לדף ראשי



חסרון טבעי ובפרט חסרון אבר. הכוהנים משרתי ה' בבית המקדש היו צריכים להיות שלמים בגופם, ובעלי מומים פסולים לעבודת הקודש, שנאמר "איש מזרע אהרן אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב לחם אלוהיו". סוגי המומים מפורטים:

עור או פסח או חרום או שרוע, או שבר רגל או שבר יד, או גבן או דק, או תבלול בעינו, או גרב או ילפת או מרוח אשך (ויקרא כ"א י"ז-כ"א)

מום בקורבן
הקורבן צריך להיות תמים מבלי מום.
מצוות עשה (סי' רפ"ו פרשת אמור) שיהיה כל קורבן תמים בלא מום. שנאמר תמים יהיה לרצון.
ומצוות לא תעשה (סי' רפ"ז) שלא להקדיש בעל מום למזבח, שנאמר כל אשר בו מום לא תקריבו כי לא לרצון יהיה לכם (ויקרא כ"ב כ'-כ"א).

אסור להטיל מום בקדשים
מצוות לא תעשה (סי' רפ"ח) שלא ליתן או לגרום מום בקדשים, שנאמר כל מום לא יהיה בו, כלומר לא תתן בו מום, ואסור ליתן דבילה ובצק על האזן כדי שיבוא הכלב ויטלנו (בכורות ל"ג:),

אסור להטיל מום בבכור (ש"ע יו"ד סי' שי"ג), ואם עשה מום בידים או בגרמתו אין שוחטים אותו על ידו עד שיפול בו מום אחר מעצמו (בכורות ל"ד.).

מומים שונים
במשנה וגמרא (בכורות פ"ו ופ"ז) נזכרו מומים רבים באדם ובבהמה אשר רובם הם ע"י נקב סדק או פגימה או שבר בעצם.
הרמב"ם (ביאת מקדש פ"ח) מסדר כל המומים הפוסלים ומונה חמישים בבהמה ותשעים באדם לעניין כוהן בעבודה.

המומים בבהמה הם חמישים:
חמישה באוזן,
שלושה בריס של עין,
שמונה בעין,
שלושה בחוטם,
שישה בפה,
שנים עשר באברי הזרע,
שישה בידים וברגלים,
ארבעה בגוף,

שלושה מומים כללים:

הזקן שהגיע להיות רותת ורועד כשהוא עומד,
החולה כשהוא רועד מחמת חוליו וכשלון כוחו
והמזוהם (בכורות מ"א.).

המומים המיוחדים באדם הם תשעים:
שמונה בראש,
שנים בצוואר,
ארבעה באוזן,
חמישה בגבינים (גבות עיניים),
ארבעה בריסי עיניו
אחד עשר בעיניו
שישה בחוטם,
שלושה בשפתיים,
שלושה בבטן,
שלושה בגב,
שישה בידים,
ארבעה באברי הזרע,
חמישה עשר בשוקיים,
ארבעה בגוף,
שמונה בעור הבשר,

וארבעה מומים כללים:

החרש
והשוטה
והנכפה
ומי שרוח רעה מבעתתו תמיד או בעתים ידועים.

ויען כי כל שהוא מום בבהמה הוא מום באדם יש לצרף להם החמישים הראשונים, ובס"ה הם מאה וארבעים מומים באדם, מלבד הפסולים משום מראית עין:

מי שנשרו ריסי עיניו אע"פ שנשארו השער בעיקרן
ומי שנטלו שיניו.
הטרפה פסול בבהמה וכשר באדם
וכן יוצא דופן כשר באדם.

טעם איסור הקרבה ואיסור עבודה של בעל מום
עיקר הטעם שאסור להקריב קורבן בעל מום, מפני שהמקריבו מראה שאינו מכבד את ה' ומבזה את הקדשים, כמו שאמר הנביא:

וכי תגישון עור לזבוח אין רע? וכי תגישו פיסח וחולה אין רע? הקריבהו נא לפחתך, הירצך, או הישא פניך?! (מלאכי א' ה').

כהן בעל מום אסור לעבוד את עבודת הקודש. טעם לדבר -

רמב"ם, מורה הנבוכים חלק שלישי פרק מה
וצוה להלביש הכהנים בגדים נאים ומלבושים יפים וטובים בגדי קדש לכבוד ולתפארת, ושלא ישמש בעבודה בעל מום. ולא בעל מום לבד, אלא הכעורים ג"כ פוסלים בכהנים, כמו שהתבאר בתלמוד זאת המצוה, ומפני שההמון לא יגדל אדם אצלם בצורתו האמתית אלא בשלמות איבריו ויופי בגדיו, והמכוון שתהיה לבית גדולה ותפארת אצל הכל.

בעל החינוך
בהיות האדם חשוב במראהו וטוב במעשיו ימצא חן ושכל טוב בכל אשר יעשה בעיני כל רואיו. ואם יהיה ההפך מזה: אם הוא פחות בצורתו ומשונה באברו, אף אם הוא ישר בדרכיו לא יאותו פעולותיו כל כך על לב רואיו. ע”כ באמת ראוי להיות השליח שהכפרה תלוויה בו איש חן ויפה תואר ויפה מראה ונאה בכל דרכיו, למען יתפשו מחשבות בני איש אחריו. ומלבד זה אפשר שיש לשלמות צורתו רמז לעניינים שמתוך מחשבת האדם בהם תטהר נפש המחשב וכו' (פ' אמור סי' רצ"ו).

יש לך מה להוסיף או להעיר? לחץ כאן