לדף
ראשי
יארוסלב האשק
3.1.1923 – 30.4.1883. סופר צ'כי שנתפרסם כמחבר הספר "החייל האמיץ שוויק" "פעם הכרתי סופר צ'כי מקרוב, ברנש בשם יארוסלב האשק [...] יום אחד נכנס לבית המרזח וקרא באוזנינו מסיפוריו. הם היו סיפורים עצובים מאוד, אך כולם צחקו ואז התחיל לבכות והזמין את כולנו לשתיה..." שווייק יארוסלב האשק ויציר דמיונו, החייל האמיץ שווייק, לא רק שתו באותו בית-מרזח ('הבקבוק – U Kalicha', הקיים בפראג עד ימינו), אלא גם שירתו באותו גדוד (הרגלים ה-91) במלחמת העולם הראשונה, עסקו באותו עיסוק מפוקפק (סחר בכלבים), ובעיקר שפעו סיפורים ואנקדוטות על כל נושא שבעולם (מישהו בדק ומצא ששווייק, הקשקשן הבלתי-נלאה, סיפר כמאתיים כאלה; האשק – אצלו קשה הרבה יותר לספור, בגלל שמות העט הרבים בהם השתמש – כתב יותר מאלף). שניהם, כידוע, לא הסתדרו כל כך טוב עם בירוקרטיה, תקנות ופקודות, ושניהם ערבבו בין מציאות ודמיון בכזו שמחה פורקת-עול וחסרת-אחריות שלא פלא שבזכרון הדורות הבאים התערבבו גם זה בזה. ובכל זאת, היה היה יארוסלב האשק. הוא נולד בפראג ב-1883, להורים עניים למדי, היה תלמיד גרוע ובגיל שש-עשרה עזב את בית-הספר, עבד בעבודות שונות, למד בבית הספר למסחר, אבל בעיקר – כתב. כתב מהר, בשפע, בלילות, בבתי קפה ובתי מרזח, לאינספור עיתונים וכתבי-עת, על דברים שראה, שמע או המציא, על חיי עירו, על אנשים שפגש, ובעיקר על הסיכלות והצביעות בה נתקל מכל עבר, בבירוקרטיה, בצבא, בכנסיה. אפשר לראות בו חלק מן הזרם הספרותי המודרניסטי בפראג עם מפנה המאות, ששבר מוסכמות אמנותיות, פנה עורף לדקדנס הסימבוליסטי ושאב את השראתו מחיי היום-יום ומהאנשים הפשוטים. אולם האשק לא התעניין במיוחד באידיאולוגיה ובמניפסטים, ולא ראה עצמו כמשתייך לשום זרם או תנועה ספרותית. הוא התייחס לכתיבה כעבודה, וכשעשוע לו ולקוראיו. גם בחייו לא היה לאידיאולוגיה משקל רב. בצעירותו היה אנרכיסט, אבל נדמה שמתוך נטית אופי יותר מאשר מתוך נטיה פוליטית. הוא ערך כמה עיתונים רדיקליים, וב-1907 אף בילה חודש בכלא בשל השתתפות בהפגנה. ובכל זאת, האנרכיזם האמיתי לא היה בדיעותיו הפוליטיות אלא בעצם סגנון חייו, חיי בוהמיין (במלוא מובן המילה) מלאי אלכוהול, צחוק על כולם ועל כל דבר, מתיחות, סיפורים שהיו או לא נבראו על עצמו, ובוז עמוק לכל שיטה, מוסכמה ומנהג. האהבה הרחיקה אותו לבסוף מהאנרכיזם – לפחות זה הגלוי – והוא "התמסד" כדי לרצות את הוריה של יארמילה מאיירובנה, לה נישא בשנת 1910. בין שאר פרנסות מהוגנות סחר בכלבים, כתב טור רכילות וערך את העיתון 'עולם החיות' – אלא שהקוראים זעמו על כך שבמקום לכתוב על חיות אמיתיות כתב על חיות דמיוניות, והוא פוטר. ב-1912, אחרי שנולד בנו ריכרד, עזב את הבית ושב לחיות חיי בוהמיין. באותה תקופה כתב את אוסף הסיפורים ההיתוליים והפרודיות 'ההיסטוריה של מפלגת הקידמה המתונה והשלווה במסגרת החוק' – מפלגה דמיונית-למחצה שחבריה היו ידידיו מבית המרזח. ב-1915 גויס האשק לצבא האוסטרי, נשלח לחזית הרוסית, נפל חיש-מהר בשבי והעביר את שארית המלחמה בנוחות יחסית במחנה שבויים רוסי ואחר-כך כמזכיר וכתבן בלגיון הצ'כי שלחם באוסטרים. לאחר המהפכה הבולשביקית בחר להישאר ברוסיה ולמשך כמה שנים נדמה שנתקף רצינות פוליטית והפך לקומוניסט. אבל לא איש כהאשק יפול במלכודת האידיאולוגיה: כבר ב-1920 הבין לאן מובילה האוטופיה של הפרולטריון, וחזר למולדתו (עכשיו רפובליקה עצמאית בשם צ'כוסלובקיה) אחרי שנשא אישה חדשה – מבלי שטרח להתגרש מהקודמת. ב-1921 עקר לכפר ליפניצה, שם התמסר לרומן שבכתיבתו החל כבר בפראג – 'עלילות החייל האמיץ שווייק במלחמת העולם'. הוא כבר היה חולה, סבל מעודף משקל חמור, ובימיו האחרונים לא היה מסוגל לכתוב ונאלץ להכתיב. הוא נפטר מסיבוכים של דלקת ריאות, עוד לא בן ארבעים, ולפני שהספיק להשלים את הרומן. מן הרומן הלא-גמור קם שווייק, החייל האמיץ, התגלגל בכסא גלגלים ללשכת הגיוס, ועד מהרה כבש לבדו את כל אירופה. הוא כיכב בתמונות, מחזות, קברטים, סרטים; במולדתו הפך לגיבור לאומי ומחוצה לה היה אות ומופת לדורות של מתגייסים, חיילים ולוחמים בשורות צבאות האיוולת ומנגנוני השרירותיות והבירוקרטיה. סוד הצלחתו קודם כל בכך שהוא מצחיק. הרומן הפיקארסקי האחרון משלב ידיים עם הראשון – דון קיחוטה – ומזכיר לנו שרצינות תהומית אינה תנאי ליצירת אמנות גדולה. אין בו תיאורי קרבות או מוות: פעולתו נגד המיליטריזם, כמו פעולתו של שווייק עצמו נגד האסונות שהקצינים השונים מאיימים להנחית על ראשו, יעילה דווקא בזכות הגישה העקיפה, ההימנעות מהתקפה רצינית ואידיאולוגית תוך חשיפה של האיוולת הצבאית במלוא נלעגותה (וראה 'מלכוד 22'). יתרה מזאת, כפי שכותב בן ארצו של האשק, מילן קונדרה, כשהמלחמה הופכת נושא לצחוק, יש בכך אמירה חזקה לגביה. כששווייק ורעיו הולכים לחזית ובכלל לא אכפת להם למה, אנו נעשים מודעים לקלישותן של הסיבות המצדיקות לכאורה את המלחמה (תהילת המולדת, הלנה היפה, וכו'), ולאלימות העיוורת שנמצאת לאמיתו של דבר בבסיסה. אולם אנחנו יכולים להזדהות עם שווייק גם כשאיננו טירונים שעומדים מול רס"ר משופם וצורח. הצבא הוא רק ביטוי אחד, מוקצן, למערכות המנוכרות שהוא לכוד בהן – ואכן נהוג להשוות את האשק לסופר אחר שחי בפראג באותן שנים, פרנץ קפקא. גיבורו של האשק לא מחליט דבר; הוא מגוייס, מועבר, נמכר, הולך לאיבוד, נמצא. הוא לא יודע למה קורה לו מה שקורה, ומי מושך בחוטים. אפילו הדת, שאמורה לספק תשובה רוחנית, מוצגת כאוסף של סמלים חיצוניים, קליפות מרוקנות מכל מהות. הכומר הצבאי (יהודי לשעבר) עורך את המיסה עם גביע ספורט ומושח את המתים בשמן מכונות; הצלוב שעל הקיר משמש כמאפרה. שווייק עצמו חומק מכל הגדרה. אפילו מראהו החיצוני אינו מתואר – אם כי איוריו של יוזף לאדה, ידידו של האשק, כבר הפכו לחלק בלתי-נפרד מן הספר. דעות ודאי שאין לו. האם הוא בעד המלחמה? האם הוא נגדה? כשהוא מובל בכסא גלגלים ללשכת הגיוס וצועק "לבלגראד! לבלגראד!" לא ברור אם אכן הוא משולהב, או שהוא עושה צחוק מכל העניין. הכניעות הצייתנית בה הוא ממלא כל פקודה נראית רגע אמיתית, רגע מבויימת; מעלליו השטותיים יכולים גם להיות מסכת התחמקויות מתוחכמת להפליא; וזה מוביל לשאלת השאלות: האם הוא אכן אידיוט מושלם, פתי שבוי בידי המערכת, או שמא החכם באדם, היחיד שמצא את הדרך לנצח אותה? כל קורא מכריע כראות עיניו, ושווייק, במבטו התמים והתינוקי, ממשיך להיות כל אדם, ממשיך להיות כולנו. מקור הערך: ניר רצ'קובסקי, מקור ראשון 4.1.06 הערות לערך: שם המעיר: יוסי הלחמי הערה: א) חברים! כבר מזמן אין צ'כוסלובקיה אלא צ'כיה לחוד וסלובקיה לחוד. האשק חי בצכיה. ב) אם אתם אנציקלופדיה יהודית, וזה מחייב, מדוע העלמתם לגמרי את חלקו של הסופר וההוגה הידוע מכס ברוד, היהודי והציוני, בחייו של האשק. ברוד, שכידוע בזכותו נשמרה מורשתו של פרנץ קאפקא, היה האיש שגילה את האשק ושוויק שלו והודות לו נדפס הספר. האשק עצמו, "גורנישט" ידוע, אמר שכעת כשיהודי מטפל בי הכל ילך כשורה. מקור ההערה: ידע מקריאת חומר היסטורי יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן |
|