שאלה

נשאלתי מקהל, שמנהגם מעולם לעשות כל הסכמת הקהל בקבלות הרב והחזן והשמש על פי הסכמת כל פורעי המס, וכן בררת [בחירת] ראשי וטובי הקהל וגבאים ודיינים ושמשים, על פי האנשים בוררים העולים מתוך הגורל מכל פורעי המס. ועתה רוצים מקצת נכבדי העיר לעשות מנהג חדש, שכל ענייני צורכי ציבור לא יהיה מהיום והלאה על ידי כל פורעי המס, קטן וגדול, שם הוא כאשר היה עד עתה, אלא על ידי אותן שיש להן מעלה שנותנים מס הרבה, או שיש להם מעלה בתורה. ורוצים לקבוע שיעור, כמה יהא ערכו בנתינות, וגם עד שיהא אחד מן המנויים אל הסכמת הקהל ולבוא אל הגורל לברירת ההתמנויות, או שיהא לכל הפחות מוסמך לחבר [תלמיד חכם] , אף שיהיה מן הפחות שבמס. ולאפוקי אותן שאינן בני תורה, וגם נותנים מס מעט, לא יהיו מן המנויים. ונותנים טעם לדבריהם: מחמת שרוב צורכי הקהל הם עסקי הוצאות ממון, ואיך ייתכן שדעת העני תהא שקולה כדעת העשיר? גם איך ייתכן שדעת של עם הארץ תהא שקולה כדעת החבר, אם אין לו מעלה בעושר? ועוד נותנים אמתלא לדבריהם, מחמת שכל קהילות הגדולות והחשובות נוהגים כן, ולמה יהיו המה פחותים מהם? והעניים המון עם צועקים: למה יהא נגרע זכותם אחרי שהם מפורעי המס ונותנים חלקם? אף על פי שהעשירים נותנים יותר, מכל מקום קשה עליהם המעט שנותנים, יותר מן הרב שנותנים העשירים. ועוד, שמנהג אבותיהם בידיהם מימי עולם ושנים קדמוניות, ומנהג עוקר אפילו הלכה, והיאך יהיו רשאים לשנות המנהג? יורנו מורנו הדין עם מי.

תשובה

יראו דלאו שפיר דמי למיעבד כן [לא טוב לעשות כך] לדחות העניים הנותנים מעט. וראיה לזה הא דאיתא במתניתין, סוף מנחות (פ"יג, מ"יא): "נאמר בעולת בהמה 'אשה ריח ניחוח' (ויקרא א, ט), ובעולת עוף 'אשה ריח ניחוח' (ויקרא א, יז), ובמנחה 'אשה ריח ניחוח' (ויקרא ב,ב), לומר לך: אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון אדם דעתו לשמים" [הסבר : בכל שלושת המקרים מקבלים אותה תוצאה, אף שיש הבדל בערך הכספי של כל אחד משלושת הקרבנות.] הרי מבואר בהדיא, דמועט של עני שקול כנגד מרובה של עשיר.

ולא זו אלא אף זו שקולה יותר: מדכתיב במנחה (ויקרא ב,א), "ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה'", אמרו רז"ל (מנחות קד,ב): "לא נאמר נפש בכל קרבנות נדבה אלא במנחה; מי דרכו להתנדב מנחה? עני. אמר הקב"ה: מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו." הובא ברש"י בפירוש החומש, פרשת ויקרא (ב,א), והיינו משום שעני צריך לטרוח בנפשו להשיג מה שיביא למנחה, לכך כתיב נפש. וכדכתיב נמי בשכר שכיר (דברים כד,טו): "כי עני הוא, ואליו הוא נושא את נפשו." מה שאין כן בעשיר: מביא מן המוכן בידו בלי טורח.

ולכך תני במתניתין "אחד המרבה ואחד הממעיט וכו'", ולא הווה ליה למיתני אלא לומר לך, הממעיט הוא כמרבה ובלבד וכולי, אלא משום דיש פנים לכאן ולכאן: יש פנים לומר דנדבת העשיר יותר רצויה מפני שהיא מרובה, ויש פנים לומר דנדבת העני יותר רצויה, אף על פי שהוא מועט מפני שקשה עליו יותר משל עשיר. לכך אמר "אחד המרבה ואחד הממעיט וכו'": ששניהם שקולים, כלומר אין נדבת העשיר יותר רצויה מחמת טרחו כדסלקא דעתא, אלא אחד זה ואחד זה שקולים הם ובלבד וכו'.

לכך טענת העניים טענה מעליתא (טובה) היא, שקשה עליהם המעט שנותנים, כמרובה שנותנים העשירים. וכדאיתא נמי פרק ה ד ברכות לג, ב, במאמר דרבי חנינא: "'הכל בידי שמים וכו'': משל לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול, ויש לו - דומה עליו ככלי קטן; קטן, ואין לו - דומה עליו ככלי גדול."

ואף על פי שהרא"ש בתשובותיו, כלל ז, סימן ג, כתב, וזה לשונו: "כל דבר שגובין לפי הממון והולכין אחר רוב הממון. ולא ייתכן שרוב הנפשות שנותנים מיעוט המס יגזרו חרם על העשירים כפי דעתם." עכ"ל. הובא בהג"ה, ש"ע מטור ח"מ בסימן קסג, סעיף ג הא כבר פירש יפה הרב בסמ"ע התם, שלא כתב הרא"ש כך, "אלא שאין העניים הרוב יכולים לגזור על העשירים שלא מדעתם, אבל לא שהעשירים נחשבים כרוב לגזור על רוב הקהל וכולי". הרי כתב בהדיא, שאין העשירים יכולים לגזור על רוב הקהל העניים, כמו שאין רוב העניים יכולים לגזור על העשירים המועטים. יעוין שם. והיינו משום ששקולין הן הנך תרי רובא: רוב הנפשות ורוב הממון. ולכך הוקבע המנהג ברוב הקהילות ממדינה זו שלא מיקרי רוב בקבלות, הרב וחזן ושמש, אם לא שיהא בהסכמה אחת, מרוב בנין ומרוב מניין, והיינו רוב מניין הם רוב נפשות, ורוב בנין הם רוב ממון. מפני שהנך תרי רוב שקולים הם, ליזל בתר רוב הנפשות - הא עשירים הם כנגדם שהם רוב הממון, ליזל בתר העשירים, שהם רוב הממון - הא העניים הם כנגדם, שהם רוב הנפשות. לכך צריך תרווייהו: רוב הממון ורוב הנפשות.

ומנהג זה מנהג כשר הוא, בנוי על יסוד ועיקר תשובת הרא"ש ז"ל, כמו שכתבתי בתשובת בסימן א. אבל מה שרוצים הנכבדים לדחות העניים, שהם רוב, לגמרי מן ההסכמה, הא ודאי לאו שפיר דמי, דהמעט שנותנים העניים שקול לכל אחד ואחד כרוב שנותן העשיר, וכמו שביארנו למעלה.

ומה שרוצים לדחות אותם מפני שהם אינן בני תורה, הא נמי לאו שפיר דמי, וראיה מהא דאיתא בחגיגה פרק ג, דף כב, א: "מאן תנא דחייש לאיבה ר' יוסי היא דתניא וכו'. אמר רב פפא: כמאן מקבלינן האידנא סהדותא מעם הארץ. כמאן כר' יוסי. וטעמא דרבי יוסי כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו." הרי מבואר, שאפילו עדות מקבלין מעם הארץ מפני חשש איבה, כשיראו שמרחיקין אותם, יבנו במה לעצמם. ומכל שכן בנידון דנן, אם ירחיקו את עם הארץ כל כך שלא לצרף אותם כלל אל הסכמת הקהל, ודאי שיהיה להם איבה ויבנו במה לעצמם, ויהיו פורשים מן הציבור, ומתוך כך ירבו מחלוקות בישראל, חס ושלום. לכן ודאי לאו שפיר דמי למיעבד כך.

ומה שרוצים להביא ראיה מן שאר קהילות גדולות שנוהגין כן, הא לאו מילתא הוא, אין מביאין ראיה ממקום למקום נהרא ונהרא פשטיה. ואולי באותן קהילות הוקבע המנהג כך על פי הסכמת כל פורעי המס, שנתרצו בכך מפני דרכי השלום. אבל קהל שרוצים לחדש להם מנהג לפי דעתם, לאו שפיר דמי. דאם כן, אין לדבר סוף: היום יאמרו כך, והיום כך, ויתרבה חס ושלום מחלוקת בישראל. והדרך היותר ישר הוא בעניינים כאלו לעשות הכל על פי חכם מורה צדק, אשר יתווך השלום בין הקהל ויעשה תיקון הגון ברצון כולם, וכל העם על מקומו יבוא בשלום.

מושגים

חבר: בתקופת המשנה והתלמוד היה "חבר" אדם שהשתייך לקבוצה של אנשים שקיבלו על עצמם לדקדק בשמירת מצוות. עיקר ההקפדה שלהם הייתה בדיני הפרשת תרומות ומעשרות ובשמירה על דיני טומאה וטהרה גם באכילת פירות חולין. מי שלא הקפיד בעניינים אלו כונה "עם הארץ". למעשה היו כל תלמידי החכמים גם חברים. אך היו גם חברים שהיו מפשוטי העם. בדורות מאוחרים יותר נעשה הכינוי "חבר" תואר כבוד לתלמיד חכם. חזור

במה: מקום מחוץ למקדש, ובו מזבח, והיו מקריבים עליו קרבנות. מדין תורה כאשר המקדש לא היה בנוי, מותר היה לכל אדם לבנות במה לעצמו או לקהילתו ולהקריב בה קרבנות. משנבנה המקדש, נאסרה ההקרבה בבמות, וכל העם היה חייב להקריב רק במקדש. ר' מנחם מנדל טוען, שחייבים לתת גם לעמי הארצות להשתתף בבחירות בקהילה, כי אם ישללו מהם זכות זו, הם יפרשו מהקהילה, ויקימו לעצמם "במה" משלהם, כלומר יקימו קהילה לעצמם. חזור

נההרא ונהרא פשטיה: "כל נהר מתפשט במקום שהוא רגיל שם, כלומר כל מקום הולך אחר מנהגו" (רש"י, חולין יח,ב). חזור

מקורות

1. ברכות לג, ב

ואמר רבי חנינא: הכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים; שנאמר: "ועתה, ישראל, מה ה' אלוקיך שואל מעמך, כי אם ליראה" (דברים י,יב). אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא?! והאמר רבי חנינא משום רבי שמעון בן יוחי: אין לו להקדוש ברוך הוא בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים, שנאמר: "יראת ה' היא אוצרו" (ישעיה לג,י)! אין, לגבי משה מילתא זוטרתא היא. דאמר רבי חנינא: משל לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול ויש לו - דומה עליו ככלי קטן; קטן, ואין לו - דומה עליו ככלי גדול.

ביאור

הכל בידי שמים: "כל הבא על האדם ביד הקדוש ברוך הוא; כגון ארוך, קצר, עני, עשיר, חכם, שוטה, לבן, שחור - הכל בידי שמים הוא. אבל צדיק ורשע אינו בא על ידי שמים; את זו מסר בידו של אדם, ונתן לפניו שתי דרכים, והוא יבחר לו יראת שמים" (רש"י).
אטו יראת שמים מילתא זוטרא היא: מקשים: וכי יראת שמים דבר קטן היא שהכתוב מתייחס אליה בקלות כזו, "כי אם ליראה"?
"יראת ה' היא אוצרו": הדבר היחיד שה' מחשיב אותו ואוצר אותו, הריהו יראת שמים בלבד.
אין, לגבי משה מילתא זוטרתא היא: ומשיבים: כן, לגבי משה דבר קטן הוא.
דומה עליו ככלי קטן: משום שהדבר נמצא כבר בידו. ולהפך, אפילו דבר קטן שמבקשים מאדם, אם הוא איננו ברשותו - נראה לו ככלי גדול. על כן, משה רבנו יכול היה לומר "מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה" כי בעיניו היה זה דבר קטן. חזור

2. שו"ת רבנו אשר (הרא"ש), כלל שביעי, סימן ג

ילמדנו: קהל שמטילין חרם, אם גם זה תלוי ברוב, אם המועטים יכולים למחות. ואם נלך בתר הרוב, אפילו אם הוא בדבר ממון, והעשירים הם המועטים. תשובה: קהל שמטילין חרם, אם הוא על עסקי ממון, הולכין אחר רוב הממון, כההיא דשיירא המהלכת במדבר ועמד עליה גייס לטרפה (ב"ק קטז,ב), דמחשבין לפי ממון. הכא נמי, כיוון שהחרם הוא לצורך ממון, הולכים אחר רוב ממון. ולא ייתכן שרוב נפשות הנותנים מיעוט המס יגזרו חרם על העשירים כפי דעתם. חזור

3. רמ"א, שו"ע חושן משפט, סימן קסג, סעיף ג

הג"ה: כל מה שגובין כפי הממון הולכין אחר רוב הממון, והעשירים, שהם מיעוט נפשות, הם חשובים רוב בעניין זה. חזור

4. "מאירת עיניים", שו"ע חושן משפט, סימן קסג, סעיף ג, ס"ק יג

"והעשירים שהם מיעוט נפשות וכו'": ע"ש בתשובת הרא"ש, שלא סתם לכתוב בהאי לישנא, אלא השיב על מה ששאלוהו: קהל שמטילין חרם, אם גם זה כרוב כשהמועטים באים למחות והן עשירים. והשיב: כיוון שהחרם הוא לצורך ממון, הולכין אחר רוב ממון, ולא ייתכן שרוב הנפשות שנותנין מיעוט המס, שהן יגזרו חרם על העשירים כפי דעתם. עכ"ל. ואיכא למימר, דלא כתב הרא"ש שהולכין אחר רוב הממון, אלא לעניין שאין רוב הקהל האחרים יכולין לגזור סתם שלא מדעתם. אבל לא כתב שהעשירים המועטין מחשבין כרוב לגזור חרם על רוב הקהל. וגם יש לומר, דסבירא ליה דחשובין כמחצה על מחצה וצריכין להתפשר יחד בעניינים כאלו. וצ"ע. חזור

5. חגיגה, כב, א

ומאן תנא דחייש לאיבה? רבי יוסי היא, דתניא: אמר רבי יוסי: מפני מה הכל נאמנין על טהרת יין ושמן כל ימות השנה? כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו, ושורף פרה אדומה לעצמו. אמר רב פפא: כמאן מקבלינן האידנא סהדותא מעם הארץ? כמאן - כרבי יוסי.

ביאור

ומאן תנא דחייש לאיבה: ומי הוא התנא שחושש לאיבה שתיווצר בין החברים לעמי הארצות?
אמר רבי יוסי: מפני מה הכל נאמנין על טהרת יין ושמן כל ימות השנה?: לקבל יין ושמן גם מעמי ארצות לקודשים, ואין בודקים אם אכן היין והשמן היו טהורים לקודש, כדי שלא לעשות פירוד בעם ישראל.
כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו, ושורף פרה אדומה לעצמו: שאם יבואו לגזור בקודשים, יבוא כל אדם לומר שמא זה של חברו אינו טהור דיו, ויגיעו עד לעשיית מקדש נפרד.
אמר רב פפא: כמאן מקבלינן האידנא סהדותא מעם הארץ: כדעת מי אנחנו מקבלים כעת, בימינו, עדות מעם הארץ, אף שיש חכמים החוששים שעם הארץ, כיוון שאינו מדקדק בהלכה, שמא אף אינו נאמן בדיבורו? חזור

צריך עיון

התורה שבעל פה מתחלקת לשני תחומים עיקריים: הלכה ואגדה. אף שרואים אותם כשני תחומים נפרדים, קיימת בכל זאת זיקת גומלין ביניהם. על הקשר בין הלכה לאגדה כתב השופט מנחם אלון בספרו "המשפט העברי", עמ' 86-84:

"כאמור, לא נכללו במושג 'הלכה' עניינים לא נורמאטיביים, ואלה כלולים במושג אגדה. אך קיימת זיקת גומלין מתמדת בין ההלכה והאגדה, דבר המוצא את ביטויו בדרכים שונות. חלק ניכר של האגדה מופיע לפנינו בדמות הפילוסופיה של ההלכה, כמסביר את טעמי ההלכה ונימוקיה. הנמקות אלה פזורות במרחבי האגדה התלמודית, הן הקשר לנורמות משפטיות מובהקות והן בענייני מצוות שבין אדם למקום. ולא זו בלבד, אלא שלעתים מזומנות הוסקו הלכות נורמאטיביות מעניינים שבתחום האגדה. זיקת גומלין זו קיימת לא רק בספרות התלמודית, שההלכה והאגדה משולבות בה גם מבחינה ספרותית - שבסוגיה אחת סמוך העיון האגדי לדיון ההלכתי - ומבחינות אחרות, אלא אף בספרות שאחר התלמוד, שיש בה התחמה ברורה יותר בין שני חלקים אלה בעולמה של התורה שבעל-פה. גם בתקופה זו מוסיפה האגדה למלא את תפקידה כהנמקה וכרקע לדינים שונים שבמשפט העברי, ופעם בפעם מסתייעים פוסקים ומשיבים בהכרעותיהם המשפטיות ובמעשים שמתחום האגדה."

אחת הדוגמאות שמנחם אלון מביא כדי להראות את הקשר בין הלכה לאגדה היא התשובה של ר' מנחם מנדל, ועל תשובה זו כותב השופט מנחם אלון (שם, עמ' 89-88):

"המקורות שעליהם מבסס ר' מנחם מנדל קרוכמל את עקרון השוויון בין קולו של העני לקולו של העשיר הם כל כולם מעולם האגדה. אין צריך לומר, שדברי אגדה ומחשבה יפים אלה בדבר מאמצי העני וטרחתו, ששווים הם לתרומתו הכספית הגדולה של העשיר, לא נאמרו לעניין הבעיה הקונקרטית שעמדה בפני בעל 'צמח צדק', היינו ערך קולו של העני והעשיר בניהול ענייני הקהילה. אך ר' מנחם מנדל קרוכמל ראה בדברי אגדה אלה את עולמה הפילוסופי של ההלכה, ומתוך כך ראה בהם את סברתו הוא בבעיה המשפטית שעמדה בפניו, ועל פיהם הכריע את הדין."