שאלה

נשאלתי על אלו האנוסים, אשר לבם לשמים, וחפצים לקיים המצוות כפי יכולתם, איך תהיה בפסח הנהגתם בעניין אכילתם, שלא יבואו לידי כרת באכילת חמץ, עם שאינם יכולים להשתמר ממנו. כי אפילו אם לא יאכלו אלא אורז ודומה לו, עלולים הנוצרים לאמור: עדיין אתם מתנהגים בחוקות אבותיכם, לאכול אורז בפסח, כי בכל הבתים מבשלים אורז. ומזה מתפחדים על עצמם, ורצו קצתם העגומים והנאנחים למצוא להם דרך להקל האיסור.

תשובה

ומה שייראה לי בזה הוא, שדין אלו האנוסים הוא כדין עוברה שהריחה וחולה מחמת סכנה, שכל שיכול לסבול ולמעט באיסור ממעטין. שהרי עוברה שהריחה, תחילה תוחבין כוש ברוטב (תוחבין מקל דק ברוטב ונותנים לה למצוץ את המקל), ואם לא נתיישבה דעתה, מביאין לה שומן עצמו (יומא פב,א). וגבי חולה ביום הכיפורים כתבו המפרשים (רא"ש, יומא פ"ח, סימן יג, ורמב"ן ב"תורת האדם", "שער הסכנה"), ז"ל ג"כ, שאם נוכל למעט באיסורין, ושלא יבוא לידי כרת, עושין כמו שאמרו בעוברה. ובכריתות (יג,א) אמרי: התירו לעוברה לאכול פחות מכשיעור, ואין מאכילין אותה טובא במקום סכנה. כלומר שאפילו במקום סכנה, אם יכולין להאכילה פחות מכשיעור, אין מאכילין אותה הרבה כאחת, כגון שתאכל פחות מככותבת ביותר מכדי אכילת פרס וכל דומה לזה...

...קרוב אני להתיר להם חליטה ברותחין, והם שירתיחו המים עד שייעשו אבעבועות, וישליך לתוכן הסולת והמים עדיין רותחין. שהרי החליטה מעיקר דינא שריא (משנה פסחים פ"ב , מ"ז; וכן פסחים לט, ב) אלא שהגאונים ז"ל (רב האי גאון, ורב שרירא גאון, הובאו ברא"ש פ"ב, ס"כ) אמרו, דלא בקיאין בשיעורא דחליטה, וכבר התירוה לחולה שיש בו סכנה. שהרי אינם יכולים לסבול לאכול אורז, ואי אפשר להם לישראל ח' ימים בלא אכילת פת אלא בפירות בלבד. על כן אין ראוי להחמיר עליהם, דאם נחמיר עליהם הוויא לה חומרא דאתי לידי קולא, ויאכלו חמץ בפסח...

מכל מקום, אם אי אפשר... שלא יערבבו קצת שאור, כדי שתתפח העיסה ולא יוכר שהוא מצה, אפשר להקל להם בזה שיערבבו מעט שאור בעיסה, כשיעור שלא יהיה בה כזית בכדי אכילת פרס, דהיינו כשלושה ביצים לחומרא. שבזה אין באין לידי כרת ולא לידי לאו, אלא איסורא בלחוד. וכשם שמאכילין את החולה ביום הכיפורים פחות מכשיעור ביותר מכדי אכילת פרס, כדי שיצא מאיסור כרת, שהרי חצי שיעור אסור מן התורה, אף על פי כן התירוהו בחולה, וכל שכן בנדון הזה שהוא קל ממנו. דקיימא לן כמאן דאמר, דעל דגן גמור חייב כרת ועל עירובו בלא כלום (פסחים מג, א). ואף על פי שיש מחמירין לפסוק כר' אליעזר דמתניתין (פסחים פ"ג, מ"א) בתערובת חמץ באזהרה, באלו אין להחמיר עליהם, דהוויא לה חומרא דאיתי לידי קולא, כמו שכתבתי...

ואין ללמוד מזה לכל דבר ולא לכל אדם, אלא לאנוסים אלו בלבד, שאי אפשר בלתי זה. ואי לא שרית להו בדרכים הנזכרות למעלה, אתו לידי איסור חמור כנ"ל. ולאכול פולים ואפונים אין בדבר בית מיחוש, וכן אנו מאכילין אותם אף על פי שיש קצת מהצרפתים שמחמירין, לית דחש להו וכל שכן באלו.

מושגים

עוברה שהריחה: אישה מעוברת שהריחה ריח מאכל ביום הכיפורים, והיא מתאווה לאותו מאכל עד כדי כך, שאם לא תאכל, היא והעובר בסכנה. חזור

ככותבת ביותר מכדי אכילת פרס: בהלכה נקבעו מידות מדויקות למושג "אכילה" ביום הכיפורים: אכילה של כמות מוגדרת, "ככותבת", בזמן מוגדר, "כדי אכילת פרס". המידה "כותבת" היא מידת נפח, כגודלה של תמרה (פרי התמר). להלכה זה שיעור האכילה שחייבים עליה ביום הכיפורים. הכותבת גדולה מכזית וקטנה מכביצה, ובמידת נפח של ימינו היא 50-40 סמ"ק.
"כדי אכילת פרס" היא שיעור הזמן השווה לזה שאוכלים בו פרס (חצי כיכר לחם), אך קיימת מחלוקת גדולה בפוסקים מהו הנפח של כיכר שלם, וממילא מהו הנפח של חצי כיכר. יש שפסקו, שנפחו של פרס (חצי כיכר) הוא כשלוש ביצים, ויש שפסקו כארבע ביצים, ובמידת הזמן של ימינו הוא כ-4-2 דקות (על פי ה"חזון איש"). חזור

חליטה: נתינת קמח לתוך מים בעת רתיחתם, שעל ידי כך לא יחול על הקמח איסור חמץ, שכן אחרי חליטה כבר לא יוכל החלוט להחמיץ. חזור

חומרה דאתי לידי קולא: לעתים, אם נדרוש מאנשים להחמיר בעניין מסוים כדי שלא יעברו על איסור קל (דרבנן), הם לא יוכלו לעמוד בדרישה הזו, והדבר יביא לכך שהם יקלו בכל העניין ויעברו על איסור חמור (דאורייתא). חזור

אזהרה: דבר שהכתוב הזהיר שלא לעשותו: "מצוות לא תעשה", ובקיצור - "לאו". חזור

מקורות

1. משנה, פסחים פ"ב, מ"ז

אין שורין את המורסן לתרנגולים, אבל חולטין.

ביאור

משנתנו באה ללמד בדברים שאסור לעשותם בפסח משום סרך איסור חמץ.
אין שורין: בפסח.
את המורסן: הפסולת הגסה של הקמח.
לתרנגולים: כדי ליתנו לפני התרנגולים לאכילה, לפי שהמורסן המושרה במים בא לידי חימוץ.
אבל חולטין: את המורסן במים רותחים, שכן מרוב החום הוא מתבשל, ואינו בא לידי חימוץ. חזור

2 . פסחים לט, ב

תנו רבנן: אלו דברים שאין באין לידי חימוץ: האפוי והמבושל וחלוט שחלטו ברותחין. חזור

3. פסחים מג, א

דתניא: על חמץ דגן גמור - ענוש כרת; על עירובו - בלאו, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: על חמץ דגן גמור - ענוש כרת; על עירובו - בלא כלום. חזור

4. פסחים פ"ג, מ"א

אילו עוברים בפסח: כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי וזומן של צבעים ועמילן של טבחים וקולן של סופרים. רבי אליעזר אומר: אף תכשיטי נשים. זה הכלל: כל שהוא ממין דגן, הרי זה עובר בפסח. הרי אלו באזהרה, ואין בהן משום כרת.

ביאור

אלו עוברין בפסח: את אלו מבערים לפני הפסח.
כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי: ארבעה מינים אלו הם "חמץ גמור על ידי תערובת", שכן בכל אחד מהם מעורב מין דגן, אלא שאין באכילתם כזית חמץ בכדי אכילת פרס.
וזומן של צבעים ועמילן של טבחים וקולן של סופרים: שלושה מינים אלו הם חומרים של בעלי מקצוע והם "חמץ נוקשה" בעין, כלומר חמץ שאינו ראוי לאכילה ואינו מעורב עם דברים אחרים.
רבי אליעזר אומר: אף תכשיטי נשים: בגמרא מגיהים במשנתנו: אף טיפולי נשים. והכוונה לסממנים מעורבים בסולת שהנשים טופלות אותם על בשרן להשיר את השער. רבי אליעזר מוסיף על תנא קמא, שאפילו חמץ נוקשה על ידי תערובת אסור לקיימו בפסח וצריך לבערו. אבל חכמים סוברים, שחמץ נוקשה על ידי תערובת אין בו איסור חמץ ואין צורך לבערו.
זה הכלל: כל שהוא ממין דגן: כל חמץ שהוא מחמשת מיני הדגן - חיטים, שעורים, כוסמין, שיפון ושיבולת שועל - אף אם הוא מעורב במינים אחרים, הרי זה עובר בפסח מן העולם, כלומר שאסור לקיימו בפסח, וצריך לבערו. הרי אלו: שנמנו למעלה.
באזהרה: שהאוכל אותם עובר בלאו של "כל מחמצת לא תאכלו".
ואין בהן משום כרת: שרק על חמץ גמור בעין יש חיוב כרת, ולא על תערובת חמץ או על חמץ נוקשה.

יש מפרשים ש"זה הכלל" אינו מדברי תנא קמא, אלא המשך דברי רבי אליעזר (תוספות), כלומר שאמנם תנא קמא חולק על רבי אליעזר, וסובר, שמיני תערובת אלו (שנמנו במשנה), הואיל ואין באכילתם כזית חמץ בכדי אכילת פרס, אין האוכלם עובר בלאו כלל. והוא הדין באוכל חמץ נוקשה אפילו בעינו. ברם, איסור חמץ יש בהם, וכן שנו בברייתא בגמרא: "'כל מחמצת לא תאכלו': לרבות כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי. יכול יהא ענוש כרת? תלמוד לומר: 'כי כל אוכל חמץ ונכרתה' - על חמץ דגן ענוש כרת, ועל עירובו בלא כלום." לעומת זאת, רבי אליעזר סובר שגם תערובת חמץ שאין בה כזית חמץ בכדי אכילת פרס, והאוכל אותה עובר בלאו של "כל מחמצת לא תאכלו". חזור