לדף ראשי




התוכן:
העיקרים של הרמב"ם
מייסדי העקרים
שלושה עקרים של מהר"י אלבו
העקרים לפי דברי חז"ל

עיקרים – האמונות היסודיות של היהדות. בתפוצות ישראל מקובלים שלוש עשרה עקרים שיסד הרמב"ם, המופיעים בסידורים בסוף תפילת שחרית, בנוסח "אני מאמין באמונה שלמה":

העיקרים של הרמב"ם
א) כי ה' הוא בורא ומנהיג לכל הברואים והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים;
ב) שהוא יחיד ואין יחידות כמוהו, והוא לבדו אלהינו, היה הוה ויהיה;
ג) שאינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף (שאינו עלול למאורעות האדם) ואין לו שום דמיון כלל:
ד) שהוא ראשון והוא אחרון;
ה) לו לבדו ראוי להתפלל ולא לזולתו;
ו) שכל דברי הנביאים אמת;
ז) שמשה רבינו היה אב לנביאים לקודמים לפניו ולבאים אחריו;
ח) שכל התורה המצויה עתה בידינו היא הנתונה למשה רבינו;
ט) שזאת התורה לא תהי מוחלפת ולא תהי תורה אחרת מאת ה';
י) שהבורא יודע כל מעשה בני אדם וכל מחשבותיהם;
י"א) שהוא גומל טוב לשומרי מצותיו ומעניש לעוברי מצותיו;
י"ב) האמונה בביאת המשיח, ואע"פ שיתמהמה נחכה לו בכל יום שיבא;
י"ג) שתהיה תחיית המתים בעת שתעלה רצון מאת ה'.

על 13 העקרים מבוסס השיר "אדון עולם", ממחבר לא ידוע, והשיר "יגדל אלוהים חי וישתבח" בי"ג חרוזים על י"ג עקרים, מאת ר' דניאל בר יהודה דיין (עי' מבוא שד"ל למחזור בני רומא דף י"ח).
נוהגים לומר אדון עולם ויגדל אחר "מה טובו" בשחרית. בשבת ויו"ט ובימים נוראים מזמרים אותם בזמר מיוחד.

שלושה עשר העיקרים של הרמב"ם
על פי הקדמתו לפרוש המשנה לפרק חלק
וממה שצריך שנזכור בכאן, והוא הראוי מכל המקומות, שעיקרי דתנו ויסודותיה שלשה עשר יסודות.

היסוד הראשון
להאמין מציאות הבורא יתברך. והוא שיש שם נמצא שלם בכל דרכי המציאות, הוא עילת המציאות. הנמצאים כולם - בו קיום מציאותם וממנו קיומם.

ואל יעלה על הלב העדר מציאותו, כי בהעדר מציאותו נתבטל מציאות כל הנמצאים, ולא נשאר נמצא שיתקיים מציאותו.

ואם נעלה על לבנו העדר הנמצאים כולם זולתו, לא יתבטל מציאות השם יתברך ולא יגרע. ואין האחדות והאדנות אלא לו לבד, השם יתברך שמו, כי הוא מסתפק במציאותו, ודי לו בעצמו, ואין צריך במציאות זולתו.
וכל מה שזולתו מן המלאכים וגופי הגלגלים, ומה שיש בתוכם, ומה שיש למטה מהם - הכל צריכים במציאותם אליו.
וזה היסוד הראשון מורה עליו דיבור אנכי ה' אלקיך,

היסוד השני
יחוד השם יתברך. כלומר שנאמין שזה שהוא סברת הכל אחד. ואינו כאחד הזוג, ולא כאחד המין, ולא כאיש האחד שנחלק לאחדים רבים, ולא אחד כמו הגוף הפשוט האחד במניין שמקבל החילוק לאין סוף.
אבל הוא השם יתברך אחד באחדות שאין כמותה אחדות. וזה היסוד השני מורה עליו מה שנאמר "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד".

היסוד השלישי
שלילת הגשמות ממנו. וזהו שנאמין כי האחד הזה שזכרנו, אינו גוף ולא כוח בגוף, ולא ישיגוהו מאורעות הגופים כמו התנועה והמנוחה והמשכן, לא מצד עצמות ולא במקרה. ולכן שללו ממנו החכמים ז"ל החיבור והפירוד. ואמרו (חגיגה טו.) אין למעלה לא ישיבה ולא עמידה, לא עורף ולא עפוי. כלומר: לא פירוד ולא עורף. והוא חיבור "ולא עפוי" מלשון "ועפו בכתף פלשתים", כלומר ידחפו אותם בכתף להתחברם בהם.
ואמר הנביא "ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש". אילו היה גוף, היה דומה לגופים, וכל מה שבא בכתבי הקודש שמתארים אותו בתוארי הגופות, כמו ההליכה והעמידה והישיבה והדיבור וכיוצא בזה - הכל דרך השאלה. וכן אמרו ז"ל (ברכות לא ע"ב) "דיברה תורה כלשון בני אדם". וכבר דיברו החכמים בזה העניין הרבה.
והיסוד השלישי הזה הוא מורה עליו מה שנאמר "כי לא ראיתם כל תמונה". כלומר: לא הישגתם אותו בעל תמונה, לפי שהוא, כמו שזכרנו, אינו גוף ולא כוח בגוף.

היסוד הרביעי
הקדמות. והוא שנאמין כי זה האחד האמור, הוא קדמון בהחלט, וכל נמצא זולתו בלתי קדמון בערכו אליו.
והראיות על זה בכתבי הקודש רבות.
והיסוד הרביעי הזה מורה עליו מה שנאמר "מעונה אלוהי קדם".

היסוד החמישי
שהוא יתברך הוא הראוי לעבדו ולגדלו ולהודיעו גדולתו ולעשות מצוותיו. ושלא יעשה כזה למי שהוא תחתיו במציאות, מן המלאכים והכוכבים והגלגלים והיסודות ומה שהורכב מהם. לפי שכולם מטובעים, ועל פעולתם אין משפט ולא בחירה אלא לו לבדו השם יתברך. וכן אין ראוי לעובדם כדי להיותם אמצעים לקרבם אליו, אלא אליו בלבד יכוונו המחשבות, ויניחו כל מה שזולתו.
וזה היסוד החמישי הוא שהזהיר על עבודה זרה, ורוב התורה מזהרת עליו.

היסוד השישי
הנבואה. והוא שידע אדם, שזה מין האדם ימצא בהם בעלי טבעים ממידות מעולות מאוד ושלמות גדולה, ונפשותיהם נכונות עד שהן מקבלות צורת השכל אחד. כן ידבק אותו השכל האנושי בשכל הפועל, ונאצל ממנו עליו אצילות נכבד. ואלה הם הנביאים. וזו היא הנבואה וזו עניינה.
וביאור יסוד זה על בוריו יארך מאוד, ואין כוונתנו להביא מופת על כל יסוד מהם. וביאור מציאות השגתו, לפי שזה הוא כלל החכמה כולם. אבל אזכרה דרך ספור בלבד.
ומקראי התורה מעידים על נבואת נביאים הרבה.

היסוד השביעי
נבואת משה רבנו ע"ה. והוא שנאמין כי הוא אביהם של כל הנביאים אשר היו מלפניו ואשר קמו מאחריו, כולם הם תחתיו במעלה. והוא היה הנבחר מכל מין האדם אשר השיג מידיעתו יתברך יותר מכל מה שהשיג או ישיג שום אדם שנמצא או שימצא. וכי הוא עליו השלום הגיע התעלותו מן האנושות עד המעלה המלאכותית, ונכלל במעלת המלאכים, לא נשאר מסך שלא קרעו ונכנס ממנו. ולא מנעו מונע גופני, ולא נתערב לו שום חסרון בין רב למעט, ונתבטלו ממנו הכוחות הדמיונות והחושיות והשגותיו, ונבדל כוחו המתעורר המשתוקק, ונשאר שכל בלבד. ועל העניין הזה נאמר עליו שהיה מדבר עם השם יתברך בלא אמצעיות מן המלאכים.

רצוני היה לבאר זה העניין הנפלא, ולפתוח המנעול ממקראות התורה, ולפרש טעם פה אל פה וכל הפסוק בזולתו מעניינו, לולא שראיתי שאלה העניינים יצטרכו לראיות רבות מאוד, והיינו צריכים להצעות רבות והקדמות ומשלים, ושנבאר בתחילה מציאות המלאכים ושינוי מעלותיהן מן הבורא השם יתברך, ושנבאר הנפש וכל כוחותיה, ויתרחב העיגול עד שנדבר בצורות שזכרו הנביאים שראוי לבורא ולמלאכים. ויכנס בזה שיעור קומה ועניינו, ולא יספיק בעניין זה לבדו, ואפילו יהיה מקוצר בתכלית הקיצור, מאה דפים. ולפיכך אניח אותו למקומו: אם בספר הדרשות שייעדתי לחברו, או בספר הנבואה שאני מתעסק בו, או בספר שאחבר אותו בפירושי אלו היסודות.

ואחזור לכוונת זה היסוד השביעי, ואומר שנבואת משה רבנו ע"ה נבדלת מנבואת כל הנביאים בארבעה דברים.

הראשון כי איזה נביא שהיה לא דיבר לו השם יתברך אלא על ידי אמצעי, ומשה בלא אמצעי שנאמר פה אל פה אדבר בו.

והעניין השני כי כל נביא לא תבוא לו הנבואה אלא כשהוא ישן, כמו שאמר במקומות "בחלום הלילה בחזיון לילה" ורבים מעניין זה, או ביום אחר שתיפול תרדמה על האדם בעניין שנתבטלו ממנו כל הרגשותיו, ונשאר מחשבתו פנויה כעניין חלום, ועניין זה נקרא "מחזה" ו"מראה", ועליו נאמר במראות אלוקים. ומשה יבוא עליו הדיבור ביום, והוא עומד בין שני הכרובים, כמו שיעידו השם יתברך "ונועדתי לך שם". ואמר השם יתברך "אם יהיה נביאכם וגו' לא כן עבדי משה פה אל פה אדבר בו" וגו'.

העניין השלישי כי הנביא כשתבוא אליו הנבואה, ואע"פ שהוא במראה וע"י מלאך, יחלשו כוחותיו ויתקלקל בניינו ויגיע לו מורא גדול מאוד, כמעט שתצא רוחו ממנו. כמו שאמר בדניאל, כשדיבר גבריאל עמו במראה, אמר "ולא נשאר בי כח והודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח". ואומר "אני הייתי נרדם על פני ופני ארצה", ואומר במראה "נהפכו עלי צירי". ומשה ע"ה לא היה כן, אבל יבא אליו הדיבור ולא ישיגוהו רתת ורעדה בשום פנים, כמו שנאמר "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו", כלומר: כמו שלא יארע לאדם חרדה מדיבור חברו, כן היה הוא משה עליו השלום, לא היה חרד מן הדיבור, ואע"פ שהוא היה פנים בפנים. וזה לחוזק דבקותו בשכל כמו שזכרנו.

והעניין הרביעי כי כל הנביאים לא תנוח עליהם רוח הנבואה ברצונם, אלא ברצון השם יתברך, שיודיע לו הדבר בנבואה, ויעמוד עד שינבא או אחר ימים או אחר חודשים, או שלא יודיעו בשום פנים. וכבר היו מהם כיתות שהיו מכינין עצמן ומזככין מחשבותם, כמו שעשה אלישע, כמו שכתוב (מלכים ב ג) "ועתה קחו לי מנגן", ובאה לו הנבואה. ואינו מן ההכרחי שינבא בעת שיכווין לזה. ומשה רבנו ע"ה, בכל עת שירצה אומר (במדבר ט) "עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם". ונאמר (ויקרא טז) "דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקודש", אמרו חז"ל "אהרן בבל יבוא, ואין משה בבל יבוא".

היסוד השמיני
היות התורה מן השמים. והוא שנאמין כי כל התורה הזאת הנתונה ע"י משה רבנו ע"ה, שהיא כולה מפי הגבורה. כלומר, שהגיעה אליו כולה מאת ה' יתברך, בעניין שנקרא על דרך השאלה "דיבור". ואין ידוע היאך הגיע, אלא היה משה ע"ה שהגיע לו, וכי הוא היה כמו סופר, שקוראים לו והוא כותב כל מאורעות הימים, הסיפורים והמצוות. ולפיכך נקרא "מחוקק". ואין הפרש בין "ובני חם כוש ומצרים" "ושם אשתו מהטבאל" "ותמנע היתה פלגש" ובין "אנכי ה' אלקיך" ו"שמע ישראל". כי הכל מפי הגבורה, והכל תורת ה' תמימה טהורה וקדושה אמת.

וזה שאומר שכמו אלה הפסוקים והסיפורים משה סיפרם מדעתו, הנה הוא אצל חכמינו ונביאינו כופר ומגלה פנים יותר מכל הכופרים. לפי שחשב שיש בתורה לב וקליפה, ושאלה דברי הימים והסיפורים אין תועלת בהם, ושהם מאת משה רבנו ע"ה.

וזהו עניין (סנהדרין צ) "אין תורה מן השמים". אמרו חכמים ז"ל, הוא המאמין שכל התורה מפי הגבורה, חוץ מן הפסוק הזה, שלא אמרו הקב"ה אלא משה מפי עצמו. וזה "כי דבר ה' בזה".
השם יתברך ויתעלה ממאמר הכופרים.
אלא: כל דיבור ודיבור מן התורה יש בהן חכמות ופלאים למי שמבין אותם, ולא הושגה תכלית חכמתם, ארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים. ואין לאיש אלא להלך בעקבות דוד משיח לאלוקי יעקב, שהתפלל "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" (תהלים קיט).

וכמו כן פירוש התורה המקובל גם כן מפי הגבורה. וזה שאנו עושים היום מתבנית הסוכה ולולב ושופר וציצית ותפילין וזולתם, הוא בעצמו התבנית אשר אמר השם יתברך למשה, והוא אמר לנו והוא נאמן בשליחותו.
והמאמר המורה על היסוד הזה, הוא מה שנאמר (במדבר טז) "ויאמר משה בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות כל המעשים האלה כי לא מלבי".

היסוד התשיעי
ההעתק, והוא כי התורה הזאת מועתקת מאת הבורא השם יתברך לא מזולתו. ועליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע לא בתורה שבכתב ולא בתורה שבעל פה. שנאמר "לא תוסיף עליו ולא תגרע ממנו".
וכבר ביארנו מה שצריך לבאר ביסוד זה בפתיחת זה החיבור.

היסוד העשירי
כי הוא, השם יתברך, יודע מעשיהם של בני אדם ואינו מעלים עינו מהם. לא כדעת מי שאמר "עזב ה' את הארץ", אלא כמו שנאמר (ירמיה לב) "גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם" וגו', "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ" וגו' (בראשית ו) ונאמר "זעקת סדום ועמורה כי רבה" (שם יח).
זהו מורה על היסוד העשירי הזה.

היסוד האחד עשר
כי הוא, השם יתברך, נותן שכר למי שעושה מצות התורה. ויעניש למי שעובר על אזהרותיה. וכי השכר הגדול העולם הבא, והעונש החזק - הכרת, וכבר אמרנו בזה העניין מה שיספיק.
והמקרא המורה על היסוד הזה מה שנאמר (שמות לב) "ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא". והשיב לו השם יתברך "מי אשר חטא לי אמחנו מספרי". ראיה שיודע העובר והחוטא, לתת שכר לזה ועונש לזה.

היסוד השנים עשר
ימות המשיח. והוא להאמין ולאמת שיבוא, ולא יחשוב שיתאחר, אם יתמהמה חכה לו, ולא ישים לו זמן ולא יעשה לו סברות במקראות להוציא זמן ביאתו. וחכמים אומרים (סנהדרין צו.) "תיפח רוחן של מחשבי קיצין".
ושיאמין שיהיה לו יתרון ומעלה וכבוד על כל המלכים שהיו מעולם, כפי מה שניבאו עליו כל הנביאים ממשה רבנו ע"ה עד מלאכי ע"ה. ומי שהסתפק בו, או נתמעט אצלו מעלתו, כפר בתורה, שיעד בו בתורה בפירוש בפרשת בלעם ופרשת אתם נצבים.
ומכלל יסוד זה שאין מלך לישראל אלא מבית דוד ומזרע שלמה בלבד, וכל החולק על המשפחה הזאת כפר בשם השם יתברך ובדברי נביאיו.

היסוד השלשה עשר
תחיית המתים. וכבר ביארנוה.

וכאשר יאמין האדם אלה היסודות כולם, ונתברר בה אמונתו בה', הוא נכנס בכלל ישראל, ומצווה לאהבו ולרחם עליו, ולנהוג עמו בכל מה שציווה השם יתברך איש לחברו מן האהבה והאחווה. ואפילו עשה מה שיכול מן העבירות מחמת התאווה והתגברות הטבע הגרוע, הוא נענש כפי חטאיו, אבל יש לו חלק לעולם הבא, והוא מפושעי ישראל.
וכשנתקלקל לאדם יסוד מאלה היסודות, הרי יצא מן הכלל וכפר בעיקר, ונקרא צדוקי ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, ומצווה לשונאו, ועליו נאמר "הלא משנאך ה' אשנא".

מייסדי העקרים
הראשון שעשה עקרים לדת ישראל היה פילון האלכסנדרוני, ובספרו De Mundi opifiaio פרק ס"א הוא מונה חמישה עקרים בתורת משה:

א) מציאות ה',
ב) אחדות ה',
ג) בריאות העולם,
ד) האדם נוצר יחידי,
ה) השגחת ה' בכל הבריאה.

ר' סעדיה גאון אינו מונה עקרים, אלא מתוך ספרו האמונות והדעות נוכל לעמוד על דעתו מה שחשב לעקרי הדת, אשר חלק למאמרים ומספרם תשעה מלבד העשירי שהוא כעין הוספה להספר. וזה תוכן המאמרים לפי העיקרים:

א) שהעולם וכל אשר בו מחודש;
ב) שהבורא אחד;
ג) שיש צווי ואזהרה - תורה מן השמים;
ד) בעבודה ומרי, כלומר שיש לאדם בחירה חופשית לקיים המצוות או לעבור עליהן;
ה) זכיות וחובות בעולם הזה;
ו) עצם הנפש ועניין המוות ומה שאחריו;
ז) תחיית המתים;
ח) גאולת בני ישראל;
ט) בגמול והעונש בעולם הבא.

רבינו חננאל בפירושו לשמות י"ד ל"א הוא מונה ד' עקרים:

א ) אמונה בהקב"ה,
ב) אמונה בנביאים,
ג) אמונה בעוה"ב ובשכר ועונש,
ד) אמונה בביאת המשיח

(עי' רפאפארט במ"ע בכורי העתים לשנת תקצ"ב).

אף כי י"ג העקרים של הרמב"ם נתקבלו בכל מקום ליסודי הדת, נמצאו עליו עוררים רבים בין גדולי הרבנים.
הראב"ד משיג על העיקר של גשמיות הבורא, על מה שכתב הרמב"ם שהאומר שהש"י הוא גוף הוא מין וכתב עליו הראב"ד:

אמר אברהם: אע"פ שעיקר האמונה כן הוא, המאמין היותו גוף מצד תפיסתו לשונות הפסוקים והמדריכות כפשטן אין ראוי לקרותו מין.

רבי יוסף אלבו מתח ביקורת על שיטת העקרים של הרמב"ם, ואלה דבריו:

רבי יוסף אלבו, ספר העקרים א,ג
ביקורת שיטת הרמב"ם
ונשאל ראשונה על אלו העיקרים שהניח אותם הרמב"ם ז"ל, למה שם אותם במספר ההוא ואמר שהם י"ג? וזה - שאם הונחו במספר ההוא כפי הוראת שם "עיקר", הנה מה טוב ומה נעים שיונחו עיקרים מציאות השם והנבואה ותורה מן השמים וידיעת השי"ת וההשגחה לתת שכר ועונש, לפי שאלו הן עיקרים הכרחיים לתורה אלוהית - לא יצויר מציאותה בזולת כל אחד מהן.

ואיננו רחוק לפי זה הדרך, שיונחו נבואת משה ונצחיות התורה עיקרים גם כן: אחר שהם עיקרים פרטיים הכרחיים לתורה משה - לא יצויר קיומה זולתם.
כי אם יצויר מציאות נביא גדול ממשה, כבר היה אפשר שתבטל תורת משה. כי הנביא שיהיה גדול במדרגה מזולתו, ראוי שיאמנו דבריו יותר מדברי זולתו שהוא למטה במדרגת הנבואה ממנו, כמו שיבוא;
וגם אם לא נאמין נצחיות התורה, כבר יצויר ביטול תורת משה, אחר שגלו ישראל מעל אדמתם.

ומכל מקום כבר יקשה למה ימנה האחדות והרחקת הגשמות בעיקרים. שאף אם הם אמונות אמיתיות, ראוי שיאמינם כל בעל תורת משה, כבר יהיה אפשר לומר שאין ראוי למנותם בעיקרים, כי לא תיפול התורה האלוהית בכללה אם יאמין חילופם.

ויותר קשה מזה שמנה הרב ז"ל בעיקר שראוי לעבדו ולא לזולתו, כי אף על פי שהוא מצווה ממצוות התורה, כמ"ש לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני וגו' לא תשתחווה להם ולא תעבדם, מכל מקום אינו עיקר שתתלה בו התורה בכללה. כי המאמין שהשם אמת ותורתו אמת, אלא שהוא מכניס אמצעי בינו ובין השם, הנה הוא עובר על לא יהיה לך וגו' אבל איננו עיקר שתיפול התורה בכללה. ולמה ימנה אותו הרב ז"ל עיקר?

גם כן המאמין בשכר ועונש, אלא שיאמין הגמול לנפשות בעולם הבא, ושאין תחיה לגופות אחר המוות, למה תיפול התורה בכללה, כדי שיחויב למנות תחיית המתים עיקר מעיקרי התורה האלוהית כמציאות השם?

ואם נאמר שהרב ז"ל לא מנה העיקרים כפי הוראת שם עיקר אבל מנה בעיקרים האמונות האמיתיות שראוי להאמינם כל בעל תורת משה -אם כן למה לא מנה בעיקר שהשכינה שורה בישראל באמצעות התורה, כמו שנאמר: ושכנתי בתוך בני ישראל, ולמה לא מנה החידוש שהוא אמונה שראוי להאמין אותה כל בעל דת אלוהית, כמו שביאר הוא בעצמו בפרק כ"ה מהחלק הב' מספר המורה, וכמו שמנה האמונה שהאל קדמון. ולמה לא מנה שראוי להאמין בכל הנסים שבאו בתורה כפשטן, ואמונות אחרות פרטיות שראוי שיאמינם כל בעל תורת משה, כמו שמנה האמונה בביאת המשיח.

ואם נאמר שמנה עיקרים בלבד ולא אמונות אמיתיות, למה לא ימנה הקבלה, שראוי שימשך האדם אחר קבלת האבות, שהוא עיקר כולל לכל הדתות האלוהיות, שלא יצויר מציאותם זולתו; ולמה לא מנה הבחירה, שעם שהיא אמונה אמיתית, היא עיקר גם כן, כי הוא מבואר מעניינה שלא יצויר מציאות שום דת זולתה.

ועוד שהוא ז"ל כתב בספר המדע בפ"ה מהלכות תשובה,

רשות כל אדם נתונה לו
אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק
הרשות בידו וכו',

וכתב אחר כן:

ועיקר זה עיקר גדול הוא, והוא עמוד התורה והמצווה
שנאמר: ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וגו' (דברים ל')

והאריך בפרק ההוא לבאר העיקר הזה. והוא תימה גדול: למה לא מנה אותו בעיקרים בפירוש המשנה בפרק חלק, כמו שמנה הי"ג עיקרים?

סוף דבר - זה המספר שהניח הרב ז"ל בעיקרים - חזק הספקות מאוד.

וראיתי מי שכתב, שהרב ז"ל כוון אל זה המספר, לפי שהוא כמספר י"ג מידותיו של הקב"ה, וכנגד י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן. וכמה רחוקים הדברים הללו מן הדעת, שהניח הרב ז"ל למנות הבחירה שהוא עיקר, לפי מה שכתב הוא ז"ל, כדי שלא יעלה המספר ליותר מי"ג; ועוד: כי לא תיקן למה ימנה בכלל הי"ג אותם שמנה שאינם עיקרים הכרחיים, כמו שכתבנו.

שלושה עקרים של מהר"י אלבו
רבי יוסף אלבו קובע כי יש שלשה עיקרים, ומהם מסתעפים האמונות כולם. ואלה הם העיקרים לפי רבי יוסף אלבו, כפי שכתבם בספר העיקרים, מאמר ראשון פרק ד'.

הדרך הנכון שיראה לי בספירת העיקרים, שהם שורשים ויסודות לתורה האלוהית הוא, כי העיקרים הכוללים וההכרחיים לדת האלוהית הם שלושה. והם:
מציאות השם,
וההשגחה לשכר ועונש,
ותורה מן השמים.
ואלו השלושה הם אבות לכל העיקרים אשר לתורות האלוהיות, כמו תורת אדם ותורת נח ותורת אברהם ותורת משה, וזולת זה מן התורות האלוהיות, אם אפשר שימצא יותר מאחת בזמן אחד, או בזו אחר זו.
ותחת כל עיקר מאלו, שורשים וסעיפים משתרגים ומסתעפים מן העיקר ההוא.
כי תחת מציאות השם הוא שורש היותו קדמון ונצחי ודומיהן.
ובכלל תורה מן השמים הוא ידיעת השם והנבואה ודומיהן.
ובכלל ההשגחה הם השכר ועונש בעולם הזה לגוף, ובעולם הבא לנפש.

העקרים לפי דברי חז"ל
לפעמים חוו חז"ל את דעתם על דבר שהוא עיקר או כלל ביהדות, כי הוא שורש שממנו יצאו כמה מצוות ומדות. אך מעולם לא חשבו לעשותו לעיקר כפי המובן בי"ג עקרים.

למשל: הלל הזקן, כאשר בא לפניו גר וביקש ממנו להורות לו התורה על רגל אחת, אמר לו ואהבת לרעך כמוך היא התורה כולה, ואידך פירושה זיל גמור (שבת ל"א).

וכן דעת רבי עקיבא כי ואהבת לרעך כמוך הוא כלל גדול בתורה, ובן עזאי אומר זה ספר תולדות אדם זה כלל גדול בתורה (ב"ר פכ"ד סוף).

דרש ר' שמלאי: תרי"ג מצוות נאמרו לו למשה וכו',
בא דוד והעמידן על אחת עשרה (מזמור ט"ו),
בא ישעיה והעמידן על שש דכתיב "הולך צדקות ודובר מישרים מואס בבצע מעשקות נוער בפיו מתמוך בשוחד אוטם אזנו משמוע דמים ועוצם עיניו מראות ברע" (ישעיה ל"ג).
בא מיכה והעמידן על שלוש דכתיב (ו) "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם ה' אלוהיך".
בא עמוס והעמידן על אחת שנאמר (ה) "כה אמר ה' לבית ישראל דרשוני וחיו".
בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר "וצדיק באמונתו יחיה" (מכות כ"ד).

רדב"ז נשאל על איזה חשבון מהעקרים הוא סומך, אם על הרמב"ם או על ר' חסדאי (אור ה) או על הר"י אלבו, והשיב:

אין דעתי מסכמת לשים לתורה שום עיקר, לפי שכולה עיקר מפי הגבורה, וארז"ל כל האומר כל התורה כולה מן השמים חוץ מדקדוק זה מק"ו זה וכו' זה הוא כי דבר ה' בזה (סנהדרין צ"ט). וא"כ כל מצווה ומצוה היא עיקר ופינה וכו', ואיך נאמר דזו עיקר וזו טפלה ח"ו (שו"ת הרדב"ז, ויניציא סי' שמ"ד).

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן