושלים. ואם האישה מסרבת לעלות עם בעלה, תצא בלא כתובה. ואם הבעל מסרב לעלות עם אשתו, הרי הוא חייב לגרשה וליתן לה כתובתה.
חזור

2. כתובות קי, ב
תנו רבנן: הוא אומר לעלות, והיא אומרת שלא לעלות, כופין אותה לעלות, ואם לאו, תצא בלא כתובה. היא אומרת לעלות והוא אומר שלא לעלות, כופין אותו לעלות, ואם לאו, יוציא וייתן כתובה. היא אומרת לצאת [מירושלים או מא"י], והוא אומר שלא לצאת, כופין אותה שלא לצאת, ואם לאו, תצא בלא כתובה. הוא אומר לצאת, והיא אומרת שלא לצאת, כופין אותו שלא לצאת, ואם לאו, יוציא וייתן כתובה.
חזור


תשובת הרמב"ם
חובת היתומים (הזכרים) לפרנס את אחותם הקטנה (
בלאו, כרך א, הוצאת "מקיצי נרדמים", תשי"ח), סימן ל"ג


שאלה
בדבר ראובן, אשר הוליד בת ונפטר והניחה עם אמה בבית אלמנותה, ולראובן בנים גדולים נשואים. והודיע הדיין לאחי הבת, שמגיעה לה קצבה שתקבל היא ואמה תמיד, לפי שהוא הניח קניין קרקע ומיטלטלין. ולא חדל הקהל הקדוש לתווך ביניהם, עד אשר נתפשרה האלמנה עמם, וקנו מידה שנסתלקה מבית אלמנותה. נשארה הבת. קצבו לה קצבה של חצי דרהם בכל יום, עד אשר תבגור. ובא אחי אם הבת, וקנו מידו קניין שלם, שנתרצה לקחת זאת הבת ולספק כל הוצאותיה ותביעותיה בחצי הדרהם הקצוב לה.

ובעת אשר קנו מידי הדוד שיפרנסה, היו ימי רווחה, והא-ל השפיע עליו ברכה. וכעת בא היוקר העצום והשפל במסחר, וגדלה הבת, ונהיה גילה כמו ח' שנים, והתחילה לתבוע יותר משני דרהמים כל יום פת לבדה, וכבר נהיה מצב הדוד שנתחייב לפרנסה דחוק. אם יתחייבו אחיה להוסיף לאחותם על זאת הקצבה אם לאו? והאם ההתחייבות אשר נתחייב בה הדוד קיימת, אם לאו? והרי הוא לא נתחייב לפרנס לזאת הבת, אלא בחשבו שימי הרווחה יימשכו ונר לאחד נר לעשרה, (אבל) היום אין המעט מספיק להם.

יורנו הדרתו הקדושה והדרו אל מה מחייבת תורתנו הקדושה בזה, ושכרו כפול. והדוד המפרנס (הוא) היום מחוסר כל, אין לו דבר, ולו עדים המעידים על זה. יורנו זאת, ואלוקים ישתבח ויתעלה ייתן שכרו.

תשובה
לא יתחייב הדוד דבר מזה הקניין בשום פנים, אפילו היה עשיר ואפילו לא נשתנו השערים. וחייבים האחים להוציא על אחותם ממון אביה, כפי מה שתצטרך, עד אשר תבגור או תינשא. וכתב משה.

מקורות
1. משנה, בבא בתרא פ"ט, מ"א
מי שמת, והניח בנים ובנות, בזמן שהנכסים מרובים, הבנים יירשו והבנות יזונו; הנכסים מועטין, הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים.

ביאור
מי שמת, והניח בנים ובנות: ובאים הבנים לחלוק בנכסי הירושה, מדין תורה, והבנות תובעות מזונות מתנאי הכתובה.
בזמן שהנכסים מרובים: שנכסי הירושה שנפלו להם מאביהם מרובים, שמספיקים הם כדי מזונות הבנות והבנים, עד שיבגרו הבנות.
הבנים יירשו: את כל הנכסים, כלומר שכל נכסי הירושה יעברו לרשות הבנים.
והבנות יזונו: על ידי אחיהן, עד שיבגרו או עד שיתארסו.
הנכסים מועטין: אם נכסי הירושה מועטים הם, היינו שאין בהם כדי מזונות הבנות והבנים עד שיבגרו הבנות.
הבנות יזונו, והבנים ישאלו על הפתחים: כלומר, שמוציאים מנכסי הירושה כדי מזון הבנות עד שיבגרו, והשאר נותנים לבנים, ולאחר שאכלו הבנים את מה שקבלו, יחזרו על הפתחים לבקש נדבות. וכן, אם אין בנכסי הירושה אלא כדי מזון הבנות בלבד, הבנות ייזונו, והבנים יחזרו על הפתחים.

2. רמב"ם, אישות, פרק י"ט, הלכה יז
מי שמת והניח בנים ובנות, יירשו הבנים כל הנכסים, והם זנין את אחיותיהם עד שיבגרו או עד שיתארסו. במה דברים אמורים? במי שהניח נכסים שאפשר שיזונו מהם הבנים והבנות כאחת עד שיבגרו הבנות, ואלו הם הנקראים נכסים מרובין. אבל אם אין בנכסים שהניח אלא פחות מזה, מוציאין מהם מזונות לבנות עד שיבגרו, ונותנין השאר לבנים. ואם אין שם אלא כדי מזון הבנות בלבד, הבנות ניזונות מהם, עד שיבגרו או עד שיתארסו, והבנים ישאלו על הפתחים.

צריך עיון
על פי ההלכה ברור כי האחים הגדולים חייבים לפרנס ולזון את הבת הקטנה. הקושי הוא, מה הדין אם אחד הקרובים קיבל על עצמו בקניין לזון את הבת, ולאחר זמן חזר בו.

הרמב"ם פסק בתשובתו: "לא יתחייב הדוד דבר מזה הקניין בשום פנים." וצריך עיון בדברי הרמב"ם: מדוע הקניין איננו חל?

ונראה שהטעם שהרמב"ם פוטר את הקרוב מלשלם הוא משום שנתחייב בדבר שאינו קצוב, והרמב"ם פסק לשיטתו שכתב בהלכות מכירה פ"יא, הלכה טז: "חייב עצמו בדבר שאינו קצוב, כגון שאמר הריני חייב לזון אותך או לכסות חמש שנים, אע"פ שקנו מידו, לא נשתעבד, שזו כמו מתנה היא, ואין כאן דבר ידוע ומצוי שנתנו במתנה. וכן הורו רבותיי."


תשובת ר' שמעון בר' צמח דוראן ("התשב"ץ")
אם אדם רשאי להעביר בצוואתו את נכסיו
מבני משפחתו לאנשים אחרים


תולדות חייו
ר' שמעון בר' צמח דוראן (התשב"ץ או הרשב"ץ) היה מגדולי חכמי ספרד באלג'יר. הוא נולד בשנת 1631 באי מיורקה. מוצאו ממשפחה נכבדה מפרובינצה שהתגוררה בספרד והתייחסה אל הרמב"ן. במיורקה למד ר' שמעון תורה אצל הקדוש ר' וידאל אפרים. הוא רכש לו השכלה רחבה, יהודית וכללית, ולבד מידיעותיו העצומות בתורה היו לו ידיעות רבות בשטחי מדע שונים, כגון פילוסופיה, תכונה ובייחוד ברפואה, מקצוע שלמד כדי להתפרנס ממנו. בשנת קנ"א, כאשר עברו הרדיפות האיומות על יהודי ספרד, נאלץ ר' שמעון לברוח עם כל משפחתו לאלג'יר כדי להינצל מן השמד. באלג'יר ישב אז ר' יצחק בר ששת (הריב"ש), שנתמנה לרב ולדיין בקהילה. הריב"ש כיבד מאוד את החכם הצעיר, התשב"ץ, ושיתף אותו ברבנות, ואף על פי כן נתעוררו חיכוכים בין הריב"ש לבין הרשב"ץ, שערער על כמה מהוראותיו. לאחר שנפטר הריב"ש, בשנת קס"ח, נבחר הרשב"ץ לרבנות אלג'יר, ובמשרה חשובה זו שימש עד יום פטירתו. הוא האריך ימים, ועד יומו האחרון עסק בתורה, בהנהגת הציבור ובחיבור ספריו החשובים. נפטר בשנת 1444, ובנו, ר' שלמה (רשב"ש), מילא את מקומו.

רבה ומבורכת הייתה פעולתו של התשב"ץ בשטחים שונים: בהנהגת העדה ובהוראה לכל שואל, בהרבצת תורה, ובייחוד בחיבור ספריו. בניגוד לדעתו של הרמב"ם התיר התשב"ץ לחכמים ליטול משכורת מקופת העדה, כדי שיוכלו להתמסר לעבודתם, עבודת הקודש, ואף הוא עצמו נהג כן. את דעתו ביסס התשב"ץ בחיבור מיוחד, שאת תמציתו מסר ב"מגן אבות", הוא פירושו למסכת אבות.

התשב"ץ היה מגדולי המשיבים. הוא היה משיב תשובות לכל שואליו המרובים מארצות אפריקה הצפונית ומחוצה להן. בתשובותיו הוא מקיף את נושא השאלה מכל צדדיו וחודר למעמקים. תשובותיו הן תעודות משפטיות נפלאות, וערכן רב ביותר גם מבחינה היסטורית ותרבותית. למעלה מתשע מאות תשובות נאספו בספר התשב"ץ על שלושת חלקיו.

חשיבות מרובה נודעת גם לספרו על המצוות, "זהר הרקיע". בחיבור זה הוא מברר את תרי"ג המצוות לפי שיטות הרמב"ם והרמב"ן, ומגן על הרמב"ם מפני השגותיו של הרמב"ן. בין שאר ספריו: "יבין שמועה", על הלכות שחיטה וטרפות; "מאמר חמץ", על הלכות הפסח, עם פירוש ההגדה של פסח ועוד עניינים; "חידושי התשב"ץ" על מסכות נידה, ראש השנה וקינים; "מגן אבות", ובו השקפתו הפילוסופית-הדתית. התשב"ץ היה גם פייטן, וחיבר הרבה פיוטים.

הקדמה לתשובה
על פי דיני התורה יש הלכות ברורות מי מבני המשפחה זוכה בירושה. יחד עם זאת, חכמים קבעו, שאדם רשאי להעביר בצוואתו את נכסיו לכל מי שהוא חפץ, גם לאנשים שאינם זכאים בירושה על פי דין תורה. אף שמבחינת הדין במקרה כזה הצוואה תקפה, יש בכך פגם מוסרי, ובלשון המשנה: "אין רוח חכמים נוחה הימנו." בעל התשב"ץ נשאל בעניין צוואה של אישה אחת המתכוונת להעביר את נכסיה לאחר מותה לעניים או לצורכי בית הכנסת, וזאת בשעה שיש לה קרוב אשר על פי דין תורה הוא היורש של נכסיה.

תשובתו של התשב"ץ מתחלקת לשני חלקים:
שלב א: בשלב זה בעל התשב"ץ מוכיח, שמצד הדין הצוואה תקפה, ואין לבטלה, אבל אין ראוי לעשות צוואה כזאת, משום שיש בה שני פגמים מוסריים: "אין רוח חכמים נוחה הימנו", ויש בכך משום "רשעות".
שלב ב: התשב"ץ מוצא דרך לפסול את הצוואה על ידי הקביעה, שמטרתה במקרה הנדון הוא לשם ביצוע עברה, ובכגון זה אין לה כל תוקף מחייב, ומתבטלת מאליה, והקרוב יירש את העיזבון.
התשובה מנותחת על פי ספרו של פרופ' מנחם אלון, "המשפט העברי", עמודים 89-93; 137-134 .


שאלות ותשובות הר"י מיגאש, סימן קפו
שו"ת תשב"ץ, חלק ג סימן קצ


שאלה
עוד שאלת: אישה אחת יש לה נכסים, וחלתה, ורצתה להעביר את הנחלה [הירושה] מקרוביה הראוי ליורשה לדבר תורה [לפי דין תורה] ולהקדיש נכסיה לעניים או לבית הכנסת. וקרובה היורש אותה הוא עני, ויש לו בנים בני תורה, ויש לו בת צריכה לינשא, והוצרך לצאת מעירו לשאול [לאסוף כסף] מהקהילות להשיא את בתו. זה ההקדש שרוצה האישה הזאת לעשות להעביר הנחלה מהקרוב הזה, האם "דעת חכמים נוחה הימנו"
(משנה, בבא בתרא פ"ח, מ"ה), אם לאו?

זהו עיקר השאלה.

תשובה

א.

הכל יודעים מה שאמרו בגמרא (ב"ב קלג,ב): "לא תיהווי בי עיבורי אחסנתא, אפילו מברא בישא לברא טבא, וכ"ש מברא לברתא". [פירוש: אדם לא ייקח חלק בהעברת נכסי ירושה מבן רע לבן טוב, או מבן לבת, בשעה שהעברה כזו מפקיעה את הנכסים מן היורש הזכאי בנכסים אלו מדין תורה.] ואם בראויים ליורשו אמרו כן, כל שכן למי שאינו ראוי ליורשו כלל, כמו ההקדש ובית הכנסת. שהקדש בית הכנסת נראה לומר לחזק את בדקו [לתקן פגמים בבהכ"נ] או לפרנסתו בשמן למאור ושאר צרכיו, ודברים אלו הם מוטלים על הציבור, והמקדיש נכסיו לזה, אינו אלא לפטור הציבור מחיובם בהקדש זה, והרי הוא מעביר הנחלה מהראוי ליורשו למי שאינו ראוי ליורשו. והוא הדין המקדיש לעניים, מתרי טעמי: חדא, שהוא פוטר הצבור מחיובם שהוא מוטל עליהם, ועוד, שהוא מעביר נחלה מהראוי ליורשו לתת אותה לעניים שאינם ראויים ליורשו.

ואם קרוביו הראויים ליורשו הם עניים גם כן הווי כ"עני המהפך בחררה, ובא אחר ונטלה ממנו, שנקרא רשע"
(קידושין כט, א). אבל כל זה אינו לבטל המתנה [הצוואה] אם נעשית, אלא שאין ראוי לעשותו.

ב.

אבל אפשר לבטלה (את הצוואה) ממה שמצינו בירושלמי דזרעים בסוף פאה (פ"ח, ה"ח): "רבי מחווי לרב תרעא לבי כנישתא דקא בני [פירוש: רבי הראה לרב שער של בית כנסת שבנה]. אמר: כמה ממון שיקעו אבותיי במקום הזה! אמר ליה: אדרבה, כמה נפשות שיקעו אבותיך במקום הזה! וכי לא הווה תמן בר נש דמלף באורייתא [פירוש: וכי לא היה שם בן אדם שלמד תורה וזקוק לתמיכה כספית], או חולים המוטלים באשפה? קרא עליו המקרא הזה: 'וישכח ישראל את עושהו ויבן היכלות' [-לעבודה זרה], (הושע ח,יד)." עד כאן בירושלמי. ומכאן נראה, שיותר היה המצווה ללמד התלמידים ולפרנס העניים מבניין בית הכנסת. וכן כתבו קצת מהראשונים ז"ל [כגון שו"ת מהר"ם בר' ברוך, סימן תרצב: "שהנותן את כספו לצורכי בית הכנסת כאשר מצויים בני תורה או חולים עניים הזקוקים לכסף, דומה למי שעבר כביכול עברה של בניית היכל לעבודה זרה", כפי שעולה מהפסוק בהושע].

וכיוון שזה נכנס בכלל "וישכח ישראל וכו'", וקיימא לן שכיב מרע שציווה לעשות עברה מנכסיו אין שומעין לו, כמו שכתב ה
רמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות זכייה ומתנה, הלכה י, אם כן הקדש זה בטל הוא, וירשנה קרובה.

ובמדרש פסיקתא רבתי, פרשה ו, בסופה, "לא נתן שלמה מקודשי דויד אביו דבר במלאכת המקדש, אמר: רעב היה בימי אבא ג' שנים, והיה לו לבזבז ההקדשות האלה להחיות בהם עניי ישראל". [פירוש: שלמה לא השתמש באוצרות שהכין אביו דוד לצורכי בניין בית המקדש, מאחר שאוצרות אלה היה צריך אביו לעשות בהם שימוש בימי הרעב לצורך פרנסת עניים. אי השימוש בהם למטרה זו יש בו משום עברה, ועל כן אין להשתמש בהם לצורך בניין בית המקדש.]

מקורות
1. משנה, בבא בתרא, פ"ח, מ"ה
...הכותב את נכסיו לאחרים, והניח את בניו - מה שעשה עשוי, אבל אין רוח חכמים נוחה הימנו.

ביאור
הכותב את נכסיו לאחרים, והניח את בניו: שנתן את נכסיו לאחרים במתנה, ולא השאיר לבניו כלום.
מה שעשה עשוי: שזכו האחרים בכל מה שנתן להם.
אבל אין רוח חכמים נוחה הימנו: אין לחכמים נחת רוח ממעשיו אלו, לפי שעוקר דין ירושה של תורה.
חזור

2. קידושין נט, א
עני מהפך בחררה ובא אחר ונטלה הימנו מאי? אמר ליה: נקרא רשע.

ביאור
עני מהפך בחררה: עני אשר משתדל לזכות בעוגה "מן ההפקר, או שייתננה לו בעל הבית" (רש"י).
ובא אחר ונטלה: ובא אדם אחר, אשר רואה את העני משתדל לזכות בעוגה, ואותו אחר מקדים את העני וזוכה בעוגה לעצמו.
נקרא רשע: אף על פי שמצד הדין זכה בה האחר, שהרי טרם זכה בה העני, אותו אחר נקרא "רשע", וזאת משום "שיורד לחיי חברו" (רש"י). בעל התשב"ץ סובר, שעניין זה דומה למקרה של הצוואה שבו מעבירים את הזכייה בנכסים (=העוגה) מהקרוב העני לצורכי בית הכנסת או לעניים אחרים, ועל כן גם במעשה זה יש משום רשעות.
חזור

3. רמב"ם, זכייה ומתנה, פ"ט, הלכה י
אבל שכיב מרע, שציווה ליתן לגוי מתנה, אין שומעין לו, שזה כמו שציווה לעבור עברה בנכסיו.
חזור