לדף ראשי



שמיני עצרת - חג בפני עצמו (הקדמה)

אשריכם ישראל אשר בחר בכם אל, והנחילכם התורה, ממדבר מתנה

שם החג "שמיני עצרת" - אין במשמעותו שהוא שמיני ואחרון לחג הסוכות. זאת בניגוד לשביעי של פסח (המכונה גם הוא עצרת), דהוא שביעי ואחרון לימי חג הפסח.

שמיני עצרת הוא חג לעצמו, ורק משום שהוא חל למחרת יום השביעי של סוכות (הושענא רבה) הוא מכונה בשם "שמיני עצרת", עצרת שהיא ביום השמיני לרצף ימי החג, אך לא שמיני של חג סוכות. וחז"ל כבר קבעו:

"שמיני - רגל בפני עצמו הוא. שכשם ששבעת ימי החג טעונין קרבן ושיר וברכה ולינה, אף שמיני טעון קרבן ושיר וברכה ולינה". (סוכה מ"ז, א')

את ניתוק שמיני עצרת מחג הסוכות אנו לומדים מן העובדה, שבשמיני עצרת אין אוכלים בסוכה, ויש אפילו איסור של "לא תוסיף" על אכילה בסוכה בשמיני עצרת. בחוץ לארץ נוהגים לאכול בסוכה בשמיני עצרת משום שהוא ספק שביעי של סוכות, אבל גם שם אין מברכים "ליישב בסוכה" ואין ישנים בה; ויש שרק מקדשים בה על היין ואוכלים בבית.

עובדה נוספת: בעת שבית המקדש היה קיים, לא היה ניסוך המים על קרבן התמיד של הבוקר, כפי שהיה נהוג בשבעת ימי חג הסוכות.

למעשה, מן התורה אין בשמיני עצרת שום מנהג המייחד אותו מן ההלכות והמנהגים המשותפים לכל הרגלים, פרט למנהגים שנוספו לו במאוחר, בעיקר בגלל שמחת התורה החל ביום שמיני עצרת.

חג "חדש" זה, שמחת תורה, צורף לשמיני עצרת רק לפני כאלף שנים, בתקופת הגאונים.

בחוץ-לארץ, שחוגגים שמיני עצרת בשני ימים, היום השני, "יום טוב שני של גלויות", הוא יום "שמחת תורה", ומנהגי "שמחת תורה" הם הבולטים ביום זה. בארץ ישראל נוספו מנהגי שמחת תורה ליום היחידי של שמיני עצרת.

מה מייחד את שמיני עצרת כרגל בפני עצמו?
התלמוד והמדרשים מדגישים יום זה כיום בו באה לביטוי מיוחד אהבתו של הקדוש ברוך הוא לישראל; דווקא בכך שאין החג הזה עמוס סמלים ועשייה רבה, כמו בסוכות שלפניו, הוא הופך לחג אינטימי, חביב, בין ד' לעמו, כדרך האוהבים שמוציאים נחת רוח זה מזה דווקא כשהם לבדם בלי אנשים ובלי דברים שיפריעו להתייחדותם.

"אמר ר' אלעזר: הני (=אלו) שבעים פרים (שמקריבים בחג הסוכות) כנגד מי? כנגד שבעים אומות. פר יחידי (בשמיני עצרת מקריבים פר אחד) למה? כנגד אומה יחידה; משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו: עשו לי סעודה גדולה; ליום אחרון אמר לאוהבו: עשו לי סעודה קטנה, כדי שאיהנה ממך". (סוכה נ"ה, ב)

"השמחה בשמיני עצרת מקבלת אופי אינטימי יותר: היא עוברת את תחום השמחה החיצונית הרגילה, היא הופכת לדמות שמחה פנימית, עילאית, בין האומה ובין אביה שבשמים - "ישמח ישראל בעושיו" (תהלים קמ"ט, ב). שמחת יום זה מבטאה את האהבה ההדדית בין האומה לאלוהיה. ומשוש חתן על כלה ישיש עלייך אלוהיך" (ישעיה ס"ב, ה). מכאן מתלבנת ומתבהרת משמעותו של שמיני עצרת. יום טוב זה שואב ממעייני הישועה והחדווה של שבעת ימי הסוכות; ועיקרו - התעצמות השמחה בכל עוז הזדככותה והתעלותה לשיא עליון; כל מהותו - אהבת עולם וייחוד לאומי אינטימי בין ישראל לקונו.'יום שמיני עצרת כולו לשם יתברך, ואם כך אינו צריך זיכרון אחר' (ספר החינוך), על ידי נטילת לולב או מצווה אחרת".>(א' מלכיאל, מעיינות ב').

פז"ר קש"ב - [סימן עצמאותו של שמיני עצרת].

שישה דברים מייחדים את שמיני עצרת כחג בפני עצמו, וחז"ל (סוכה מ"ח, א') קבעו להם סימן מיוחד: פז"ר קש"ב.
וזה פשר הסימן:
א. "פיס בפני עצמו" - שבכל קרבנות הפרים בסוכות לא היו מטילים פיס (=גורל) איזה משמר יקריב באיזה יום, ואילו בפר (היחידי) של שמיני עצרת מפייסין עליו.
ב. "זמן בפני עצמו" - שכן מברכים בו "שהחיינו" בקידוש החג.
ג. "רגל בפני עצמו" - כי אין יושבים בו בסוכה ואין נוטלים לולב. .
ד. "קרבן לעצמו" - כי מקריבים בו רק פר אחד, ולא כסדר הקורבנות, שהקריבו בסוכות.
ה. "שירה בפני עצמה" - לפי מסכת "סופרים" (פי"ט, ה"ב) היה שיר זה הפרק "למנצח על השמינית" (תהלים י"ב), ואותו היו הלוויים אומרים בשמיני עצרת בבית המקדש.
ו. "ברכה לעצמו" - שכן מברכים בו את המלך, כפי שנאמר (מלכים א', ח', י): "ביום השמיני שילח את העם ויברכו את המלך". ויש אומרים שב"ברכה לעצמו" הכוונה לכך, שאומרים בתפילה "יום שמיני העצרת החג הזה", אף על פי שבתורה לא מצאנו את הכינוי "חג" לשמיני עצרת.

מאחר שכבר למדנו ששמיני עצרת הוא רגל בפני עצמו ככל הרגלים מדאורייתא, ברור שחלים עליו כל ההלכות והמנהגים המשותפים לכל חג. הלכות ומנהגים אלו פורטו והוסברו בשער יום טוב. בשער זה מובאים ההלכות והמנהגים המיוחדים לשמיני עצרת ושמחת תורה.

א.שמיני עצרת במקרא
ספר במדבר פרק כט
(לה) בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשוּ:
(לו) וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה' פַּר אֶחָד אַיִל אֶחָד כְּבָשים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם:
(לז) מִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם לַפָּר לָאַיִל וְלַכְּבָשים בְּמִסְפָּרָם כַּמִּשְׁפָּט:
(לח) וּשעִיר חַטָּאת אֶחָד מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ וְנִסְכָּהּ:

ב. שמיני עצרת בעת חנוכת הבית הראשון
ספר דברי הימים ב פרק ז
(ט) וַיַּעֲשוּ בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצָרֶת כִּי חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ עָשוּ שִׁבְעַת יָמִים וְהֶחָג שִׁבְעַת יָמִים:

ג. שמיני עצרת בימי עזרא ונחמיה
ספר נחמיה פרק ח
(יח) וַיִּקְרָא בְּסֵפֶר תּוֹרַת הָאֱלֹהִים יוֹם בְּיוֹם מִן הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן עַד הַיּוֹם הָאַחֲרוֹן וַיַּעֲשוּ חָג שִׁבְעַת יָמִים וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת כַּמִּשְׁפָּט:

שמיני עצרת בספרות חז"ל

א. שמיני עצרת
חג לעצמו שמיני - רגל בפני עצמו הוא. (סוכה מ"ז, א') יום טוב האחרון של חג פייס לעצמו, זמן לעצמו, רגל לעצמו, ברכה לעצמו, שנאמר:

"ביום השמיני שילח את העם ויברכו את המלך וילכו לאוהליהם שמחים וטובי לב על כל הטובה אשר עשה ד' לדוד ולישראל עמו". (תוספתא סוכה ד' הלכה י"ז)

אמירת "משיב הרוח ומוריד הגשם" בתפילה
החל ב"מוסף" של שמיני עצרת מזכירים את גבורת ד', שהוא מוריד גשמים לעולם, וממשיכים בכך עד ל"מוסף" של יום טוב ראשון של פסח, עד שהחזן מזכיר את שבחו של ד' כ"מוריד הטל" בחזרתו על תפילת "מוסף". כך לפי מנהג אשכנז, בחו"ל. אבל בארץ ישראל נהוג, שהחזן מכריז "מוריד הטל", לפני תפילת "מוסף", ואין אומרים "משיב הרוח" ב"מוסף" של יום ראשון של פסח, אלא "מוריד הטל".

הזכרה זו נקראת "גבורת גשמים", ונוסחה הוא: "משיב הרוח ומוריד הגשם". אומרים אותה בכל התפילות היום, בברכה השנייה, ברכת "מחיה המתים", הנקראת "ברכת גבורות", שכן בברכה זו מזכירים את גבורותיו של ד',

ה"מכלכל חיים בחסד ומחיה מתים ברחמים רבים, סומך נופלים ורופא חולים" וכו'; והגשמים גם הם מגבורותיו של ד', שכל העולם רואים אותם תמיד.

אף על פי שמתפללים בסוכות על המים (בפיוטי ההושענות, בנענועי הלולב ובחיבוט הערבה), אין מזכירים בתפילה "משיב הרוח" במפורש, משום שירידת גשמים בסוכות סימן קללה היא, ודוחים אמירתה עד לשמיני עצרת.

מי שטעה ולא אמר "משיב הרוח", חוזר לראש התפילה; אבל בארץ ישראל, שנוהגים להזכיר "טל" בקיץ, אינו חוזר, כיוון שכבר הזכיר "טל" (במקום גשם), כך למנהג האשכנזים.

אמירת "ותן טל ומטר לברכה"
במוסף של שמיני עצרת רק מזכירים את הגשמים, ואילו בשבעה בחשוון מתחילים להתפלל על הגשמים. ב"ברכת השנים", הברכה התשיעית ב"שמונה עשרה" של חול, אומרים "ותן טל ומטר לברכה", וממשיכים בתפילה זו עד למנחה של ערב פסח (ועד בכלל).
ולמה מתחילים בשאלת גשמים רק בז' בחשוון? -
כדי שיספיקו עולי הרגל האחרונים מבבל להגיע לנהר פרת לפני בוא הגשמים; ולהגיע לשם היה צריך ללכת כשבועיים (כ"ג בתשרי - ז' בחשוון).

בחוץ לארץ, שהמים שם מרובים, מתחילים בשאילת גשמים שישים יום לאחר "תקופת תשרי". מפני שארבע תקופות השנה מחושבות לפי הלוח השמשי אין לשאילת הגשמים יום קבוע בלוח שלנו (השמשי - ירחי). לפי הלוח הנוצרי חל יום זה בחמישה בדצמבר בשנה פשוטה ובשישה בו בשנה מעוברת (כי אז פברואר היה בן עשרים ותשעה יום).

גם בארצות הזקוקות לגשמים בתחילת החורף, ומיד אחר פסח, אין משנים מן הזמנים הנ"ל שקבעו חכמים.

לפי נוסח התפילה של עדות הספרדים, ש"ברכת השנים" בו שונה בחורף מבקיץ, מתחילים באמירת "ברך עלינו" (במקום "ברכנו") בז' בחשוון; ב"ברך עלינו" נמצא בין השאר, גם הפסוק "ותן טל ומטר לברכה על כל פני האדמה".

מי ששכח לומר "ותן טל ומטר לברכה", אומרה בברכת "שמע קולנו"; נזכר לאחר "רצה", חוזר ל"ברכת השנים"; גמר תפילתו, חוזר לראש התפילה. הוא הדין אם טעה ואמר "ברכנו" במקום "ברך" בנוסח הספרדים.

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן