לדף ראשי




בשם סיני מכנים את חצי האי סיני, שהוא נושא ערך זה.
במקרא מוזכר סיני 17 פעם כשמו של הר סיני; 12 פעם 'מדבר סיני', ורק 5 פעמים בשם 'סיני' בלבד. מתוך חמשה מופעים אלה, הכוונה בכתוב אחד (שמות טז, א) למדבר סיני, ובכל האחרים (דברים לג, ב; שופטים ה, ה; תהלים סח, ט, יח) – להר סיני. יתכן, אפוא, כי כל חצי האי נקרא בתקופה מאוחרת בשם מקראי זה, בגלל הר סיני המקודש שבתוכו.

גבולותיו ושטחו
חצי האי סיני הוא משולש, שבסיסו נשען על הקו העובר, במקביל ל"דרך החוגגים" (דרב אל-חאג' למכה), מסואץ לאילת ומפריד בינו לבין מדבר פארן, אשר על גבול הנגב הדרומי; צלעותיו גובלות עם מפרץ סואץ ממערב ועם מפרץ אילת ממזרח, וקדקדו המחודד נעוץ ב"רס מוחמד" שבים סוף, כמעט באמצע המרחק שבין חצי אי ערב לבין מצרים. חבל הררי זה, המכונה בפי הערבים: ג'בל א טור (קיצור מהשם: טור סינא, הר סיני) משתרע על שטח של 27500 קמ"ר, והוא הוא חצי האי סיני במובנו הגיאוגרפי המצומצם.

במשולש זה מבחינים בין רמת א תיה (רמת מדבר סיני או פארן) שמצפון לג'בל ע'מה וג'בל א תיה, לבין ארץ ההרים שמדרום להם. הגיאוגרפים בני זמנו מרחיבים את המושג חצי אי סיני ומכלילים בו גם את המרובע הגדול שמצפון ל"דרך החוגגים" (דרב אל-חאג' למכה). גבולותיו המורחבים הם: הים התיכון בצפון וים סוף בדרום; תעלת סואץ במערב, והנגב הישראלי ומפרץ אילת במזרח. בתחומים אלה מגיע שטחו ל- 62000 קמ"ר.

המצב הגיאוגרפי ואוצרות הטבע
חשיבות מיוחדת נודעת לחצי האי, בגלל הים האדום ומפרציו המקיפים אותו ופותחים ממנו שער לקצווי עולם: להודו דרך ים סוף, ולארצות אפריקה דרך הסואץ. כמו כן משמש הוא גשר יבשתי בין חצי האי ערב לבין מצרים, ובינה לבין ארץ ישראל וארצות ארם והפרת.

בימים מקדם עברו בו דרכים בין לאומיות חשובות, ומהן הידועות ביותר:
דרך ארץ פלשתים, הדרך הצבאית שבקצהו הצפוני;
דרך שור, דרך הנודדים לאורך קו הביצורים של חומת מצרים המזרחית;
דרך הר שעיר, שחצתה את חצי האי לרחבו מסואץ עד אילת וחצי אי ערב,
ודרך ים סוף מקדש ברנע לעציון גבר.
מלבד הדרכים הפנימיות לארחות הגמלים, היו לאורך החופים, ביחוד לאורך החוף המזרחי של חצי האי, נמלים מהם היו מפליגות ספינות לחופי חצי האי ערב, וכן הובילו דרכים לאורך החוף המערבי לצרכי המצרים. בסקירה הארכיאולוגית שערכו אנשי מדע ישראליים בחוף המזרחי לאחר "מבצע סיני", נתגלה בין שאר השרידים מפרץ טבעי נוח למעגן ליד נאת המדבר דהב, וכן נמצאו במקום זה על שפת הים שרידי מזח קטן ומצדות אבן לידו.

הכתב הפרוטוסינאי
בחלק הדרומי והדרום מערבי של חצי האי נמצא מרכז אוצרות טבע, שנקרא בפי המצרים "ארץ המכרות". באזור ג'בל מוסה (הר סיני המסורתי) ובאזור צראביט אל ח'אדם היו בימי קדם מכרות נחושת חשובות, וכן הפיקו כאן את האבן הטובה פרוז, התורכיז הירקרקה. בין שרידי המכרות נמצאו לוחות אבן בכתב החרטומים, המספרים על גדולת הפרעונים, אשר בפקודתם מפיקים היו מחצבים במכרות אלה. בין אלפי הכתובות המצריות שבפתחי המכרות ובמקדש המפואר לכבוד אלת המכרות חתחור שבמרכזם, נתגלו בראשית המאה הנוכחית כתובות מרובות בכתב כעין אלף ביתי ובשפה שמית הדומה, אולי, לכנענית הקדומה. כתב זה ידוע בארכיאולוגיה בשם: הכתב הפרוטוסינאי. הכתובות העתיקות שנחקקו במחצית האלף השני לפני הספירה, כמאתים שנה לפני יציאת מצרים, מעידות כי במכרות קדומים אלה העבידו המצרים גם דוברי לשון שמית. המכרות הללו נדלדלו כבר לפני אלפי שנים, אך חצי האי סיני עודנו עשיר במחצבי מנגן המצויים בדרום מזרח לנמל אבו זניימה שבחופו המזרחי ומפיקים כמאה אלף טונות חומר גלמי לשנה. כמו כן, נתגלו שם שדות נפט, המפיקים כמיליון וחצי טונות נפט לשנה.

האקלים, המים והצומח
אקלים סיני הנהו ביסודו מדברי בדומה לאקלים הנגב וחצי האי ערב. חומו אינו מעיק: בשעות היום החום הוא בינוני ויבש, ובבקרים ובלילות האוויר צונן ומשיב נפש. בהרים אין החום קשה גם בימים החמים ביותר, וראשי ההרים הגבוהים מכוסים לפעמים שלג בעונת הגשמים. האקלים בדרך כלל נוח מאוד לבריאות, ולדברי התושבים זכו רבים מהנזירים המתבודדים במנזריו לאריכות ימים, על אף תזונתם הדלה, הודות לאקלימו הצח והמבריא של סיני.

חצי האי סיני מוקף ימים, אך בו עצמו אין מים רבים. הגשמים יורדים לעתים רחוקות, ואין בו יובלי מים ונהרות שוטפים, ונחליו, רובם ככולם, יבשים.

תולדות סיני
כבר באלף הרביעי לפני הספירה שימש חצי האי סיני ארץ מעבר למסחר הבין לאומי ומקום מפגש בין התרבויות הקדומות של ארצות הפרת והנילוס. בדרכיו היו מהלכות שיירות שהיו מקשרות בין ישוב לישוב ובין שבט לשבט. נראה, כי בימי אבותינו אברהם, יצחק ויעקב (בתקופת הברונזה התיכונה) כבר התקיימו בו בצדי הדרכים הראשיות, ישובים שהיו צמודים למקורות המים. בני ישראל שיצאו ממצרים נתקלו בנדודיהם בחלק משוכני סיני אלה. עם אחדים מהם, כגון המדינים והקינים אשר הכירו את דרכי המדבר ומקורות מימיו, קשרו קשרי ידידות; עם אחרים, כמו העמלקים, נאלצו להלחם בדרכם במדבר למדבר וממקום חניה אחד לשני.

המצרים היו, כנראה, הראשונים שחדרו לסיני, אך שלטונם בו לא היה רצוף ולא מקיף. הנודדים המשיכו לחיות בו כל הימים חיי חרות ללא קבלת עול של שלטון ומרות. גם ניצול המכרות ע"י המצרים בדרום סיני נפסק, כנראה, כבר באמצע המאה ה- 11.
שבטי ישראל כובשי כנען חדרו גם לסיני והציבו תחומיהם בגבולות סיני והנגב: גבול הארץ מדרום (הוא גבולה הדרומי של נחלת שבט יהודה) עלה "מנגב לקדש ברנע" (במדבר לד, ד; יהושע טו, ג), לאמר: בסיני הצפון מזרחית. כשנוסדה המלוכה בישראל הכה "שאול את עמק מחוילה בואכה שור אשר על פני מצרים" (שמואל א טו, ז).

בחפירות הארכיאולוגיות שנחפרו לפני מלחמת העולם הראשונה שבבקעת קדש ברנע נחשפה מצודה, שהבדיקות האחרונות בה הוכיחו כי נבנתה בימי מלכי יהודה במאה התשיעית לפני הספירה, וחזרה ונתחדשה בתקופת שיבת ציון שלאחר גלות בבל. כמו כן נתגלו בנוה פיראן שבדרום סיני חרסים מתקופת מלכי יהודה בימי בית ראשון, אשר יתכן ואליהם רומז הכתוב בדברי הימים ב (כו, ח) על עוזיהו: "וילך שמו עד לבוא מצרים...".

במאות החמישית והשישית לספירה היה ישוב יהודי חפשי גם ביטבה הביזנטית, שאהרוני מציע לזהותה עם טאבה, במרחק 10 ק"מ דרומה לאילת.

בחופו הצפון מערב של מפרץ אילת נמצאו כתובות המעידות על היאחזות הנבטים בנאת המדבר ד'הב בחוף המערבי של המפרץ. הם התבצרו בה, וממנה טיפחו את המסחר בין ערב למצרים בדרך אילת – סואץ.

נראה שלא האריכו ימים בחצי האי, ובמאה הרביעית הופיע גורם חדש בסיני בלבוש נזירים ומתבודדים. החלק הדרומי של הסיני הפך משכן לנזירים נוצרים, שברחו מחמת השלטון הרומי, או שמאסו בחיי החברה וחיפשו מקלט לנפשם בין צוקי הסלעים של הרי סיני הנישאים. לרגל הסכנה שנשקפה להם משבטי הנודדים הקימו מקלטים בצורת מגדלים גבוהים, ואלה היו המנזרים הראשונים בסיני שקלטו נזירים לאלפים.

מנזר סנטרה קתרינה
הידוע במנזרים אלה והקיים עד היום הוא מנזר קתרינה הקדושה, שהוקם במאה השישית ע"י יוסטיניאנוס קיסר ביזנץ על שם העלמה המעונה קתרינה מאלכסנדריה. לפי אגדה נוצרית, הוצאה קתרינה להורג בשנת 307 על שהאשימה את הקיסר מכסימיאנוס בעבודת אלילים. במנזר-מבצר זה, שבמרכזו נמצאת כנסיה מפוארת עתיקה, בנו חדרי מגורים ואולמי ספריה ואכסניה לעולי רגל. ברבות הימים הפכה חצרו הגדולה על מבניה המרובים לעיירה סגורה בעלת רחובות מפותלים ומעברים צרים ואפלים.

הרבה מקומות במנזר ובסביבתו נקראים בפי הנזירים בשמות תנ"כיים הנזכרים בחיי משה רבנו (חדר הסנה הבוער, מקום שבירת הלוחות ומקום בליעת קורח ועדתו). אחרים נקשרו בשמו של משה מבלי כל יסוד במקרא או במסורת היהודית.

בין כתלי המנזר חיים נזירים מעטים העסוקים בעבודה ובתפלה, דואגים לצרכי הצליינים הבודדים הסרים לפעמים אליהם ושומרים על ספרייתו הגדולה והחשובה ביותר של המנזר. ספריה עתיקת יומין זו היא אוצר בלום של אלפי כתבי יד עתיקים בשפות שונות, מלבד רבבת הספרים המודפסים. המפורסם בכתבי היד היקרים הללו הוא ה"קודכס סינאיטיקוס", תרגום יוני של התנ"ך והברית החדשה מראשית המאה הרביעית למנינם. על פיו נתבררו נוסחאות מעורפלים בתרגום השבעים, והוא נחשב לנוסח המהימן ביותר של אותו תרגום קדום. בסוף המאה הי"ט הוצא חלק ממנו בהסתר מן המנזר והובא לרוסיה: הממשלה הסוביטית מכרה אותו לאנגלים בכסף מלא, וכיום הוא שמור במוזיאום הבריטי בלונדון.

סיני במאה ה- 19
באמצע המאה הי"ט עוד היה חצי האי סיני חלק מהאימפריה העותמאנית. לאחר ההתקוממות של הפחה המצרי מוחמד עלי ב-1830 נגד השלטון התורכי וכיבוש ארץ ישראל וסוריה בידי בנו אברהם פחה, הכריחו מעצמות המערב את תורכיה למסור את השלטון על סיני לַפחות המצריים בתמונה לויתור על א"י וסוריה.

בשנת 1841 מסרה תורכיה את חצי האי סיני למצרים מבלי לקבוע ברורות את גבולותיו המדיניים, אבל הייתה הסכמה בעל פה כי הגבול יעבור בקו אל עריש - סואץ, ומשם בקו מקביל ל"דרך החוגגים" (דרב אל-חאג' למכה) עד עקבה.

כעבור יובל שנים החלה בריטניה, שבינתיים השתלטה על מצרים, לפעול לסיפוחו המוחלט של חצי האי למצרים, ונציבה בקהיר, הלורד קרומר, הכריז ב-1892 על הקו של אל עריש-עקבה כעל גבולו הצפוני של חצי האי.

לאחר 13 שנה נוספות הרחיקו את הגבול עוד יותר צפונה, ובריטניה אילצה את התורכים לסגת עד רפיח ולוותר ויתור גמור על כל חצי האי שמדרום לקו רפיח-טאבה. המצרים זכו, אפוא, בשטח של אלפי קמ"ר, במעינות מים חשובים וברצועת ים לאורך 45 ק"מ מרפיח לאל עריש, אשר נקרעו מגבולותיה הטבעיים של ארץ ישראל שהייתה בימים ההם בשלטון תורכיה.

מלחמת התורכים בסיני
בימי מלחמת העולם הראשונה ניסו התורכים לשוב ולהתשלט על סיני, אך לא הצליחו. באמצע ינואר של 1915 ריכזו התורכים כעשרים אלף איש להתקפה על הסואץ. הם התקרבו אל התעלה בדרך ניצנה-איסמעיליה, ובליל השלשה בפברואר פתחו בהתקפה, וניסו בחיפויה לעבור את התעלה בגשר סירות ואסדות. בגלל עצמת האש הבריטית-צרפתית לא הצליח הצבא התורכי להיאחז בגדה המערבית של התעלה, וכעבור יומיים נאלץ לסגת לבסיסיו בניצנה ובבאר שבע. כך הוסיפה מצרים לקיים את שלטונה הפיקטיבי בחצי האי הודות לתכסיסי הפוליטיקה של מעצמות המערב וחייליה שהגנו על מצרים.

ישובים בסיני
החשובים והקדומים שבישובי סיני שיש להם מסורת מקראית, או מסורת סמוכה לה בזמן, הם:

א. ד'הב.
הישוב החשוב ביותר בין נאות המדבר הקדומים, שנתגלו לאורך החוף המזרחי של חצי האי סיני, כ-120 ק"מ מדרום לאילת.

בד'הב יש להבחין בין הישוב הבדואי החדש, המשתרע לאורך החוף על פני ק"מ אחדים, ברובו מדרום לואדי ד'הב הפורץ מן ההרים אל מישור החוף, לבין הישוב הקדום שעמד על חוף הים מצפון לואדי.

הארכיאולוגים הישראליים שבדקו את המקום לאחר מבצע סיני מצאו בו שרידי ישוב קדום: מצודה, ולפניה הריסות מזח ונמל שהיו במרכז נאת המדבר סמוך לשפת הואדי, וכן בית קברות ענקי משני צדי הישוב שהתקיים כאן לפנים. ליד אחד התילונים המכסים על הקברים הבנויים מצאו ריכוז של סיגי נחושת, עדות לכריית מתכת זו באזור.

ד'הב הייתה לא רק נוה מדבר גדול, אלא גם תחנת מעבר מרכזית לדרכי הים והיבשה: בה עברה דרך האורך המזרחית, דרך החוף היורדת מאילת לשרם א שיח' שבדרום חצי האי; מנמלה הפליגו, כנראה, באניות לחופי ערב, וממנה יוצאת גם דרך הרוחב, העולה ממערבה אל הגוש הגרניטי הגבוה של ג'בל מוסה והנמשכת ממנו הלאה דרך ואדי פיראן לחוף סואץ.

יש מהחוקרים שהציעו לזהות את ד'הב עם די זהב המקראית (דברים א, א), אבל עד כה לא נמצא במקום שום סימן לתקופה מלפני התקופה הנבאטית.

ב. טאבה
נאת מדבר על הגבול המזרחי של סיני, כ-10 ק"מ דרום מערב לאילת. החרסים שנמצאו במקום שייכים, אמנם, רק לתקופה הנבאטית – רומית, אבל נראה כי גם בתקופת המקרא כבר היה קיים כאן ישוב כל שהוא. טבה, לפי שמה ושפע מימיה ושרידיה העתיקים וקרבתה לאילת, מתאימה, לדעת החוקרים אחדים, ליטבתה המקראית (במדבר לג, י, ז) אשר עד כה נוהגים היו לזהותה עם עין ע'צ'יאן שבצפון אילת.
טאבה הייתה החלק האחרון מחצי האי סיני שהעבירה ישראל למצרים במסגרת הסכמי השלום בין שתי המדינות, לאחר בוררות בינלאומית שנסתיימה בשנת 1989.
המחלוקת על מיקום הגבול באזור טאבה נבעה מכך שלא הוצבה אבן גבול במקום בשנת 1906, בעת שסומן "קו רפיח עקבה", שהיה הגבול הבינלאומי בין האימפריה הבריטית לאימפריה העות'מאנית.
הצעת פשרה ששליש מטאבה יועבר למצרים, נדחתה על ידי ישראל, שטענה כי כל טאבה נמצאת בצד שלה של הגבול ודרשה כי ריבונותה תישמר במקום. מוסד בוררות בינלאומי קבע שטאבה כולה שייכת למצרים.

ג. יוטבה
יטבה נזכרת במקורות מהתקופה הביזנטית כשמו של אי במפרץ אילת החולש על התחבורה הימית לנמל אילת, ידועה בעיקר מדברי פרוקפיוס בן המאה השישית לספירה.

האי המתאים לתיאור זה הוא ג'זירת פרעון, אי פרעה (כיום: אי האלמוגים), אי קטן באורך 300 מ' הבולט מתוך הים בקרבת החוף. אי האלמוגים נמצא 15 ק"מ מדרום מזרח לאילת ורצועת ים צרה של 200 מטרים בלבד מפרידה בינו לבין מפרץ טאבה, שבקצהו הדרומי הוא שוכן. באי מוגן זה, המורכב משני שיאי סלע חדים מאוחדים על-ידי רצועת חול, יכלו להתבסס סוחרים יהודים ויורדי ים נועזים שפרקו עול הביזנטים מעליהם, ולהשתלט על הסחר הימי לאילת וממנה. ב-1921 זיהתה הג' אקנשטיין (עוזרתו של החוקר פ. פטרי במחקריו בסיני), בספרה "לתולדות סיני", את "ג'זירת אל פרעון" עם "האי הקטן יוטבה".




יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן