חפש ערך
  אתר דעת ועדת היגוי צור קשר
כל הערכים
ערכים שהוכנסו לאחרונה
אישים
ארץ ישראל
בית מקדש
היסטוריה
הלכה
חינוך
חסידות
לשון עברית
מוסר
מועדים
מושגים
מנהגים
משנה, תלמוד ומדרש
משפחה
משפט עברי
ספרות
פילוסופיה וקבלה
ציונות
רפואה
שואה
תולדות ישראל
תנ"ך ופרשנות
תפילה
לדף ראשי

שמיטה - קדושת פירות שביעית

הדינים המיוחדים לפירות השנה השביעית

הפקר פירות שביעית
איסור סחורה
איסור הפסד הפירות
ביעור פירות שביעית

קדושת פירות שביעית

התורה אסרה זריעה וזמירה בשביעית באופן מוחלט, וחכמים הוסיפו ואסרו מלאכות שאין חיי הצמח והיבול תלויים בהן. כאשר נמנעים מעבודות אלה, צומחים פירות רבים מעצמם: המטעים מניבים פרי כדרכם בכל שנה, שכן אין הם תלויים בזריעה, וגם השדות נותנים מעט פירות - ספיחין שגדלו מן הזרעים שנשרו בזמן הקציר.
מדין תורה פירות אלה מותרים באכילה, אלא שיש הגבלות מסוימות בדרך השימוש בפירות שביעית אלה. אך חכמים אסרו את הפירות של צמחים שהחלו את גידולם בשנת השמיטה, כדי שעוברי עברה לא יזרעו את שדותיהם בסתר, ויאמרו שהפירות הם מספיחי השנה שעברה. לאיסור זה קראו חכמים "איסור ספיחין". [ע"ע].

כאן נדון בקדושתם של הפירות המותרים באכילה בשביעית: פרי העץ שגדל בשביעית, ירקות שהתחילו לצמוח בשנה השישית ונקטפו בשביעית, או גידולי גרעין (תבואה וקטניות) שהתחילו לצמוח בשישית והגיעו עד שליש גודל הגרעין שלהם לפני ראש השנה של שמיטה כל אלה מותרים באכילה בשביעית, אלא שיש בהם דינים מיוחדים בקשר לדרך אכילתם.

הדינים המייחדים פירות שביעית הם ארבעה: חובה להפקיר את הפרי, אסור לסחור בו, אסור להשחיתו ולהשתמש בו שימוש שאינו השימוש היעיל ביותר, חובה לבערו מן הבית כאשר הוא כלה מן השדה.

הפקר פירות שביעית
בשמות כג:י-יא נאמר:
ושש שנים תזרע את ארצך,
ואספת את תבואתה.
והשביעית תשמטנה ונטשתה,
ואכלו אביוני עמך,
ויתרם תאכל חית השדה,
כן תעשה לכרמך ולזיתך.
החובה להפקיר את פירות השביעית גורמת לכך, שבעל הפירות חדל להיות הבעלים, וזכותו לקטוף מן הפירות שווה לזכותם של כל בני אדם. עניין זה נותן משמעות חדשה לאיסור שקבעה התורה, "לא תקצור" ו"לא תבצור". וכך מפורטים הדברים בספרא, פרשת "בהר":
"לא תבצור": לא תבצור כדרך הבוצרים. מכאן אמרו: תאנים של שביעית אין קוצין אותן במוקצה, אבל קוצה אותן בחורבה. (מוקצה: מקום שיועד לקציעות - ראב"ד. חורבה: בית חרב, מקום שאין דרך לקצות שם.)
אין דורכים ענבים בגת, אבל דורכים בערבה.
אין עושים זיתים בבד ובקוטב (קורה ואבן שעליה, שאוצרים בהן שמן), אבל כותש (במכתשת) ומכניס לבדידה (מקום קטן - ראב"ד).
את דברי ספרא אלה מפרש רמב"ן בביאורו לתורה, פרשת בהר, ויקרא כה:ה:
ופירושו: מדלא כתוב "ענבי הנזיר לא תבצור" וכתיב "נזירך" - לדרוש לא תבצור אותם כדרך נזיר (גפן) שלך, אבל תבצור אותם עם העניים כדרך שהם בוצרים. לומר: שלא ישמרם לעצמו, אבל ילקוט אותם עם העניים כהפקר וינהג בהם גם כן כדרך שהעניים נוהגים לדרכן בערבה - - -.
וכן העניין שאמרו, שאין קוצצים התאנים במקצע, ולא דורכים הענבים בגת - גדר ואסמכתא מדבריהם, כדי שלא יבואו לידי שימור ואסיפת הפירות, ויגזלו אותם מן העניים.
בסיכום דברים אלה פוסק רמב"ם בהלכות שמיטה ויובל ד:כד:
מצוות עשה להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית, שנאמר: והשביעית תשמטנה ונטשתה." וכל הנועל כרמו או סג שדהו בשביעית, ביטל מצוות עשה, וכן אם אסף כל פירותיו לתוך ביתו, אלא יפקיר הכול, ויד הכול שווין בכל מקום, שנאמר: "ואכלו אביוני עמך" (שמות כג:יא). ויש לו [רשות] להביא לתוך ביתו מעט, כדרך מביאין מן ההפקר".

איסור סחורה
את איסור הסחורה בפירות שביעית תלו חכמים (ע"ז סב:א, בכורות יב:ב) בפסוק:
"והייתה שבת הארץ לכם לאוכלה":
לאכלה - ולא לסחורה.
במסכת שביעית ח:ג מפורטים הדברים:
אין מוכרים פירות שביעית לא במידה ולא במשקל ולא במניין, ולא תאנים במניין ולא ירק במשקל.
רבי עובדיה מברטנורא מסביר: "מתוך שאין מוכרים אותם כדרך שמוכרים בשאר שנים, ינהגו בהם בקדושת שביעית, ולא אתי לזלזולי בהו".

במסכת קידושין כ:א מתאר רבי יוסי את עונשו של הסוחר בפירות שביעית:
רבי יוסי ברבי חנינא אומר: בוא וראה כמה קשה אבקה של שביעית. (אבקה: איסור קל, סחורה): אדם נושא ונותן בפירות שביעית, לסוף מוכר את מיטלטליו, שנאמר: "בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו", וסמיך ליה: "וכי תמכרו ממכר לעמיתיך או קנה מיד עמיתיך" - דבר הנקנה מיד ליד (= אם תמכרו מה שאסרתי עליכם, סופכם מוכרים כלי ביתכם).
לא הרגיש [בפורענות מהתקרבת, והמשיך לסחור בפירות שביעית] - לסוף מוכר את שדותיו, שנאמר: "כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו."
איסור הפסד הפירות
האיסור להשחית פירות שביעית נובע מאותו פסוק שלומדים ממנו את איסור הסחורה בפירות:
"לאכלה" - ולא להפסד.
מהמלה "לאכלה" לומדים, כי פירות שביעית מיועדים לאכילה, ולאכילה בלבד, ולא לשימושים אחרים שערכם פחות מאכילה. שנינו במשנה (שביעית ח:א):
כלל גדול אמרו בשביעית: כל המיוחד למאכל אדם, אין עושים ממנו מלוגמה (= תרופות) לאדם.
שימוש בצמחים לייצור תרופות הוא שימוש מועיל, אבל אם הצמחים הם צמחים המיועדים לאכילה, שימושם היעיל הוא לאכילה ולא לייצור תרופות.

וכן פוסק רמב"ם בהלכות שמיטה ויובל ה:יא:
כלל גדול אמרו בפירות שביעית: כל שהוא מיוחד למאכל אדם, כגון חיטים, תאנים וענבים וכיוצא בהן, אין עושין ממנו מלוגמא (= תרופה) או רטייה וכיוצא בו, ואפילו לאדם, שנאמר: "לכם לאכלה" - כל שהוא מיוחד לכם, יהיה לאכלה ולא לרפואה.
האיסור לקלקל פירות שביעית גורם לכמה הגבלות בדרך השימוש בהם: אין לסחוט מן הפירות אלא את הפירות שסוחטים אותם בכל השנים, וכן אין לבשל אלא את הפירות שדרך אכילתם היא כשהם מבושלים (ע"פ הרב קלמן כהנא, הלכות שמיטת קרקעות לו).

ביעור פירות שביעית
המצווה האחרונה השייכת לקדושת פירות שביעית היא מצוות ביעור. עניינה של המצווה: חובה על הבעלים לבער מביתו את הפירות, כאשר הם כלים מן השדה.
בפרשת בהר, ויקרא כה:ו-ז נאמר:
והייתה שבת הארץ לכם לאכלה, לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך. ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול.
ורש"י מסביר:
"ולבהמתך ולחיה": אם חיה אוכלת, בהמה לא-כל-שכן, שמזונותיה עליך, ולמה תלמוד לומר "ולבהמתך"? מקיש בהמה לחיה: כל זמן שחיה אוכלת מן השדה, האכל לבהמתך מן הבית, כלה לחיה מן השדה, כלה לבהמתך מן הבית.
מה תכליתה של מצוות ביעור? כפי שראינו, פירות שביעית הם הפקר לכל. כל אדם רשאי לאסוף פירות כדי אכילת בני ביתו. מצב זה של שוויון קיים כל עוד יש פירות בשדה, וכל הרוצה יכול לצאת ולאסוף לבני ביתו. אך מה יהיה בסוף העונה, כאשר יכלו הפירות מן השדה? האחד אסף כמות גדולה, והאחר לא הספיק, ושוב אין הפירות מחולקים בשווה בין הצריכים להם.

לכן באה חובת הביעור: כאשר אין עוד פירות בשדה, חובה על כל אדם המחזיק פירות שביעית בביתו להפקירם ולחלקם מחדש. ואלה דברי התוספתא (שביעית ח):
מי שיש לו פירות שביעית, והגיעה שעת הביעור, מחלק מהן לשכניו וקרוביו ולידועיו, ומוציא ומניח על פתח ביתו, ואומר: אחינו, בית ישראל, מי שצריך ליטול, ייטול. חוזר ומכניס לתוך ביתו, ואוכל והולך עד שעה שיכלו.
בביאורו לתורה מסביר רמב"ן את עניין הביעור:
כלה לחיה מן השדה, כלה לבהמתך מן הבית. הכילו הזה עניינו, שיכלה הפירות אחר זמן מביתו להפקירן, והוא ביעור שביעית שהזכירו חכמים בכל מקום. - - - אבל אם עיכבם (את הפירות) בביתו אחר הביעור כדי לאכלם, אסורים הם באכילה לגמרי - - - ואפשר שהאיסור הזה מדבריהם (=דרבנן) הוא.
אתר שמיטה



מקור הערך: יהודה איזנברג

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן




ערכים קרובים
שמיטה
שמיטה - הסבר המושג
אוצר בית דין
ספיחין


נושאים קרובים באתר דעת
שמיטה