חפש ערך
  אתר דעת ועדת היגוי צור קשר
כל הערכים
ערכים שהוכנסו לאחרונה
אישים
ארץ ישראל
בית מקדש
היסטוריה
הלכה
חינוך
חסידות
לשון עברית
מוסר
מועדים
מושגים
מנהגים
משנה, תלמוד ומדרש
משפחה
משפט עברי
ספרות
פילוסופיה וקבלה
ציונות
רפואה
שואה
תולדות ישראל
תנ"ך ופרשנות
תפילה
לדף ראשי

משמע, פשט, פשוטו כמשמעו

פירוש המונחים הפרשניים של המקרא: משמע, פשט, פשוטו כמשמעו והיחס של המשמעות לדרש הפסוק.

התוכן:
משמע
פשט
פשוטו כמשמעו
משמע לעומת דרש

משמע

במקורותינו המשמע של מילה הוא ההוראה הפשוטה הראשונית של המילה, כפי שהיא נשמעת לנו – לאוזננו.

כך מפרש ראב"ע את הפסוק (בראשית ל"ח, ב): "וירא שם יהודה בת איש כנעני ושמו שוע". "איש כנעני – יש אומרים סוחר, כמו "כנען בידו מאזני מרמה" (הושע י"ב, ח) ויתכן להיות כמשמעו". כלומר, המשמע של "כנעני", הוא אדם השייך לאומה הכנענית, במובחן מן הפירוש של כנעני – סוחר. אמנם מצוי במקרא כנעני במובן של סוחר (וזאת היא המשמעות המשנית של המילה), אך כיוון שזה אינו המובן המקובל והרווח, הוא אינו נקרא בפי ראב"ע "משמע".

היוצא מן הדוגמה שהבאנו הוא, שכאשר המפרשים משתמשים במונח "משמע", הם מתכוונים בדרך כלל לכוונה הפשוטה, הבסיסית והיסודית של המילה, בלי התחשב בצירוף או בהקשר.

טבעם של ביטויים, שמשמעותם שונה ממשמעות כל מילה בהם בפני עצמה. כך למשל: בביטויים "לב-השמים" (דברים ד', יא) ו"בלב האלה" (שמואל ב י"ח, יד) אין המילה "לב" באה כמשמעה (לבו של האדם, השריר המזרים את הדם לכל חלקי הגוף), אלא בהוראה מושאלת: מרכז. תוך כך גם דברי יפתח: "ואשימה נפשי בכפי" (שופטים י"ב, ג), אין כוונתם כמשמעם: אין יפתח מתכוון לומר, לקחתי את נפשי ושמתי אותה ממש בתוך כף ידי. לפנינו ביטוי מושאל, שכוונתו – סיכנתי את נפשי.

בדרך כלל שונה פירושו של ביטוי מצירוף פירושן של כל המילים המרכיבות אותו. בצירוף מאבדות המילים הבודדות את פירושן האינדיבידואלי ונותרת רק המשמעות החדשה של הצירוף כולו. זוהי משמעותו הרווחת של הצירוף. לכן אפשר להתייחס אליה כאל ה"משמע" של הביטוי, בעיקר אם מעמידים אותה מול כוונה אחרת, פחות רווחת, של הביטוי.

לדוגמה: סוטה פרק ח', משנה ה':
"רבי עקיבא אומר (דברים כ', ח): "הירא ורך הלבב"כמשמעו, שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה (אלבק: בשורות הקשורות זו בזו במערכות המלחמה) ולראות חרב שלופה. רבי יוסי הגלילי אומר: 'הירא ורך הלבב – זהו המתיירא מן העבירות שבידו'."

ודאי שפירושו של רבי עקיבא לצירוף "רך-הלבב", פחדן, איננו הפירוש המילולי של המילים המרכיבות את הביטוי, שכן הצירוף במשמעו הראשוני מרמז על אדם שלבו עשוי מחומר רך (לא קשה). ברם, משנעשה ביטוי זה רווח לציון פחדן, הפך הוא למשמעו של הביטוי, במיוחד אם מעמידים אותו מול פירושו של ר' יוסי הגלילי – הירא מן העברות שבידו.

אף במילים בודדות חלה התפתחות. ייתכן שלמילה יהיו, נוסף על ה"משמע" המקורי, גם "משמעים" נוספים, שהתפתחו ממנו ובצדו, בעיקר בדרך של שימוש מושאל במילה המקורית. שימושן הרגיל של המילים האלה הוא בדרך כלל במובנן הבסיסי, אולם יש (בעיקר בספרות) והן באות במובנן המושאל. במקרים כאלה אנו אומרים, שהכתוב "אינו כמשמעו".

דוגמות מן המקורות להדגמת המונח "משמע":

1. מכילתא דרי"ש, נזיקין פרשה ב' (עמ' 254)
שמות כ"א, ו: "… ועבדו-לעלם" – עד היובל, או: ועבדו לעולם – כמשמעו? תלמוד-לומר (ויקרא כ"ה, י): "ושבתם איש אל אחזתו".
כלומר, המילה "לעולם", שפירושה הרגיל הוא עד סוף ימיו של אדם, נתפרשה כאן על-ידי חכמינו שלא כמשמעה, אלא עד היובל.

2. שם, מסכת דפסחא פרשה י' (עמ' 34)
שמות י"ב, יט: "…בבתיכם", למה נאמר: לפי שנאמר (שם י"ג, ז) "בכל גבולך" שומע אני כמשמעו? ת"ל: בבתיכם. מה בתיכם ברשותכם, אף גבולך ברשותך.
לולא המילה "בבתיכם", היינו מבינים את "בכל גבולך" לפי המובן המקובל והרווח, כל הגבול שלך בין אם התחום הכלול בתוך גבולינו נמצא ברשותנו, ובין אם לא, ולפיכך באה התיבה "בבתיכם" שמשמעה ביתו של אדם: דהיינו רשותו.

פשט
פשוטו של כתוב (במובחן ממדרשו – ראה להלן) הוא פירוש הכתוב בהתחשב:
א. בצורתו הדקדוקית (הלשונית) ובהתאמתו ללשון המקרא
ב. בהקשר הדברים
ג. במידה רבה – אף בהיגיון של האירועים.

בעוד שהעניין השלישי מונח בדרך כלל ביסוד פירושי הפרשנים, ואינו צריך הדגמה, נביא כאן דוגמות לקריטריונים של התחשבות בלשון המקרא ובהקשר.
כך, למשל, על הפסוק "…בקברי אשר כריתי לי בארץ כנען שמה תקברני" (בראשית נ', ה) אומר רש"י:
"אשר כריתי לי" – כפשוטו כמו "כי יכרה איש" (שמות כ"א, לג), כלומר לשון חפירה (=בקברי אשר חפרתי לי). ומדרשו עוד מתישב על הלשון, כמו אשר קניתי. אמר ר' עקיבא: כשהלכתי לכרכי הים היו קורין למכירה כירה.

הפשט מתחשב כאן במובנה הלשוני הרגיל של התיבה לכרות (קבר) = לחפור קבר, אך כיוון שקיים אף שימוש במילה כירה כקנייה, לכן מחשיב רש"י את המדרש כמתיישב על הלשון.

רש"י לשמות כ"ג, ב:
"לא תהיה אחרי רבים לרעת" יש במקרא הזה מדרשי חכמי ישראל, אבל אין לשון המקרא מיושב בהן על אפניו… ואני אומר לישבו על אופניו. כפשוטו כך פתרונו…
באשר להתחשבות בהקשר, ראה למשל רש"י קהלת ד', יב: "…בפנים אחרים נדרש במדרש (קהלת ד', ח) "יש אחד ואין שני", אבל אין סדר כל המקראות הללו מתיישב עליהם". וכן גם לקהלת ז', כא - לאחר הבאת פירושים אחדים אומר רש"י: "כל הפנים הללו במדרש, ואיני יכול ליישב עליהם מקרא שלאחריו כי (קהלת ז', כ) 'אדם אין צדיק בארץ'…".

פשוטו כמשמעו
מהגדרת שני המונחים מובן, שאין זהות בין משמע לפשט. לעתים פשוטו של כתוב הוא גם משמעו של הכתוב ("פשוטו כמשמעו"), ולעתים אין "פשוטו כמשמעו".
כך, למשל, מפרש רש"י את הפסוק "בני בכרי ישראל" (שמות ד', כב) בני בכורי – לשון גדולה כמו (תהילים פ"ט, כח): "אף אני בכור אתנהו" זהו פשוטו ומדרשו: כאן חתם הקב"ה על מכירת הבכורה שלקח יעקב מעשו. במקרה שלפנינו אין פירוש הפשט כמשמעו, שכן משמעה של תיבת "בכור" ברגיל הוא הבן שנולד ראשון. במקרה שלפנינו משתמש דווקא המדרש במשמע.

מכאן ברור לנו, כי המונחים פשט ומשמע יופיעו אף במקורות בשני צירופים:
יש שפשוטו של כתוב הוא כמשמעו.
ויש שאין פשוטו כמשמעו.

כך, למשל, רש"י לבראשית ח', ז ד"ה "עד יבשת המים". פשוטו כמשמעו, אבל מדרש אגדה, מוכן היה העורב לשליחות אחרת בעצירת גשמים בימי אליהו הנביא (מלכים א י"ז, ו): "והערבים מביאים לו לחם ובשר".
לפי הפשט יצא העורב ושב, עד שיבשו המים.
לפי מדרש האגדה שב העורב שנית בזמן אליהו בתקופת עצירת הגשמים, שאותה מכנה המדרש "יבשת-המים". במקרה זה הפשט הוא כמשמעו, שכן משמע הביטוי "עד יבשת-המים" הוא עד שנתייבשו המים. לפי הדרש, "עד יבשת המים" פירושו: עד לזמן עצירת הגשמים בימי אליהו, כשיבשו המים בארץ. פירוש זה אינו כמשמעו, שכן אין רגילים להשתמש במילים "יבשת-המים" עבור עצירת גשמים.

כך גם: ויקרא כ"ה, יד: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך, אל תנו איש את אחיו". רש"י: לפי פשוטו כמשמעו. ועוד יש דרשה: מנין שכשאתה מוכר, מכור לישראל חברך? ת"ל: וכי תמכרו ממכר-לעמיתך מכור. ומנין שם באת לקנות, קנה מישראל חברך? ת"ל "או קנה – מיד עמיתך". לפי הפשט, כוונת הכתוב לומר לנו שאם אנו מוכרים או קונים מעמיתנו, אזי אסור להונות. הדרש בא לומר, שאם אנו מוכרים – עלינו למכור לעמיתנו (או) = ואם אנו קונים, אזי עלינו שוב לקנות מיד עמיתנו.

נמצאנו למדים, כי לפי הפשט – שהוא במקרה זה המשמע – לפנינו משפט תנאי, המסתיים בתיבה "עמיתך" (השנייה), והתוצאה פותחת במילים "אל תונו" וגו'.
תנאי: וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך.
תוצאה: אל תונו איש את אחיו.

לפי הדרשה יש באותו כתוב, המסתיים בתיבה "עמיתך" השנייה, שני תנאים ושתי תוצאות: (א) וכי תמכרו ממכר – לעמיתך (כלומר אם אתה מוכר ממכר, עליך למכור אותו לרעך); (ב) או קנה – מיד עמיתך (אם אתה קונה, אזי עליך לקנות מיד עמיתך).
ומה שלפי הפשט הוא התוצאה, לפי הדרש – הוא היגד נוסף: אל תונו איש את אחיו.

מבנה המשפט לפי הדרש הוא אפוא:
תנאי: וכי תמכרו ממכר,
תוצאה: לעמיתך,
תנאי: או קנה,
תוצאה: מיד עמיתך,
היגד: אל תונו איש את אחיו.
הדרשה כאן אינה פשוטו של הכתוב, מפני שאין מבנהו הרגיל של משפט התנאי מתאים לפירושו של המדרש.

כבר אמרנו, שמשמע אינו זהה לפשט. הכרת עובדה זו עשויה למנוע מאתנו טעויות בהבנת דברי המפרשים. ראה, למשל, בדוגמה הבאה: רש"י לשמות ל"ב, טז ד"ה "מעשה אלוקים המה":
"מעשה אלוקים המה, כמשמעו הוא בכבודו עשאן.
דבר אחר, כאדם האומר לחברו כל עסקיו של פלוני במלאכה פלונית, כך כל שעשועיו של הקב"ה בתורה".

ההבדל בין הפירוש הראשון לשני הוא בכך, שלפי הפירוש הראשון הוראת המילה "מעשה" כמשמעה, כלומר כהוראתה היסודית הרגילה – "עשייה". ואילו לפי פירושה השני – הוראתה אינה כמשמעה, אלא לפנינו שימוש מושאל של המילה "מעשה".
רש"י אינו קובע, כי הפירוש השני איננו פשט. יש להניח, כי שני הפירושים לא נחשבו על ידי רש"י כדרש. לפי זה, גם הפירוש השני הוא פשט. כאמור הקביעה, כי פירוש מסוים הוא פשוטו של הכתוב אינה בהכרח, כי הכתוב נתפרש כמשמעו.
בדוגמה שלפנינו יכולים שני הפירושים להתקבל כפשט, אך הראשון "פשוטו כמשמעו" ואילו בשני אין "פשוטו-כמשמעו".
בדוגמה נוספת "ותעל הצפרדע" (שמות ח', ב) פשט הכתוב אינו כמשמעו, בניגוד לדרש המפרש את הביטוי כמשמעו. המדרש האומר שצפרדע אחת בלבד עלתה (סנהדרין ס"ז ע"ב), מתבסס על לשון היחיד של הפועל "ותעל". הפירוש כפשוטו הוא שהרבה צפרדעים עלו ולשון "ותעל" הוא לשון יחיד קיבוצי כמו "ותעלה ותצא מרכבה ממצרים" (מלכים א י', כט).

משמע לעומת דרש
טבעו של הפירוש הדרשני שאינו מקפיד על פירוש הכתוב לפי דרכי ההבעה הרגילים בלשון המקרא ואינו מתחשב בהקשר הדברים.
מכאן – שלעתים קרובות הדרש הוא ניגודו של הפשט.
בעניין "בני בכורי ישראל" מצאנו לעיל שלא בכל מקרה ומקרה חייב להיות ניגוד בין המשמע לדרש. לעתים דווקא הדרש הוא כמשמעו, ואילו הפשט אינו כמשמעו. הרי כמה דוגמות: רש"י לבראשית כ"א, ז: "מי מלל לאברהם היניקה בנים שרה". ומהו בנים לשון רבים? ביום המשתה הביאו השרות את בניהן עמהן והניקה אותן. שהיו אומרות: לא ילדה שרה, אלא אסופי הביאה מן השוק.
מהקשר הדברים מובן ששרה הניקה את בנו האחד של אברהם, וזהו הפשט. הדרש מתבסס על ה"משמע" של תיבת בנים, שהיא ברבים.

דוגמה נוספת נמצא ברש"י לבראשית י"ד, טו ד"ה "ויחלק עליהם לילה":
לפי פשוטו סירס המקרא: ויחלק הוא ועבדיו עליהם, לילה. כדרך הרודפים שמתפלגים אחר הנרדפים, כשבורחים זה לכאן וזה לכאן. לילה – כלומר אחר שחשכה לא נמנעו מלרדפם. ומדרש אגדה – שנחלק הלילה. ובחציו הראשון נעשה לו נס וחציו השני נשמר ובא לו לחצות לילה של מצרים.
גם כאן תפס המדרש את המשמע של "ויחלק עליהם לילה", כלומר הלילה הוא שנחלק.

דוגמה דומה נמצאת ברש"י לבראשית מ', ה ד"ה "ויחלמו חלום שניהם"
ויחלמו שניהם חלום – זהו פשוטו.
ומדרשו – כל אחד חלם חלום שניהם: שחלם את חלומו ואת פתרון חלום חברו, וזה שנאמר וירא שר האופים כי טוב פתר.

נמצאת אומר, כי ה"משמע" אינו ניגודו של הפשט ואינו ניגוד של הדרש. אפשר שפשוטו של כתוב יהיה כמשמעו ואפשר שמדרשו יהיה כמשמעו. עובדה זו בולטת יפה בפירוש שנביא להלן, שבו המשמע עומד בניגוד גם לפשט וגם לדרש.

לשמות כ"ג, ח כותב רבי מיוחס ברבי אליהו [כנראה ביוון, בין המאה ה 12 והמאה ה15] בפירושו:
דבר אחר "ושחד לא תקח" – ואפילו לדון דין אמת. למה? "כי השחד יעור עיני חכמים…" (דברים ט"ז, יט). גורם לחכמים להיות כעיוורים, שאינם מדקדקים אחר האמת. זהו פשוטו. ומדרשו – שהן חכמים בתורה, מטרף את דעתן ומסמא עיניהן, ומבקשין לומר האמת, ואינן מספיקין. דבר אחד: יעוור עיני חכמים כמשמעו. מלמד, שאין נפטרין מן העולם עד שנחסרין מאור עיניהן, ומטרפת דעתן והן מצטרכין לבריות, כפי מה שבחרו להם.

יש להסביר, מדוע פרשנים (למשל רמב"ן) מעמידים לפעמים את המשמע מול הדרש. ההסבר לכך הוא, שהמדרש לעתים קרובות אינו מקפיד לפרש את הכתוב כמשמעו. הרעיון הגלום בכתוב הוא העיקר בשביל המדרש, ואותו הוא מוצא מרומז במילים. אולם כאמור, אין הכרח, שהמדרש יפרש שלא לפי המשמע.
כאמור, לעומת הפשט, המתחשב בהקשר, אין המדרש כפוף לרצף הכתוב. כך למשל על הפסוק "הנך שכב עם אבתיך וקם העם הזה…" (דברים ל"א, טז) מביאה הגמרא (סנהדרין ד' ע"ב) "מנין שהקב"ה מחיה מתים… מן התורה דכתיב "ויאמר ה' אל משה הנך שכב עם אבותיך וקם".

"משמע" של תיבה, מתייחס לפירושן של מילים או ביטויים. לעומת זאת, יש שהפרשנים משתמשים במונח "משמע" בנוגע לפסוק, ואז מובנו: הבנת הנקרא ללא הכנסת כוונות אחרות לתוכו, בין בדרך הנסתר, בין בדרך אחרת. מכאן, שכאשר המפרשים משתמשים במונח "משמע" (של פסוק) במובחן מן הדרש, כוונתם לומר שהפירוש, שציינו כ"משמע", הוא הכוונה המסתברת ישירות מן הפסוק. במובחן מן הדרש, המשתמש בכתוב כאסמכתא לרעיונות נוספים, או מפרש את הכתוב בדרך הנסתר או האלגוריה.
ראב"ע (בדרך הג' מתוך הקדמתו לתורה) בהסבירו את עניין "עץ הדעת" כותב: "ובעץ הדעת סוד ינעם, גם הדברים אמת כמשמעם". כלומר, לדעתו צריך להבין את עניין "עץ הדעת" שבגן עדן הן על דרך הוד והן לפי המובן בקריאה הרגילה והפשוטה.

בפירושו לבראשית ג', א ד"ה "והנחש" מפרש ראב"ע: "והישר בעיני שהם הדברים כמשמעם. והנחש היה מדבר והיה הולך בקומה זקופה והשם דעת באדם, שם בו". כלומר, אלה הם הדברים כמשמעם (בניגוד לפירושים אחרים שהציעו אחרים, כפי שהביאם ראב"ע שם), באשר כך יוצא אם אנו קוראים את הכתובים מתוך רצון להבין את המסופר והאמור בהם בפשטות.

הפרשנים משתדלים לפרש את הכתובים כמשמעם ובדרך כלל אין הם מוציאים את הכתובים ממשמעם, אלא אם אין דרך אחרת. כך, למשל, אומר רש"י להושע י"ג, י ד"ה "אהי מלכך איפוא". יונתן תרגם: איה מלכך, ואני אומר: אינו צריך לעקרו ממשמעותו…"
מגמה זו בולטת בעיקר בחלקי ההלכה שבמקרא. לכן, בחלק זה של המקרא הפשט הוא בדרך כלל כמשמע, באשר החוק אינו מכיר במליצות.

כך, למשל, מפרש רש"י לשמות כ"א, כח ד"ה "ולא יאכל את בשרו":
"…בהנאה מנין – תלמוד לומר ובעל השור נקי, כאדם האומר לחברו: יצא פלוני נקי מנכסיו, ואין לו בהם הנאה של כלום. זהו מדרשו. ופשוטו – כמשמעו.
כלומר שבעל השור פטור מעונש, בניגוד לשור מועד בו נאמר "וגם בעליו יומת" (שם כ"א, כט).

בחלק ההלכתי של התורה, רק במקרים מיוחדים אין פשוטו של כתוב כמשמעו, ואז מציינים המפרשים דבר זה במפורש.

כך, למשל, ראב"ע לשמות כ"א, כג: "עין תחת עין" אינו כמשמעו, רק הוא כפר.
וכן, שם, כד: אמר רב סעדיה לא נוכל לפרש זה הפסוק כמשמעו.
"… והכלל לא נוכל לפרש על סרך מצוות התורה פירוש שלם, אם לא נסמוך על דברי חז"ל, כי כאשר קבלנו התורה מן האבות, כן קבלנו תורה שבע"פ, אין הפרש ביניהם".

מקור הערך: י"מ רוזנברג, י' מאורי ור"צ אהרנסון על המקרא ועל הוראתו, חוברת מספר 1, תשנ"ג

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן