לדף ראשי



ספר החינוך מצוה תקלח

מצות השבת אבדה

להשיב האבדה לבעליה, שנאמר [דברים כ"ב, א'], השב תשיבם לאחיך, ובביאור אמרו זכרונם לברכה [בבא מציעא ל' ע"א] השב אבדה עשה הוא. ונכפלה המצוה במקום אחר בתורה שנאמר כי תפגע שור אחיך וגו' השב תשיבם לאחיך.

שורש מצוה זו ידוע, כי יש בזה תועלת הכל וישוב המדינה. שהשכחה בכל היא מצויה, גם בהמתם וכל חייתם בורחים תמיד הנה והנה, ועם המצוה הזאת שהיא בעמנו יהיו נשמרות הבהמות והכלים בכל מקום שיהיו בארצנו הקדושה כאילו הן תחת יד הבעלים, וכל פקודי ה' ישרים משמחי לב.

מדיני המצוה
מה שאמרו זכרונם לברכה [שם כ"א ע"א] שיש מציאות שהאדם מוצא בענין ובמקום שאינו חייב להשיבן לבעליהן אלא זוכה בהן לעצמו שלא חייבנו התורה באלו, וכמו שאמרו במשנה, אלו מציאות שלו מצא פירות מפוזרין מעות מפוזרות כריכות ברשות הרבים, פירוש עמרים, עגולי דבלה ככרות של נחתום ומחרוזות של דגים וחתיכות של בשר וגיזי צמר הבאות ממדינתן ואניצי פשתן ולשונות של ארגמן. ואמרו בגמרא [שם כ"ג ע"א] אמר רב זביד הלכתא כריכות ברשות הרבים הרי אלו שלו, ברשות היחיד אי דרך נפילה הרי אלו שלו ואי דרך הנחה חייב להכריז, ושם ביארו כיצד הוא דרך הנחה או דרך נפילה, וזה בדבר שאין בו סימן, אבל בדבר שיש בו סימן בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד בין דרך נפילה בין דרך הנחה חייב להכריז. חוץ מן הדברים הנמצאים בזוטו של ים ובשלוליתו של נהר שבאותן המקומות אף על גב דאית ביה סימן רחמנא שרייה, ודקדקו זה [שם כ"ב ע"א] ממה שאמר הכתוב אשר תאבד ממנו ומצאתה מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם, כלומר בשווקים ובדרכים אותה אתה חייב להשיב, יצאתה זאת של נהר שאבודה ממנו ומכל אדם שאין אתה חייב להשיבה אלא המוצא זוכה בה. וטעם היות האדם זוכה במציאה שאין בה סימן אמרו זכרונם לברכה [שם כ"ג ע"א] לפי שבעלה מתיאש ממנה, כלומר שמסלק דעתו וזכותו מעליה אחר שאין לו בה סימן, או אפילו בשיש בה סימן כשנפלה במקום שהבעלים מתיאשים ממנה על כל פנים כגון שווקים שרובן גוים, והרי המוצאה כזוכה מן ההפקר.

ודיני הדברים שאדם חייב להכריז, וכיצד יעשה ההכרזה, ואי זה דבר יהיה סימן שנשיב האבדה לבעליה בו, ומה שאמרו בזה דמדה ומנין ומשקל ומקום הוי סימן, ודין זה אומר מדת ארכו וזה אומר מדת רחבו או זה אומר ארכו ורחבו וזה משקלותיו, ודין ראה סלע שנפלה מחברו ונטלה לפני יאוש, או לאחר יאוש כלומר אחר ששמע חברו שאמר ווי ליה על מה שאבד או כיוצא בזה, ודין מה שאמרו שאבדה שאין בה שוה פרוטה שאין חייב להטפל בה ולא להשיבה, ומה שאמרו דמשרבו הרמאים אומרים לו הבא עדים שאין אתה רמאי וטול, ודין כל דבר שעושה ואוכל או האוכל ואינו עושה מה דינם, וכמה זמן יטפל בפרה וחמור ובעגלים וסייחין ואווזין ותרנגולין, ודין ספרים או תפילין או כלים של צמר ופשתן או כלים אחרים איך יתנהג בהם. ומה שאמרו שיש צדדים שלא יתחייב המוצא להשיב האבדה כגון זקן ואינה לפי כבודו או כהן והיא בבית הקברות, ויתר פרטי המצוה, בבבא מציעא בפרק שני.

ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות.

ועובר על זה ומצא מציאה שחייב להשיבה על הענין שזכרנו ולא השיבה ביטל עשה זה, מלבד שעבר על לאו כמו שנכתוב בסדר זה בלאוין [מצוה תקל"ט] בגזרת השם.

מבחר הלכות מתוך הלכות גזלה ואבדה של הרמב"ם

הספר "פרקי משנה – בבא מציעא" מאת דוד בן דהאן

השבת אבדה – פרקי לימוד לגן ילדים

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן