לדף
ראשי
פיירברג מרדכי זאב
סופר בתקופת ההשכלה, 1874 - 1899 התוכן תולדות חייו פגישתו עם הספרות העברית החדשה יעקב השומר, סיפורי חפני בעל דמיון בערב, הקמע לאן? גיבוריו של פיירברג תולדות חייו מרדכי זאב פיירברג נולד בשנת 1874 בעיר נובוגראד- ווהלינסק (ווהליניה, רוסיה) במשפחת חסידים. אביו היה שוחט בכפר הילסק, הסמוך לנובוגראד- ווהלינסק. בכפר עברו על מרדכי זאב שנות ילדותו, עד היותו כבן עשר או אחד עשרה שנה. אז עברו הוריו אל העיר. בכפר היה הנער בודד, דבר שפיתח את דמיונו, שניזון מסיפורי התורה, אשר לימד אותו אביו, ממה שמצא בספרים, ומהסביבה הטבעית של הכפר. בעיר למד ב"חדר", ולאחר שנים אחדות יצא לבית המדרש של חסידי צ'רנוביל, ללמוד תלמוד ופוסקים. פיירברג עשה חיל בלימוד התלמוד. ניכר מסיפוריו כי חלק ההלכה שבתלמוד לא משך את ליבו. הוא אהב את ניגון התלמוד, את הדביקות, את "הצללים" המתנועעים בפינות שונות, "צל נופל בתוך צל וצל משתרע על גבי צל"- משחק צללים זה היה אהוב וחביב עליו. צללים אלה הכניסוהו לעולם של צללי הדורות. וכך היה פיירברג לומד בלילי החורף הארוכים, לפעמים היה ער כל הלילה בבית-המדרש ושונה את פרקו, או יושב על יד הגמרא הפתוחה לפניו וחולם בהקיץ. פיירברג פגש את עולם האגדה. ההשכלה שחדרה אל ה"קלויז", הביא אליו גם אל התנ"ך. שפת-הנביאים הנשגבה ושפת-הלחש של ספר תהילים, שפת התחינה והתפילה של העם - כל אלה היו לשפתו. לתנ"ך הקדיש שעות רבות. פגישתו עם הספרות העברית החדשה הוא החל לקרוא בספרות העברית החדשה. הספר הראשון שקרא היה: "אביעזר" מאת מ. א. גינצבורג, בעל הלשון היפה, הטוען נגד ההורים שאינם שמים לב לילדיהם ואינם מקשיבים להם. פיירברג נמשך אל ספרי העיון שנמצאו ב"קלויז" של החסידים. הוא למד את "יסוד האמונה" לרבי ברוך קוסובר, המסביר את יסודות ה"קבלה" בדרך חקירה ומביא דברים מ"מורה נבוכים" וחוקרים אחרים. מספר זה עבר לעיין במורה הנבוכים של הרמב"ם, ב"כוזרי" של רבי יהודה הלוי, וב"מלחמות ה'" של הרלב"ג. נתחבב עליו ביחוד ספר ה"כוזרי", וידע אותו כמעט על פה. מן הספרות העיונית עבר פיירברג לספרי מחקר, כמו "דור דור ודורשיו" של א. ה. וייס, "מורה נבוכי הזמן" לרנ"ק, וגם לכתבי אחד-העם. ספרים אלה הכניסו מהפכה בלבו של פיירברג. הוא נלחם בנפשו, נלחם בסביבתו. קנטר את אביו ואת חסידי ה"קלויז", והם מצדם רדפו אותו. יחסיו עם אביו התדרדרו, השנים לא מצאו שפה משותפת. בנוסף לכך חלה פיירברג בשחפת. פיירברג כתב שירים, ובשנת תרנ"ו (1896) התחיל פיירברג לכתוב גם סיפורים. בחורף אותה שנה יצא לווארשה, לשאול שם בעצת הרופאים. במערכת "הצפירה" מסר את שיריו וקטעים בשם "מכתבי חפני בעל דמיון". נחום סוקולוב, עורך הצפירה, יעצהו לחדול משירים ולפנות אל הפרוזה, והבטיח להדפיס את דבריו. יעקב השומר, סיפורי חפני בעל דמיון בחורף עקר לעיר סמוכה, שם מצא חייט זקן, שהיה חייל בימי ניקולאי הראשון, ומפיו שמע סיפורים על חיי הקנטוניסטים [=חיילי החובה היהודיים של צבא הצאר]. החייט הזה וסיפוריו היו לו מעין פרוטוטיפוס לסיפורו הראשון "יעקוב השומר", שנדפס ב"הצפירה" בשנת תרנ"ז. באותם הימים כתב כנראה גם את "העגל" ואת "הצללים", הראשונים בסיפורי "חפני בעל דמיון", שנשלחו באביב של אותה שנה לאחד-העם. "העגל" פורסם ע"י אחד-העם ב"השלוה", ו"הצללים" נדפסו אחר כך ב"לוח אחיאסף" לשנת 1899. בערב, הקמע בחורף תרנ"ח - 1898, כתב פיירברג את "בערב" - ושלח אותו לאחד-העם. במכתב מלווה הוא כותב, כי חפץ הוא "לתת בפרקי הזיכרונות עולם שלם של איש יהודי" לכן התחיל מתקופת הילדות. הוא גם רוצה להחיות את אגדות העם, שה"משכילים" הרחיקו אותם מהספרות. במכתב זה גם תובע פיירברג מן הספרות העברית: "לתת את עולמנו הפנימי, העצמי, עם כל היגון והכעס, השמחה והגאון, המתעוררים בלבנו כל רגע ורגע ובכל מראה ומראה ממראות החיים".על עצמו הוא כותב: "לוא אך עלתה בידו היה רוצה לגשם בפרקי הזיכרונות האלה את צורת עולמנו היותר פנימי, כפי שהוא מתגלה עלינו מתוך העולם החיצוני, עם כל השאיפות והמלחמות, הגשמיות והרוחניות, שאנו מרגישים מתוך 'האדם שבאוהל' ומתוך ה'אוהל שבאדם (= מתוך האדם שביהודי ומתוך היהודי שבאדם, ע"פ אחד העם); האוויר שהיהודי שואף אל קרבו, השמים שהוא רואה, הארץ שהוא מתהלך עליה וכל המראות החיצוניים המתגלים אליו מקבלים בנפשו צורה ותואר אחר מכפי שהם באמת, או מכפי שהם בעיני עם אחר"הסיפור "הקמיע" - נוצר באותו חורף - הוא מעין המשך ישר של "בערב", והסוף של הסיפור עם ה"קמיע"- ה"נשק" שנתנו לגיבור "בעל הדמיון", ועליו להלחם בו על יהדותו- מקשר אותו עם "לאן?" ועם "ליל אביב", שנוצר כנראה, באביב 1898. ה"קמיע" נדפס ב"השלח" ו"ליל אביב" ב"לוח אחיאסף" לשנת 1899. "ליל אביב" אינו המשך של "ספר הזיכרונות של חפני 'בעל הדמיון'". כאן כבר מופיע גיבור אחר, בוגר ש"שכמו שח", בעל "שערות לבנות", שאיננו אמנם "שבע ימים, כי אם שבע רוגז וכעס". אדם ש"יבש מקור דמעותיו", ש"כל קללת ה'תוכחה' רובצת עליו". הגיבור הוא מהדורה מוקדמת של נחמן, הגיבור של "לאן?". לאן? בריאותו של פיירברג התרופפה. אחד מעשירי מוסקבה קצב לו תמיכה חודשית קטנה למשך שנה. פיירברג יצא מבית אביו, שכר דירה, והתחיל בכתיבת "לאן?". הסיפור נכתב בהתלהבות רבה. הוא משקף את חיי פיירברג במידה כזאת, שגם מחלתו ומותו של נחמן, גיבור הסיפור, דמו למחלתו של פיירברג. אחד-העם דרש לשנות את מות הגיבור, שראה אותה כמקרית, למיתה אחרת. פיירברג הצטער על כך, אבל נכנע, שינה את סוף הסיפור ותאר את מות הגיבור כנובע ממהלך הסיפור. אחרי גמר "לאן?" התכונן פיירברג לכתוב סיפור גדול מחיי רבי ישראל בעל שם טוב וחשב מחשבות על איסוף החומר. בעודנו נתון לרעיון זה, שראה אותו כגדול וקדוש, התגברה עליו פתאום מחלתו, שארכה הפעם רק שני ימים. ביום כ' באדר, שנת תרנ"ט 1899, מת מרדכי זאב פיירברג והוא רק בן עשרים וארבע שנה. גיבוריו של פיירברג גיבורו של פיירברג בכל סיפוריו הוא אדם הנמצא עדיין בבית המדרש, והוא מחזיק עוד בדרכי החיים של עמו, והוא ירא פן יעזוב אותם. הוא רואה את אשר בחוץ ומשתוקק אליו. הוא חולם על הנעשה בחוץ, והחלום הזה שופך מאורו הגנוז גם על מה שבפנים. רגש רומאנטי עמוק, המגיע עד לידי מדריגה דתית, שלט בפיירברג, והוא נוסך זיו של קדושה על הטבע והעולם הנגלה לפניו, ועל המראות שהוא רואה. רואה הוא בהם חסד-אלוהים. ואור של חסד זה נסוך גם על העולם הפנימי, על המראות שהוא רואה בו. זהו חסד האמונה. לבו של פיירברג נתון לאמונה. את האור הוא אוהב מרחוק, שהוא נשקף אליו מתוך מראות נפשו החולמת. הוא חוסה כולו בצל החלום. את "הצללים", מן הדברים הראשונים שכתב, התחיל: "...ובכל העולם הגדול והרחב, עם שעשועיו הרבים והנחמדים, בכל החיים המלאים המון מחזות ותענוגים לא לקח אותי דבר זולתי הצל. רבים המה האנשים האוהבים את היום ואת האור, ואני הנני אוהב את הלילה ואת הצל.- והשמש האכזרית קורעת את עיני, האור קורע אותי ביד חזקה לראות וליהנות מהעולם הארור, השווא והתפל וכו'".הלילה והצל משמשים בכל סיפוריו, גם בשמות של סיפוריו: "הצללים", "בערב", "ליל אביב". האור חודר אליהם וקורע את עיניו. גם אור זה הוא אור הנפש הדתית, המאמינה באורו של עולם. גם בו, באור הזה, הוא מסתכל מתוך דמיון רב של נפש כמהה ונכספת, של נפש מלאה געגועים. כל סיפוריו של פיירברג הם סיפורי געגועים. הם סיפורים של זיכרונות ליריים. מתוך זיכרונות נעורים אלה יצר לו סמלים רוחניים, סמלים של דבקות בעם ובאמונת- העם. לשונו של פיירברג מלאה זיו רוחני. היא מבטאת את הנפש, את נשמת הדברים, את השאיפה הנעלה, את הגעגועים היפים, את ההתרפקות על האין-סוף. יש בלשונו גם מן היסוד, מן הקסם של התעלומה, וכולה היא כמו סמל רוחני לדברים. מקור הערך: מעובד על פי פ' לחובר, תולדות הספרות העברית החדשה
יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן |
|