חפש ערך
  אתר דעת ועדת היגוי צור קשר
כל הערכים
ערכים שהוכנסו לאחרונה
אישים
ארץ ישראל
בית מקדש
היסטוריה
הלכה
חינוך
חסידות
לשון עברית
מוסר
מועדים
מושגים
מנהגים
משנה, תלמוד ומדרש
משפחה
משפט עברי
ספרות
פילוסופיה וקבלה
ציונות
רפואה
שואה
תולדות ישראל
תנ"ך ופרשנות
תפילה
לדף ראשי

מיניות

העניינים הנוגעים לחיי אישות – הן יחסי המין המותרים, גדרי חיובם ודרכי קיומם, והן יחסי המין האסורים

תוכן הערך:
רקע מדעי
עקרונות וכללים
דיני תשמיש המיטה בין איש לאשתו
   1. דינים ועקרונות כללים
   2. התנהגות האיש והאישה בעת התשמיש, לפניו ואחריו
   3. זמן התשמיש
   4. צורות התשמיש ומקומו
רקע אתי

רקע מדעי
הן הגינקולוגיה והן הפסיכיאטרייה עוסקים בבעיות מיניות, בהתאם לאופי הבעיה. מקצוע הסקסולוגיה הוא מקצוע מיוחד, אשר התפתח בשנים האחרונות, ואשר עסק בהבנת התהליכים המיניים התקינים והחולניים, ובייעוץ בבעיות מין.

המחקר המדעי המודרני של בעיות מין החל רק בראשית המאה הנוכחית, והפך למקצוע מקובל רק ב- 40 השנים האחרונות.

עד כה ידוע יחסית מעט על הבעיות השונות, וגם הטיפולים המקובלים אינם מבוססים היטב מבחינה תיאורטית ומעשית.

מקצועות הפסיכיאטרייה והסקסולוגיה מטפלים בדרכים שונות בבעיות מיניות – הן כאשר הבעיה היא היעדר חשק מיני, והן כאשר הבעיה היא עודף יצר מיני, או סטייה מינית. ההחלטות הטיפוליות בתחום זה תלויות במידה רבה בנורמות המקובלות בחברה באותו זמן ובאותו מקום.

הבעיות המיניות בגבר הן בעיקר אין-אונות, ושפיכת זרע מוקדמת; ואצל האישה – חוסר עוררות מינית, וסגירת פתח הנרתיק בעת קיום יחסי מין מחשש לכאבים בעת קיום יחסי מין. בעיות אלו יכולת להשפיע לרעה על מערכת היחסים שבין הבעל לאישה, כאשר אין אחד הצדדים יכול להגיע לסיפוק מיני עם בן/בת הזוג.

קיימות שיטות טיפול שונות, רובן על בסיס של פסיכותרפיה ושינויי דפוס התנהגותי, וחלקן על בסיס תרופתי.

ההיבטים הרפואיים-מדעים הנוגעים לסטיות מיניות נידונים להלן בחלק ה.

עקרונות וכללים
חז"ל הכירו בקיומו של היצר המיני הטבוע באדם, והעריכו את גודלו ועומקו של דחף זה. ואמנם מצינו מאמרי חז"ל רבים, המעידים על כך, כגון – אין אפוטרופוס לעריות; מלמד שהאישה משתוקקת אל בעלה בשעה שהוא יוצא; זה יצרו מבחוץ וזו יצרה מבפנים; רוצה אישה בקב ותפלות, מתשעה קבין ופרישות; אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ילך למקום שאין מכירים אותו, וילבש שחורים, ויתעטף שחורים, ויעשה מה שליבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא; האיבר הזה שבאדם, הרעיבתו – השביעתו, השביעתו – הרעיבתו; יצר זנות קשה מיצר עבודה זרה; אין לך בכל התורה כולה שהוא קשה לרוב העם לפרוש אלא מן העריות והביאות האסורות וכו', ואמרו חכמים, גזל ועריות נפשו של אדם מתאווה להן ומחמדתן.

כמו כן ידעו חז"ל, שהדחפים המיניים באיש חזקים יותר מהדחפים המיניים באשה, ומאידך קבעו כי מניעת תשמיש מהאישה מהווה עינוי עבורה. חז"ל הכירו בדחף המיני המתגבר במיוחד בגיל ההתבגרות, ועל כן דורשת ההלכה נישואין מוקדמים, כדי לכוון את אפיק היצר המיני לכיוונו החיובי.

יש מחכמי ישראל, שראו בחוש המישוש ובתשמיש דבר של גנאי חרפה, אלא שהוא צורך הכרחי לקיום העולם; ויש הסבורים, שבאופן בסיסי עצם הצורך המיני איננו בושה או גנאי, ואדרבה, החיבור הנעשה כראוי, בזמן הראוי, ובכוונה הראויה, הוא עניין קדוש ונקי. ואל יחשוב אדם כי בחיבור יש גנאי וכיעור חלילה וחלילה, כי החיבור נקרא ידיעה, ואילו לא היה בדבר קדושה גדולה, לא היה הכתוב קורא לחיבור הראוי ידיעה. ואמנם במקרא מכונים יחסי מין במושג דעת, ומכאן ראיה כי קיום יחסי מין בין איש לאשתו הוא מעשה קדוש וטהור, שאם לא כן לא הייתה התורה מכנה מעשה זה בשם דעת.

חכמי ישראל הגדירו מספר מטרות להיבט החיובי של היצר המיני, שהוטבע באדם על ידי הקב"ה.

המטרה העיקרית והחשובה ביותר היא לצורך קיום מצוות פריה ורבייה, והמשך קיום המין האנושי עלי-אדמות.

המטרות האחרות לדחף המיני הן: סיפוק התאווה וההנאה של האישה, וזהו היסוד למצוות עונה; פורקן היצר המיני של הגבר; תועלת רפואית, כגון תיקון העובר והאישה המעוברת, בהתאם לשלבי ההריון השונים, הקלה על מלאות הגוף של הגבר, ובאופן כללי 'להברות גופו'.

היהדות מתייחסת לחיים המיניים בדרך ממוצעת, בהליכה בשביל הזהב, תוך שמירה על איזון נכון ומדויק בין הצורך בקיום המין האנושי, והצורך בסיפוק היצר המיני הטבעי באיש ובאישה מחד גיסא, לבין מתירנות מינית, ניאוף, סטיות מיניות, וריבוי מיותר בעיסוק בדברים אלו מאידך גיסא, וכפי שאמרו חז"ל – יצר, תינוק ואישה, תהא שמאל דוחה וימין מקרבת.

ואכן, חכמי ישראל הכירו בעובדה, שאין מעשה בו יוכל האדם להתעלות ולהתרומם למדרגת שותף עם הקב"ה באופן הפעיל ביותר כמו במעשה הזיווג שבין איש לאשתו; ומאידך, אין לך מעשה שבו יוכל האדם לרדת לשפל המדרגה עד הדמיון לבהמה, כאותו מעשה עצמו.

אי לכך נמנעת היהדות מדרישה להתחסדות-יתר של סגפנות ופרישות מינית, ודבר זה מעולם לא נחשב כרצוי מבחינה דתית, אך רואה בהתנהגות המינית שלא על פי דרישות ההלכה את אחד החטאים הכבדים והחמורים ביותר נגד הקב"ה ונגד החברה האנושית. מגמת היהדות היא להוציא לפועל בצורה מושלמת עד כמה שאפשר את ההיבטים החיוביים בחיים המיניים, ולמנוע ולרסן את כל הצדדים השליליים במעשים ובמחשבות הקשורים לחיים המיניים.

היהדות איננה דורשת עקירת היצר המיני, אלא דבר קשה ממנו, היינו השתלטות על היצר, והמלחמה ביצר אין פרושה נסיגה מן העולם ומפעולה בתוכו, אלא כיבוש היצר אגב עשייה בעולם. ואף כי ניתן לדכא את היצר המיני לחלוטין, אבל כיוון שהתורה התירה אותו, בתנאים ובהגבלות מוגדרים היטב, אין האדם צריך להילחם עם תאוותו, רק שיסתפק מן ההיתר.

על מנת להדריך את האדם בשביל הזהב בתחום המיני – שהוא עדין, מסובך, וקשה מבחינה רגשית ומוסרית – בנו חז"ל וחכמי ההלכה והמוסר בנין שלם ומפורט ביותר של הלכות, הגדרות והנחיות בכל שטחי החיים המיניים. הרוצה להתנהג בדרך התורה וההלכה בתחום זה, חייב ללמוד ולהכיר היטב את דעת התורה בנידון. על כן, יש מי שכתב שצריך ללמוד, לשמור, לעשות ולקיים את כל דברי הטור בעניינים אלו, וצריך האדם להיות בקי בכל מילה ומילה הכתובה שם, זולתי עניין הפיכת שולחן המוזכר שם.

דיני תשמיש המיטה בין איש לאשתו
1. דינים ועקרונות כללים
יחסי אישות מותרים, ובעצם מחויבים, רק בין איש לאישה שנישאו זה לזו כדת וכדין, למעט תקופת נידתה וזיבתה של האישה.

מן התורה קונה הבעל את האישה לביאתה, והיא משועבדת לו שיוכל לבועלה בזמן העונה שקבעו חכמים. אמנם מצוות תשמיש היא גם שלא בזמן עונה, כיוון שיש הנאה לגוף מן הגוף.

אחד מעשרה חיובים שיש על האיש כלפי אשתו הוא חיוב העונה.

אסור למנוע אשתו מעונתה, ואם עבר ומנע כדי לצערה – עבר בלא תעשה, שנאמר שארה כסותה ועונתה לא יגרע.

כשם שחייב במצוות עונה, כך חייב לשמח את אשתו באותו מעשה; ויש מי שכתב, שמצוות עונה כוללת גם את החיוב לשמח את אשתו, ואפילו אשתו מעוברת – מצווה לשמחה, אם הוא סבור שהיא מתאווה לכך. ומכל מקום בשנה הראשונה לנישואין – יש חובה מיוחדת על הבעל לשמח את אשתו.

מניעת תשמיש אף לזמן מוגבל נחשב כחסרון שלום בית.

האישה שמנעה בעלה מתשמיש המיטה היא הנקראת מורדת, ושואלים אותה מפני מה מרדה. אם אמרה מאסתיהו, ואיני יכולה להיבעל לו מדעתי – יש אומרים, שכופים אותו לגרשה, לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוא לה, ותצא בלא כתובה כלל, ויש אומרים שאין כופים אותו להוציאה, אלא אם רצה הבעל לגרשה – אין לה כתובה; ואם מרדה מתחת בעלה כדי לצערו, ואמרה הריני מצערת אותו בכך מפני שעשה לי כך וכך וכיו"ב, בית דין מתרים בה, ואחר כך מכריזים עליה שהיא מורדת, ואם לא חזרה בה – הרי היא מאבדת כתובתה, ואין לה מזונות במשך י"ב חודש, ורק אחרי י"ב חודש מוציאים אותה בגט.

המורד על אשתו ואמר הריני זן ומפרנס אותה, אבל איני בא עליה מפני ששנאתיה, מוסיפים לה על כתובתה משקל שלושים ושש שעורים של כסף בכל שבוע, וישב ולא ישמש כל זמן שתרצה היא לישב, ואף על פי שכתובתה הולכת ונוספת, הרי הוא עובר על הלאו של 'לא יגרע'. ואם היא רוצה – כופים אותו מיד להוציא ולתת כתובה; ויש אומרים, שאם רוצה לגרשה מיד, ולתת לה כתובתה – אין מוסיפים לה על כתובתה, וגם אינו עובר על הלאו של 'לא יגרע'.

2. התנהגות האיש והאישה בעת התשמיש, לפניו ואחריו
אחד מהאמוראים הורה לבנותיו, שיהיו צנועות בפני בעליהן; שלא ירבו לאכול לחם בפני בעליהן, כדי לא להתגנות בפניהם; שלא יאכלו ירקות בלילה, מפני ריח הפה; שלא יאכלו תמרים בלילה, ושלא ישתו שיכר בלילה, כי הם דברים משלשלים; שלא יתפנו בשדות במקום שמתפנים הגברים, כדי שלא יזכרו הגברים בדבר זה וימאסו בהן; כשיבוא מישהו לשער הבית, שלא ישאלו מי הוא, אלא מי היא, כדי שלא יתרגלו לדבר עם גברים; כשהבעל ממשמש בשדיים ובאותו מקום להרבות תאווה – ימציאו לו את הדדים כדי להרבות תאוותו, אבל מקום התשמיש אל ימציאו לו מהר, כדי שתתרבה תאוותו ויצטער, ורק אחר כך ימציאו לו.

מספר דרכים הם ביחס האישה לבעלה לפני התשמיש:
- מרצה אותו בדברי חיבה ומתקשטת, כדי שיתן בעלה ליבו עליה, היא מידה טובה ונכונה, ושכרה מרובה, ועליה נאמר שכל אישה שתובעת בעלה לדבר מצווה, יהיו לה בנים שאפילו בדורו של משה לא היו כמותן, והכוונה שמשדלת את בעלה בעקיפין אבל לא שתובעת בפה.

- תובעת בפה בינו לבינה, אסור לעשות כן, ונקראת חצופה, ויכול בעלה לגרשה בכתובה, אבל אין מצווה לגרשה, ואסור להזדקק לה בשעה שתובעת בפה.

דרך תשמיש, צריך להקדיש בפיוס בדברי אהבה, חיבוק ונישוק, ואחר כך בועל. וכן ראוי לו שיהיה מיישב דעת אשתו ומשמחה, ולעשות שתהא דעת אשתו מסכמת עם דעתו, ולא ימהר לעורר תאוותו, כדי שתתיישב דעת אשתו. ובהכנה ראויה כזו מקיים מצות 'ואהבת לרעך כמוך'. שכן אם הוא מפייס את יצרו בבעילה חטופה, אך היא נשארת בלתי מפויסת ובלתי רצויה, זו התנהגות של עמי ארצות. אכן, אלו שנוטים לשפיכת זרע מוקדמת, עדיף להם למעט בהקדמות, ואולי אף למנוע לחלוטין, ואחר הביאה ירבה בחיבוק ונישוק, וצריך להסביר לאשתו סיבת התנהגותו זו, עד שיתרגל ויוכל לבעול כראוי וכדין ולפייס תחילה.

לא יבוא על אשתו, והיא שנואה לו בשעת תשמיש, אבל אם רצויה בשעת תשמיש – מותר, אף על פי שהיא שנואה. יש מי שכתב, שאם הבעל מתקוטט עם אשתו יומם ולילה, אסור לו לבוא עליה, שהביאה אינה אלא לזנות, ואינה באה מתוך אהבה.

לא יבוא על אשתו בעל כורחה, והיא יראה ממנו, ולא יבעול אלא לרצונה ולדעתה, ומתוך שיחה ושמחה. ואם היא כועסת או אינה מרוצה – לא יבוא עליה עד שיפייסה.

לא ישמש עם אשתו לתת דעתו על אחרת, אפילו שתיהן נשיו. והוא הדין באשה, שאסורה לחשוב על איש אחר בשעת הביאה.

3. זמן התשמיש
הפועלים רשאים לצאת שלא ברשות נשותיהם למשך שבוע אחד בלבד, ויש כוח ביד האישה לעכב על בעלה שלא יצא לסחורה אלא למקום קרוב, שלא ימנע עונתה ושלא יצא אלא ברשותה, ואפילו אם נותנת לו רשות, אין לו להתאחר אלא חודש בחוץ וחודש בבית, ואם עדיין לא קיים מצות פריה ורבייה, אסור לו לנסוע לזמן ארוך, אפילו ברשות אשתו.

יש עוד זמנים שחייב לפקוד את אשתו, ובכלל מצות עונה הם, ובכל אלו חייב שלא בעת עונתה:
- כל אדם צריך לפקוד את אשתו בליל טבילתה, ומעלתו וחשיבותו כמו ליל שבת.

- חייב אדם לפקוד את אשתו כשהוא מכיר בה שהיא משדלתו ומרצה אותו ומקשטת עצמה לפניו כדי שיתן דעתו עליה. ואמנם עיקר חיוב עונה מן התורה הוא בזמן שהאישה משתוקקת ומתאווית לבעלה, ולכן ברור ופשוט שביאה ראשונה שאחר החופה הוא חיוב ומצות עונה היותר גדולה.

- חייב לפקוד את אשתו לפני שהוא יוצא לדרך, ואפילו סמוך לווסתה. יש אומרים, שהכוונה אפילו בביאה; ויש אומרים שסמוך לווסתה מותר רק בדברי ריצוי ופיוס, ולא בביאה, והמחמיר שלא לפוקדה רק בדברי ריצוי – תבוא עליו ברכה.

4. צורות התשמיש ומקומו
תשמיש המיטה מתחיל בדברי פיוס ואהבה, חיבוק ונשיקות.

יש אומרים, שאסור להסתכל באותו מקום, ואסור לנשק אותו מקום; ויש הסבורים שמותר לאיש לנשק את אשתו בכל מקום, כולל אותו מקום. אכן, לכל הדעות מידת חסידות היא שלא יקל אדם את ראשו לכך, ושיקדש עצמו בשעת תשמיש, ולא יסור מדרך העולם ומנהגו, שאין דבר זה אלא כדי לפרות ורבות, וירא שמים יהא נזהר ויבוש ויכלם לעשות דברים אלו, וכן המקדש עצמו במותר לו – קדוש יאמר לו, ובפרט בדורות הללו ראוי להחמיר בכל אלו וכיוצא באלה.

תשמיש המיטה צריך להיות בעירום ובקירוב בשר.


רקע אתי
הבעיות האתיות הנוגעות לטיפול בהפרעות מיניות כוללות בעיות כלליות באתיקה רפואית – סודיות רפואת, הסכמה מודעת לטיפול, וקביעת ההוריות לטיפול. בעיה נוספת היא שאלת המשאבים המוגבלים – האם יש הצדקה להוצאות עבור טיפול במצבים שאינם מחלות במובן המקובל של המושג, וכל מטרתם רק לשפר את הפוריות או את ההנאה.

שתי הבעיות המרכזיות וייחודיות למקצוע הסקסולוגיה הן – ההתייחסות של המטפל לרצונות המיניות של המטופל, כאשר יתכן שהשאיפות והמטרות של המטופל נחשבות על ידי המטפל ו/או על ידי החברה כבלתי מוסריות בעליל, כגון רצון המטופל להיות הומוסקסואל, או רצונו לקיים יחסי מין מחוץ למסגרת הנישואין וכיו"ב, והשאלה היא כיצד צריך המטפל לנהוג במצבים אלו. כמו כן קיימת בעיה מוסרית בשיטות טיפול מסוימות, הטוענות לצורך להתערבות מינית פעילה של המטפל, ויחסי מטפל-מטופל מהווים בעיה מוסרית-מקצועית חמורה בשיטות מסוימות, שכן עצם המעשים הללו הם בעייתיים מבחינה מוסרית, וכמו כן קיים חשש לניצול מיני של המטופל, שנמצא בעמדה נחותה, על ידי המטפל הנמצא בעמדת כוח. דרכים אלו אסורים על פי התורה.

הנצרות הקתולית רואה בעצם היצר המיני חטא ועוון, ועצם התשוקה המינית של האישה מבטאת לדעתם את הקללה האלקית לחווה. על כן לדעתם אין לספק לאישה את התאווה המינית, ויש לדכא את היצר הזה עד לפרישות ונזירות מלאה מחיי מין. על כן אסרו הם את נשואי הכמרים, הנזירים והנזירות שלהם, ורואים בדרך זו מטרה חיובית ומקודשת. גישה זו הגיעה לקיצוניות מעשית בתקופה הויקטוריאנית באנגליה, במאה הי"ט למניינם.

השקפות עולם מתירניות, מבוססות על העקרונות של אוטונומיה וחירות הפרט ועל תפיסת עולם הדוניסטית, הרואה בהנאה של בני אדם ערך עליון. אי לכך דוגלות השקפות עולם אלו בחופש מיני מלא, ובסיפוק היצר המיני בכל דרך אפשרית, בתנאי שהוא נעשה בהסכמה הצדדים המעורבים, כשהם בוגרים וברי-כושר שיפוט.

דרך זו מביאה בעקבותיה אסונות רבים לעוסקים בכך: מבחינה רפואית – הידבקות במחלות מין קשות וקטלניות, והפרעות חמורות בפוריות; מבחינה חברתית – הריסת התא המשפחתי, יצירת משפחות חד-הוריות, הפקרת החינוך של הילדים, הגברת האלימות בין האנשים הנוהגים בחופשיות-יתר בתחום המיני, הרס המטרות הנילוות למין, שהן פריה ורבייה, ואהבה אמיתית בין בני הזוג. כמו כן מתברר, שככל שהמתירנות המינית מתגברת, וככל שהיצר המיני משוחרר ללא רסן, ללא המטרות החיוביות שבו, וללא רגשות האהבה והקשר הבסיסי שבין בני הזוג – הרי זה מביא לאכזבות קשות, ולהפרעות בתיפקוד המיני מסוג אין-אונות וקרירות מינית. בעקבות המתירנות התברר בעליל, שהיצר המיני הוא ביטוי למשהו שמעבר לעצמו, וכוחו הוא כוח החיבור האמיתי, ויצרו הוא יצר הפרטיות והייחוד.

שתי דרכים הקיצוניות – הפרישה המינית המוחלטת מחד, והמתירנות המינית המופקרת מאידך – פסולות הן לפי השקפת היהדות.


מקור הערך: פרופ' אברהם שטיינברג, קטעים מתוך "אנציקלופדיה הלכתית רפואית"

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן



ערכים קרובים
יחסי מין אסורים
הומוסקסואליות
לסביות