לדף ראשי



ציפורי היא עיר עתיקה במרכז הגליל התחתון, חמישה קילומטרים מצפון מערב לנצרת.

"אמר זעירא: קטרון זו צפורי, ולמה נקרא שמה ציפורי - שיושבת בראש ההר כצפור" (מגילה ו, ע"א).

במשנה נזכרת כעיר מוקפת חומה מימות יהושע בן נון:

"...ואלו הן בתי ערי חומה שלש חצרות של שני שני בתים מוקפות חומה מימות יהושע בן נון כגון קצרה הישנה של ציפורים [מבצר ישן שליד ציפורי]..." (משנה מסכת ערכין ט,ו).

כך גם לדעת רבי יוחנן:

"(יהושע יט) וערי מבצר הצדים צר וחמת רקת וכנרת... אמר רבי יוחנן: כי הוינא טליא אמינא מלתא דשאילנא לסבייא, ואישתכח כוותי...רקת - זו ציפורי. ולמה נקרא שמה רקת - משום דמידלייא כרקתא דנהרא" (מגילה ה ע"ב-ו, ע"א).

העיר הייתה קיימת מתקופת הברזל II. והייתה יהודית כבר בתקופת החשמונאים עד המאה החמישית לספירה, אם כי יהודים ישבו בה עד המאה העשירית. אתר ציפורי הוא כיום גן לאומי, שהחפירות בו עוד לא הסתיימו.

ציפורי יושבת על גבעה בגליל התחתון המערבי, ברום 289 מ', מוקפת עמקים עשירים במקורות מים נוחים לעיבוד חקלאי:

"רבי יוסי בשם רבי שמעון בן לקיש רבי יונה רבי זעירה בשם רבי חנינה: ששה עשר מיל חיזור חיזור לציפורין הן הן ארץ זבת חלב ודבש" (ירושלמי ביכורים א,ח דף סד טור ב). "מעשה שאמר רבי יוסי לבנו בציפורין עלה והבא לנו גרוגרות מן העליה עלה ומצא את העלייה צף עליה דבש" (ירושלמי מסכת פיאה ז,ג).

ציפורי שלטה על צומת דרכי מסחר בינלאומיות שחיברו את מעצמות העולם העתיק. היא היתה אחד היישובים הקדומים בארץ-ישראל, ולפי עדויות התקיימה כבר בתקופת בית ראשון. לאחר שהיוונים כבשו את הארץ, הפכה לעיר מרכזית בגליל.

בחפירות שנערכו במקום, נמצאו בתי מגורים מתקופת בית שני, המשנה והתלמוד, כולל מקוואות, שמהם אפשר להסיק על יישוב יהודי. כמו כן נמצאו שרידים של בית כנסת ובו רצפת פסיפס, עליה מתוארים אריות, סמלים יהודיים כגון ארון הקודש ומנורות, הקדשת אהרן הכוהן לעבודת המשכן וקורבן התמיד, שולחן לחם הפנים וסל ביכורים, גלגל המזלות, וארבע עונות השנה, עקדת יצחק וביקור המלאכים אצל שרה ואברהם. רצפת הסיטרה מכוסה בפסיפס גיאומטרי ובו כתובות הקדשה לתורמים בארמית. בין הממצאים יש לציין גם את מאגר המים העתיק, שסיפק מים לעיר דרך שתי אמות מים. אורכו כ-250 מטרים ונפחו כ-5000 מ"ק. מפעל המים נבנה במאה הראשונה לספה"נ ופעל עד המאה השביעית.

התיאטרון המצוי בעיר מסמל את ההבדל המהותי שבין התרבות ההליניסטית ויהודית. ההצגות ביטאו סגנון חיים מוחצן, גופני, בידורי ומעל לכל - אלילי, שהיה מנוגד לחלוטין לאורח החיים היהודי. קיומו של התיאטרון, סמל הפאגניות, בעיר יהודית עורר מתח ודאגה בקרב חכמי ישראל, שמצאו את ביטויים במקורות:

"דרש ר' שמעון בן פזי: מהו שנאמר 'אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים... ובמושב ליצים לא ישב'? (תהילים א,א) - אשרי מי של אהלך לטרטיאות (תיאטראות) ולקרסיקאות של עובדי כוכבים" (עבודה זרה יח, ע"ב).
"אומות העולם אתה נותן להם אידם הן אוכלין ושותין ופוחזין ונכנסין בתרטיות ובבתי קרקסאות ומכעיסין אותך..." (אוצר המדרשים (אייזנשטיין) ביום השמיני עמוד 75).

אמת המים הוזכרה בתלמוד:

"אמר רבי יהודה: מעשה באמת המים שהיתה באה מאבל לצפורי..." (עירובין פז, ע"א).

צפורי נזכרת לראשונה בפרשה הקשורה למלחמה בין פתולמאיס ה - 9 (לתירוס), שליט קפריסין, לבין המלך אלכסנדר ינאי. ינאי, שסיפח לממלכתו את מישור החוף מאפולוניה עד מפרץ עכו, הסתכסך בשנת 103 לפנה"ס עם פתולמאיס ה - 9. זה נחת בעכו, עלה על הגליל, כבש את סכנין אך נכשל בניסיונו לכבוש את צפורי. נראה שהעיר נכבשה בימי יהודה אריסטובולוס הראשון (בערך 104 לפני הספירה). אולם שרידים מעטים שנמצאו במקום מימי הבית הראשון מלמדים על ישוב שהתקיים כאן בתקופה זו.

בשנת 63 לפנה"ס נכבשה ארץ ישראל על ידי הצבא הרומי בראשות פומפיוס, ובשנת 55 לפנה"ס קבע המושל גביניוס את צפורי כבירת מחוז הגליל. כחלק מהיוזמות שנקטו פומפיוס וגביניוס כדי למנוע היווצרות של מרכז כוח יהודי, הם נתנו את היישובים היהודים תחת כפיפותם של חמישה בתי דין שונים. אחד מבתי הדין היה בציפורי.

לאחר רצח פומפיוס, בשנת 48 לפנה"ס, הפך אנטיפטרוס ה -2 (אנטיפס) למושל הרשמי של הארץ. הוא מינה את בנו פצאל למושל ירושלים, ואת בנו הצעיר הורדוס למושל הגליל (47 לפנה"ס). אנטיפטרוס ה - 2 נרצח בשנת 43 לפנה"ס והפרתים פלשו לארץ בשנת 40 לפנה"ס, בעידוד הפלגים בעם שתמכו בבית חשמונאי. הורדוס נאלץ לברוח לרומא, התקבל בכבוד רב, ועם שובו לארץ ביסס את שלטונו בכוח הזרוע. העיר ציפורי נפלה לידי הורדוס ללא קרב, בעת שסופת שלגים השתוללה באזור (37 לפנה"ס). הורדוס הפך את ציפורי לבירת המחוז. לאחר מותו (4 לפנה"ס) הנהיג יהודה בן חזקיה את המרד בציפורי שנודע בשם "פולמוס וארוס" וניהל מאבק עליה עם הצבא הרומאי. התוצאה הייתה שריפת העיר ומכירת תושביה לעבדים.

"והוא לקח את העיר ספוריס ושרף אותה ולקח את תושביה לעבדים" (מלחמות, 2:68).

בנו של הורדוס, הורדוס אנטיפס בנה שוב את ציפורי, וטיפח אותה - עד כי יוסף בן מתתיהו כינה אותה "פאר הגליל כולו" - אך גם ייסד את מתחרתה הגדולה, טבריה (בשנת 18 לסה"נ), שהחליפה אותה במעמד הבכורה בגליל, עד זמנו של אגריפס השני ששוב הפך את ציפורי לבירתו.

בימי המרד הגדול (66-70 לספה"נ) הסגירו אנשי ציפורי את עירם לידי אספסיינוס ובכך מנעו את חורבנה. אנשי ציפורי ביקשו לכרות ברית עם אספסינוס, בגלל העובדה, שציפורי הייתה עיר בה מרבית תושביה היו סוחרים ובעלי מעמד כלכלי איתן, כך שמלחמה ברומאים הייתה פוגעת קשות בכלכלתם ורכושם, זאת בניגוד לשאר הישובים שבאזורה, בהם חיו בעיקר חקלאים אשר סבלו קשות מנחת זרועם של הרומאים בכל הקשור למסים הכבדים שהיו מוטלים עליהם. בתמורה קיבלו חיל רוכבים ורגלים כדי לשמור על העיר מפני המורדים היהודים. ניסיון של המורדים, בראשות יוסף בן מתתיהו, לכבוש את העיר נכשל. יוסף בן מתתיהו במכתב מתאר:

"הגדולות בערי הגליל הן: ציפורי וטבריה, עיר מולדתך, יוסטוס נכבדי. ציפורי היושבת בטבור הגליל ומוקפת כפרים לרוב, יכלה על נקלה להעז ולהתקומם לרומאים לו חפצה. אולם, היא גמרה לשמור אמונים לאדוניה, סגרה לפני את שערי העיר ואסרה לאזרחיה להתחבר אל חיל היהודים..." (חיי יוסף, פרק שישים וחמישה. מהדורת שטין, עמ' קסז - קסח).

לאחר החורבן התיישבו פליטים מירושלים בציפורי. אדריאנוס הפך את ציפורי לעיר נוכרית בשם דיוקיסריה, אך העיר נותרה יהודית למרות מאמצים רומיים לשנות זאת. ידוע גם כי אחרי החורבן התיישבה בציפורי משמרת הכהנים ידעיה (שכונתה גם "עמוק"):

"אמר רבי ברכיה...ידעיה עמוק ציפורים ידע יה עיצה עמוקה שבליבם והגלם לציפורין ונלכדה ביתר" (תלמוד ירושלמי תענית ד,ה דף סח טור ד).

דווקא לאחר מרד בר כוכבא (135 לסה"נ) הגיעה ציפורי לשיא פריחתה. רבי יהודה הנשיא העביר את הסנהדרין מבית שערים לציפורי:

"גלתה סנהדרין... מירושלים ליבנה, ומיבנה לאושא... ומאושא לשפרעם, ומשפרעם לבית שערים, ומבית שערים לצפורי, ומצפורי לטבריה" (ראש השנה לא, ע"א-ב).

בין חכמיה היו: רבי אלעזר בנו של ר' שמעון, רבי חלפתא, רבי אלעזר בן עזריה, רבי יוסי בן חלפתא, רבי ישמעאל בן רבי יוסי, רבן שמעון בן גמליאל אביו של רבי יהודה הנשיא ("רבי") בדורות האחרונים של התנאים, ומגדולי האמוראים בדור הראשון לאמוראי ארץ ישראל כמו בר קפרא, ר' חנינא ור' חייא ועוד. בציפורי לפי המסורת מצוי קברו של ר' יהודה נשיאה נכדו של רבי. התלמוד מספר שאקלימה של ציפורי היה טוב לבריאותו של רבי יהודה הנשיא:

"תניא רבי מוטל בציפורי ומקום מוכן לו בבית שערים והתניא (דברים טז) צדק צדק תרדף הלך אחר ר' לבית שערים? ר' בבית שערים הוה אלא כיון דחלש אמטיוהי לציפורי דמדליא ובסים אוירא" (כתובות קג, ע"ב-קד, ע"א).

רבי יהודה הנשיא השפיע על כלל החיים היהודיים בא"י במשך כחמישים שנה. בתקופת המקבילה בחלקה לימי הקיסרים לבית סוורוס ששלטו בשנים 193-235 לספירה, השתנה יחס השלטון הרומי ליהודים, ואלו זכו למעמד ולחופש דתי. חכמים היו מעורבים במינהל הרומי וזכו במשרות רשמיות. יחסי הידידות המיוחדים שנרקמו בין רבי לקיסר ושלטונות רומא השפיעו על מצבם הכלכלי והחברתי של יהודי הארץ. רבי העלה את מוסד הנשיאות לדרגת חשיבות ראשונה במעלה. הוא ריכז את ההנהגה המדינית ואת החיים הקהילתיים והדתיים של היהודים, טיפח חכמים ודאג שהם ייצגו את המרכזים החשובים.

תושבי העיר העשירים שהיו מקורבים לשלטון קיבלו את מנהיגותו של רבי יהודה הנשיא. הבאת הסנהדרין אל ציפורי היתה הישג חשוב לאחר שנדדה במספר עיירות בגליל. רבי ישב בציפורי 17 שנה וניהל בה את הסנהדרין והנשיאות. הוא ריכז בידיו את המנהיגות הפוליטית, הקהילתית והדתית של היהודים בא"י. כאן תיקן תקנות, התיר היתרים, ומינה מורים ודיינים בערים השונות. לרבי היה רכוש רב שכלל ספינות, עדרי בקר, גני אפרסמון, ואחוזות רבות בעמק יזרעאל, בסביבת לוד, בבקעת הירדן ובגולן. בציפורי סיים רבי את עריכת המשנה וחתימתה (לערך בשנת 220 לספה"נ). באותם ימים גדלה והתפתחה ציפורי. העיר השתרעה על למעלה מ - 600 דונם ומספר תושביה הגיע לכ - 18,000 נפש. בימיו פרחה העיר מבחינה כלכלית ותרבותית. חכמי ציפורי גם היו שותפים ליצירת התלמוד הירושלמי, שנחתם במאה הרביעית לספה"נ.

צפורי נזכרת פעמים רבות בספרות בתלמודית ונודעה כל ימיה כעיר יהודית שבה היו על פי המסורת שמונה עשר בתי כנסת וכמה בתי מדרש שחלקם ידועים בשמם:

"ר' הוה דמיך בציפורין... ר' נחמיה בשם ר' מנא מעשה נסים נעשו באותו היום, ע"ש היה ואיתכנשין כל קרייתא להספידא דרבי, אשרוניה בתמני עשר כנישתא ואובלוניה לבית שערים ותלא לון יומא עד דמטא כל חד וחד מישראל לביתו..." (קהלת רבה (וילנא) פרשה ז ד"ה א [יא] טובה).

הסנהדרין ישבה בצפורי עד שהועברה על ידי ר' יוחנן, גדול אמוראי א"י, לטבריה, במחצית השניה של המאה השלישית.

בין טבריה לציפורי הייתה תנועה מתמידה של הולכי רגל ונוסעים. האזור היה כמעט כולו יהודי. הדרך מציפורי למשהד היא, כנראה, קטע מהדרך העתיקה לטבריה. ממשהד - גת החפר - נמשכה הדרך לטבריה פחות או יותר בתוואי הכביש של ימינו. יהודיותם של ההולכים בדרך זו הייתה כה בולטת, עד שכאשר:

"רבי חנינא מצא גדי שחוט בין טבריא לציפורי והתירוהו לו... מדהתירוהו לו משום שחיטה רובא ישראל נינהו... רבי אמי אשכח פרגיות שחוטות בין טבריא לציפורי אתא לקמיה דרבי אסי ואמרי לה לקמיה דרבי יוחנן ואמרי לה בי מדרשא ואמרו ליה זיל שקול לנפשך..." (בבא מציעא כד, ע"ב).
"מעשה ברבי יוחנן שהיה עולה מטבריא לציפורי היה רבי חייא תלמידו אצלו והיה רבי יוחנן רואה כרם, אמר לרבי חייא אין אתה רואה כרם זה שהיה שלי ומכרתי אותו בכך וכך, אותה שעה בכה רבי חייא בר אבא ואמר לו לא הנחת לעת זקנותך כלום, אמר לו וכי קלה היא בעיניך שמכרתי דבר שנברא בששה ימים וקניתי דבר שניתן לארבעים יום, עולם כולו ומלואו נברא בו' ימים אבל התורה ניתנה לארבעים יום" (שמות רבה (וילנא) פרשה מז).

בשנת 351 בחודש יוני התרחש מרד נגד הקיסר גאלוס בסביבות ציפורי. יהודי ציפורי תקפו את חיל המצב שבמקום, הרגו את אנשיו ולקחו את נשקו. שליט המזרח גאלוס שלח צבא, והמרד דוכא. עד אותו הזמן הייתה ציפורי מרכז תעשייתי, במיוחד בתעשיית האריגים. מהתקופה הרומית נותרה מערכת מים מפותחת ותיאטרון. העיר חרבה בשנת 363 ברעידת אדמה קשה, אך שוקמה חלקית ונבנתה מחדש.

הביזנטים (332-638 לספה"נ) הנהיגו מדיניות אכזרית והגדילו את האוכלוסיה הנוצרית, אבל למרות זאת היהודים היוו רוב בעיר. החל מהמאה ה - 5 עלה מספר הנוצרים, והתהליך נמשך עד אחרי הכיבוש המוסלמי, בסוף המאה ה - 7. הכיבושים הפרסים והמוסלמים לא היטיבו עם העיר, שהפכה לקטנה ודלה. בימי הביניים עוד הייתה בה קהילה יהודית קטנה, כפי שניתן ללמוד ממכתב שנכתב במאה העשירית והתגלה ב"גניזה" הקהירית.

בתקופת הצלבנים (1099-1260 לספה"נ) היתה ציפורי עיר ומצודה בנסיכות הגליל. לפני קרב קרני חיטין (1187) התכנסו הנוצרים בציפורי וקיבלו את ההחלטה השגויה לצאת מול צלאח א דין שעמד בראש הצבא האיובי. לאחר שהעיר נכבשה על ידי סלאח-א-דין באותו הקיץ, היא הוחזרה לצלבנים על פי הסכם שנחתם ב-1240 ונשמרה על ידי הטמפלרים, עד לזמן בו נכבשה שוב על ידי הסולטאן הממלוקי באיבאר ב-1263. ציפורי חרבה בתקופה הממלוכית והיא נזכרת בספרות הנוסעים כמקום חרב.

בעת השלטון העות'מאני, למין תחילת המאה ה-16, שכנה במקום העיירה הערבית צַ‏פוּ‏רִיֶ‏ה. במאה ה-18 הפך שליט הגליל דאהר אל עומר את מצודת ציפורי החרבה לבית ספר לילדי העיירה. בזמן המרד הערבי (1936-1939) ובמלחמת העצמאות שימשה ספורייה מרכז לכנופיות שפעלו נגד היישובים היהודיים בסביבה. אנשי הכנופיות התמקמו במצודה והמפקד, מחמוד ספורי, שלט בכל מרחב הגלילי התחתון המערבי.

במלחמת העצמאות נכבשה העיירה במבצע דקל על ידי חטיבת כרמלי ותושביה נמלטו או גורשו ממנה. חלקם התיישב לאחר מכן בשכונת צפפרה שבנצרת הסמוכה. בשנת 1949 הוקם במקום מושב בשם ציפורי.


יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן