בענין המאמר "על הכותים בדברי התנאים"
אלול ת"ש
מאמרי על "הכותים בדברי התנאים" (מאסף יבנה ב') זכה לבקורת ארוכה מעטו של הרב ש"י זווין (הצופה כ"ד אלול ת"ש). דבריו של המבקר הנכבד מכוונים בעיקר כלפי גישתי אל התלמוד ונושא כליו, שאין בה משום "משמעת תלמודית". "ללימוד ניתנה תורה שבעל פה, ולא לבקורת" קובע הרב הנכבד, כמו כך מוצא הוא, כי מאמרי – במקומות מסוימים – "מרפרף בשטח העליון של הנידון ואינו תופס את תמציתו". רגיל הוא המבקר ביצירותיהם של מחברים הנושאים ונותנים בהלכה ויורדים לעומקא דדינא, מקשים ומפרקים לאור דברי כל הראשונים והאחרונים. ואולם אני לא לכך נתכוונתי. דברי הם מחקר היסטורי, שאינו רשאי לחרוג מן המסגרת הקבועה לו ואין לו אלא מקורותיו. דברי הגמרא והמפרשים העסיקוני, רק עד כמה, שהיו נחוצים לשם הבנת דברי התנאים כפשוטם ואילו ליבון התמצית ההלכתית וישוב דברי התלמוד סתם, אין להם מקום במאמר מעין זה. אל נכון העיר המבקר הנכבד בתחילת בדריו, כי מחקרי אינו נכנס בגדר "ספרות תלמודית במובן הרגיל". ממילא אין מקום לקובלנתו על פריקת עול "המשמעית התלמודית". הרב הנכבד סבור, כי רק במקרא יתכן "פשט לחוד והלכה לחוד" ואלו בתורה שבעל פה אין הוא מסכים לפשט עצמאי מסוג זה, אלא במקום שיש בו "סרך היסטוריה". אולם הוא בעצמו מזכיר את דברי התוספות יום טוב הידועים בנזיר ה'ה' וכדאי להביאם כאן בפירוש: אף על פי, שבגמרא לא פירשו כן, הואיל ולענין דינא לא נפקא מינה ולא מידי, הרשות נתונה לפרש, שאין אני רואה הפרש בין פירוש המשנה לפירוש המקרא וכו'. הרי למשנה הנזכרת* בנזיר בודאי אין שום זיקה להיסטוריה, עוסקת היא בנושא הלכי טהור, בענין שבדת ודין. קל וחומר למחקר היסטורי, שבודאי אין מכל דבריו שום נפקא מינה לדינא. וכדאי לציין: לא הרי מאמר מדעי, כהרי חידושי תורה ואפילו דרישות שהן מוצדקות כלפי חיבור תורני הלכי, לא תמיד כוחן יפה כלפי יצירה מדעית.
בקשר עם דברי על פירוש רש"י לכתובת כט. כותב היה המבקר בלשון זו: "המחלוקת בין רש"י והתוספות הטעיתו... מחברנו ראה... וחשב... ולא הבין" וכו'. כל ה"טעויות" ו"הראיות" וה"מחשבות" שהרב הנכבד מיחס לי בחריפותו, לא עלו על דעתי מעולם. המשנה (כתובות ג' א' ) אומרת: אלו נערות שיש להן קנס, הבא על הממזרת ועל הנתינה ועל הכותית. ומפרש הירושלמי (שם, כ"ז ע"א) "אתיא כמאן דאמר כותי כישראל לכל הדבר, ברם כמאן דאמר כותי כגוי לא בדא" (כי לגויה אין קנס; וכך נשארת שם המסקנה). ואילו רש"י מפרש (כתובות כ"ט ד"ה כותית) "קסבר גרי אריות הן". דברי רש"י סותרים אפוא את הפירוש הפשוט והנהיר של הירושלמי והריהם צריכים עיון רב. במאמרי (עמוד פ"ו) הזכרתי כי על הקושי הזה בדברי רש"י עמדו כבר התוספות, כמו כן רמזתי להסבר אחר בדברי רש"י ואכמ"ל.
כדי לסתור את דעתי מצטט הרב המבקר בתוך מרכאות קטע מדברי רש"י כביכול בקידושין ע"ה: וז"ל: "גרי אריות הן והרי הן כנכרים גמורים". לשון זו אינה ברש"י שם (מה שאומר שם רש"י באמת, ניתן להתפרש בדרכים שונות). להלן "מוכיח" הרב הנכבד, כי בגיטין י' החלפתי את דברי רבי אליעזר בן שמוע התנא בממרא של ר' אליעזר בן פדת האמורא. למותר להגיד כי במחילת כבודו, אין לדברים אלה שום יסוד, בדף פ"ח במאמרי מדובר על המחלוקת בגיטי נשים ובשחרורי עבדים כדלהלן: "רבן גמליאל מכשיר בהם אפילו שני עדים כותים ורבי אלעזר אינו מכשיר, אלא אם אחד מן העדים ישראל (ורק אחד כותי) וכו'. כל המעיין במראי המקומות שציינתי שם יווכח, כי אין כאן, אלא תמצית פשוטה של דברי המשנה ברוח פירוש הגמרא שם (ע"ש סע"א לעולם ר' אלעזר היא, כלומר ת"ק של המשנה היא ר' אלעזר בן שמוע ועי' בדברי רבא בע"ה שם) ואודה ולא אבוש, עדיין אינני מבין איזה "פלפול" דימה הרב המבקר למצוא במשפט הפשוט והבהיר הנ"ז ועל יסוד מה הסיק את מסקנתו המוזרה.
בין השאר מטפל מאמרי בליבון המסורות ההיסטוריות, שנשתמרו בתלמוד מראשית תקופת הפירוד בין הכותים לישראל. הרב המבקר מוסר בלשוני את מסקנותי בעניין זה – ולאו דווקא בדייקנות יתירה – ומתוך כך הריהו מוצא בהן פירכות שונות. הוא כותב (תמצית דברי המאמר כביכול): "בשביל הכהנים שהוברחו, הקימו מקדש ובשביל המקדש נאסר החיתון" וכאן הוא שואל: "מה למקדש ולאיסור חיתון? כלום גרם מקדש חוניו שבאלכסנדריה למין פירוד שכזה... היכן מצא... שהפירוד המשפחתי בא כתוצאה מן המקדש? ובנוגע להפסוק בנחמיה, הלא פשוטו של מקרא מורה ההפך הגמור... ואילו מחברנו מחליף הסיבה במסובב ואומר שההברחה היתה סיבה לאיסור חיתון?" יש להודות, שהשגותיו של הרב ז' צודקות כאן ברובן, אלא שעל דברי עצמו הוא משיג, שכן אני לא כתבתי את הדברים, שהוא שם בפי ודי להביא כאן את המשפט האחרון – באותה פסקא – כצורתו: "אמור מעתה, על ידי אותו מעשה בכהנים (ותוצאותיו) נחלט הפירוד לדורות ואיסור החיתון נעשה בר קיימא וקבל תוקף של חוק ולא יעבור". כל המעיין בדברים במקורם, יראה אל נכון, כי הם פשוטים וברורים למדי ואם בפי הרב המבקר החריף קבלו צורה של "פלפול מודרני" אין זו אשמתי.
להלן כותב הרב הנכבד: "אילו היינו צריכים לראיות, שאין נותנים למוהל פסול למול, אפילו כשאין מוהל אחר, הרי יש לנו ראיה מקומית באותה סוגיה (ע"ז כ"ז) הקשו שם בגמרא על הסובר שאשה פסולה למול והכתוב ותקח ציפורה צור. ואם כשאין אחר, מל גם הפסול, הרי לא הקשו כלום".
לא זכיתי להבין מה ראה הרב המבקר ל"ראיה" תמוהה זו (ודווקא בדבר שאינו צריך ראיה כלל) הלא זיל קרי בו רב הוא, כי לא היה מעשה ציפורה מעשה של "כשאין אחר" ובאותה הגמרא עצמה מדובר על "אינש אחרינא" ועל משה שהיו באותו מעמד (אמנם זה בתירוץ, אבל דבר זה לא נעלם בוודאי גם מהמקשן, שהרי מקרא מלא הוא).
יהודה הרשקוביץ
* ידידי מר ברנד נגע בכל השאלה הזאת במאמרו (במישור י"ז אלול) והריהו מביא שם ראיות נוספות מראשונים ואחרוני שנהגו לפרש משניות וברייתות כפשוטן, שלא כגמרא, ואכמ"ל.
בקשר עם דברי על פירוש רש"י לכתובת כט. כותב היה המבקר בלשון זו: "המחלוקת בין רש"י והתוספות הטעיתו... מחברנו ראה... וחשב... ולא הבין" וכו'. כל ה"טעויות" ו"הראיות" וה"מחשבות" שהרב הנכבד מיחס לי בחריפותו, לא עלו על דעתי מעולם. המשנה (כתובות ג' א' ) אומרת: אלו נערות שיש להן קנס, הבא על הממזרת ועל הנתינה ועל הכותית. ומפרש הירושלמי (שם, כ"ז ע"א) "אתיא כמאן דאמר כותי כישראל לכל הדבר, ברם כמאן דאמר כותי כגוי לא בדא" (כי לגויה אין קנס; וכך נשארת שם המסקנה). ואילו רש"י מפרש (כתובות כ"ט ד"ה כותית) "קסבר גרי אריות הן". דברי רש"י סותרים אפוא את הפירוש הפשוט והנהיר של הירושלמי והריהם צריכים עיון רב. במאמרי (עמוד פ"ו) הזכרתי כי על הקושי הזה בדברי רש"י עמדו כבר התוספות, כמו כן רמזתי להסבר אחר בדברי רש"י ואכמ"ל.
כדי לסתור את דעתי מצטט הרב המבקר בתוך מרכאות קטע מדברי רש"י כביכול בקידושין ע"ה: וז"ל: "גרי אריות הן והרי הן כנכרים גמורים". לשון זו אינה ברש"י שם (מה שאומר שם רש"י באמת, ניתן להתפרש בדרכים שונות). להלן "מוכיח" הרב הנכבד, כי בגיטין י' החלפתי את דברי רבי אליעזר בן שמוע התנא בממרא של ר' אליעזר בן פדת האמורא. למותר להגיד כי במחילת כבודו, אין לדברים אלה שום יסוד, בדף פ"ח במאמרי מדובר על המחלוקת בגיטי נשים ובשחרורי עבדים כדלהלן: "רבן גמליאל מכשיר בהם אפילו שני עדים כותים ורבי אלעזר אינו מכשיר, אלא אם אחד מן העדים ישראל (ורק אחד כותי) וכו'. כל המעיין במראי המקומות שציינתי שם יווכח, כי אין כאן, אלא תמצית פשוטה של דברי המשנה ברוח פירוש הגמרא שם (ע"ש סע"א לעולם ר' אלעזר היא, כלומר ת"ק של המשנה היא ר' אלעזר בן שמוע ועי' בדברי רבא בע"ה שם) ואודה ולא אבוש, עדיין אינני מבין איזה "פלפול" דימה הרב המבקר למצוא במשפט הפשוט והבהיר הנ"ז ועל יסוד מה הסיק את מסקנתו המוזרה.
בין השאר מטפל מאמרי בליבון המסורות ההיסטוריות, שנשתמרו בתלמוד מראשית תקופת הפירוד בין הכותים לישראל. הרב המבקר מוסר בלשוני את מסקנותי בעניין זה – ולאו דווקא בדייקנות יתירה – ומתוך כך הריהו מוצא בהן פירכות שונות. הוא כותב (תמצית דברי המאמר כביכול): "בשביל הכהנים שהוברחו, הקימו מקדש ובשביל המקדש נאסר החיתון" וכאן הוא שואל: "מה למקדש ולאיסור חיתון? כלום גרם מקדש חוניו שבאלכסנדריה למין פירוד שכזה... היכן מצא... שהפירוד המשפחתי בא כתוצאה מן המקדש? ובנוגע להפסוק בנחמיה, הלא פשוטו של מקרא מורה ההפך הגמור... ואילו מחברנו מחליף הסיבה במסובב ואומר שההברחה היתה סיבה לאיסור חיתון?" יש להודות, שהשגותיו של הרב ז' צודקות כאן ברובן, אלא שעל דברי עצמו הוא משיג, שכן אני לא כתבתי את הדברים, שהוא שם בפי ודי להביא כאן את המשפט האחרון – באותה פסקא – כצורתו: "אמור מעתה, על ידי אותו מעשה בכהנים (ותוצאותיו) נחלט הפירוד לדורות ואיסור החיתון נעשה בר קיימא וקבל תוקף של חוק ולא יעבור". כל המעיין בדברים במקורם, יראה אל נכון, כי הם פשוטים וברורים למדי ואם בפי הרב המבקר החריף קבלו צורה של "פלפול מודרני" אין זו אשמתי.
להלן כותב הרב הנכבד: "אילו היינו צריכים לראיות, שאין נותנים למוהל פסול למול, אפילו כשאין מוהל אחר, הרי יש לנו ראיה מקומית באותה סוגיה (ע"ז כ"ז) הקשו שם בגמרא על הסובר שאשה פסולה למול והכתוב ותקח ציפורה צור. ואם כשאין אחר, מל גם הפסול, הרי לא הקשו כלום".
לא זכיתי להבין מה ראה הרב המבקר ל"ראיה" תמוהה זו (ודווקא בדבר שאינו צריך ראיה כלל) הלא זיל קרי בו רב הוא, כי לא היה מעשה ציפורה מעשה של "כשאין אחר" ובאותה הגמרא עצמה מדובר על "אינש אחרינא" ועל משה שהיו באותו מעמד (אמנם זה בתירוץ, אבל דבר זה לא נעלם בוודאי גם מהמקשן, שהרי מקרא מלא הוא).
יהודה הרשקוביץ
* ידידי מר ברנד נגע בכל השאלה הזאת במאמרו (במישור י"ז אלול) והריהו מביא שם ראיות נוספות מראשונים ואחרוני שנהגו לפרש משניות וברייתות כפשוטן, שלא כגמרא, ואכמ"ל.
