הצלת נפשות בספק סכנה
והיבטים הלכתיים בסוגיית "לא תעמוד על דם רעך"

הרב שלום אופן

עטורי כהנים, גליון 86, ניסן תשנ"ב


תוכן המאמר:

1. גדר מצוות "לא תעמוד על דם רעך"
2. ראיות מהתלמוד הבבלי בחיוב להציל בספק סכנה
3. שיטת התלמוד ירושלמי
4. ניתוח שיטות הרמב"ם והשו"ע
5. שיטות בראשונים
    א. שיטת השאילתות
    ב. איסור והיתר
    ג. רדב"ז
6. פוסקים אחרונים
    א. ויען אברהם
    ב. הנציב מוולוזין
    ג. אגרות משה
    ד. חוות יאיר
    ה. סכום שיטות האחרונים
7. הצלת אדם חשוב
8. הסתכנות להצלת פצוע במלחמה
9. האם מחויב אדם להציל חבר הנמצא רק בספק סכנה?
10. הסתכנות להצלת כלל ישראל - שיטת הרב קוק .
11. האם על האדם לסבול צער כדי להציל חבירו?
12. מה דינו של רופא ביחס למחלה מדבקת?
13. האם רשאי עני להסתכן לצורך פרנסתו?
14. האם הניצול מחוייב להחזיר הוצאות למציל?
15. האם יש חיוב להציל גם במקרה שייגרם למציל בזיון?

תקציר: הגדרים ההלכתיים של מצוות "לא תעמוד על דם רעך". מתי חובה להציל אדם אחר
ומתי צריך להמנע.

מילות מפתח: הסתכנות, ספק הצלת נפשות


גדר מצוות "לא תעמוד על דם רעך"
מצוות הצלת נפש הזולת מסכנה ודאית מקורה בחיוב "לא תעמוד על דם רעך". כך אומרת הגמ' בסנהדרין ע"ג,
"גופא מניין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או ליסטין באין עליו שהוא חייב להצילו, ת"ל "לא תעמוד על דם רעך", שואלת הגמ' "והא מהכא נפקא? מהתם נפקא: - אבידת גופו מניין ת"ל והשבותו לו", ומיישבת הגמ' "אי מהתם הוה אמינא ה"מ בנפשיה אבל מיטרח ומיגר אגור אימא לא קמ"ל".

כך גם פוסק הרמב"ם להלכה בהל' רוצח ושמירת הנפש פרק א' הל' י"ד,
"כל היכול להציל ולא הציל עובר על לא תעמוד על דם רעך. וכן הרואה את חבירו טובע בים או ליסטים באים עליו או חיה רעה באה עליו ויכול הוא בעצמו או ישכור אחרים להצילו ולא הציל, או ששמע גויים או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנין לו פח ולא גילה אוזן חבירו והודיעו, או שידע בגוי או באנס שהוא קובל על חבירו ויכול לפייסו בגלל חבירו ולהסיר מה שבליבו ולא פייסו וכל כיוצא בדברים אלה. העושה אותם עובר על לא תעמוד על דם רעך".

בהלכה ט"ז פוסק הרמב"ם:
"אע"פ שאין לוקין על לאוין אלו מפני שאין מעשה בהן - חמורים הם. שכל המאבד נפש אחת מישראל כאילו איבד כל העולם כולו וכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים כל העולם כולו".

אולם דין זה מדבר בהצלת הזולת כאשר אין נשקפת כל סכנה למציל. מה יהיה הדין כאשר המציל יכנס למצב של ספק סכנה?


דין זה לא מופיע מפורש ברמב"ם ובשו"ע.

ראיות מן הבבלי לחיוב להציל בספק סכנה
"התורה תמימה" על הפסוק "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא יט) אומר:
"ואפשר להביא קצת ראיה שמחוייב בזה להכניס עצמו בספק סכנה מאגדה דברכות ל"ג מעשה בערוד שהיה מזיק את הבריות, באו והודיעו לר' חנינא בן דוסא, אמר להם הראו לי את חורו, נתן עקבו על פי החור, יצא ונשכו ומת הערוד. והקשה מהרש"א שם איך הכניס רחב"ד עצמו במקום סכנה? ונשאר בקושיא. והנה בפ"ג דתענית כ"ד ב' ובכ"מ באגדות אמרו על רחב"ד שהיה מלומד בנסים נמצא דלפני רחב"ד היה העמידה על חורו של הערוד ספק סכנה, ולפני אחרים היה הערוד ודאי סכנה. והרי מבואר דמחוייב אדם להכניס עצמו לספק סכנה כדי להציל חברו מודאי סכנה. ופשוט דלא שייך בזה אין למדין מן האגדות אחרי שזה מעשה שהיה".

אך נלע"ד שלא ניתן להסיק משם מסקנות הלכתיות. ואם רחב"ד היה מלומד בנסים אולי לדידיה לא הוי אפילו ספק סכנה.

הגמ' בכתובות ס"א: מספרת על רב אשי אשר לקח באצבעו מן האוכל שעמדו להגיש למלך ע"מ להאכיל את מר זוטרא אשר התאווה למאכל. פירש שם בשיטה מקובצת "דפרחה ביה רוח צרעת במר זוטרא מרוב תאוה ומסרתי עצמי למיתה" עכ"ל. הרי סיכן את עצמו על מנת להציל את מר זוטרא!

אלא שאפשר לדחות שסמך עצמו שוודאי ייעשה לו נס. כדאמרו לו מ"ט סמכת אניסא? עוד אפשר לומר שלא היתה כ"כ סכנה לרב אשי, משום שהיה מקורב למלכות, כדאיתא בגיטין דף נ"ט, - מימות ר' ועד רב אשי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד.


מחלוקת ר' יוסי וחכמים בסוגיא זו בנדרים
הגמ' בנדרים דף פ' ע"ב מביאה תוספתא
"מעיין של בני העיר, חייהן וחיי אחרים חייהן קודמיו לחיי אחרים. בהמתם ובהמת אחרים, בהמתם קודמת לבהמת אחרים. כביסתן וכביסת אחרים כביסתן קודמת לכביסת אחרים. חיי אחרים וכביסתן - חיי אחרים קודמים לכביסתן. רבי יוסי אומר כביסתן קודמת לחיי אחרים"

מבאר הר"ן את שיטת רבי יוסי. מדוע יש עדיפות לכביסה בני העיר שמהעיין נמצא אצלם על פני חיי עיר אחרת, "דסבירא ליה לר' יוסי דבמניעת כביסה איכא צערא טובא חיי נפש הוא". שהרי הגמ' מביאה אח"כ בשם שמואל שמניעת כיבוס בגדים מביאה לידי שגעון ותמהון לב.

נחלקו המפרשים בפירוש המחלוקת בין ר' יוסי וחכמים. לגבי שורש מחלוקתם, האם המחלוקת היא בשאלה האם על בני העיר להכניס עצמם לספק סכנה בכדי להציל את בני העיר האחרת? ובזה דעת רבי יוסי, שאסור להם להכניס עצמם לסכנה, ודעת רבנן שמותר. כך מבין את מחלוקתם בעל "התפארת ישראל", ומוכיח שקיי"ל כר' יוסי אף מחבריו, ומשום כך הרי"ף והרמב"ם והטור לא פסקו כהירושלמי, שהרי מכאן מוכח שחייך קודמין לחיי חברך.

אולם לדעת מפרשים אחרים שורש מחלוקתם הוא אחר, שהמציאות היא שגם בני העיר האחרת יכולים להסתפק ממעיין אחר לשתייתם ע"י טורח, ובזה מחלוקת ר' יוסי ורבנן. אולם ברור שאם שניים מהלכים בדרך וביד אחד מהם מים לכביסה, ולשתיה עבור האחד, ואם לא יכבס שניהם יגיעו לישוב, כאן גם רבי יוסי יודה שישתו שניהם ולא יכבס (ס' יחוסי תנאים ואמוראים).

כך גם מבין את מחלוקתם בעל המנחת חנוך במצוה רצ"ו וז"ל: "...א"כ מצד הסברא א"צ להכניס עצמו אפילו בספק סכנה עבור חברו אע"פ שחברו הוא בסכנה ודאי, כיון שהוא לא יעבור כלל רק על "לא תעמוד על דם רעך". א"כ כל המצוות נדחין אפילו מפני ספק סכנה מחמת "וחי בהם". ובנדרים פ' ואלו נדרים מבואר שם פלוגתא, דרבי יוסי סובר אפילו כביסתו וחיי חברו כביסתו קודמת מחמת צערא דגופא טובא, וחכמים פליגי דחיי חברו עדיף מצערו. אבל להכניס עצמו בספק סכנה נראה דאינו צריך".

ראיתי ב"קומץ המנחה" בהשמטות של בעל המנחת חנוך שהוסיף: "במצוה רצ"ו כתבתי שאין סברא כלל להכניס עצמו בספק סכנה עבור חברו שהוא בודאי סכנה. אח"ז הראה לי תלמידי מפורש בשו"ת רדב"ז ח"ש סי' תרכ"ה כתב כן בפרוש. וכתב מי שעושה כן הרי זה חסיד שוטה דאינו מחוייב כלל ע"ש והנאני שכוונתי לדעתו. אך מכל מקום צ"ע על הרדב"ז שלא הביא הירושלמי אשר הובא בכמה מקומות, דמפורש לפי עדותו דמחוייב להכניס את עצמו בספק סכנה בשביל חברו שהוא בסכנה ודאית, וצריכים אנו לקבל באימה דברי הירושלמי וצ"ע".

על כל פנים כיון שהסוגיא איננה חד משמעית וניתנת להבנה בכמה אופנים, לא ניתן להסיק ממנה מסקנות חותכות בענינינו.


שיטת הירושלמי
בירושלמי (תרומות פרק ח' הל' ד') נאמר:
"רבי אימי איתצד בסיפסיפה [ניצוד במקום שיש בו סכנה גדולה] אמר ר' יונתן יכרך המת בסדינו [התייאש למעשה מהצלתו ואמר שלא נותר אלא להכין תכריכין]. אמר ר' שמעון בן לקיש עד דאנא קמיל אנא מתקטיל אנא איזיל" [רשב"ל לא התיאש אלא אמר או שאהרג או שאהרוג אחרים ואצילו]
הירושלמי מסיים שאכן הצליח להצילו.

רוב הפרשנים לומדים פשט בסוגיא זו, שיש חיוב להכניס עצמו לספק סכנה. אולם כפי שנראה להלן הפוסק הראשון והעיקרי שדן בשאלה זו לא הזכיר את דברי הירושלמי [וב"קומץ המנחה" תמה על הרדב"ז, ומסכם שצריכים אנו לקבל את דברי הירושלמי באימה וצ"ע]. אך ה"אור שמח" טוען לעומתו "מהירושלמי גופיה אינו מוכח למעיין היטב בו".

ניתוח שיטות הרמב"ם והשו"ע
הכסף משנה על הרמב"ם הל' רוצח פ"א הלכה י"ד, כותב על דברי הרמב"ם "וכתב הרא"ש והניצול חייב לפרוע למציל מה שהוציא, דאין אדם חייב להציל נפש חברו בממונו היכא דאית ליה ממון לניצול. וכתב הגהות מימוניות (דפ' קושטא) עבר על לא תעמוד וכו' בירושלמי מסיק אפילו להכניס עצמו בספק סכנה חייב עכ"ל", ומבאר הכס"מ "ונראה שהטעם מפני שהלה ודאי והוא ספק".

אולם בשו"ע תכ"ו הביא בדיוק את לשון הרמב"ם ולא התייחס בב"י לדין זה, וגם לא הרמ"א. ומבאר בספר מאירת עינים שהסבה להשמטת דין זה, "כיון שהפוסקים הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור לא הביאוהו בפסקיהו משום הכי השמיטוהו ג"כ".

אולם ב"פתחי תשובה" חו"מ תכ"ו הביא בשם הספר "אגודת אזוב", שהסיבה שהפוסקים לא הביאו דברי הירושלמי בזה, משום דס"ל דתלמוד דידן פליג על הירושלמי בהא. כדברי הרדב"ז ח"ג סי' תרכ"ז שכתב כן בפשיטות דספיקא דידיה עדיף מודאי דחבריה. מסכם בספר "אגודת אזוב" "אולם צריך לשקול הענין היטב אם יש בו ספק סכנה ולא לדקדק ביותר. כאותה שאמרו ס"פ אלו מציאות דף ל"ג, גבי שלך קודם לכל אדם, שכל המדקדק בעצמו כך סופו בא לידי כך וכ"ה בשו"ע סי' רס"ד ע"ש".

הב"ח דייק מלשון הטור אשר הביא את לשון הרמב"ם לאחר שהביא את לשון הברייתא. לשון הרמב"ם הוא "ויכול להצילו". לפי לשון הברייתא ניתן לדקדק, שאף בספק סכנה אדם מחוייב להציל, אפילו לא בטוח שיוכל להציל. הרמב"ם חולק וסובר שהחיוב רק ביכול להציל בלי להסתכן.

נמצא שהכס"מ סובר שהרמב"ם נוקט כהירושלמי (אם כי לא הביא דבריו בשו"ע). ואילו הסמ"ע, אגודת אזוב, הרדב"ז, או"ה, שו"ע הרב והב"ח סוברים שהרמב"ם חולק על הירושלמי.

בשו"ע או"ח סי' שכ"ט ס"ח נאמר
"הרואה ספינה שיש בה ישראל המטורפת בים וכן נהר שוטף וכן יחיד הנרדף מפני עכו"ם, מצוה על כל אדם לחלל עליהם שבת כדי להצילם".

וכותב הבאר היטב בשם האו"ה,
"ומ"מ אם יש לו סכנה אין לו לסכן גופו מאחר שהיא חוץ לסכנה אף שראה במיתת חבירו".
אך מהשו"ע אין ראייה מהי שיטתו.

בשו"ע הרב הל' נזקי גוף ונפש ס"ז כתב
"ואפילו ספק סכנה י"א שצריך להציל את חבירו ממיתה ודאית [הגהות מיימוניות] ויש חוששין בזה [סמ"ע בסי' תכ"ו] וספק נפשות להקל"

בס" שכ"ט ע"ח כותב שו"ע הרב
"...ומ"מ אם יש סכנה אין לו לסכן עצמו כדי להציל את חבירו מאחר שהוא חוץ מן הסכנה ואף שראה במיתת חבירו. ואעפ"י שהוא ספק וחברו ודאי מ"מ הרי נאמר וחי בהם ולא שיבוא לידי ספק מיתה ע"י שיקיים מה שנאמר "לא תעמוד על דם רעך".

הרמב"ם בהל' רוצח פרק ז' הלכה ח' כותב
"הגולה אינו יוצא מעיר מקלטו לעולם ואפילו לדבר מצוה או לעדות בין עדות ממון בין עדות נפשות. ואפילו להציל נפש בעדותו או להציל מיד העובד כוכבים או מיד הנהר או מיד הדליקה ומן המפולת. ואפילו כל ישראל צריכין לתשועתו כיואב בן צרויה אינו יוצא משם לעולם עד מות הכהן הגדול, ואם יצא התיר עצמו למיתה כמו שביארנו".

כתב ב"אור שמח" על הרמב"ם הנ"ל "הוסיף רבינו טעם למה אינו יוצא, הלא פיקוח נפש דוחה כל מצוות שבתורה, ומכל שכן פיקוח נפש דכל ישראל. רק כנגד הטבע אין לנו להוסיף אחרי מצות יוצר הטבע, חוקר כליות ולב הוא אמר כי אם יחם לבב הגואל להרגו אין לו משפט מוות. תו אין יכולים ב"ד להמיתו. וכיון שהותר דמו לגואל הדם אין לו להכניס עצמו בספק סכנה עבור הצלת חבירו מסכנה ודאית. כן נראה. ומוכח מזה דלא כהגמ"י בשם הירושלמי דתרומות, שהובא בכס"מ פ"א, דחייב להכניס עצמו בספק סכנה, ומירושלמי גופיה אינו מוכח למעיין היטב בו".

ובהל' רוצח פ"ד מוכח שהרמב"ם פוסק שבדיני נפשות לא אזלינן בתר אומדנא.

נמצא, לשיטת ה"אור שמח" שדעת הרמב"ם מפורשת שאין לאדם להכניס עצמו לספק סכנה ע"מ להציל חבירו מסכנה ודאית.

לעומת הבנת ה"אור שמח" בדברי הרמב"ם התקשה בעל תפארת ישראל בפירושו למשנה במסכת מכות פרק ב' בועז אות ב' מדוע אסור לגואל הדם לצאת ע"מ להציל את כל ישראל, אם האסור מצד מצוות עשה שיש לו לשבת בעיר מקלט, זו ודאי נדחית מפני פקו"נ של כלל ישראל, ואם מצד החשש שגואל הדם יהרגנו הוא כותב "וכי אינו מחויב להכניס א"ע לספק סכנה כדי להציל כל ישראל? וכי אסור לישראל לסגור הדלת בעד גואל הדם עד שיציל הלה כל ישראל? וצ"ע".

רואים מכאן שלשיטתו יהיה מותר לאדם להכניס עצמו לספק סכנה עבור הצלת כלל ישראל, ועיין לקמן סעיף כ"ט ניתוח שיטתו של הרב קוק בנידון.

לעומתו כותב "החשק שלמה" על משנה זו במכות, כי החידוש במשנה הוא שאפילו שיוצא להצלת נפשות אין יציאה זו משחררת אותו לעולם, אלא עליו לחזור מיד. לכן מדוייק במשנה וברמב"ם הלשון שאינו יוצא מעיר מקלטו לעולם".


שיטות הראשונים

שיטת השאילתות
הגמ' במסכת נידה ס"א, מספרת על "הנהו בני גלילא דנפק עלייהו קלא דקטול נפשא, אתו לקמי דרבי טרפון. אמרו ליה ליטמרינן מר אמר להו היכי נעביד, אי לא אטמרינכו חזו יתייכו אטמרינכו הא אמור רבנן האי לישנא בישא אע"ג דלקבולי לא מבעי מיחש ליה מיבעי, זילו אתון טמרו נפשייכו.

מפרש רש"י שם - "מיחש ליה מיבעי - ושמא הרגתם ואסור להציל אתכם". התוספות מביא במקום את השאילתות דרב אחאי (סוף פ' שלח סי' קכ"ט) המפרש "שמא הרגתם ואם אטמין אתכם חייבתם ראשי למלך, והיינו מיחש מיבעי ליה למיחש שיש לחוש ללשון הרע להאמינו לגבי זה שיזהר שלא יבואו לו הפסד ולא לאחרים".

כלומר לפי פירוש "השאילתות", רבי טרפון לא רצה להכניס את עצמו לספק סכנה ע"מ
להצילם מסכנה ודאית, ואילו לפירוש רש"י אין למקרה שמביאה הגמ' קשר לעניינינו. הרא"ש דחה את פירוש רש"י כלשונו "ותימה הוא לפרש בו. וכי אם יצא קול על אדם שחטא, בשביל קול בעלמא יהא אסור להציל נפשו?"

שיטת בעל האיסור והיתר ואליהו רבה
אליהו רבה סי' שכ"ט ס"ק ח' על דברי השו"ע. הרואה ספינה המטורפת בים וכן נהר שוטף וכן יחיד הנרדף מפני כותים מצוה על כל אדם לחלל עליהם שבת כדי להצילם, כותב
"מיהו אם בודאי היה ג"כ הוא מסוכן עמו אין לו לסכן גופו מאחר שהוא חוץ מן הסכנה כדרשינן וחי אחיך עמך. ולא מצינו חילוק בין סכנה למיתה ודאית (או"ח נ"ט), וזה סותר לכאורה למ"ש הסמ"ע בסי' תכ"ו דצריך להכניס עצמו בספק סכנה וסייעתה לש"ע שם".

איסור והיתר סי' ל"ח כתב
"וכן הרואה חבירו טובע בנהר או חיה רעה או ליסטין באין עליו ויכול להצילו ואינו מציל, נחשב כאילו הרגו ביד, ועל זה נאמר "לא תעמוד על דם רעך", ואפילו בנפשו של רודף. ומיהו אם בודאי היה ג"כ הוא מסוכן עמו, אין לו לסכן גופו מאחר שהוא חוץ מן הסכנה אע"פ שרואה במיתת חבירו כדדרשינן וחי אחיך עמך. ולא מצינו חילוק בין סכנה למיתה ודאית".

בספר "זר זהב" כותב עליו
"משמע מלשון זה דס"ל דאינו מחויב להכניס עצמו גם בספק סכנה כדי להציל חבירו ממיתה ודאית".

שיטות הרדב"ז
דעת הרדב"ז בתשובה אלף תקפ"ב ללשונות הרמב"ם, מבאר הרדב"ז את שיטת הרמב"ם. ואומר שלשון הרמב"ם בהל' רוצח "כל היכול להציל ולא הציל עובר על לא תעמוד על דם רעך וכו', איירי במי שיכול להציל להדיא בלא שיסתכן המציל כלל, כגון שהיה ישן תחת כותל רעוע שהיה יכול להעירו משנתו ולא העירו, או כגון שיודע לו עדות להצילו עבר על לא תעמוד על דם רעך. ולא זו בלבד אלא אפילו יש בו קצת ספק סכנה, כגון: ראה אותו טובע בים או ליסטים באים עליו או חיה רעה שיש בכל אלו ספק סכנה אפ"ה חייב להציל, ואפילו שלא היה יכול להציל בגופו לא נפטר בשביל כך אלא חייב להציל בממונו". בהמשך דבריו כותב "והוי יודע שיש בכלל לאו זה שלא יעמוד על הפסד ממון חבירו, אלא שאינו חייב להכניס עצמו לספק סכנה בשביל ממונו. אבל להציל נפש חבירו או שלא יבוא על הערוה אפילו במקום דאיכא ספק סכנה - חייב להציל. והכי איתא בירושלמי ומ"מ אם הספק נוטה אל הודאי אינו חייב למסור עצמו להציל חבירו, ואפילו בספק מוכרע אינו חייב למסור נפשו דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי, דילמא דמא דידיה סומק טפי, אבל אם הספק אינו מוכרע אלא נוטה אל ההצלה והוא לא הסתכן ולא הציל עבר על לא תעמוד על דם רעך".

בתשובה אחרת בשו"ת הרדב"ז ח"ג אלף נ"ב (תרכ"ז), דן בשאלה אם אמר השלטון לישראל הנה לי לקצץ אבר אחד שאינך מת ממנו או אמית ישראל חבירך. ותשובתו, באבר שאין בו שום סכנת חיים אינו מחוייב למסור עצמו על הצלתו. אע"ג דחייב להצילו בממונו אבל לא בסכנת אבריו, אבל מידת חסידות יש ואשרי חלקו של מי שיוכל לעמוד בזה. אבל אם יש ספק סכנת נפשות הרי זה חסיד שוטה דספיקא דידיה עדיף מוודאי דחבריה.

דברי הרדב"ז אשר לכאורה סותרים זה את זה, צריך לומר שדברי הרדב"ז בתשובה מדובר כנראה על המכניס עצמו לספק שקול ע"מ להציל חבירו מוודאי סכנה, אז המציל נחשב לחסיד שוטה, משא"כ כאשר "הספק אינו מוכרע אלא נוטה אל ההצלה" חובה להציל ומי שאינו מציל עובר על איסור "לא תעמוד על דם רעך".

סעד לדברי הרדב"ז מוצא ה"אור שמח" מהגמ' סנהדרין דף מ"ד, בעדים שהעידו שקר, ונגמר דין הנידון למיתה על ידם, ואח"כ העדים חזרו בהם והודו ששיקרו. אומרת הגמ' וכששמעו חכמים בדבר אמרו להחזירו א"א כו', דקא הדר בהו. וברש"י שם "והיה להן לומר לעדים שיקוצו את ידיהם, ועדים שנקטע ידו קודם מיתה אחר שנגמר הדין פטור. וכדאמר שמואל דבעי לקיים בו יד העדים תהיה בו בראשונה וכו'. מכאן אומר "האור שמח" שאינו מחויב לקטוע ידו להציל פלוני, אף דע"י עדות שקר נהרג בחינם, אולם בספר אגרות משה (י' סי' קע"ד) דחה את ראייתו בסברות מכריעות.

כבר הבאנו את דברי ספר אגודת אזוב בהשמטות על דברי רדב"ז אלו, "דאולם צריך לשקול הענין היטב אם יש בו ספק סכנה ולא לדקדק ביותר כאותה שאמרו סו"פ אלו מציאות דף ל"ג, ובחו"מ ר"ס רס"ד ס"א דכל המדקדק תמיד כך סופו בא לידי כך".

אבל המנחת חינוך בקומץ המנחה מעיר על דברי רדב"ז אלה שלא הביא הירושלמי הנ"ל שמפורש שמחוייב וכו', וצריכים אנו לקבל את דברי הירושלמי באימה וצ"ע.

המשך המאמר