לדף ראשי



התוכן:
נוסח הקדיש:
מקור הקדיש בתלמוד
נוסח הקדיש
קדיש של שליח צבור
קדיש לאבלים
מנין הקדשים והזכיות
קדיש דרבנן
קדיש על המת

תפילה של שבח וקילוס לה', ונתקנה בלשון ארמית כדי שיבינו אותה גם עמי הארץ שאינם מכירים בלשון הקדש אלא ארמית שהייתה לשונם המדוברת בזמן התלמוד והגאונים.

נוסח הקדיש:

יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא.
בְּעָלְמָא דִּי בְרָא כִרְעוּתֵהּ וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵהּ
בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל
בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב,
וְאִמְרוּ אָמֵן:

יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא:
יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא
וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא.
בְּרִיךְ הוּא.
לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא
תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחֱמָתָא
דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא.
וְאִמְרוּ אָמֵן:
יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא
וְחַיִּים עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן:
עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ
וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל.
וְאִמְרוּ אָמֵן:

מקור הקדיש בתלמוד
בגמרא נזכר הקדיש בשם 'יהא שמיה רבא', כי זה עיקר השבח. והיו עונים אותו כמו 'אמן' (ברכות נ"ז. מדרש משלי י').

רבי יהושע בן לוי אומר כל העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כוחו קורעין לו גזר דינו (שבת קי"ט).

בספור המאורע של ר' יוסי עם אליהו נאמר:

בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונים יהא שמו הגדול מבורך, הקב"ה מנענע ראשו ואומר, אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך (ברכות ג').

התפילה בשם הנהוג "קדיש" מוזכרת לראשונה במסכת סופרים לעניין קטן שאינו עולה מן המנין לברכו וקריאת התורה וקדיש עד שיהא בן י"ג (סוף פט"ז, ועי' שם סוף פי"ט).

בסדר רב עמרם גאון יש לפני ברכו קדיש בנוסח הזה:
"יתגדל ויתקדש שמיה רבא, אמן. בעלמא די ברא כרעותיה, וימליך מלכותיה בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל בעגלה ובזמן קריב, אמן, יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא. יתברך, אמן. וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתקלס שמיה דקודשא בריך הוא. לעילא מכל ברכתא ושירתא תושבחתא ונחמתא דאמירן בעלמא ואמרו אמן".

נוסח הרמב"ם:

"יתגדל ויתקדש שמיה רבא בעלמא דברא כרעותיה, וימליך מלכותיה ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה, ויפרוק עמיה בחיכון וביומיכון דכל בית ישראל, בעגלא וכו'".

אחר קדיש בתרא נהגו העם להוסיף:

"תתקבל צלותהון ותתעבד בעותהון וצלותהון ובעותהון דכל בית ישראל קדם אבוהון דבשמיא. יהא שלמא רבא וסייעתא ופורקנא משמיא עליכון ועלנא ועל קהלהון דישראל ואמרו אמן. עושה שלום וכו'".

נוסח זה דומה לנוסח הספרדים.

נוסח הקדיש
בספר לקט הקמח (סי' שכ"א) נאמר: עשרה מישראל שאינם יודעים כי אם לשון לעז - יכולים להתפלל ולומר קדיש בלשון שהם יודעים.

בקדיש תקנו ט"ו שבחים:

יתגדל, ויתקדש, וימליך, יתברך, וישתבח, ויתפאר, ויתרומם, ויתנשא, ויתהדר, ויתעלה, ויתהלל, ברכתא, ושירתא, תושבחתא, ונחמתא.

כנגד ט"ו שיר המעלות שאמר דוד, וכן בישתבח וכן באמת ויציב (הראב"ן ס" י"ב)

הגאונים מונים רק עשרה דברים של שבח:

יתגדל ויתקדש ויתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל.

כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם. ולכן אין אומרים קדיש פחות מעשרה (לקוטי הפרדס עניין קדיש).

הציבור עונים:

יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא.

שהן ז' תיבות וכ"ח אותיות, כמו בפסוק ראשון של בראשית. ועל סמך זה אמרו שהעונה יהא שמיה רבא וכו' כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית.

בראש השנה וביום הכיפורים ובעשרת ימי תשובה כופלים "לעילא" בקדיש, מפני שבימים אלו הקב"ה מתעלה יותר מפי בריותיו, שהוא יושב על כסא דין והכל צריכים לפארו ולבקש רחמים ממנו (לבוש סי' תקפ"ג).
הצבור עונים אמן אחר יתגדל ויתקדש שמיה רבא, אבל אומר הקדיש צריך לחברו אל "בעלמא דברא כרעותיה", כי הוא עניין אחר להורות על המקום שצריכים להגדיל שמו הגדול, ואח"כ מתחיל המאמר בחייכון וביומיכון וגו' להורות על הזמן שיתגדל שמו הגדול.
מה שעונין אמן, יהא שמיה רבא, הם שני דברים: כי "אמן" מתייחס למה שאומר הש"ץ 'יתגדל', ומן 'יהא שמיה רבא' מתחיל שבח חדש. על כן צריך להפסיק מעט בין 'אמן' ל'יהא שמיה רבא', ויאמר 'יהא שמיה רבא' כמשפט אחד (סוכה ל"ט).

כיון שאמר 'יתגדל ויתקדש שמיה רבא' - כורע;
בעגלא ובזמן קריב, כורע;
יתברך וישתבח, כורע;
שמיה דקודשא בריך הוא, כורע;
עושה שלום כורע, והיא כריעה של רשות.
חמש כריעות הללו כנגד חמישה שמות שיש בפסוק 'כי ממזרח שמש עד מבואו גדול שמי' (סדור רב עמרם גאון שחרית עמ' 4).
יש מונים ארבע כריעות של חובה, ולא את הכריעה של עושה שלום (לקוטי הפרדס שם).

קדיש של שליח צבור
כשהצבור אומרים פסוקי דזמרא אומר הש"ץ אחר ישתבח חצי קדיש, כדי להפסיק בין פסוקי דזמרא ובין ברכו וברכות קריאת שמע.
וכן אחרי שמונה עשרה בשחרית כדי להפסיק בין ש"ע וקדושה דסדרא (אשרי ובא לציון),
ובין קריאת התורה למפטיר להורות שאינו מן המנין.
וכן בין קריאת התורה לסיום התפילה,
ובין תפלת ערבית לשמונה עשרה להורות כי תפלת ש"ע היא רשות.

הש"ץ אומר קדיש עם תתקבל אחר אשרי ובא לציון בשחרית, ואחרי תחנון, או כשאין אומרים תחנון - אחר שמונה עשרה במנחה, ואחר תפילה בלחש במעריב. אם יש קריאת התורה ומוסף, אומר קדיש תתקבל אחר תפלת שחרית. ואם אומרים הלל, יאמר אחר הלל (ובחנוכה שאין בו מוסף יאמר חצי קדיש אחר הלל), ואחר מוסף פעם שנית.

קדיש שלם בלא תתקבל הוא קדיש יתום ויאמר אותו הש"ץ או האבל לפני ברוך שאמר, ואחר עלינו ושיר של יום.

לפני סליחות שאומרים בחודש אלול ועשי"ת לפני תפלת שחרית אומר הש"ץ אשרי וחצי קדיש, ואחר סליחות יאמר קדיש תתקבל, כי סדר סליחות נתקן על סדר התפילה, כי הפסוקים
שלפני הסליחות הם כנגד פסוקי דזמרא, ושלש עשרה מדות כנגד תפלת העמידה ואח"כ נופלים על פניהם ומסיימין 'ואנחנו לא נדע' (לבוש סי' תקפ"א א').

קדיש לאבלים
קדיש על אביו ואמו אומר י"א חודש פחות יום אחד. תניא: כל שנים עשר חודש גופו קיים ונשמתו עולה ויורדת. ואמרו משפט רשעים בגיהנם י"ב חודש (שבת קנ"ב). וכדי שלא להעמיד את אבותיו כרשעים, אומרים קדיש רק 11 חודש (הרמ"א יו"ד סי' שע"ו ד').
כתב האריז"ל, שהקדיש שאומרים בשנה הראשונה הוא להעלות אביהם מגיהנם לג"ע, והקדיש ביום הזיכרון, הוא להעלותן מגן עדן עצמו למדרגה יותר גדולה ומעולה. וזהו שאמרו חז"ל 'בן מזכא אבא' (סנהדרין ק"ד).

יש נוהגים שנכדים אומרים קדיש בשביל סבא או סבתא, שבני בנים הרי הם כבנים. ומהר"י קולין (סי' ל') כתב דלא הוו כבנים ממש, ועשה פשרה שאם יש אבל אחר שהוא הבן, יאמר הבן קדיש שתי פעמים והנכד יאמר רק פעם אחת (מטה משה ח"א סי' רט"ו).
לעניין קדיש שאומרת בת על הוריה, ראה ערך קדיש יתומה

מנין הקדשים והזכיות
חמישה מיני קדיש הם:
קדיש הגדול אחר צדוק הדין,
קדש דרבנן אחר לימוד הלכה או משנה עם הגדה,
קדיש יתום.
קדיש שלם עם תתקבל,
חצי קדיש.

אין פוחתין משבעה קדישים בכל יום. והגאונים סמכום לפסוק 'שבע ביום הללתיך' (תניא סי' ב'). האשכנזים נוהגים שרק אבל אחד אומר קדיש בכל פעם, ומנהג הספרדים שיאמרו כולם יחד, האחד אומר בקול רם, והשאר עונים אחריו בקול נמוך מלה במלה.

ולפי מנהג האשכנזים אם יש הרבה אבלים מחלקים הקדישים ביניהם בדרך זו:
א) בן שבעה שהולך לביהכ"נ יש לו כל הקדישים ודוחה גם אבל תוך שלושים ויום זיכרון,
ב) ואם בן שבעה הוא קטן יש ליום זיכרון קדיש אחד. לעניין בן שבעה - אורח ותושב שווין.
ג) בן שלושים יש לו בכל התפילות קדיש שאחר עלינו, אך יום זיכרון דוחה אותו.
ד) יום שפוסק מלומר קדיש (לפני ששלמו י"א חודשים) יש לו כל הקדישים ודוחה אף בני שלשים אך לא יום זיכרון.
ה) אורח שיש לו יום זיכרון יש לו קדיש אחד, ואורח אבל יש לו קדיש אחד בכל חדש.
ו) אם שניהם שוים יטילו גורל ביניהם (שו"ת כנסת יחזקאל סי' מ"ד, לקוטי הלוי 52).
אבל על אב ואם קודם לאבל על שאר קרובים.
חבר בקהילה יש לו דין תושב ושאינו חבר יש לו דין אורח, והכל כמנהג המקום.
אם אין מנהג קבוע יעשו ככתוב כאן.

היום נתקבל המנהג בכל הקהילות שכל האבלים אומרים קדיש ביחד, ועל כן דיני הקדימה בקדיש אינם נוהגים. יש להם שימוש רק לעניין הבחירה מי עובר לפני התיבה.

קדיש דרבנן
הקדיש בעיקרו הוא שבח והודיה לה', ובפרט שבח אחר הלימוד, כעין ברכת התורה לאחריה.

"מכאן אמרו קרא אדם תורה נביאים וכתובים ויודע להשיב בהם - ישמרם בידו, וישבח ויברך ויגדל וירומם ויקדש לשמו של מי שאמר והיה העולם. שנה סדר אחר או שני סדרים ויודע בהם - ישמרם בידו, ויברך ויקדש לשמו של הקב"ה, ואצל מי ששונה הלכות" וכו' (אליהו רבא סוף פ"ה).

ולכן היו אומרים 'יהא שמיה רבא מברך' בבתי כנסיות ובתי מדרשות ששם למדו ודרשו ברבים, ונקרא 'יהא שמיה רבא דאגדתא' (סוטה מ"ט). פירש"י: יהא שמיה רבא שעונים אחרי אגדה שהדרשן דורש ברבים בכל שבת היו נוהגים כך, ושם היו נקבצים כל העם לשמוע, לפי שאינו יום של מלאכה (שם).
ונקרא קדיש דרבנן לפי שנתקן לומר על תורה שבעל פה, שהוא לימוד דרבנן, והוא גם תחינה ובקשה על רבנן ולומדי התורה (א"ר סי' קנ"ה א').

רמב"ם מביא נוסח קדיש זה לכל עשרה מישראל או יתר שעוסקים בת"ת שעל פה ואפילו במדרשות או באגדות, כשהן מסיימים אומר אחד מהם:

יתגדל ויתקדש שמיה רבא דעתיר לחדתא עלמא ולאחייא מתייא ולמיפרק עמיה ולמיבני קרתא דירושלים ולשכללא היכלא קדישא ולמיעקר פולחנא נוכראה מן ארעא ולאתבא פולחנא דשמיא לאתריה בזיויה ויחודיה, וימליך מלכותיה... ונחמתא דאמירן בעלמא ואמרו אמן. על רבנן ועל תלמידיהון ועל תלמידי תלמידיהון דעסקין באורייתא די באתרא הדין ודי בכל אתר ואתר, יהא להון ולכון חינא וחסדא ורחמי וסייעתא ורווחא מקדם אבוהון דבשמיא ואמרו אמן. יהא שלמא... וכו' (רמב"ם הלכות תפילה).

וזהו הנוסח שאומרים כשמסיימים מסכת.
נוהגים לומר קדיש דרבנן אחר אמירת קורבנות ופרק איזהו מקומן, ואחר פטום הקטרת בשבת ובמה מדליקין בליל שבת. לפני הקדיש אומרים 'יהי רצון שיבנה בית המקדש...', או: 'אמר רבי אלעזר אמר ר' חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם..', או 'ר' חנניה בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל...', מפני שאין אומרים קדיש אחר הלכה רק אחר אגדה.

קדיש על המת
בסדר רב עמרם גאון מובא נוסח הקדיש שאומרים בבית הקברות אחר צידוק הדין:

יתגדל יתקדש שמיה רבא בעלמא דהוא עתיד לחדתא ולאחאה מתייא ולבני קרתא דירושלים... יהא שלמא רבא מן שמיא וחיים ושובע וישועה ונחמה והצלה לכל ישראל ואמרו אמן... (דף נ"ה ע"א).

ואפשר שמזה הסתעף המנהג לומר קדיש אחר אביו ואמו בשנה הראשונה, שהיה רגיל באשכנז אחר תקופת הגאונים, ונזכר בראשונה בספר אור זרוע לר"י מווינא, הכותב:

מנהגנו בארץ כנען (=ארצות הסלאבים), וכן מנהג בני רינוס, לאחר שיאמרו 'אין כאלהינו' עומד היתום ואומר קדיש. אבל בצרפת ראיתי שאין מקפידים על כך מי שיאמר קדיש, אם נער יתום או נער שיש לו אב ואם (ח"א דף י"א וח"ב סי' ו').

אמירת קדיש על אב ועם מבוסס גם על הספור באליהו זוטא (סוף פי"ז):

פעם אחת היה ר' עקיבא מהלך בדרך, ומצא אדם אחד שהיה מכוער ביותר, והיה נושא משאוי גדול של עצים שלא היה אדם בעולם ולא חמור ולא סוס שיכול לטעון כמותו.
אמר לו ר' עקיבא, משביע אני אותך בשבועה שתאמר אם אתה בן אדם או שד, או מאיזה ברייה אתה.
אמר לו: רבי! אדם הייתי, וכבר נפטרתי מן העולם ההוא, ובכל יום ויום אני מביא משאוי כזה, ומכניסין אותי בתוך הגיהנם, ושורפין אותי בתוכה שלוש פעמים ביום, וזה עמלי בכל יום ויום.
אמר לו ר' עקיבא: מה עשית שעושין לך כך וכך?
אמר לו אותו האיש: אני באתי על נערה המאורסה ביוה"כ.
אמר לו: בני שמעת אם יש לך תקנה באותו עולם?
אמר לו: כך שמעתי מאחורי הפרגוד, שבזמן שיעלה בני לספר תורה, ויאמר ברכו את ה' המבורך, מוציאין אותי מגיהנם ומכניסין אותי בג"ע.
אמר לו ר' עקיבא: הנחת אשה או בן?
אמר לו: בן אחד נולד לי אחר מיתתי, ונמנעו ישראל למולו.
אמר לו: מה שמך?
אמר לו: שמי ארנוניא.
- ומה שם אשתך?
אמר לו: שישכייא.
- ומה שם עירך?
אמר לו: לודקייא.
מיד כתב ר' עקיבא שמו ושם אשתו ושם עירו, והלך ר' עקיבא עד שבא לאותה העיר. כיון שבא לעיר, יצאו אנשי העיר לקראתו.
אמר: כלום ידעתם איש פלוני ואשתו?
אמרו: שם רשעים ירקב.
אמר להם: על מה?
אמרו לו: כך וכך עשה.
אמר להם: אף על פי כן הביאו לי בנו.
הביאו אותו, וצווה למולו, והושיבו ללמוד, וכן עשה. ולמדוהו ברכות שצריך לו לספר תורה. ביום השבת צווה לקרותו לספר תורה, ואמר "ברכו את ה' המבורך לעולם ועד".
מיד הוציאו את אביו מגיהנם, והכניסוהו בגן עדן.
באותו הלילה בא בחלום לר' עקיבא, ואמר לו תנוח דעתך שהנחת את דעתי.

נראים דברי ר' חיים ב"ר בצלאל בספר החיים (ח"ב דף י"ח ע"ב) שאומר, עיקר הטעם של אמירת הקדיש, לפי שאין מיתה בלא חטא, ורובם מתים בעוון חלול השם, שלא יכופר אותו עון עד שימותון. וכשהקב"ה נפרע מן החוטא, אז שמו מתקדש, שנאמר 'ונשפטתי' ואח"כ 'והתגדלתי' 'והתקדשתם'. לכך עומד הבן של החוטא הזה שמת, ואומר לפני התיבה יתגדל ויתקדש, כלומר מתנחם אני על מיתת אבי, הואיל ושמו של אבי שבשמים מתגדל ומתקדש ע"י מיתתו, ומיד מתכפר עון חלול השם שעשה. וזהו דוגמת הנדונים בבית דין, שהוצרכו בני משפחתם לבא לומר לבית דין יפה דנתם, להורות שאין בלבם על בית דין כלום (רוקח סי' שס"ב; כלבו סי' ו'; המנהיג ר ע"ב, י"א ע"א)

מאמרים נוספים הקשורים לנושא (קישורים לאתר דעת):
אוסף מקורות על אמירת קדיש ומקורו


יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן