לדף ראשי


חבל ארץ שבין יהודה מדרום ובין עמק יזרעאל בצפון, נחלת אפרים וחצי שבט מנשה.

מימי בית עמרי נקראה כל ממלכת ישראל, שהשתרעה מצפון לארץ יהודה עד קצה הגבול הצפוני של הארץ, בשם עיר בירתה: שמרון, ויושביה – יושבי שמרון (מלכים ב יז, כד: ישעיהו ט, ח, ובמקומות אחרים).

ארץ שמרון, שנקראה על שם יושביה גם 'ארץ אפרים' או: 'אפרים' (הושע ז, א). הייתה ארץ פורייה, עשירה במים ופורחת יותר מארץ יהודה הסמוכה למדבר. לעומת זאת הייתה חסרת ביצורים טבעיים, ועל כן נוחה להיכבש.

שומרון הייתה נתונה להשפעת שכניה הנכרים וקלטה את תרבותם, מנהגיהם ונימוסי דתם. ממלכת שמרון הייתה בעיני עמוס "הממלכה החטאה" (ט, ח) המלאה עבודת אלילים מרמה וגזל. ארץ מלאה מהומות ועשוקים, עבדים המתפרצים מפני אדוניהם ושרים המרצחים את מלכיהם. האפרתים העשירים, מוכרים "בכסף צדיק, ואביון בעבור נעלים" (עמוס ב, ו), יושביה היו שאננים ו"בוטחים בהר שמרון" (שם ו, א), מתמכרים לתענוגות בשרים "ולא נחלו על שבר יוסף" (עמוס ב, ו).

עמוס התנבא בימי גדולתה של ממלכת אפרים, בימים שהסכנה האשורית רחוקה הייתה עדיין מישראל. הוא השמיע את נבואותיו בערי אפרים הגדולות, וראה בעיניו את הירידה המוסרית ואת השחיתות החברתית של בני אפרים ושומרון. עמוס הוציא עליהם את משפטו הקשה: "לכן יגלו בראש גולים" (שם שם, ז).

חורבן שומרון
מלכות שומרון חרבה 135 שנים לפני אחותה יהודה. בימי מנחם בן גדי (באמצע המאה השמינית לפני הספירה) עלה פול מלך אשור, הוא תגלת פלאסר השלישי, על "ארץ עמרי", אך מנחם כיפר את פניו במנחה של אלף כסף "ולא עמד שם בארץ" (מלכים ב טו, יט).
בימי פקח בן רמליהו שמלך אחריו, הגלה תגלת פלאסר את יושבי הערים שבצפון ארץ שומרון, ובימי הושע בן אלה, בשנת 722-721 לפני הספירה "לכד (סרגון) מלך אשור את שמרון, ויגל את ישראל אשורה..." (מלכים ב, כט: יז, ו). לאחר גלות שמרון הפכה ממלכת אפרים לפחווה אשורית ונושבה עמים זרים, שהאשורים הגלו מארצותיהם והושיבום בערי שמרון (מלכים ב, יז כד).

השומרונים
הגויים הזרים הללו, הנקראים על הארץ העיקרית של מוצאם בשם: כותים, ועל שם ארץ מגורם החדשה בשם: שומרונים, היו אבר מדולדל בגוף העם היהודי. בתחילה אמרו לקבל את תורת ישראל ולחיות לפי חוקיה, אבל לא יכלו להשתחרר מנימוסיהם האליליים. וכן יסופר עליהם:

"את ד' היו יראים, ואת אלהיהם היו עובדים כמשפט הגויים אשר הגלו אותם משם... ואינם עושים כתורה וכמצוה את ציוה ד' את בני יעקב... גם בניהם ובני בניהם כאשר עשו אבותם הם עושים עד היום הזה" (מלכים ב, לג-לד, מא).

השומרונים של הימים ההם היו בעיני בני ישראל ישראלים למחצה ועובדי אלילים למחצה, ובתקופת שיבת ציון לא חפצו לקבלם כשותפים לבנין ד' בירושלים.

תשובת זרובבל לראשי השומרונים: "לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו" (עזרא ד, ג) עוררה את חמתם והפכה אותם לאויבים קשים לישראל משך כל שנות קיומם. הם הפריעו לשבי גולה בעבודת בית המקדש וכתבו שטנה למושלי פרס על יהודי ירושלים הבונים את חומת העיר כדי למרוד, ולגרשם מן הארץ (עזרא ד, י ואילך). בימי נחמיה הפריעו השומרונים לביצור הבירה ואף התנכלו לו להמיתו (נחמיה ב, יט: ד, ה: ו, ב).

בראשית התקופה ההלניסטית נבדלו כליל מיהודה וישראל: הקימו מקדש על הר גרזים, ומכתבי הקודש של היהודים לקחו רק את תורת משה וספר יהושע. גם לאחר התבדלותם לא נמנעו מלכנות את עצמם קרובי היהודים, אבל -

"בשעה שהם רואים את היהודים בכישלונם הם טוענים שמעולם לא הייתה להם כל שייכות אליהם... והם מכריזים על עצמם כעל גרים בני עם נכר" (קדמוניות היהודים ט, יד: ג).

בהיות השומרונים שליטי הארץ שבין הגליל ובין יהודה לא הניחו לעולי הרגל מן הגליל לעבור דרך ארצם לבית המקדש שבירושלים. לפעמים היו מתנפלים עליהם, מתגרים בהם ונלחמים בהם. הד למצב זה עולה אלינו מדרשת חז"ל על הכתוב: "גדר בעדי. ולא אצא..." (איכה ג, ז) – "זה מטלית של כותיים" (איכה רבה ג, ז).
יוחנן הורקנוס שבר את כוחם בשכם, ואלכסנדר ינאי כבש כל "ארץ שמרון". אחרי מות הורדוס כללו הרומאים את הארץ הזאת בתחום השלטון של בנו ארכילאוס (מלחמות ב, ו, ג), ואחר כך ניתנה לאגריפס הראשון.

השומרונים המשיכו להתנכר ליהודים בימי החשמונאים (מקבים א, ג, י), הפגינו שנאה ליהודים בימי מלחמת בר כוכבא (ירושלמי תענית, סוף דף סח: איכה רבה ב, ה) והתעללו ביהודי הגולה בתקופת המשנה (ראש השנה ב, ב).

לבסוף הוכו מכה אנושה בידי חיל יוסטיניאנוס (529 לספירה הנוצרית) וירדו כגוף מדיני חי מעל הבמה ההיסטורית. שרידים מעטים מהם חיים באחת השכונות של העיר שכם, בסמוך למקום קודשם הר גריזים.



יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן