בגלל המלחמה ההיא

מחבר: אורלי גולדקלנג

עד לפני קצת יותר משנה וחצי הייתי דווקא ימנית מתונה. כזו שצועקת אחרי כל פיגוע: "מוות לערבים", אבל מנידה ראש בהסתייגות בכל פעם שמדברים על טרנספר. אחת שלא נוסעת להפגנות, אבל כועסת נורא שבעיתונים אמרו שהיו רק מאה אלף בכיכר. שמשוכנעת שהעיתונות כולה שמאלנית, אבל עוד לא יצא לה לעשות מנוי על "מקור ראשון".

אבל אז פרצה האינתיפאדה. בעקבות פיגועי הירי הראשונים מצאתי את עצמי מפגינה בכל הצמתים, בו זמנית. אחרי הלינץ' ברמאללה המכונית המשפחתית שלנו זכתה בתואר "המוזיאון לסטיקר הימני לדורותיו". אחרי "סבארו" ריססתי ברחובות את הגרפיטי "אין ערבים אין פיגועים", והצהרתי שחיים טופול קצת שמאלני מדי לטעמי.

אבל רק אחרי הפיגוע בדולפינריום הבנתי שהגיע הזמן לעשות מעשה ולנהוג כמו ימנית אמיתית. במילים אחרות: להפיל את הממשלה בה בחרתי.

אחרי הכול הגיע הזמן שתהיה לנו מנהיגות אמיתית. אחת כזו שיש לה האומץ לעמוד מול האמריקאים, האירופאים, ושלי יחמוביץ', ולהעביר את המלחמה מהבית שלנו לקני הטרור שלהם. שיגייסו כמה שיגייסו! ייקח כמה זמן שייקח! אנחנו נהיה מאחוריהם! אנחנו צריכים מנהיג שילך בדרכו של משה רבנו, ויוציא אותנו סוף-סוף מגלות לגאולה!

ואז, בין קריעת ים סוף לשירת הים, מדיח הכלים שלי גויס. דווקא נורא שמחתי. באמת. וזה החזיק מעמד בדיוק שעה.

כשקידשתי לילדים בערב שבת התחלתי לגלגל בלשוני את הפועל כ.ב.ש. להנאתי, ולשאול את עצמי למה האמריקאים לא מתערבים. כשלקחתי את הילדים לגנים ולחוגים, ונאלצתי לערוך קניות, להוריד את הפח, לקלח, לשטוף, לכבס ולתלות, ולספר סיפור לפני השינה, קראתי ליציאה חד צדדית מכל השטחים הכבושים. כשהקטנה התחילה לצייר על הקירות, והילד בדק כמה זמן יכולה אחותו לנשום בתוך שקית ניילון קשורה, ארגנתי בשכונה ערב שירי יפה ירקוני, וקראתי לאחינו הפלשתינאים לשוב בהמוניהם לאדמותיהם בגליל ביפו ובירושלים.

רגע לפני שהחתמתי את כל השכנות המגויסות על מכתב הסרבנים, חזר המדיח. הוא דווקא התאקלם יפה מאוד, יחסית לאחד שחזר מהמלחמה. אני מודה שהחוויות שהוא הביא איתו לא יכנסו לפנתאון סיפורי הגבורה הצה"לית, אלא אם כן אתם מחשיבים האזנה למשחקי הכדורסל של מכבי מול אוהדי הפועל ירושלים חתירה למגע מול האויב. ובכל זאת, כשחזר הוא הביט בנו כאילו לקה בהלם קרב. מצד שני זה המבט הרגיל שלו כשהוא נכנס הביתה.

עכשיו כשהילדים שכבו מוקדם במיטותיהם ובעלי חזר למקומו הטבעי מאחורי הכיור, יכולתי לשבת ולשמוע קצת חדשות. הזדעזעתי! מה פתאום יוצאים משטחי A? איך זה שערפאת עוד לא גורש ורוצחי השר זאבי טרם נלכדו? דווקא עכשיו שבעלי בבית, עכשיו מפסיקים מבצע? לא מגיע גם לשכנות שלי להוכיח קצת ציונית למופת?

כנראה שמנהיגות יהודית אמיתית איתנה ועקבית עוד לא צמחה פה, והדמיון היחיד בין חומת ים-סוף לבין חומת המגן שלנו הוא שאת שתי הפעולות הוביל מנהיג מגמגם.