יהודה אליצור
ארץ פלשתים בנבואת צפניה

צפניה ב', ירמיהו מז

דברי חוג העיון בתנ"ך בבית נשיא המדינה
ירושלים, תשמ"א
לקמן נעמוד על פסוקים אחדים בנבואת צפניה:
ב, ד: "כי עזה עזובה תהיה ואשקלון לשממה. אשדד בצהרים יגרשוה ועקרון תעקר.
ה: הוי ישבי חבל הים גוי כרתים דבר ה' עליכם כנען ארץ פלשתים והבדתיך מאין יושב.
ו: והיתה חבל הים נוַת כרת רעים וגדרות צאן.
ז: והיה חבל לשארית בית יהודה עליהם ירעון. בבתי אשקלון בערב ירבצון כי יפקדם ה' אלהיהם ושב שביתם".
משלוש סיבות בחרתי בפסוקים המעטים האלה:
א. כאשר אנו מתייחדים עם זכרו של פרופ' גרינץ המנוח, שאחד החידושים הגדולים ביותר שלו נגע לפלשתים.
ב. בפסוקים אלה יש משום הוראת דרך מתודית לטיפול במקראות היסטוריים-גיאוגרפיים.
ג. הפסוקים האלה פתוחים אשנב לנבואת צפניה בכלל.

פסוקים אלה הושוו על-ידי מספר חוקרים, לאחרונה על-ידי פרופ' מלמט, לירמיה מ"ז המדבר גם הוא על חבל הים, "על היום הבא לשדוד את כל פלשתים... באה קרחה אל עזה נדמתה אשקלון" וגו' (פס' ד-ה). השוו את שתי הנבואות האלה כי יש שלוש נקודות מגע ביניהן:
א. התקופה: צפניה הוא בן דורו של ירמיהו. לפי רוב הדעות הוא ניבא בימי יאשיהו. הוא נולד בסביבות 660. הוא יכול היה אולי להיות מורהו של ירמיהו. על כל פנים, היה זה נביא שניבא לפני ירמיהו או בתקופתו, אבל קודם היות ירמיהו נביא.
ב. עניין ארץ פלשתים, חבל הים.
ג. שתי הנבואות האלה, המדברות על ארץ פלשתים, שמות משום מה דגש על אשקלון. ירמיהו מזכיר בין כל ערי פלשת את אשקלון פעמיים: "נדמתה אשקלון" (בפס' ה), ו"ה' צוה לה אל אשקלון ואל חוף הים שם יעדה" (בפס' ז). גם צפניה מזכיר את אשקלון פעמיים: בפסוק ד "ואשקלון לשממה", ובפסוק ז "בבתי אשקלון בערב ירבצון". כיוון שכך סברו מלמט (א' מלמט, "כרוניקה בבלית חדשה על מסעות נבוכדראצר ליהודה", ידיעות החברה לחקירת ארץ ישראל, כ (תשט"ו), עמ' 184). וחוקרים אחרים שהקבילו את שתי הנבואות האלה, ששתי הנבואות מתכוונות כנראה לכיבוש אשקלון ב- 604.

נראה לי שכאן יש נקודה מתודית חשובה. כשם שבדורות הקודמים היו החוקרים שמים לב לכל דבר פרט לצד ההיסטורי-גיאוגרפי, שהיה באמת נעלם מעיני רבים בימים ההם, כך בדור החדש עברו לקיצוניות שנייה, היינו כשאתה שומע שם מקום, חבל ארץ או תקופה, מיד אתה אומר: הדברים זהים, ואילו עצם משמעות הנבואה נשארת לפעמים בצל.

מה שחשוב מבחינה מתודית הוא, שנבואה המדברת על עניין היסטורי-גיאוגרפי, נכון שהצד ההיסטורי-גיאוגרפי טעון בירור - ובימינו אנחנו בני מזל שהדבר הזה ניתן על פי רוב - אבל אסור להתעלם מן העובדה שנבואה היא לא רק תעודה גיאוגרפית-היסטורית, היא גם נבואה, אתה צריך לדעת לְמה היא חותרת, מה המשמעות שלה.

כשאנחנו מעיינים בשתי הנבואות האלה, נמצא שפרק מז בירמיה הוא נבואת פורענות המכוונת לעם פלשתים, ובמיוחד לאשקלון. זוהי נבואה שניבאה לחורבן אשקלון. ובצדק טענו החוקרים שהיא מתכוונת כנראה לכיבוש אשקלון על-ידי נבוכדנאצר בשנת 604. זאת היא התגשמות הנבואה. מה שאין כאן בנבואת צפניה. אמנם כאן מדובר על ארץ פלשתים, על חבל הים, אבל אם אתה שואל את צפניה או את תלמידיו: למי בעצם התכוון הנביא? הרי ברור שעיקר כוונתו אינה לארץ פלשתים; העיקר פה הוא בפסוקים
"והייתה חבל הים נות כרת רעים וגדרות צאן. והיה חבל לשארית בית יהודה עליהם ירעון בבתי אשקלון בערב ירבצון כי יפקדם ה' אלהיהם ושב שביתם".
כלומר, אין זו נבואת פורענות לפלשתים, זוהי נבואת גאולה וישועה ליהודה. אבל כדי להמחיש ולהדגים את הגאולה ואת הישועה, אומר הנביא: אפילו ארץ פלשתים תיהפך לנאות רועים, ותהיה חבל לשארית בית יהודה.

מבחינת עצם הנבואה ומבחינת משמעותה יש לפנינו שני דברים שונים לגמרי. נבואת ירמיהו היא נבואת פורענות המכוונת לפלשתים, ואילו נבואת צפניה היא נבואת ישועה ליהודה. הפלשתים כאן רק דוגמה. ואשר לנקודת המגע שהזכרתי בין שתי הנבואות מזכירות את ארץ פלשתים, אינה מעידה על זהות שתי הנבואות.


נקודת המגע השלישית - שני הנביאים מזכירים את אשקלון פעמיים. מה שנוגע לירמיהו, הדבר מובן, כי עיקר הנבואה מכוונת לכיבוש אשקלון ולחורבנה. מה שנוגע לצפניה, הסיבה היא אחרת. דור אחד לפני צפניה נכתבה תעודה אשורית לפיה אומר סנחריב שהוא כבש את בית דגון, את יפו, את בני ברק ואת אזור. הוא כבש ארבע ערים אלו שהיו ערי צדקא מלך אשקלון. אם ארצו של צדקא מלך אשקלון הגיעה עד יפו, בית דגון ובני ברק, משמע שאשקלון הייתה המטרופולין, הגורם המרכזי בארץ פלשתים באותה התקופה. והואיל וצפניה נולד רק דור אחד אחרי המעשים שעליהם מדובר בתעודה הזאת, אפשר להבין שהוא מדגיש את אשקלון.

הנקודה השנייה שאמרתי: הנבואה הזאת פותחת אשנב לחזון צפניה. ציין כבר קויפמן (תולדות האמונה הישראלית, ג, ירושלים-תל אביב תש"ך, עמ' 350-349.), שאנחנו עומדים פה אחרי תקופת מנשה ואמון. ספרות הנבואה מגנה את תקופת מנשה ואמון בגלל רשעותו של מנשה, אבל ההיסטוריון דן בתקופה הזאת מבחינה אחרת. זוהי תקופה ארוכה מאוד. מנשה מלך שנים רבות. ושני המלכים האלה היו ואסאלים נאמנים בתכלית לאימפריה האשורית, פרט לאפיזודה אחת הנזכרת בדברי הימים. הייתה זו תקופה של שלווה יחסית. שלווה זו יצרה מספר תופעות, שהדאיגו את צפניה. הוא אומר בפרק א, ד-ו:
"ונטיתי ידי על יהודה ועל כל יושבי ירושלים לצבא השמים ואת המשתחוים הנשבעים לה' והנשבעים במלכם. ואת הנסגים מאחרי ה' ואשר לא בקשו את ה' ולא דרשהו".
לשיטתם של קויפמן לא הייתה אז עבודת אלילים ואין זה כך. פסוקים אלה מדברים סימנים של השפעה אשורית-מסופוטמית. בפסוקים ח ו-ט נאמר:
"והיה ביום זבח ה' ופקדתי על השרים ועל בני המלך ועל כל הלבשים מלבוש נכרי. ופקדתי על כל הדולג המפתן ביום ההוא הממלאים בית אדניהם חמס ומרמה".
הדברים נאמרים כפי הנראה בראשית ימיו של יאשיהו. טרם התחילה התשובה, שהמחקר קורא לה "הרפורמה", ועדיין השפעתה של תקופת מנשה ניכרת יפה. בסוף פסוק ט מתחיל תיאור התוצאה השנייה של אותה תקופת השלווה. כל האנשים האלה הנוהים אחרי חגי הנוכרים ואחרי האופנה המזרחית-קדמונית, הרווחת בקרב הנוכרים בימים ההם, ממלאים את בית אדוניהם חמס ומרמה. תקופת השגשוג של מנשה העלתה מעמד של אריסטוקרטים, שהיו לא רק נוהים אחרי האופנה ואחרי חגי הנוכרים, אלא גם סוחרים עשירים, כפי שנאמר בפסוק יא:
"הילילו ישבי המכתש כי נדמה כל עם כנען נכרתו כל נטילי כסף"
או בפסוק יח:
"גם כספם גם זהבם לא יוכל להצילם ביום עברת ה' ובאש קנאתו תאכל כל הארץ כי כלה אך נבהלה יעשה את כל ישבי הארץ".
מדובר כאן על מעמד של עשירים, אשר צברו את ממונם בדרכים נלוזות. הנביא מדבר על "חמס ומרמה". ובפרק ג, ג-ד הוא אומר:
"שריה בקרבה אריות שאגים שפטיה זאבי ערב לא גרמו לבקר. נביאיה פחזים אנשי בגדות כהניה חללו קדש חמסו תורה".
יש כאן שחיתות המלווה שאננות והתעשרות עם חיקוי של תרבות זרה ודרכי נכר.

למה מביאה ההתעשרות הזאת והחיים הקלים של שכבת המתעשרים, בעלי נטילי כסף, הממלאים בית אדניהם חמס ומרמה? בפרק א, יב נאמר:
"והיה בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות ופקדתי על האנשים הקפאים על שמריהם האמרים בלבבם לא ייטיב ה' ולא ירע".
כלומר, אדישות וציניות של עשירים, המסיקים מתולדות תקופת מנשה ש"לא ייטיב ה' ולא ירע", שיכול אדם ללכת בשרירות לבו כמנשה ולהצליח. ייתכן שלעניין זה מתכוון הנביא בביטוי אחד קשה, שכל הפרשנים התלבטו בו מאוד. בתחילת פרק ב הוא אומר: "התקוששו וקושו הגוי לא נכסף". אני משער שאותו ביטוי "הגוי לא נכסף" הוא נרדף לביטוי "לא ייטיב ה' ולא ירע". כלומר, אנשים חדלי אמונה שאינם נכספים ואינם שואפים למשהו נעלה מעסקיהם. הם סבורים שאין השגחה, הם קופאים על שמריהם, על נכסיהם ומעלליהם.

לא כל ישראל הוא כך, יש גם צד אחר. מהו? בפרק ב, ג נאמר:
"בקשו את ה' כל ענוי הארץ אשר משפטו פעלו בקשו צדק בקשו ענוה אולי תסתרו ביום אף ה'".
כלומר, לעומת אותם הדולגים על המפתן והאומרים ה' לא ייטיב ולא ירע, הגוי לא נכסף, יש גם טובים, ענוי הארץ, שיש להם ערכים של משפט וצדק. בפרק ג, יא מוסיף הנביא ואומר:
"ביום ההוא לא תבושי מכל עלילתיך אשר פשעת בי כי אז אסיר מקרבך עליזי גאותך ולא תוסִפי לגבהה עוד בהר קדשי".
"עליזי גאותך", כלומר אותם היהירים המתרברבים, חסרי הערכים, צוברי הנכסים, מחקי הגויים, את כל אלה יסיר ה' ולא תוספי לגבהה עוד". ובפסוקים יב, יג נאמר:
"והשארתי בקרבך עם עני ודל וחסו בשם ה'. שארית ישראל לא יעשו עַולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית כי המה ירעו ורבצו ואין מחריד".
זהו הניגוד. אותם ענוי הארץ, העניים שאינם צוברים נכסים, שאינם מחקים את הנוכרים, שאינם דולגים על המפתן, שאינם לובשים מלבוש נוכרים, הם אינם הגוי לא נכסף, אלא הגוי הנכסף, שיש לו אמונה.

קויפמן קורא לצפניה נביא "על-היסטורי", שאיננו מדבר על דברים ממשיים הנמצאים באופק ההיסטורי, כמו ירמיהו וישעיהו בחלקו הראשון.1 זוהי הנחה הנראית נכונה, אבל רק למחצה. למעשה, בחן צפניה את הדברים בעין פקוחה. יש לו ביקורת חדה דווקא על המציאות של זמנו.
נכון, ניבא לפורענות, שאינך יודע מתי תהיה, להתרחשות שאינך יודע מה טיבה. זהו פרץ של זעם נבואי שהוא, אכן, על-היסטורי. אבל התוכחת על תקופתו היא בהחלט היסטורית. הנבואה על ארץ פלשתים היא המסמלת זאת. ארץ פלשתים, ובמיוחד אשקלון, היא הדוגמה המובהקת של התרבות הרווחת בימים ההם. התרבות של "עליזי גאותי" ושל הצוברים נכסים, כסף וזהב, החיים חיים קלים, הנוהים אחרי האופנה. בתחילת בית שני אנחנו מרגישים זאת ביתר בהירות. מלאכי אומר:
"אמרתם שוא עבוד אלהים ומה בצע כי שמרונו משמרתו וכי הלכנו קדורנית מפני ה' צבאות, ועתה אנחנו מאשרים זדים גם נבנו עושי רשעה" (ג, יד).
הכוונה, אל נכון להבדל שבין שבי ציון בהרי יהודה לבין יושבי חבל הים ולחייהם הקלים והעליזים. כאשר יתוקן עיוות זה, מה יקרה? שתי מהפכות, שני מפנים. המפנה האחד יהיה שארץ פלשתים תיהפך לחבל לשארית בית יהודה.

אבל זה לא העיקר. העיקר הוא שאותה ארץ הפלשתים, של ערים עשירות, של הוללות, של שפע ושל שחיתות
"והיתה חבל הים נות כרת רעים וגדרות צאן. והיה חבל לשארית בית יהודה עליהם ירעון בבתי אשקלון בערב ירבצון כי יפקדם ה' אלהיהם ושב שביתם".

אותה ארץ פלשתים תהיה לנחה לרועים, איכרים, אנשי עמל ואנשי עבודה. אלה הם האנשים שהוא ניבא להם בפרק ג:
"והשארתי בקרבך עם עני ודל וחסו בשם ה'. שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב".
צפניה מעורה במציאות של תקופת מנשה ושלאחריה. הוא ראה את הפגמים והליקויים, תוצאת ההתעשרות, ההוללות, החיים ללא ערכים, של הגוי לא נכסף. הוא ניבא כי כאשר תגבר השפעת הטוב ויגבר משקלו של החלק הטוב של עם ישראל, של אותם ענוי ארץ, אז יתוקן המעוות, והתיקון הזה יהיה קשור עם חורבן ארץ פלשתים. ארץ זו, ארץ ההוללות והפחזות, תעבור ליהודה. ביהודה עצמה כוחם של אותם אנשי הצדק שלא ידברו כזב.