זאת תורת ההסדר

הרב ד"ר אהרן ליכטנשטיין

- ה מ ש ך -



יב. ההתמודדות עם טיעוני הבקורת

1. שוללי ערך המדינה
ברור שטיעונים אלה מעוררים מכלול סבוך של נושאים הלכתיים, מוסריים והשקפתיים אשר לגביהם יש לי כמובן דעות מסוימות. אך כרגע אין ברצוני להתנצח. אלו עניינים אשר ביחס אליהם בני תורה רציניים ואמיתיים יכולים לנהל מחלוקת לשם שמים מתוך כבוד הדדי, ואין לי, חס ושלום, מגמה לזלזל בשוללים את עמדותיי. אני רק רוצה לקבוע כי עבור השואף להיות תלמיד חכם בארץ כיום, מסלול ההסדר הוא לא פחות רצוי ולגיטימי מאשר כל נתיב אחר. לדעתי, הוא הרבה מעבר לזה; אך ודאי לא פחות.

נוכל להדגיש את הנקודה אם נעיף מבט קצר לעבר המקורות העיקריים המצוטטים בהתמדה על ידי שוללי ההסדר. כמובן, המתנגדים לו מפני שאינם מכירים בערך המדינה מצד אחד, וסבורים, מצד שני, כי פירוקה לא יסכן את תושביה, אינם צריכים לשוטט למצוא הוכחות. לאור הנחותיהם, הם יכולים להסתמך על שפע מקורות המבליטים ערך תלמוד תורה ומתריעים נגד בזבוז זמן למען מטרות שוליות. אך אני מאד מקווה כי, בין מבקרינו, דעה זו היא נחלת מיעוט קטן ואולי אף זעום; ואני מעדיף להתייחס לעמדת המכירים בערך המדינה - וממילא, בערך צבאה - ואשר למולם ניצבת שאלת השירות הצבאי כדוגמת הכרעה קשה ולעתים אף כאובה בין ערכים סותרים. במידה רבה - ואני, בכל אופן, איני רואה בזה שמץ פסול - הענקת עדיפות נובעת, בסופו של דבר, ממידת החשיבות המיוחסת למישורים שונים, היות וזו המכתיבה את הנכונות לקבלת סיכונים למיניהם; ובמקרה דנן, כפי שכבר הערתי, זו פונקציה של שאלה הרבה יותר מקיפה: יחס תלמוד תורה לשאר תחומי החיים. אף על פי כן, חלק משמעותי של הדיון בסוגייתנו מתמקד, ובצדק, במקורות מחייבים ומוסמכים - אשר, לגבי עמדה זו, צריכים כמובן להיות כאלה שאינם עוסקים בשבח תלמוד תורה גרידא, אלא מתייחסים לבעיית התנגשות חובות וערכים במישרין; וברצוני לדון בקיצור בחשובים שבהם.

2. רבנן לא צריכי נטירותא
רובם דברי מחשבה ואגדה, אך מקור אחד הלכתי צרוף, ובו רצוי לפתוח. הגמרא בבבא בתרא (ז,ב) מוסרת:
"רבי יהודה נשיאה רמא דשורא אדרבנן (רש"י - הטיל יציאת חומת העיר על החכמים כמו על שאר בני אדם). אמר ליה ריש לקיש: רבנן לא צריכי נטירותא, דכתיב אספרם מחול ירבון. אספרם למאן וכו', אלא הכי קאמר: אספרם למעשיהם של צדיקים מחול ירבון. וקל וחומר, ומה חול שמועט מגין על הים, מעשיהם של צדיקים שהם מרובים לא כל שכן שמגינים עליהם. כי אתא לקמיה דרבי יוחנן, אמר ליה: מאי טעמא לא תימה ליה מהא, אני חומה ושדי כמגדלות. אני חומה - זו תורה, ושדי כמגדלות - אלו תלמידי חכמים".

בהמשך, הגמרא מרחיבה את הדיבור על פטור תלמידי חכמים ממסים מסוימים, ואף מצטטת פסוקים שונים - מן התורה, מן הנביאים ומן הכתובים - כמקור לדבר. ובכן, בוקע ועולה הטיעון, הוא הדין בשירות צבאי; היות ורבנן לא צריכי נטירותא הם פטורים מלשרת ועליהם להתמסר אך ורק לתורה.

ניתן היה אולי להגיב, שטיעון כזה מעורר בעייה מוסרית חמורה למדי. האם יכול מי שכל חייו אינם מונחים על ידי רמה כזו של אמונה וביטחון לדרוש פטור על רקע זה? היתכן שאדם ידאג לעתידו הכלכלי - בניגוד מוחלט לדברי רבי אליעזר הגדול (סוטה מח,ב) כי "כל מי שיש לו פת בסלו, ואומר מה אוכל למחר - אינו אלא מקטני אמנה" - ועם זאת לא יתגייס מפני ששלומו בטוח בלאו הכי? היעלה על הדעת שציבור, אשר רבים מבניו התאמצו לעזוב את הארץ בעבר כשמלחמה נראתה באופק, יטען שהנותרים בציון פטורים מלהילחם על סמך לא צריכי נטירותא?

זכורני שהתפעלתי פעם מכנותו של ר"מ באחת הישיבות אשר סח לי לפי תומו שהוא העתיק דירתו משכונה בה רוב הבנים שירתו בצה"ל לאחרת בה רובם נמנעו, בגין הכרתו כי אף שהיה משוכנע מבחינה אידיאולוגית שהוא פטור גיוס, הוא ידע שחסר לו עומק האמונה היכול להצדיק פטורו. אי לכך, הוא התבייש מכדי להישאר בסביבתו הקודמת - מה עוד שבניו התקרבו לגיל הצבא. יתכן שמעטים היו מגיבים כמותו, אך המצב כשלעצמו אינו חריג; ועבור רבים, בכל אופן, פטור המבוסס על הגמרא בבבא בתרא הוא בעייתי למדי.


ברם, אין צורך לפתח כיוון מחשבה זה, שכן ההקבלה לשירות צבאי היא מפוקפקת ביותר. מבחינה הלכתית צרופה התשלום עבור החומה המוזכר בסוגיא אינו קשור עם מצוה כל שהיא. הוא כרוך בחובה להשתתף בהוצאות צבוריות מהן אדם מפיק תועלת *10. נקודה זו מתחוורת כשמלה מתוך הקשר הדברים, שכן ההיטל מופיע במשנה הפותחת: "כופין אותו לבנות בית שער ודלת לחצר" (רש"י - "להיות שומר הפתח יושב שם בצל ומרחיק את בני רשות הרבים מלהציץ בחצר"), ושני התשלומים מוזכרים ברמב"ם בהלכות שכנים; והיא משתקפת בעובדה שהתשלומים מתחלקים לפי מידת התועלת, כמבואר בסוגיא ובראשונים על אתר. ממילא, ברור שמי שאינו נהנה במישרין כלל פטור לגמרי. דיירים ללא רכב אינם משתתפים דרך כלל בהוצאות אחזקת מגרש החניה, ומי שאין לו טלוויזיה אינו תורם לרכישת אנטנה מרכזית. אך המצב שונה לחלוטין כשמדובר על חובה שכל כולה מעורה דווקא באחריות כלפי אחרים כאחרים. האם יהא מי שמעלה על דעתו כי חיוב היחיד להשתתף במלחמת מצווה הגנתית - ל"עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם", כלשון הרמב"ם (פ"ה מהלכות מלכים הלכה א') - נעוצה אך ורק בעובדה שאף הוא, כרגע או פוטנציאלית, בסכנה? במסגרת מוסר אגואיסטי של אסכולות מנדביל או אדם סמיט, אולי. אך מנקודת מבט תורנית, אין לאפשרות זו שחר - מה עוד, כשאנו משכילים להבין כי חובת השירות הצבאי מושרשת בחיוב הכללי של גמילות חסדים ולא רק במצות מלחמה 11.

ובכן, הגמרא בבבא בתרא אינה מספקת נימוק כל שהוא לפטור מוחלט ומקיף משירות צבאי עבור תלמידי חכמים. הם אמנם אינם זקוקים לשמירה, אך אחרים פחות משוריינים; וחובתם להיחלץ להגנת נזקקים עומדת בעינה 12.

3. כשבט לוי שהובדל מדרכי העולם
מקור שני הזוכה לתפוצה רבה הוא סיום ספר זרעים ב"משנה תורה" להרמב"ם. לקראת סיום, הרמב"ם משרטט את אופיו הרוחני של שבט לוי כהסבר להפקעתו מנחלה וביזה, ואחר כך מותח את היריעה:
"ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו? מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר 'יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל'. לפיכך הובדלו מדרכי העולם: לא עורכים מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן. אלא הם חיל השם, שנאמר 'ברך ה' חילו'. והוא ברוך הוא זוכה להם, שנאמר 'אני חלקך ונחלתך'. ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו הא-להים, ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו, כמו שזכה לכהנים ללוים. הרי דוד עליו השלום אומר: 'ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי'" (הלכות שמיטה ויובל פי"ג הלכה יב-יג).

לכאורה, שורות אלו אמנם מאשרות פטורו המוחלט של בן תורה משירות צבאי. אך לאמיתו של דבר, זיקתן לענייננו היא, לכל היותר, קלושה. במישור אחד, הרי מתעורר קושי בולט: כיצד מתיישבים דברים אלה עם תולדות הרמב"ם עצמו ועם פסקו החריף - המופיע בניסוחים שונים בכמה מקומות (הל' ת"ת פ"ג ה"י; פיהמ"ש אבות ד,ה) - כי "כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חלל את השם ובזה את התורה וכבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא".

אך גם אם נצטמצם להלכה שלפנינו, ניווכח כי מעמדה כמקור חלק ומוסמך לפטור הוא די מפוקפק. ראשית, להנחת היסוד אין, לפי מיטב ידיעתי, מקור בחז"ל 13. אדרבה, היא נוגדת את פשטות המשנה בסוטה (מד,ב) המחייבת יציאה למלחמת מצוה בפסקנות מקיפה:
"במה דברים אמורים במלחמות הרשות, אבל במלחמות מצוה הכל יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה".

כמו כן, כפי שכבר ציינו כמה אחרונים, אם נבין שאמנם לדעת הרמב"ם אין לכל שבט לוי שיח ושיג עם מלחמה, הרי שניתן להקשות עליה מגמרא מפורשת בקידושין (כא,ב) הדנה בהיתר כהן ביפת תואר *14. שנית, קשה להאמין שפיסקה זו אמנם קולעת למיוחס לה. אילו התכוון הרמב"ם לקבוע פטור מוחלט לבני לוי ובני תורה, האם היה מנסחו ומציגו בצורה ובהקשר שלפנינו? לאור משמעתו המיוחדת וחרדתו לסדר, האם לא היה משלבו ב"הלכות מלכים ומלחמותיהם" יחד עם שאר דיני מלחמה, במקום להסניפו כמפטיר לספר זרעים?

מסתבר שלפנינו נקודת מוסר והתעוררות, המקבילה לסיומי כמה ספרים ב"משנה תורה", הראויה, כמובן למשקלה המלא בתור שכזו - סוף סוף, חזי מאן חתים עלה - אף שאין להגדירה כפסק הלכה מובהק. הקטע מגולל הערכה מרהיבה וססגונית של אישיות נשגבה, אך אינו מכתיב כיצד עליה ועל אחרים לפעול. והבה נשאל את עצמנו בכנות: האם בן תורה ירא שמים היה סומך על משענה כזו כדי לפטור עצמו מציצית או שופר?

אך גם אם טיעון זה יידחה מכל וכל, אין לדברי הרמב"ם זיקה לבעיית ההסדר כיום. שכן יש לציין כי ייעוד הלוי אינו מפקיעו מכל שירות צבאי. הרמב"ם רק פוטרו מלערוך מלחמה "כשאר ישראל" 15; ולכל היותר, על כל שלוחותיה ומרכיביה. אך אין לפטור זה זיקה לחובת לוי ללחום או למנוע מלחמה הגנתית המאיימת על קיום קהילתו ועמיתיו. כלום פטור הוא מערך רוחני מהצלת נפשות? במידה וחובת מלחמה כזו מעורה בחיוב גמילות חסדים, ברור שהיא רובצת על כל אחד ואחד. גם עולמו של בן תורה עומד על שלשה דברים. אמנם אין להציע כי כל בני הישיבות יפרשו מתורה ויפנו לקרדיולוגיה. אך קיים הבדל ברור בין הימנעות ממשימת הצלה מיומנת ומצומצמת, אשר בכל מקרה תישאר נחלת בודדים, לבין התעלמות ממאמץ כולל; ובכל אופן, בהסדר לא מדובר, חס ושלום, בהפניית עורף לתלמוד תורה אלא באיזונו והשלמתו.

ולבסוף, גם אם נניח שמדברי הרמב"ם משתמע בפסקנות שקיים פטור ברור ומקיף *16, משמעותם המעשית עדיין די מוגבלת. טרם ביררנו מי זכאי לו. בן לוי מוגדר על פי סדר יוחסין מגובש; אך בן תורה המושווה אליו מוגדר על פי מכלול תכונות רוחניות, ועבורן קבע הרמב"ם רמה גבוהה ביותר. הוא מצייר תמונה אידיאלית של אדם המשוחרר לחלוטין מכל שאפתנות אישית וכל שמץ של לגרמיה; המרחף אי שם בין זירות שמים וארץ; המתעלה מחישובי זמן ומקום ומידבק בזירת הנצח מאחר ו"נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו האלקים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם". לאיזה חלק של הקהילה התורנית - וקל וחומר, של כל קהילה אחרת - תיאור נשגב זה תואם? לשני אחוזים? לחמשה?
האם יוכל אדם המנהל מו"מ על תנאי עבודה - אולי אף על נדוניא או "קעסט" - להסתכל בראי ולהצהיר לעצמו שאל לו להתגייס מפני שהוא "נתקדש קדש קדשים" במובן הרמב"ם?
האם אברך עם אפילו שמץ קל של גאווה או תשומת לב לכבוד יכול לטעון שהוא "פרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם"? למנוע כל אי הבנה, ברצוני להבהיר כי, בתחום הסבירות, אין לי טענות נגד שאיפה כלכלית או חולשה טבעית כשלעצמה; וודאי שאין לי כל כוונה להפליג בדרישות מוסריות ומתוך כך להפנות בביקורת בלתי מוצדקת דווקא כלפי בני ישיבות. אך האמת והיושר מחייבים כי הטוען לפטור ייחודי מחיובים כלליים על יסוד קדושה יתירה, יבחן את זכאותו על פי אמות מידה מתאימות.

4. אנגרייא בתלמידי חכמים
לשני מקורות נוספים ניתן להתייחס ביתר קיצור. האחד לכאורה מותח ביקורת על אברהם אבינו על ששלח את תלמידיו להילחם:
"אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים? מפני שעשה אנגרייא בתלמידי חכמים, שנאמר וירק את חניכיו ילידי ביתו" (נדרים לב,א).

השלכות מאמר זה נראות ברורות יותר, אך גם לו אין משקל מכריע. ראשית, בהמשך הסוגיא, כבמקומות אחרים, מצוטטים הסברים תחליפיים לעונשו של אברהם אבינו. שנית, במדרש בבראשית על אתר 17 מובאים כמה מאמרי תנאים ואמוראים המביעים הערכה ברורה להרקת החניכים. שלישית, ביקורת ר' אלעזר מצומצמת לגיוס כפייתי, על הכרסום בכבוד האדם הכרוך בו. המונח "אנגריא" 18 מתייחס דרך כלל לעבודה כפויה או לתפיסת נכסים, ללא קשר הכרחי לצבא. הסבר מקביל לעונש אסא -
"דרוש רבא: מפני מה נענש אסא? מפני שעשה אנגריא בתלמידי חכמים, שנאמר והמלך אסא השמיע את כל יהודה אין נקי" (סוטה י,א)
- מתייחס לכפייה לעבודת בניה אזרחית. ובמקביל, לא השירות הצבאי כשלעצמו הוא מטרת ביקורת ר' אלעזר אלא ההשפלה שבשירות כפוי.

ובכן, לכל היותר, גמרא זו משמשת יסוד להתנגדות לגיוס בני תורה על ידי מערכת הביטחון. אין היא מספקת שום הצדקה לכך שהם, מצידם, אינם מתנדבים.

5. אילמלא דוד, לא עשה יואב מלחמה
לבסוף, יש לבחון מקור יותר מפורש, אף הוא קובע קשר סיבתי:
"דאמר רבי אבא בר כהנא: אילמלא דוד לא עשה יואב מלחמה, ואילמלא יואב לא עסק דוד בתורה, דכתיב: ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו, ויואב בן צרויה על הצבא. מה טעם דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו, משום דיואב על הצבא. ומה טעם יואב על הצבא, משום דדוד עושה משפט וצדקה לכל עמו" (סנהדרין מט,א).

במאמר זה אמנם משתמע ביתר בירור שיש מקום לחלוקת תפקידים וממילא לפטור בני תורה משירות צבאי על רקע התמחותם הרוחנית. אך גם ביחס אליו - וליישומו למצבנו - יש להעיר כמה הערות. ראשית, דברי רבי אבא בר כהנא מצוטטים תוך כדי ציון שהם חולקים על דברי רב יהודה אמר רב והתפיסה השלטת בסוגיא שם. שנית, המלחמות, להן התמסר יואב ונעדר מהן דוד, המפורטות בפרק בשמואל, לא היו מלחמות הגנה. שלישית, אם כבר רוצים לבנות על הפסוק והמאמר הזה, יש לשים לב שהעיסוק בתורה המוזכר אינו מצטמצם ללימוד כשלעצמו אלא כולל - אולי אף כמרכיב המרכזי - יישום תורה על ידי עיצוב חברה על אדני משפט וצדקה. המסקנה המתבקשת, אם כך, תחייב פעילות הרבה מעבר לכתלי בית המדרש. אך מעבר לכל, מאמר זה חסר תועלת לחוג שוללי ההסדר בימינו מפאת גיבורו. אם אמנם מבקרינו רוצים להציב את דוד, הלמדן-משורר-לוחם-מצביא- עבד ה' הגבור והרגיש שחז"ל תיארו לעומק בהקשרים רבים, כאב-טיפוס לבן התורה הישראלי בן זמננו, אין לי סיבה להתפלמס עמם.


יג. "ישיבת הסדר" - נורמה; "ישיבה צרופה" - חריג

אין, אם כן, מנדט הלכתי, מוסרי, או מחשבתי לפטור מקיף והחלטי משירות צבאי עבור בני תורה. אך גם לאחר עקירת הטיעונים הקטיגוריים האלה ודחיית יסודם הסמכותי, אנחנו עדיין נצבים בפני הקושי המעשי של שקילת צרכים מנוגדים, של יצירת איזון, במישור האישי ובעיקר הציבורי, בין הרוחני לבין הגשמי (אם כי הצלת נפשות היא כמובן הרבה יותר מאשר אינטרס גשמי), ושל הערכת הסיכונים הכרוכים בלחץ למען האחד על חשבון השני. ועלינו להתמודד עמם תוך כדי התייחסות להשקפה ומציאות כאחת, כשעלינו לברר לא רק אם ההסדר רצוי, ערכית והשקפתית, אלא אם הוא מעשי. גם הדבק בו מבחינה השקפתית עלול להגיע למסקנה שלא אכשר דרא, והדבר פשוט אינו בר ביצוע בנסיבותינו; ואסור לנו לנופף סיסמאות על שילוב ספרא וסייפא וכדומה תוך כדי התעלמות מן המתרחש בשטח והתוצאות המעשיות, על כל היבטיהן, של אימוץ ההסדר או שלילתו.

במישור זה, של עיצוב וניסוח מעשי של מדיניות ציבורית ולא של הצהרה עקרונית על זכאות לפטורי גברא, יש בהחלט מקום לחילוקי דעות - ויתכן, אף לפתרונות מגוונים. אך גם אם נדגול בפלורליזם כזה, עלינו לבדוק בקפדנות את הרכב מערכת החינוך הישיבתית. אני מעריך במלואה את תרומת הישיבות הרגילות (ללא הסדר) לחיינו הרוחניים; אני יודע שהן כוללות יחידים המשרתים את עמם היטב בהתמסרותם הבלעדית לתורה - וזאת לא מפני, כפי שכמה מלגלגים, שבלאו הכי הם היו חיילים גרועים, אלא מפאת הפוטנציאל הרוחני הגלום בהם; ועד כמה שהייתי רוצה לראות את מרבית תלמידיהן משנים דרכם מתוך שיכנוע אישי, אין לי כל שאיפה לעודד חקיקה שתחתור לעוקרן או להופכן בכח לישיבות הסדר. אני גם מודע לכך שחלק מן הטיעונים שהעליתי נגד פטור גמור עלולים להיות מופנים על ידי אחרים נגד קיצור השירות המבצעי; ושכפי שאני מצדיקו על יסוד כורח רוחני, כך ניתן אולי להצדיק גם את הפטור המלא מאותה סיבה. ברם, אני משוכנע שלפחות, היחס הנוכחי בין ישיבות המאמצות את ההסדר לבין שולליו הוא מעוות לחלוטין. ההסדר, נתפס ומבוצע לא כהלכה אלא כתגובה נועזת לדילמה קשה, צריך להיות הכלל ולא החריג. הוא הכיוון אשר, לאור בדיקת הנושא לעומקו, מנהיגות תורנית צריכה לעודד - כנורמה, לא כסטייה.


יד. מודעות עולם התורה לצרכים הצבאיים

כל הערכה, גם כשהיא נעשית על ידי עולם התורה, חייבת להיות מושתתת על מודעות, מלאה ככל האפשר, להיבטים והצרכים הצבאיים. נקודה זו אינה תמיד זוכה לתשומת לב מספקת - אם מפאת חוסר ידע ואם מפני שלעתים היא נדחקת מתודעתנו. ראש ישיבה שאינו מתמצה בשריון יכול להצהיר בשלוה ששלש מאות בחורים חייבים ללמוד בבית מדרש, ללא יציאה לצבא, אף כשהוא מודה שרוב רובם יתרמו מעט מאוד למנהיגות הציבור, מפני שנוכחות כולם מקדמת יצירת אקלים נוח יותר לטפוח קומץ שהוא מקווה שאמנם ישיג גדלות. אך בעיני המבין משמעות שבעים צוותי טנקים, תוספת זו עלולה (רק עלולה; אין הדבר הכרחי) להצטייר כמותרות עבור מדינה הנאבקת בתנאינו 19.
מסופר על אחד מגדולי הדור הקודם שבעיצומה של המחלוקת אודות גיוס בנות לפני כשלשים שנה נוכח בחתונה בירושלים סמוך לגבול דאז. פתאום נשמעו יריות, והוא זינק תחת שולחן והתחיל לזעוק בהתרגשות: "רבונו של עולם, אני רוצה עדיין לחיות! יש עדין הרבה תורה שאני רוצה ללמוד ולחדש!" לשמע הדברים, ניגש אליו משקיף בוטה ושאל: "נו, רבי, וואס זאגט איהר איצטער וועגען גיוס בנות (נו, רבי, מה אתה אומר כעת על גיוס בנות)?" והוא שתק.
אינני מצטט את הסיפור מפני שאני דוגל בגיוס בנות - בתנאינו הנוכחים, אני מתנגד לו בתוקף - וודאי לא כדי להכפיש זכרו של גדול אמיתי. אני מצטטו כדי לציין כי במרחק מסוים אדם עלול לשכוח את האמת הפשוטה כי נשמה יהודית צריכה לשכון בגוף יהודי.


טו. אנו, אנשי ישיבות ההסדר (סיכום)

אך האמת המנקרת הזאת אינה מרפה ממנו, והערכתה מרכזית להבנת מוסד המיועד להשלים בין הדרישות המתנגשות של רוחניות וביטחון, תלמוד תורה וגמילות חסדים, התפתחות אישית ושירות ציבורי. הדילמה הנוכחית הבוקעת ועולה מדרישות אלו איננה פרי ברירתנו. אך את התגובה עלינו, בגבולות מסוימים, לבחור; וכתגובה, ישיבות ההסדר משקפות בזעיר אנפין את המורכבות שבמצבנו הכללי: עם בעל יד פשוטה ואגרוף קמוץ, השואף לשלום ומתאמן למלחמה. בטווח הנראה לעין, אלה פני הדברים; ואם כי מעמדנו כיום אולי מזהיר יותר מבעבר, אנחנו רחוקים מלהיות שלווים וחס לנו מלהיות שאננים.

ובכן, במסגרת "תחנתי וחובותיה" (כביטויו של פ.ה. ברדלי), ההסדר הנו, עבור בני תורה, צו השעה. מי ייתן והקב"ה יחננו בתחנה טובה יותר. ברם, לעת עתה, על מנת שלא תיגרע, עלינו לחשל את רוחנו ומשמרתנו כאחד. רוויי חזון אך מקדמי סכנה, אנו, אנשי ישיבות ההסדר, מתפללים עבור התבונה והאומץ להתמודד עם אתגרי השעה. מודעים הן למחיר שאנו משלמים והן לערך תמורתו, אנו נגשים לעבודתנו באחריות וענווה; ומונעים על ידי דביקות בתורה ומסירות לכנסת ישראל, אנו מתאמצים לבצעה מתוך מבט רוחני והיסטורי מקיף.

בעמדו בדמעות על פיסגת הר הזיתים, כשהמראה העגום של "כל המקודש מחברו חרב יותר מחברו" 20 משתרע לנגד עיניו, מה היה הרמב"ן נותן לעמוד בראש ישיבת הסדר?

הערות:



* מאמר זה הוא תרגום, בשינויים קלים, מאמר שהופיע ב- tradition אשתקד.
1. השאלה הכללית של מוסר התמחות רוחנית על פי החלטה אישית, המתבטאת בהתמקדות בחובות מסויימות והזנחת אחרות, טעונה דיון נרחב כשלעצמה. דוגמת בן עזאי שגרס כי "כל מי שאינו עוסק בפריה ורביה... כאילו שופך דמים וממעט הדמות" ואף על פי כן נשאר רווק בהסבירו, "ומה אעשה שנפשי חשקה בתורה, אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים" (יבמות סג,ב). כמו כן מוכרים דברי חז"ל בנוגע לחלוקת יששכר וזבולון. אך כאמור, הנושא טעון ליבון.
2. אמנם משהתגייס בחור לצבא הוא עלול להירתם, תיאוריטית, למלחמה שאינה הגנתית, אולי אפילו למלחמת הרשות; ואם תתפתח מציאות כזאת, יש מקום לבדוק את כל הנושא מחדש לאור מציאות משתנה. אך יש לצפות ולקוות - ולא רק בגלל בעיית ביטול תורה - שבטווח הנראה לעין פעילות מערכת הביטחון תהיה הגנתית באורח מובהק.
3. רמב"ם פי"א הל' גזלה ואבדה הלכה כ', על פי הסוגיא ב"מ לא,א.
4. עיין סנהדרין עג,א.
5. מועד קטן ט,ב. ועיין רמב"ם פ"ג מהלכות תלמוד תורה הלכה ד'. המדובר במצוות המחייבות הגשמת משימה אף שאינן מוטלות על יחיד מסויים. אשר למצוות שהן בבחינת חובת גברא, ברור שאדם חייב להפסיק לימודו כדי לקיימן ואין כאן שיקול של הפנייתן לאחרים.
6. שאלת הגדרת "אפשר לעשותה" - במיוחד, האם מצב בו אני בעקיפין כופה אחרים לבצע פעולה אחת על ידי התמסרותי לאחרת מוגדר כך - נוגע גם לעימות אחר. עיין קדושין לב,א, שם קבעה הגמרא אמת מידה כמעט זהה: "אם אפשר למצוה ליעשות על ידי אחרים", כהנחייה לגבי הכרעה בין כיבוד אב ואם לבין עשיית מצוה אחרת. אך יתכן שההגדרה שונה בשני התחומים, ואכמ"ל.
7. זכורני שלפני שנים, עוד טרם היה לי קשר עם ישיבת הסדר, דנתי בנקודה זו עם מו"ר הרה"ג יצחק הוטנר זצ"ל (אשר לאחר מכן, שלל את ההסדר עבור ישיבה שייסד בארץ, אך מסיבות אחרות, מפני שהוא חשש מפני פגיעה קשה מדי בלימוד). הוא ממש לגלג: "להתקלקל! אדם יכול להתקלקל ביושבו בקיוסק!" אך הוא הרגיש שחוש הצניעות אמנם נפגע.
8. כמובן, אין המודה בדחיית הרמב"ן במפורש. אך הפער בין זוית ראייתו לבין זו של הרבה פרשנים של הדורות האחרונים - בעיקר, ביחס למימד האנושי שבספר בראשית, והאיזון בין נימה ריאליסטית לבין אידיאליזציה - הוא די רחב.
9. עיין גם נתיבות עולם למהר"ל, "נתיב גמילות חסדים", פ"ב.
10*. ועי' בחי' חת"ס לב"ב ז,ב ד"ה מנדה בלו והלך שבחומות העיר שנועדו להגנה ממלחמת מלכויות גם ת"ח חייבים. - הע' עורך (א.ד.)
11. אמנם יש מקום לשאול למה באמת לא נכללו אף תשלומים עבור חומת העיר בגמילות חסדים; ויש להתייחס לנקודה זו על רקע דיון יותר כללי בשאלה על מי לשלם, וכמה, עבור שירותים ציבוריים, הנהנה או החברה כולה. אך בכל אופן, אין לטשטש את הכרעת ההלכה במקרה זה, וברור שאין להקיש ממצב בו הדיירים כנראה מסוגלים לשלם עבור התיקון, למצב אחר שבו, מפאת עצם קיום צבא, הם זקוקים לאחרים. ונראה לי פשוט שאם תושבי עיר יהיו עניים ולא יוכלו לשלם עבור החומה, שאחרים באמת יהיו חייבים לסייעם מדין גמילות חסדים - אלא שאז כמובן לא ישלמו לפי המפתח הנקבע בסוגיא, ואז תלמידי חכמים גם כן יתחייבו.
12. ישנה, כמובן, הלכה שניה שבאמת פוטרת תלמידי חכמים מלשלם מסים וארנונות גם עבור שירותים ומיתקנים מהם הם מפיקים תועלת; עיין ב"ב ח,א וברמב"ם פ"ו מהלכות תלמוד תורה הלכה י'. אך פטור זה רק מונע את הקהילה מלהטיל עליהם. הוא אינו מתייחס לחיוב אפשרי הרובץ עליהם מצד עצמם לבצע משימות נחוצות. ולא עוד אלא שמשמע מן הסוגיא ומן הרמב"ם - אשר קבע את הפטור הכללי ממסים בהלכות תלמוד תורה, ואף על פי כן ראה צורך לציין בנפרד את הפטור מהוצאות לביטחון בהלכות שכנים (פ"ו הל' ו') בליווי ההסבר: "שאין תלמידי-חכמים צריכין שמירה, שהתורה שומרתן" - שאין הפטור הכללי כולל הוצאות לביטחון. כנראה, שלו רבנן היו זקוקים לנטירותא, הם היו אף נאלצים לשלם עבורו, למרות פטורם הכללי. והרי מצינו שאין תלמידי חכמים פטורים מלהשתתף בנטל עניינים חיוניים ממש - כגון "תקון הדרכים והרחובות" לדעת הרמב"ם שם; אספקת מים, לפי רש"י (ב"ב ח,א ד"ה "לכריא פתיא"); או כללית, "דבר שצריך לחיי האדם", כדברי המחבר (יו"ד סימן רמ"ג ס"ב). ומכאן שאף ביטחון אינו כלול בפטור המקיף, שכן הוא נחוץ "לחיי האדם". ויש להוסיף כי כל פטור הבנוי על הסוגיא בבבא בתרא תלוי כמובן בהגדרת תלמיד חכם - נושא המתעורר בכמה הקשרים. עיין ביחס לשאלתנו, בכתר- אפרים לרב כתריאל פ' טכורש עמ' קעב-קעד, והמקורות הרבים המצויינים על ידו. ויתכן שביחס להגדרה זו יש לחלק בין הפטור הכללי לבין זה של הוצאות בטחוניות. הראשון הוא פטור גברא, וסביר להניח שהוא תלוי ברמת האדם והישגיו. השני מעורה בדביקותו של אדם המוגן על ידי התורה בה הוא קשור; ולגבי זה, יתכן שמאמץ והתמסרות קובעים ומגדירים יותר מאשר הישגים.
13. ידידי, הרב ראובן אברמן שליט"א, הפנה תשומת לבי לדברי הספרי ביחס למלחמת מדין, בו נאמר, לפי גירסת הגר"א: "ומה ת"ל וימסרו וגו' י"ב אלף חלוצי צבא, להוציא שבטו של לוי" (פ' מטות פיסקא קנ"ז). אך הגירסא המקובלת היא, אדרבא, "להביא את שבטו של לוי". אך יתכן שגם לפיה יש כאן סימוכים לרמב"ם, שכן היה צורך בגזרת הכתוב מיוחדת להוציאם למלחמת מדין.
14*. בשאלה זו נגע המרדכי בגיטין בס"פ מי שאחזו, ונתבארו דבריו בברכי-יוסף אה"ע סי' ו. הדברים הובאו במאמר "המלחמה" של הרש"י זוין בספרו לאור ההלכה (עמ' כח). לפי הדברים האמורים שם הכהנים לא היו חייבים ללכת למלחמה, אלא שאם רצו להתנדב - רשאים. כמו"כ מבואר שאפשר שבגמרא מדובר על כהן משוח מלחמה שהיה במלחמה. ועי' עוד במאמרו של הרי"מ טיקוצינסקי, שחרור בני ישיבות מגיוס (התורה והמדינה ה-ו, עמ' מט-נ). לדבריו אפשר שמדובר בכהן שנשא אשה בעבירה, שאינו עובד במקדש (בבלי בכורות מה,ב ורמב"ם הל' ביאת מקדש ו,ט), וכנראה שאינו נפטר מעבודת הצבא. - הע' עורך (א.ד.)
15. אמנם יתכן שפשר הביטוי: "ואין עורכין מלחמה כשאר ישראל" איננו שהם עורכים אך בצורה אחרת, אלא שבניגוד לשאר ישראל הם אינם עורכים אותה כלל. אך גם אז המדובר רק בהפקעה ממלחמה כתופעה עצמאית, לא במעמדה כביטוי לגמילות חסדים.
16*. יהיה זה דבר תמוה ביותר להשוות תלמידי חכמים בכל דבר לבני שבט לוי, והרי שבט לוי אינו נוחל בארץ כדברי הרמב"ם בהלכה הקודמת - הלכה י"ב - וכי יעלה על דעת לומר שתלמידי חכמים אינם נוחלים בארץ?! וכי יהושע בן נון, כלב בן יפונה, עתניאל בן קנז וכדו' לא נחלו בארץ?! - הע' עורך (א.ד.)
17. עיין בראשית רבה מג,ב.
18. עיין ערוך השלם ואוצר לשון התלמוד, ערך "אנגריא".
19. כמובן, גם ההיפך נכון, ויש לדרוש מגורמי הצבא שיתאמצו להבין ולהעריך את ההיבט התורני - ולא תמיד הדבר נעשה, ולא על ידי כולם. אך אין זה פוטר את עולם התורה מללבן את הנושא לאשורו.
20. מתוך מכתבו המפורסם לבנו; בכתבי הרמב"ן, הוצ' הרב שעוועל, עמ' 368.

חזרה לתחילת המאמר