חפש ערך
  אתר דעת ועדת היגוי צור קשר
כל הערכים
ערכים שהוכנסו לאחרונה
אישים
ארץ ישראל
בית מקדש
היסטוריה
הלכה
חינוך
חסידות
לשון עברית
מוסר
מועדים
מושגים
מנהגים
משנה, תלמוד ומדרש
משפחה
משפט עברי
ספרות
פילוסופיה וקבלה
ציונות
רפואה
שואה
תולדות ישראל
תנ"ך ופרשנות
תפילה
לדף ראשי

סדר ליל פסח

הפעולות הנעשות בליל הסדר, לקיים את מצוות סיפור יציאת מצרים ואכילת מצה שהן חובה בלילה זה.

תוכן
מצווה לספר ביציאת מצרים ולאכול מצה
מצוות מדרבנן: מרור וארבע כוסות יין
כוס אליהו
ההסיבה וטעמה
אפיקומן
קערת הפסח
פירוש הסמלים בקערה
כורך
שלוש המצות שליד הקערה
אכילת ביצה במלח לפני הסעודה
אמירת ה"הגדה" והקושיות
סימני ה"סדר": קדש ורחץ...

מצוות לספר ביציאת מצרים ולאכול מצה
מצוות עשה מן התורה לספר בנסים ובנפלאות שנעשו לאבותינו במצרים (שמות י"ג, ג). ומניין שבלילה חמישה-עשר בניסן? - תלמוד לומר: והגדת לבנך ביום ההוא לאמור: בעבור זה..." (שם י"ג, ח) - בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. (משנה תורה, הלכות חמץ ומצה, פרק ז', א).
"מצות "עשה" מן התורה לאכול מצה בליל חמישה-עשר שנאמר: "בערב תאכלו מצות" (שמות י"ב, יח) - בכל מקום ובכל זמן, ולא תלה אכילה זו בקרבן פסח, אלא זו מצווה בפני עצמה, ומצוותה כל הלילה (משנה תורה, הלכות חמץ ומצה פרק ו', א).
שתי מצוות אלה - לספר ביציאת מצרים ולאכול כזית מצה בליל פסח -
הן, כאמור, מדאורייתא גם בימים שבית המקדש אינו קיים ואין קרבן פסח.

מצוות מדרבנן: מרור וארבע כוסות
א) אכילת מרור
מלבד שתי המצוות מדאורייתא בליל ה"סדר" יש עוד שתיים, שהן היום מדרבנן:
אכילת מרור ושתיית ארבע כוסות.

וזה לשון הרמב"ם על אכילת מרור:
"אכילת מרור אינה מצווה מן התורה בפני עצמה, אלא תלויה היא באכילת הפסח, שמצוות "עשה" אחת: לאכול בשר הפסח על מצה ומרורים; ומדברי סופרים לאכול המרור לבדו בליל זה, אפילו אין (שם) קרבן". (הלכות חמץ ומצה פרק ח', יב).
המרור הוא זכר ל"וימררו את חייהם בעבודה קשה" (שמות א', יד) וזכר לקרבן פסח, שנאמר עליו: ומצות על מרורים יאכלוהו". (י"ב, ח).
נוהגים להשתמש בחסה למרור (עלים לחים או קלחים אפילו יבשים), שהיא מתוקה בתחילתה ומרה בסופה, זכר למה שקרה לבני ישראל בהיותם משועבדים במצרים; אם אין חסה אפשר להשתמש בכל ירק מר אחר: עולשין, חרחבינה, חזרת, וכו'. חייבים לאכול כזית מרור. הכול חייבים באכילת מרור.

ב) ארבע כוסות
"כל אחד ואחד, בין אנשים בין נשים, חייב לשתות בלילה הזה ארבע כוסות של יין; אין פוחתים מהם, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה - לא יפחתו לו מארבע כוסות; שיעור כל כוס מהן רביעית" (86 סמ"ק).
ארבע הכוסות הן:
ראשונה לקידוש (של החג);
שנייה - לאמירת חצי "הלל";
שלישית - לברכת המזון;
ורביעית - לסיום ה"הלל" ול"ברכת השיר"

טעמים לשתיית ארבע כוסות בליל ה"סדר"
כנגד ארבע לשונות של גאולה שבתורה (שמות ו', ו):
"והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים";
"והצלתי אתכם מעבודתם";
"וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים";
"ולקחתי אתכם לי לעם".
כנגד ארבע מלכויות ששעבדו את ישראל לאחר שעבוד מצרים;
בבל (הביאה לחורבן בית ראשון);
מדי (מלכות אחשורוש);
יוון (התלמיים ממצרים והסילווקים מסוריא);
אדום (הריהי גלות רומי, שטרם יצאנו ממנה).

כנגד ארבע כוסות של פורענות שעתיד הקדוש-ברוך-הוא להשקות את אומות העולם וכנגדן ישקה את ישראל כארבע כוסות של נחמות. (לפי פסוקים שונים בירמיה ובתהילים).

כנגד ארבעה דברים טובים שהיו בישראל במצרים ובזכותם נגאלו:
לא שינו שמם, לא שינו לשונם, לא גילו מסתורין = (סודות) שלהם, לא ביטלו את המילה. (שוחר טוב קי"ד)
צריך לשתות רביעית של כוס בכל ארבע הכוסות; ונוהגים לשתות כל הרביעית ולא רק רובה. (בכוס של קידוש בשבת וביו"ט די בשתיית רוב הכוס 44 - סמ"ק מתוך 86).

כוס אליהו
בעת שמוזגים כוס רביעית לכל המסובים נוהגים למזוג עוד כוס אחת, חמישית - קצת גדולה יותר משאר הכוסות - המכונה בשם "כוסו של אליהו", שמה זה בא לה משום המחלוקת שנחלקו חכמים בעניין הפועל "והבאתי", הבא מיד לאחר ארבע לשונות הגאולה. בפסוק כתוב כך:
והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם, ליצחק וליעקב, ונתתי אותה לכם מורשה, אני ד" ('שמות ו', ח) -
- והשאלה היא אם גם הוא מחייב שתיית כוס או לא.
והמחלוקת הזו לא נפתרה, לכן מוזגים כוס חמישית מספק ואין שותים אותה, וכשיבוא אליהו יפתור לנו גם בעיה בלתי פתורה זו; מכאן שמה: כוסו של אליהו. (תיק"ו = תשבי יתרץ קושיות ובעיות).

ההסיבה וטעמה
("הלילה הזה כולנו מסובין"):
"בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים...לפיכך, כשסועד אדם בלילה הזה - צריך לאכול ולשתות והוא מסב דרך חירות" (משנה תורה, פרק ז', ו-ז).
מסיבים על צד שמאל ואוכלים ושותים ביד ימין. ואפילו איטר מסב על צד שמאל ואוכל ביד ימין.
בן אצל אביו מקיים מנהג הסיבה; תלמיד אצל רבו לא יסב אלא לאחר שקיבל רשות מרבו לעשות כן.

אפיקומן
לפירושה של המלה הזו ניתנו הסברים אחדים:
א) מקורה ביוונית ופירושה: "אל הסיבוב", שכן נוהגים היו עורכי המשתאות היוונים לסיים את מסיבותיהם בסיבוב לטעימה נוספת בבתי המשתתפים בסעודה, ומשום כך הזהירו אותנו ש"אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן" (פסחים י', ח), כלומר: אין אוכלים שום דבר לאחר אכילת קרבן הפסח, כדי שטעם קרבן הפסח יישאר בפה.

ב) המלה מורכבת משתי מלים ארמיות: אפיקו - קמן =הוציאו לפנינו, שרגילים היו להוציא את השולחנות, שעליהם אכלו, ולהכניס במקומם מגשים של מיני תרגימא לקינוח סעודה; בעת שבית המקדש היה קיים, קינוח הסעודה היה כזית קרבן פסח, ופירוש "אין מפטירים אחר הפסח אפיקומן" - לאחר הקינוח של כזית הקורבן הפסח, אין מפטירים בקינוח אחר.

ג) חז"ל פירשו: אפיקומן = אפיקו - מן, הוציאו מיני פירות וממתקים לקינוח הסעודה, אבל "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן", אין אומרים אחר הפסח: "אפיקו-מן", הוציאו מיני מתיקה; כלומר: אפיקו מן היו נוהגים לומר רק לפני אכילת הפסח.

ד) בימינו, שאין לנו מצוות קרבן פסח, אנו מסיימים את סעודת ליל ה"סדר" באכילת כזית מצה, כזכר לקרבן פסח, שנאכל "על השובע", וכדי לסיים את ה"סדר" בטעם של מצה, וקוראים לכזית זה "אפיקומן", אף-על-פי שהוראתה המקורית של המלה שונה הייתה.

קערת הפסח
את הקערה מסדרים, לפי הארי ז"ל באופן זה:
הזרוע - בפינה העליונה, הימנית;
הביצה - למעלה, בפינה השמאלית;
מרור - באמצע; מתחתיהן;
חרוסת - בפינה התחתונה, הימנית;
כרפס - בפינה התחתונה, השמאלית;
חזרת (מרור) - באמצע, מתחתיהן.

לפי מנהג הגר"א סדר הקערה שונה לגמרי:
מרור - בפינה העליונה, הימנית;
חרוסת - בפינה העליונה, השמאלית,
שתי מצות - באמצע, מתחתיהם;
זרוע - בפינה התחתונה, הימנית;
ביצה - בפינה התחתונה, השמאלית.

פירוש הסמלים בקערה
א) הזרוע
בעת שבית-המקדש היה קיים היה קרבן פסח חובה על כל משפחה. אופן הכנתו של הקורבן, אופן אכילתו וזמן אכילתו - הכל מבואר בפרוטרוט בתורה (שמות י"ב) ובמשנה (פסחים ה-ט). כאן אחדות ממצוות חוקת הפסח:
את הכבש שחטו בערב פסח אחר הצוהריים, צלו אותו באש והוא נאכל בחיפזון "על השובע", לקינוח הסעודה, "על מצות ומרורים", ואסור לשבור בו עצם.

היום, שבית-המקדש עדיין אינו קיים ואיננו מקריבים קרבן פסח, אנו שמים בקערה את ה"זרוע", לזכרו.

ל"זרוע" אנו משתמשים בשוק של כבש, או כנף של עוף כשהיא צלויה. ה"זרוע" מסמלת את "הזרוע הנטויה" של ד', שבה הוציאנו ממצרים, ורמז בה גם לגאולה העתידה, שתהיה בזרועו הנטויה של ד', במהרה בימינו.

ב) הביצה
כשהיה בית-המקדש קיים היו מביאים לירושלים עם קרבן הפסח גם קרבן חגיגה; את בשר קרבן החגיגה אכלו לפני קרבן הפסח. היום אנו מניחים בקערה ביצה מבושלת, זכר לקרבן חגיגה.

יש נוהגים שלא לאכול את הזרוע ואת הביצה עד למחרת ה"סדר"; לפי מנהג אחר אוכל עורך ה"סדר" את הביצה שבקערה בליל ה"סדר" או למחר היום.

ג) מרור
זכר ל"וימררו את חייהם".

ד) חרוסת
את המרור טובלים בחרוסת, כדי להמתיק קצת את המרירות; החרוסת, הנלקחת עם המרור, היא מועטת, שלא לבטל את טעם המרירות, שהוא עיקר. טבילת המרור בחרוסת היא מדברי סופרים.

החרוסת נעשית ממיני פירות רבים;
עיקרה: תפוחים - זכר לנשי ישראל, שהיו יולדות תחת התפוח בלי עצב, שלא יכירו בהן המצרים, ורמז לדבר: "תחת התפוח עוררתיך, שמה חיבלתך אמך, שמה חיבלה, ילדתך" (שיר השירים ח', ה). אל התפוח מוסיפים מיני פירות, שאליהם נמשלה כנסת ישראל, והם נזכרים ב"שיר השירים", האלגוריה על אהבת הקדוש-ברוך-הוא וכנסת ישראל:
רימון - "כפלח הרימון רקתך";
תאנה - "התאנה חנטה פגיה";
תמר - "אמרתי אעלה בתמר";
אגוז - "אל גינת אגוז ירדתי".
מוסיפים גם שקדים טחונים לרמוז ששקד ד' לגאול את עמו.

מכל אלה מתקבלת חרוסת, המזכירה את הטיט והלבנים, שבהם העבידו את בני ישראל". למה נקרא שמה חרוסת? "שדומה לטיט של לבנה שהיא מעשה חרסית". החוטים הארוכים שבחרוסת הם זכר לתבן, ואילו החלק המרוסק הוא זכר לטיט. יש גם דואגים, שצבע החרוסת יהיה אפור, דומה ביותר לצבע הטיט, ומוסיפים זנגביל וקינמון. לתערובת הזאת נותנים קצת יין אדום - זכר לדם מילה ולדם פסח ולדם התינוקות, שנשחטו במצרים.

יש נותנים טעם פשוט לאכילת החרוסת; מאכל זה היה רגיל בימים שלפני חורבן הבית בסעודה חגיגית, ובליל פסח הידרו בו עוד יותר, ורק אחרי החורבן נתנו בו טעמים של "לזכר".

ה) כרפס
אחת מארבע הקושיות שהילד שואל ב"סדר" היא:
שבכל הלילות אנו מטבילין פעם אחת (בנוסח שלנו לפי הגמרא: אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת), הלילה הזה שתי פעמים" (פסחים י', ד);
הפעם האחת - מרור בחרוסת,
והפעם השנייה - מתי ומה?
זה טיבול הירקות בחומץ או במי מלח לפני הסעודה.

ומה טעמו?
לעשות שינוי, שהילד יוכל לתמוה ולשאול; לפי זה אין לו קשר ישיר לעניין מענייני יציאת מצרים. היום נוהגים לקחת לטיבול זה כרפס. ויש לוקחים תפוח-אדמה או ירק אחר, והשם "כרפס" כולל גם אותם. הירק יכול להיות מבושל או חי, בתנאי שמברכים עליו "בורא פרי האדמה".

ו) חזרת
עלי חסה או ירק מר אחר ששמים (לא לפי כל השיטות) בקערה לצורך אכילה בתוך המצה של "כורך". יש קוראים לחזרת "מרור שני".

אצל יהודי תימן לא נהוג סידור קערת פסח, והם נוהגים לאכול כל מיני ירקות בסעודת ליל ה"סדר", יותר מהרגיל בימים חגיגיים אחרים, וטובלים אותם, ואת המאכלים האחרים, בחרוסת.

כורך
בעת שבית-המקדש היה קיים היו אוכלים מצה ומרור במכורך, לפי פירושו של הילל הזקן את הפסוק "על מצות ומרורים יאכלוהו", כלומר: את כזית הפסח צריך לאכול עם מצה ומרור, כשהם כרוכים יחד. אז היו שלוש מצוות אלה מדאורייתא. בזמננו, שאין מקריבים קרבן הפסח ומרור הוא רק מצווה מדרבנן, אי אפשר לקיים אכילת מצה ומרור יחד, אפילו לדעתו של הילל, משום שאין לערבב את אכילת מצה, שהיא מדאורייתא גם היום, עם מרור מדרבנן, לכן מקיימים אנו את שתי המצוות האלה לחוד, מברכים על מצה לחוד ועל מרור לחוד. אף-על-פי-כן אנו עושים זכר למה שעשה הילל (שהיה כורך מצה ומרור ואוכלם ביחד) במנהג ה"כורך" ב"סדר".

שלוש המצות שליד הקערה
בקערה מונחות שלוש מצות, לקיים בהן שלוש מצוות. מנהג זה של שלוש מצות ידוע היה כבר בתקופת הגאונים.
"שאלו אנשי קירואן את ר' שרירא גאון: למה לוקחים שלוש מצות בליל פסחים, לא פחות ולא יותר?
והשיב להם: שלוש מצות שאנו משתמשים בהן בליל פסח רמז לשלוש סאין, שאמר אברהם לשרה: מהרי שלוש סאים קמח סולת, לושי ועשי עוגות" (בראשית י"ח, ו); ולפי דעת חז"ל היה אז ערב פסח.
לפי המקובלים קוראים למצה העליונה "כוהן" לשנייה - "לוי" ולתחתונה - "ישראל".

לשלוש המצות האלה תפקידים מיוחדים:
ב"כוהן" ובמחצית ה"לוי" מקיימים מצוות אכילת מצה", לחם עוני";
את המחצית הגדולה יותר של ה"לוי" מחביאים לאפיקומן;
וב"ישראל" מקיימים את מנהג "כורך".

ויש אומרים שטעם שלוש המצות הוא זה: שתיים צריכים בשביל "לחם משנה", כבכל חג, והשלישית - להזכיר את לחם העוני.

בליל ה"סדר" אוכלים ארבעה "כזיתים" של מצה לשם מצווה:
כזית ראשון, מדאורייתא, עליו מברכים "המוציא" ו"מצה";
שני - מן המצה האמצעית, לקיים אכילת "לחם עוני" (המצה האמצעית נשברת לשניים והיא מזכירה את פרוסות הלחם שהעני אוסף), ואוכלים אותו ביחד עם הראשון;
כזית שלישי נאכל ב"כורך", והרביעי - ב"אפיקומן".

אכילת ביצה במלח לפני הסעודה
נוהגים להתחיל את סעודת ליל ה"סדר" באכילת ביצים. ההסבר הפשוט הוא שבזמן העתיק התחילו כל סעודה במנת ביצים. וכך עשו, כמובן, בסעודת ליל ה"סדר". לאחר החורבן השאירו את מנהג אכילת הביצים לליל ה"סדר" בלבד, זכר לחורבן, כי הביצה מסמלת אבלות: מה ביצה עגולה, אף האבל מתגלגל והולך ואינו פוסח על שום אדם; מה ביצה אין לה פה, אף האבל יושב דומם ואינו פותח פיו" (כל בו).

את הביצים טובלים במי מלח, המסמלים את הדמעות, שאנו שופכים על חורבן בית המקדש, או זכר לבכיית בני ישראל מרוב העבודה והסבל, או כזכר למעבר בים המלוח.

אמירת ה"הגדה" והקושיות
סיפור יציאת מצרים הוא מצווה מדאורייתא, ואנו מקיימים מצווה זו באמירת ה"הגדה". לאחר הקטע הארמי (הא לחמא עניא) שואל הבן ארבע הקושיות ואחריהן אנו עוסקים ב"תשובות" עליהן, שכן כל עיקרו של ה"סדר" ומנהגיו אינם אלא לעורר את הבן לשאול ולתת לנו את ההזדמנות לספר על יציאת מצרים.

כיצד אומרים את ה"הגדה"?
"אין לו בן - אשתו שואלתו; אין לו אשה, שואלים זה את זה "מה נשתנה הלילה הזה", ואפילו היו כולם חכמים. היה לבדו - שואל לעצמו "מה נשתנה".
בעדת תימן ובעוד קהילות נהוג, שכל המסובים אומרים ביחד את כל ה"הגדה".

סימני ה"סדר" כהלכתו
(לפי "מחזור ויטרי" ומיוחסים לרש"י או לפייטן ר' יוסף טוב עלם).

א) קדש (כוס ראשונה)
מוזגים כוס ראשונה ומקדשים קידוש של חג. בברכת "שהחיינו" מכוונים גם למצה ולמרור (כי עליהם אין מברכים שוב "שהחיינו"). האשה מברכת "שהחיינו" בהדלקת הנרות לפני ה"סדר" או עם התקדש החג (אם חל בשבת).
המנהג המקובל הוא שראש המשפחה מקדש ומוציא את כל המסובים; אך יש מקומות בהם נוהגים כל הגברים לקדש יחד, או כל אחד לחוד, לפי תור.

לאחר הקידוש שותים כוס ראשונה מארבע הכוסות ובהסיבה, וכל אחד מברך לעצמו, בניגוד לשבת וליום טוב, שבהם יוצאים ידי חובה בברכתו של זה שקידש. אין מברכים "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על שתיית ארבע כוסות", משום שאין שותים אותן בבית אחת, ושמא יקרה לו משהו בסעודה ולא יוכל לשתות ונמצא מברך לבטלה.

ב) ורחץ
נוטלים את הידיים בלי ברכה; בכמה מקומות תופס מנהג זה לגבי עורך ה"סדר" בלבד. נטילת הידיים זו היא בשביל קיום המנהג של אכילת כרפס במי מלח, שכן נהגו פעם ליטול את הידיים לפני אכילת פירות וירקות טבולים במשקה, ונשאר מנהג זה רק בליל ה"סדר". ויש אומרים שגם זה בא כדי להתמיה את הילדים ולעוררם לשאול, כמו מנהגים אחרים בליל ה"סדר".

ג) כרפס
עורך ה"סדר" מחלק לכל המסובים מנה קטנה של כרפס, פחות מ"כזית", שלא יצטרכו לברך אחריה "ברכה אחרונה". טובלים את הכרפס במי מלח או בחומץ ומברכים:
ברוך אתה ד', אלוהינו מלך העולם, בורא פרי האדמה".
בברכה זו מכוונים לפטור גם את המרור, שייאכל אחר-כך. זהו הטיבול הראשון משני הטיבולים של הלילה הזה.

ד) יחץ
מחלקים את המצה השנייה", ה"לוי", לשני חלקים לא שווים; את החלק הגדול מצפינים לאפיקומן ואת הקטן משאירים בין שתי המצות. הטמנת האפיקומן באה כדי להתמיה את הילדים כדי שישאלו. מטמינים אותו במפה זכר למסופר, שבני ישראל נשאו את "משארותם צרורות בשמלותם על שכמם" (שמות י"ב, לד); מטעם זה נוהגים בכמה קהילות לשים את האפיקומן העטוף לרגע על שכמם ממש.

ה) מגיד
(מוזגים כוס שנייה ואומרים את ה"הגדה" עד לברכת הגאולה; בסוף הברכה הזו שותים את הכוס).

לאחר פעולות מתמיהות אחדות הילדים מוכנים לשאול את הקושיות ועורך ה"סדר" יתחיל בתשובתו - באמירת ה"הגדה", שהיא מצוות סיפור יציאת מצרים. אמירת ה"הגדה" צריכה להיות על יין, לכן מוזגים כוס שנייה.

מתחילים "הא לחמא ענייא", שבמרכזו ההזמנה ל"כל דכפין" = (הרעב) שיתא = (יבוא) ויאכל. נוהגים להרים את הקערה בעת אמירתו ולגלות את המצות. עוברים לארבע הקושיות.

ב"עבדים היינו" מתחילה דרשת התשובה, והיא נמשכת עד סוף שני הקטעים הראשונים של ה"הלל" וברכת הגאולה שלאחריה (גאל ישראל).

עם סיום ברכת הגאולה מברכים האשכנזים "בורא פרי הגפן" ושותים כוס שנייה בהסיבה. הספרדים אינם מברכים ברכה זו עתה, שכן, למנהגם, פוטרת הברכה על כוס ראשונה גם את הכוס הזו. הספרדים נוהגים לומר פסוקים מלוקטים אחרי שתיית הכוסות, הנמצאים ב"הגדה" נוסח עדות המזרח.

1. הספרדים נוהגים להסיר את הקערה מן השולחן בעת אמירת ארבע הקושיות; מחזירים אותה עם ראשית התשובה: "עבדים היינו".
2. במזרח אירופה היה נהוג שעורך ה"סדר" הקדים ל"עבדים היינו" את המלים: "והתירוץ הוא" - עבדים היינו וכו'.
3. הטפות מן הכוס: בעת אמירת "דם ואש ותמרות עשן" מטיפים שלוש טיפות מן הכוס, כן גם בקריאת "עשר המכות" במפורט ובקריאתן בראשי תיבות: דצ"כ עד"ש באח"ב".
4. פסח, מצה ומרור:
רבן גמליאל היה אומר: כל מי שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח, לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח, מצה ומרור".
לכן מראים על המצה ועל המרור בעת אמירת מלים אלו בקטע זה. (דברי רבן גמליאל הם, בעצם, התשובה לקושיות, שהתאחרה עד כאן). הספרדים לוקחים את המצה ואת המרור בידיהם בעת אמירת המלים: מצה זו, מרור זה.
5. באמירת "והיא שעמדה" מכסים את המצות ומגביהים את הכוס.
6. באמירת "לפיכך אנחנו חייבים להודות" מגביהים את הכוס וקוראים את הקטע בקול רם. (יש מנהגים רבים אחרים בעדות השונות).

ו) רחצה
נוטלים את הידיים לפני הסעודה בברכה:
ברוך אתה ד', אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על נטילת ידיים".
רחצה זו חובה על הכול כדין אוכל פת.

ז-ח) מוציא-מצה
עורך ה"סדר" מרים את ג' המצות ומברך שתי ברכות:
"ברוך אתה ד', אלוהינו מלך העולם, המוציא לחם מן הארץ".
"ברוך אתה ד', אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על אכילת מצה".
בשעת אמירת הברכה השנייה מחזיקים ביד רק את המצה העליונה ואת מחצית המצה השנייה.

עורך ה"סדר" מחלק למסובים שתי חתיכות מצה: מן המצה העליונה, שהיא, ביחד עם המצה התחתונה, לחם המשנה, ומן המחצית השנייה, שהיא זכר ללחם עוני (שבורה). המסובים מברכים את שתי הברכות, ואוכלים את שתי החתיכות בתוספת חצי מצה מן השולחן, כדי שביחד יאכלו כזית.

ט) מרור
טובלים כזית מרור בחרוסת ומברכים:
ברוך אתה ד', אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על אכילת מרור".
הטבילה בחרוסת היא כדי להפיג את המרירות, וכדי לזכור שאחרי השעבוד באה הגאולה, וכן לרמוז שגם אחרי הגלות הזאת תבוא הגאולה. מרור אין אוכלים בהסיבה.

י) כורך
לוקחים כזית מן המצה התחתונה, שוברים אותו לשניים וביניהם מכניסים שוב מרור ואומרים:
זכר למקדש כהילל; כן עשה הילל בזמן שבית המקדש היה קיים: היה כורך (פסח) מצה ומרור ואוכלים ביחד, לקיים מה שנאמר: "על מצות ומרורים יאכלוהו".
נוסח הספרדים:
"זכר למקדש כהילל הזקן, שהיה כורכן ואוכלן בבת אחת (פסח, מצה ומרור) לקיים מה שנאמר: על מצות ומרורים יאכלוהו".
מנהג הספרדים לטבול גם מרור זה בחרוסת.

יא) שולחן ערוך
אוכלים את סעודת החג. כל עדה ומאכלי הפסח שלה. בעדה התימנית אין מאכלי פסח מיוחדים.

משתדלים לגמור את הסעודה לפני חצות, כדי להספיק לאכול את האפיקומן לפני חצות. אין לשבוע יותר מדי בסעודה זו, כדי שלא לאכול את האפיקומן בחוסר תיאבון מוחלט.

יב) צפון ("טמון" בכמה עדות): אכילת האפיקומן
עם גמר הסעודה, לפני ברכת המזון, אוכלים את האפיקומן, הנקרא בסימנים אלו "צפון" (ו' שרוקה), על שום שהיה צפון (= מוסתר) מתחת לכר.
ולמה מצפינים אותו? - לזכר הכתוב: "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך" (תהלים ל"א). אוכלים אותו לפני חצות הלילה, בשיעור של "כזית".

לפני אכילת האפיקומן אומרים:
"הנני מוכן ומזומן לקיים מצוות אכילת אפיקומן".
הספרדים אומרים:
"זכר לקרבן פסח הנאכל על השבע".
יג) ברך (כוס שלישית)
מוזגים כוס שלישית ומברכים "ברכת המזון".
אחרי ברכת המזון מברכים "בורא פרי הגפן" ושותים בהסיבה את הכוס השלישית.

יד) הלל (כוס רביעית)
מוזגים כוס רביעית - אחרונה - לאמירת ה"הלל".

בקהילות שנהוג למזוג כוס חמישית "כוסו של אליהו", מוזגים כוס זו לפני אמירת "שפוך חמתך". כמו כן נוהגים אז לפתוח את הדלת, לומר בקול רם ובעמידה "ברוך הבא!" ומיד אחריו "שפוך חמתך".

גומרים את ה"הלל", ממשיכים ב"הלל הגדול", אומרים "ברכת השיר": "נשמת כל חי" ומסיימים בברכת "מלך מהולל בתשבחות". ויש אומרים שברכה זו היא "ברכת השיר".

מברכים "בורא פרי הגפן" ושותים כוס רביעית בהסיבה. הספרדים אינם מברכים, כי למנהגם פטרה הברכה על הכוס השלישית גם כוס זו. מברכים ברכה אחרונה: "על הגפן ועל פרי הגפן".

טו) נרצה
אם ערכנו את ה"סדר" לפי הסימנים האלה וקיימנו הכול כהלכה, נהיה בטוחים שה"סדר" "נרצה" - נתקבל ברצון - לפני ד' והמסובים כולם "נרצו" גם הם ומרוצים בלילה הגדול הזה. שרים "חסל סידור פסח כהלכתו", ואומרים בלב מלא תקווה: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה".

לעיון נוסף: (שמות מאמרים באתר דעת והקישור אליהם)
סדר ליל פסח, חיים לשם
לימוד סוגיות הגמרא על ארבע כוסות, עמירם דומוביץ
מאמרים רבים על חג הפסח

מקור הערך: על פי שמואל בן ארצי, תקליטור יהדות כאן ועכשיו, משרד החינוך ירושלים תשס"ה.

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן




ערכים קרובים
ליל הסדר - הסבר המושג
אפיקומן
מצה - סוגי מצות
פסח


נושאים קרובים באתר דעת
פסח