לדף ראשי



סיפוח ליטא לברית המועצות
ב-15- ביוני 1940 השתלט הצבא האדום על ליטא, ותוך זמן קצר סופחה ארץ זו לברית-המועצות והפכה רפובליקה סובייטית לכל דבר. אותו זמן מנה הישוב היהודי בליטא כרבע מליון איש כולל האוכלוסייה היהודית באזור וילנה ופליטים יהודים שנמלטו לכאן מפולין המבותרת על-ידי גרמניה וברית-המועצות.

גלי המאסרים שנערכו כמעט מתחילת שנת השלטון הסובייטי (1940/41) בליטא הקיפו יהודים רבים, ביניהם מראשי הציבור המקומי וכן פליטים מפולין ואחרים. מאסרים המוניים ושילוחים לברה"מ התלו בליטא בליל ה- 14-13 ביוני 1941, כשבוע לפני הפלישה הנאצית.

התכנון למבצע ההגליה ההמוני
עד הרגע האחרון הצליחו שלטונות הביטחון הסובייטיים להעטות במעטה סודיות את ההכנות השיטתיות והמדוקדקות שנערכו משך חודשים רבים לקראת המבצע הזה, שכפי שהתברר מאוחר יותר הקיף בעת ובעונה אחת לא רק את ערי ליטא ועיירותיה, אלא את כל האזורים שסופחו לברה"מ במזרח אירופה בתקופת 1940-1939: מאסטוניה בצפון ועד בסרביה בדרום.

בהתאם להוראות אלה כללו הרשימות גם את בני-ביתם ומשפחותיהם של היסודות האנטי-סובייטיים והמועמדים למאסר ולגירוש.
לפי חלק מן הרשימות נראה שרובם הגדול של הכלולים בהן נועדו לגירוש ומיעוטם - למאסר.

מבצע ההגליה ותלאות הדרך
בליל שבת, אור ליום שבת (י"ט בסיון, פ' בהעלותך תש"א), פשטו הצוותים המבצעיים על ערי ליטא, כפריה ועיירותיה, ופרצו באקדחים שלופים לבתי אלפי התושבים.

במהלך שלב זה של המבצע רוכזו אלפי המגורשים מכל מחוזות ליטא במאות קרונות והובלו תוך ימים אחדים לגבול ליטא. כאן הושלמה הפרדת ראשי המשפחות ממשפחותיהם, וכולם הוסעו בקרונות-המשא לכיוונים שונים בתוככי ברה"מ. שלב זה של המבצע נמשך כשבוע ימים עד פרוץ המלחמה (22 ביוני 1941).

בסך-הכל גורשו מליטא למעלה מ-ֹ20,000 איש, כולל כ11,000 ליטאים, 7,000 יהודים והשאר בני מיעוטים אחרים - בעיקר פולנים (במיוחד מאזור וילנה). בין המגורשים היהודים היו בעיקר חרשתנים וסוחרים בעלי מחזור ניכר, וכן מנהיגי מפלגות ופעילים מרכזיים, בדרגים גבוהים, יחסית.

כמו השלב הראשון של מבצע הגירוש, כן גם השלב השני - ההסעה לברה"מ - נערך בצורה מתוכננת. לפי ההוראות היה על מפקדי הרכבות להבטיח לכל אחד מהמגורשים 800 גרם לחם ואוכל חם פעם ביממה. על מפקד הרכבת הוטל לשלוח אנשים מבין המגורשים, כדי להביא את הארוחות והמים הרתוחים לקרונות.

אם כי למעשה לא תמיד בוצעו הדברים לפי ההוראות, הרי עניין האוכל לא היה מהמעיקים ביותר על ציבור המגורשים. הם סבלו במיוחד מהדחיסות הרבה והתנאים הסניטאריים הירודים ששררו בקרונות. קרונות אלו, שנועדו להובלת משא ובהמות, היו בדרך-כלל סגורים וחתומים, ורק שני צוֹהרים זעירים היו בהם כדי לספק אוויר לכלואים. לשם עשיית הצרכים נאלצו להשתמש במיתקנים פרימיטיביים שהותקנו בקרון, כמו "שפופרת", או סתם חור ברצפה. לפעמים הורשו האנשים לרדת בעת עצירת הרכבת בתחנה צדדית ולעשות צרכיהם תחת הקרונות. במיוחד סבלו קשות התינוקות, הזקנים והחולים. למעשה הוחזקו המגורשים כמעט משך כל הנסיעה בבידוד גמור מן האוכלוסייה המקומית אשר נקרתה בדרכם, ואף עם אנשי הקרון הסמוך אסור היה להם להיפגש. אפילו על פרוץ המלחמה בין גרמניה לבין ברה"מ שמעו באקראי ובעקיפין.

בתנאי סבל אלה המשיכו לנסוע ימים ושבועות, הכל לפי היעד: למחנות עבודה, לאזורים כפריים או למקומות שוממים.

תנאי החיים בגלות
קלים לאין-ערוך היו תנאי החיים של המגורשים, וביניהם משפחות של האסירים. רובם ככולם רוכזו בתחילה בחבל אלטאי. בהגיע הקרונות ליעדם נותקו מהרכבת (שהמשיכה למקומות אחרים) והנוסעים הורדו. בדרך-כלל קיבלו אותם ראשי השלטונות המקומיים ומנהלי המוסדות והמפעלים הכלכליים-משקיים, כדי להסדיר את בעיית אכסונם, ומה שיותר חשוב - לשבצם בעבודה. מחמת היחס הגס מצד נציגי הרשויות הללו, קבלת-הפנים חמורת הסבר והצורה בה בחרו את האנשים לעבודה, שיוו הללו במקרים רבים למעמד זה צביון של "שוק עבדים". משם הועברו המגורשים במשאיות, בעגלות וגם ברגל, ליישובי הסביבה. שם חויבו לחיות ולא לעזוב את המקום, וכן להתייצב מדי פעם בפני רשויות הביטחון המקומיים.

בתנאי הרעב הכבד, ששרר אז, היוו אלה גורם מדרבן ביותר ליציאה לעבודה. מאידך, זקנים וחולים לא חויבו לצאת לעבודה, והם נאלצו להתקיים מתמיכת משפחותיהם שעבדו וממכירת חפציהם האישיים.

לפי הסכם שיקורסקי-סטאלין שוחררו בסוף 1941 אסירים ומגורשים אזרחי פולין לשעבר, ביניהם תושבים רבים של וילנה והסביבה. הללו נהרו ברובם דרומה, לאזורי אסיה המרכזית. חלק מהם גויס לצבא אנדרס ואחדים זכו אף להגיע לארץ-ישראל בימי מלחמת העולם השניה.

בשלהי קיץ 1942, כשנה לאחר בואם של המגורשים לחבל אַלטאַי, הועברו רבים מהם לחלקים אחרים בירכתי ברה"מ.

בתנאים האיומים האלה עברו רבים מהם גם דרישות וחקירות להוכחת אשמתם. לימים, בעיקר ב-1943, נשפטו רובם ככולם לתקופות מאסר מוגדרות.

קשר פנימי, קשר עם חו"ל, עזרה הדדית
הדאגה לגורל ראשי המשפחות, הכמיהה לאיחוד המשפחות ולפחות לקשר ביניהם, היו גורם עיקרי לפעילות בקרב ציבור הגולים. עוד בעת ההסעה מליטא, כשבני-משפחה הופרדו, עשו הללו מאמצים נואשים כדי להיות ביחד או לפחות להעביר ידיעות זה לזה. גם בתנאי הגירוש לא הרפו ממאמציהם ורק לאחר זמן ניכר הצליחו בחלקם להיוודע על מקום יקיריהם. כך הצליחו להתכתב ככל שניתן, והדבר עודד את רוחם וסייע להם לעמוד בתנאי המעצר הקשים. במיוחד הסתייעו האסירים בחבילות המזון ובמצרכים אחרים שבני-משפחותיהם הצליחו להעבירם בקשיים רבים ובמסירות נפש.

במקביל להתכתבות עם חו"ל, נהגו רבים מן המגורשים גם לנהל התכתבות אינטנסיבית בתוך ברה"מ עצמה, בינם לבין עצמם, עם יקיריהם במחנות ואפילו עם קרובים וידידים בדיוויזיה הליטאית וביחידות אחרות בצבא האדום, ולימים, כשליטא שוחררה - גם עם שרידי השואה שם. בנוסף למטרת חיפוש קרובים ובני-משפחה, ניתן להסביר תופעה זו, בין השאר, גם כתגובה לניתוק ולגלמודיות מצד אחד ולכמיהה למידע ושמירה על קשרים על רקע משותף מצד שני. אין תימה, אפוא, שבמקרים לא מעטים המשיכו חברי כיתה או תנועה, לשעבר, להתכתב גם בעברית, כפי שנהגו לפני המלחמה.

בין יהודים וליטאים: אפשרות הלחימה נגד הנאצים
בכמה וכמה מקרים נעשו צעדים לטיפוח יחסים תקינים בין האסירים והמגורשים מחוגי האינטליגנציה הליטאית לבין היהודים יוצאי ליטא. בעיקר באה היוזמה מצד האחרונים, וזאת, בין השאר, גם מתוך תקווה לשיבה אפשרית לליטא והמשך הדו-קיום בין שני העמים. על אף זאת היו היחסים ביניהם רחוקים בדרך-כלל מהיות הדוקים. לא פעם נשמעו טענות מצד הליטאים כלפי היהודים, כמו: "הלמאי אתם, שאכלתם בשעתו לחם ליטאי, מדברים כעת רוסית? ", מאידך, מיאנו רוב היהודים להזדהות כליטאים והדגישו את ייחודם הנפרד.

בעוד שהשלטונות הסובייטיים נרתעו בסופו של דבר מגיוס המגורשים והאסירים לשירות פעיל, הרי לא ויתרו עליהם לצורך התעמולה המדינית.

מעצרם והגלייתם של אלפי יהודים ליטאים, שהחל בתחילת מלחמת העולם השניה, התמשך מעל ומעבר לתקופת המלחמה. אם כי אין להשוות את מצבם של הללו עם גורל אחיהם שנותרו ל"חסדי הנאצים", הרי מבחינת סבלם והיחס האכזרי כלפיהם, הייתה זו תופעת-לוואי לשואה הגדולה שפקדה את יהדות מזרה-אירופה. פרשה זו מהווה גם חלק אינטגראלי במסגרת ההתמודדות הממושכת בין המערך הקומוניסטי-סובייטי לבין היהדות הלאומית.

לעיון נוסף: (שמות מאמרים באתר דעת והקישור אליהם)
דב לוין, לקורותיהם של יהודי ליטא שגורשו לברית המועצות במלחמת העולם השניה.


יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן