לדף
ראשי
בית חוניו
הבית שבנה חוניו1 באלכסנדריה של מצרים מהותו. בשעת פטירתו של שמעון הצדיק אמר להם חוניו בני ישמש תחתי, נתקנא בו שמעי אחיו שהיה גדול ממנו שתי שנים ומחצה אמר לו בא ואלמדך סדר עבודה, הלבישו באונקלי - מלבוש של עור - וחגרו בצלצול - אזור - והעמידו על המזבח, אמר להם לאחיו הכהנים ראו מה נדר זה וקיים לאהובתו אותו היום שאשמש בכהונה גדולה אלבוש באונקלי שליכי ואחגור בצלצול שליכי, בקשו אחיו הכהנים להרגו, רץ מפניהם ורצו אחריו, הלך לאלכסנדריה של מצרים ובנה שם מזבח, דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר לא כך היה מעשה, אלא חוניו לא קיבל עליו, שהיה שמעי אחיו גדול ממנו בשתי שנים ומחצה, ואף על פי כן נתקנא בו חוניו בשמעי אחיו, אמר לו בא ואלמדך סדר עבודה וכו' בקשו אחיו הכהנים להרגו לשמעי, סח להם כל המאורע, בקשו להרוג את חוניו, רץ מפניהם ורצו אחריו, רץ לבית המלך ורצו אחריו, כל הרואה אותו אומר זה הוא זה הוא, הלך לאלכסנדריה של מצרים ובנה שם מזבח2, וגם בנה בית בצורת בית המקדש3. נחלקו תנאים אם בית חוניו נבנה לשם עבודה זרה או לשם שמים: ר' מאיר אומר שחוניו העלה עליו קורבנות לעבודה זרה, ור' יהודה אומר שהעלה עליו לשם שמים, שנאמר4: והיה ביום ההוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים ומצבה אצל גבולה לה'5. [עמוד רעא טור 1] בזמן הבית בית חוניו, אפילו שנתכוון לשם שמים, אסור להקריב עליו קורבנות, מטעם שחוטי-חוץ*, שהרי בזמן איסור הבמות הוא6, ומי שהקריב קורבנות בבית חוניו חייב כרת7, ולכן כתבו ראשונים שחוניו לא הקריב שם קורבנות של ישראל, אלא לבני נח היה מעלה נדרים ונדבות שלהם8, ויש ראשונים שסוברים שחוניו עבר באמת על איסור שחוטי חוץ והקריב שם קורבנות של ישראל, אלא שהוא לימד גם את המצרים איך להקריב ואף הם היו עובדים שם להשם, ובזה נתקיימה נבואת ישעיה: ביום ההוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים9. הכהנים ששימשו בבית חוניו, לא ישמשו במקדש שבירושלים10, אפילו לסוברים שחוניו נתכוון לשם שמים11. וקנס הוא שקנסו אותם12. ואם עבר הכהן ששימש שם ועבד במקדש, לא פסל את העבודה13. וכתבו ראשונים שדווקא במקדש אסורים לשמש, אבל בנוב וגבעון מותרים, וכל שכן בזמן הזה לעלות לדוכן ולקרות בתורה14. אף הכלים ששימשו בהם בבית חוניו, אף על פי שאינם בני דעה לקנסם, אסורים לשמש בהם במקדש, אלא יגנזו15. האומר הרי עלי עולה שאקריבנה במקדש16, או שאמר סתם הרי עלי עולה17, והקריבה בבית חוניו, לא יצא18. הרי עלי עולה שאקריבנה בבית חוניו, נחלקו תנאים: חכמים אומרים יקריבנה במקדש, ואם הקריבה בבית חוניו יצא, ר' שמעון אומר אין זו עולה19, ואין שם קדושה חלה עליה ומותר למכרה ולאכלה20. ונחלקו אמוראים בדעת חכמים: רב המנונא ור' יוחנן סוברים שהרי זה כאומר הרי עלי עולה על מנת שלא אתחייב באחריותה אם אהרגנה, ולכן יצא ידי חובת נדרו כשהקריבה בבית חוניו, אף על פי שהרי זה כאילו הרג אותה שם, אבל מכל מקום כיון ששם קרבן חל עליו חייב משום שחוטי חוץ כשהקריבה שם, ורבא אמר שאדם זה [עמוד רעא טור 2] נתכוון לדורון בעלמא ולא חל עליו שם קרבן כלל, וכגון שהוא עומד ברחוק מארץ ישראל וקרוב לבית חוניו, וכך נתכוון לומר: אם אפשר להקריבו בבית חוניו אטרח ואביאו, ויותר מזה אינני רוצה להצטער ולטרוח21. הלכה כרב המנונא ור' יוחנן22. אמר הרי עלי עולה שאקריבנה בבית חוניו והקריבה בארץ ישראל שלא בירושלים, אף על פי שלא קיים נדרו, יצא, שהקביעות של בית חוניו אינה קביעות, וכיון שהרי זה כמי שאמר על מנת שאהרגנה, מה לי שהרגה בבית חוניו ומה לי שהרגה במקום אחר, אלא שענוש כרת משום שחוטי חוץ, ששם קרבן חל עליו23. מי שאמר הריני נזיר, וגילח - שהביא קורבנותיו כשמתגלח לאחר גמר נזירותו24 - בבית חוניו, לא יצא; אמר הריני נזיר שאגלח בבית חוניו, יגלח במקדש, ואם גילח בבית חוניו יצא, ר' שמעון אומר אין זה נזיר25. בנזירות הכל מודים בדעת חכמים שלא נתכוון להיות נזיר, ואף רב המנונא ור' יוחנן שסוברים בהפריש עולה שיקריבנה בבית חוניו, שנתכוון שיחול עליו שם קרבן אלא שלא יתחייב באחריותו, בנזיר מודים שאי אפשר לומר כן, שהרי כיון שקיבל עליו נזירות בעל כרחו הוא חייב באחריות של הבאת קורבנותיו, אלא שנתכוון לצער את עצמו ואמר אם אפשר להקריב בבית חוניו אטרח ואביא, ויותר אינו רוצה להצטער ולטרוח26. אבל מכל מקום להצטער משתיית יין הוא חייב, לא בתורת נזירות אלא בתורת נדר, והוא שאמרו שאם גילח בבית חוניו יצא, שיצא ידי נדרו27, שהרי הוא כמי שנשבע שלא ישתה יין זמן ידוע שחייב לקיים, ור' שמעון שאמר אין זה נזיר מותר לדבריו לשתות יין28. וכתבו ראשונים שהנזירות תלויה ועומדת לדעת חכמים בתנאי, שיש במשמעות לשונו גם נזירות גמורה בגילוח למקדש וגם קבלה לצער עצמו מן היין, ואם גילח במקדש נתברר הדבר שלנזירות גמורה נתכוון, ואם גילח בבית חוניו נתברר [עמוד רעב טור 1] שלצער עצמו נתכוון29. ויש שנראה מדבריהם שלנזירות גמורה נתכוון אפילו אם גילח בבית חוניו, שהוא טעה וסבור שיש מצווה בבית חוניו כמו בבית המקדש, ומכיון שהתנה על מנת שאגלח בבית חוניו תנאו קיים, ואין זה מתנה על מה שכתוב בתורה שתנאו בטל והמעשה קיים30, כיון שלא נתכוון לעקור מה שכתוב בתורה אלא שטעה וחשב שיש מצווה בדבר31. הלכה כחכמים32. בזמן הזה בית חוניו עמד כמה שנים אחר חרבן בית המקדש עד שנחרב על ידי אספסינוס33. אפילו לסוברים - וכן הלכה34 - שבית חוניו נבנה לשם שמים, אסור היה להקריב עליו קורבנות אחר החרבן, שכן שנינו: משבאו לירושלים נאסרו הבמות ולא היה להן עוד היתר35, ור' יצחק אמר שמעתי שמקריבין בבית חוניו בזמן הזה, וחזר בו מטעם זה36. ומכל מקום הדבר תלוי במחלוקת תנאים, שלסוברים קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא37, והבמות מותרות אחר החרבן, מקריבים בבית חוניו בזמן הזה38. ויש מהראשונים שכתבו שאפילו לסוברים שקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבוא, אסור להקריב בבית חוניו, וכן בכל שאר במות בזמן הזה, ולא נחלקו אלא אם מותר להקריב במקום המזבח39. הערות 1. עי' חילופי גרסאות במשניות ווילנא מנחות פי"ג מ"י וערוך השלם ע' חניו שי"ג "נחוניון" או "נחוניו". 2. ברייתא במנחות קט ב, ועי"ש בפהמ"ש להרמב"ם כר' יהודה, ובירושלמי יומא פ"ו ה"ג בחילוף הדעות של ר' מאיר ור' יהודה. 3. פהמ"ש שם, ועי' ברכות סג ב. 4. ישעיה יט יט. 5. מנחות שם, ובירוש' יומא שם בחילוף ר"מ ור"י. ועי' בפהמ"ש שם כר' יהודה בבבלי. [טור 1] 6. ע"ע בית המקדש: זמנו ומקומו, וע' במה. 7. תוספתא מנחות פי"ג. 8. תוס' מנחות קט ב ד"ה והעלה, ועי"ש בברכת הזבח וצאן קדשים דהיינו להסוברים בזבחים מה ב שבקדשי עכו"ם אין איסור שחוטי חוץ, וע"ע שחוטי חוץ מחלוקת בדבר. ועי' רש"ש זבחים קטז ב שבאמת עברו הכהנים ששימשו בבית חוניו במה שהקריבו לבני נח ולכן קנסו אותם, עי' להלן. 9. פהמ"ש להרמב"ם שם. ועי' זבחים קטז ב ורמב"ם מעשה הקרבנות פי"ט הט"ז שעכו"ם מותרים להקריב בכל מקום וישראל מותר להורות להם וללמדם. וע"ע הנ"ל. 10. משנה מנחות קט א; רמב"ם ביאת מקדש פ"ט הי"ד בכל כהן ששימש חוץ למקדש. 11. גמ' שם ב. 12. עי' ע"ז נב ב, ועי' לעיל ציון 8. 13. רמב"ם שם: ויראה לי. ועי' שפת אמת שם שמש"כ במשנה הרי הם כבעלי מומין מוסב על ע"ז ולא על בית חוניו, וכ"מ מפי' רגמ"ה שם ותוס' בשם רש"י בתשו'. 14. תוס' שם בשם רש"י בתשו' בכהן לע"ז, ועי' תשובות רש"י ניו - יורק תש"ג סי' קע ובהערות. וע"ע נשיאת כפים. 15. ע"ז נב ב; רמב"ם ביאת מקדש שם. 16. לשון הרמב"ם מעשה"ק פי"ד ה"ז. 17. עי' לשון המשנה מנחות קט א. 18. משנה שם; רמב"ם שם. 19. משנה שם. 20. פהמ"ש להרמב"ם שם. [טור 2] 21. מנחות שם ורש"י. ועי' מרדכי ב"מ פ"ה סי' שסא ותומים סי' עב ס"ק כד וקצוה"ח שם ס"ק יד. 22. רמב"ם מעשה"ק פי"ד ה"ז. 23. ר' יוחנן במנחות שם ורש"י. 24. ע"ע תגלחת נזיר. 25. משנה מנחות שם. 26. גמ' שם ורש"י. 27. עי' רמב"ם מעשה"ק שם ופהמ"ש למנחות שם. 28. פהמ"ש להרמב"ם שם. [טור 1] 29. תוס' נזיר יא א ד"ה על מנת. 30. ע"ע תנאי. 31. תוס' כתובות נו א ד"ה הרי זו, ועי"ש בפנ"י. ועי' מחנה אפרים מלוה ולוה סי' לט שלשון הגמ' לא משמע כן. 32. רמב"ם שם. 33. עי' מלחמות ליוסף בן מתתיהו ספר ז פ"ו ופ"י, ופהמ"ש להרמב"ם מנחות שם, וחי' מהר"ץ חיות מגילה י א, ותפא"י מנחות פי"ג אות נז ובועז אות ב. 34. עי' לעיל. 35. משנה זבחים קיב ב. וע"ע בית המקדש, זמנו ומקומו, וע' במה. 36. מגילה י א. 37. ע"ע בית המקדש: קדושתו. 38. גמ' שם. 39. תוס' מגילה שם ד"ה ומאי טעמא. וע"ע הנ"ל וע' במה. מקור הערך: אינצקלופדיה תלמודית
יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן |
|