ההגשמה הסמלית ויומנה של סכיזופרנית

מחבר: מארגיט א. סשיי

אפקים לחינוך ותרבות, שנה תשיעית א-ב 1955 (עמ' 172-185, 294-307)

 העלמה רנה

קבלתי את רנה בהיותה בת 19 שנים. הדיאגנוזה היתה קודרת: סכיזופרניה. עבדתי אצלה בעקשנות, מעבר לכל תקוה, אך ללא-לאות. 10 שנים! אזלת-ידה של הפסיכואנליזה הקלאסית במקרה זה לא ריפתה את ידי. החולה הקטנה היתה קוראת לי: "בואי לעזרתי. - ס. או. ס. - ס.או.ס.; - עזרי לי, עזרי לי."

כיום בריאה רנה לגמרי. סיימה קורס גבוה ללימודי-הביולוגיה, עוסקת להנאתה במחקרים בשאלות בוטאניות, ואפילו קיבלה פרס בעד שני מחקרים מטעם האוניברסיטה.

לאחר שהבריאה רנה, בקשתיה לרשום את זכרונותיה, ואותם אני מביאה בזה, כצורתם, בשם: יומנה של סכיזופרנית.

מה בפיו של מי שחזר מעולם אחר, מעולם הטירוף? מה מסתתר מאחרי השגעון, הכפיה, הסטראוטיפיה והתפרצויות-האיבה? מה משמעו של הרצון לחזור אל שלב-העובר, לחיק-האם?

יומנה של סכיזופרנית הוא מעין נגאטיב של לוח-צילום: יש בו כדי לשפוך אור על המסתתר מאחורי הגילויים והסימפטומים הסכיזופרניים.

אבל תחילה כמה מלים על החולה עצמה:

מצבה הגופני

בהיותה בת 14 נפגמה בריאותה. נשלחה לסאנאטוריום לחולי-שחפת בהרים, ושם נשארה כשנתיים. אחרי כן, בהתגבר מחלתה הרוחנית, נתגלו אצלה סימנים של דלקת-הכליה nefrith  ושל דלקת המעיים Collite מחלות אלה קיבלו את טפולן הדרוש.

מחלתה הרוחנית

הסימפטומים הסכיזופרניים התחילו מתגלים בשנתה ה- 17. בחיי-הרגש - הסתגרות, חוסר סקרנות, אדישות גמורה למתרחש סביבה, אבדן-ענין בתזונתה, פחד, חרדה ודכאון ללא-סיבה. מבחינה מוטורית - שיתוק מוכה-תמהון, פעולות אבטומאטיות, סטראוטיפיה; תחת דבור - מלל, דייסה של מלים; התנגדות מלווה קריאות חסרות-משמעות; צחוק פתאומי, קולני ורועש; בריחה, דחפים של איבוד-לדעת והלוצינאציות של שמיעה. מבחינה שכלית - קשב חלש ושביר; אסוציאציות רופפות; הזייה בהקיץ; אידיאות מסוימות, החוזרות ונישנות; זכרונות סטרארטיפיים, ולעתים היפרמנזיאה.

ניתן למחלתה הרוחנית טיפול פסיכיאטרי מקובל - באותה תקופה עדיין לא היה בשימוש הטיפול הפיזיולוגי (פיזיותרפיה, קרדיוזול, אינסולין, הלם חשמלי) - אך ללא תוצאות. הריפוי כלל: שינה, בידוד, אמבטיות, עבודה, ובידור. רק האמבטיות השקיטו את התפרצויותיה. החולה החליפה כמה וכמה פעמים בתי-הבראה ובתי- חולים, אך מצבה לא הוטב. אדרבה הלך ונעשה רע יותר ויותר.

הדיאגנוזה

ואלו שמות הפסיכיאטרים אשר ראו את רנה: הד"ר אודיה, בובן, ברסו, דאנו'ו, וובר, יונג, לאדאם, מורל, נונברג, ד-סוסו'ר, פורל, פלורנוא, פיוטרובסקי, רדליא, רפונד. הם קבעו, לפי שיטותיהם, את הדיאגנוזה כדלהלן: סכיזופרניה, הבפרניה בהתפתחות, טרוף-השחרות, טרוף השחרות טפוס פרנואידי, סכיזופרניה שתחילתה נברופאטית. כולם היו תמימי-דעים, כי סכויי הריפוי אינם אלא שליליים: התפוררות האישיות עשויה להיות מוחלטת, ותגיע עד לפירוק שלם של האני. הכל קבעו, כי מדובר כאן במחלה רצינית וחסרת-תקוה.

הטיפול היחידי, שהועיל לרנה החולה, היה פסיכואנאליטי ביסודו, אבל לא בצורתו הקלאסית. "זוהי התחלה של סכיזופרניה" - אמר הרופא ששלחה אלי--"במקרה זה תהיה הפסיכואנליזה ללא עזר". "אבל" - כך מוסיף הרופא - "כדאי לנסות וליתן את האפשרות לכם, שמא יוקל לה." התחלתי איפא באנאליזה קאטרטית, שעזרה לרנה לעמוד בקשייה זמן- מה (עלה בידה לסיים את שנת-לימודיה). אבל ביסודו של דבר לא נשתנה המצב, אלא הלך הלוך ורע, ממש כפי שניבא הרופא.

ורק כאשר שיניתי את הטיפול הפסיכואנאליטי הקלאסי והשתמשתי בדרך שאתאר בדפים הבאים - בדרך ההגשמה הסמלית - רפא לה.

עוד כמה מלים, לפני שאמסור את רשות- הדבור לרנה עצמה.

האנמנזה

אמה של רנה מוצאה ממשפחת-אצילים בדרום-צרפת. היא אשה יפה, בת-תרבות, ובצד תכונותיה האחרות ניחנה גם בטעם אמנותי; נישאה לשבדי, הצעיר ממנה בגילו, יפה-תואר ופיקח מאוד, תעשייתן לפי מקצועו, אך עיסוקיו המרובים אינם מונעים בעדו ללמוד רוסית, סינית ונגינה-בכינור.

עולם-חלומות זה, שהם שרויים בו, נפל בו דבר מרגיז: הריונה של האם; מאורע זה מעכב נסיעה ליאפאן, שתיכננוה זמן רב מקודם.

חבלי-לידה קשים מאד. הילדה, בריאה גם יפה, קונה ביפיה את אהדת הכל בבית-החולים על אחיותיו. רק האם מוצאת, שהילדה איומה. אין היא יכולה להיניק את ילדתה, והתינוקת נאלצת לינוק מבקבוק.

שלא במתכוון מוסכת האם (אף על פי שהיא מנסה להיות אם מסורה) יותר מדי מים בחלב המיועד לתינוקות. זו אינה פוסקת לבכות ומסרבת לינוק מן הבקבוק. התנהגות זו נותנת מקום להנחה, כי הילדה חשה בקיבתה; והרופא, בלא שיידע כי החלב שניתן לילדה כבר היה מהול יתר על המידה מצווה ל. . . מהול את החלב! החרדה מפני הרעב הופכת את הבקבוק לסמל של אימה.

נמלאו לילדה שלושה חודשים, והיא מגלה סימני התפתחות בלתי-רגילים. מסוגלת היא להראות את זרועה, לפי דרישה, ולהצביע על צלחתה . אבל מצב תזונתה עדיין מעורר דאגה. למזלה מופיעה הסבתא ומצילה את המצב. אך גופה של הילדה הקטנה מצומק ומראהו כשלד; היא רעבה תמיד, אבל את הבקבוק היא יראה וגם דוחה. לבה של הסבתא - המלאך הגואל - מתחמץ בקרבה למראה רעבונה של הילדה; והיא מנסה וגם מצליחה להאכילה בכף. ואלו דברי הסבתא: "ידיה הקטנות היו מחבקות את הקערה . . . והיה הכרח להאכילה בשתי כפיות בבת-אחת, כל הפסקה בין הלגימות היתה גורמת יללת חרדה".

סבתא טובה זו מטפלת ברנה נכדתה בעדינות, היא מטיילת עמה, משכיבה אותה בחדרה, מפנקת אותה - וחושבת, כי הילדה לא תאריך חיים . . .

כך נמשכו הדברים עד 11 חדשים, ואז עוזבת אותה הסבתא. היה זה הלם נורא בשביל רנה. היא בוכה, מכה בראשה, ועיניה תרות אחרי הזקנה.

מעמידים את עריסתה של רנה אל חדר-ההורים; בהתעוררה משנתה, היא דורשת אוכל. ההורים לועגים לה, משהים את האוכל במכוון, מכנים אותה בשם "בת-שדים קטנה", ומאיימים עליה כי לא יתנו לה דבר אם תמשיך לבכות. היא נותנת את דעתה על התנהגותו של אביה עם האם. היא מסיקה, כי הוא עלול ליקח ממנה את אמה; הוא רשאי לעשות כן, היא שלו, הוא יכול להכותה, או לאכלה, כרצונו. הרי הוא "נושך" את אמה. בלא-יודעים מתפתחים אצל הילדה רגשות חימה ונקם, ובהמשך מחלתה יבואו הללו על גילויים בצורת סאדיזם אוראלי.

בהיותה בת 14 חודש, קיבלה רנה חבר למשחקים: שפן חי, קטן, לבן. יום אחד נטל האב את השפן וערף את צווארו לעיני הקטנה. מרגע זה ואילך היא מבקשת כל הזמן בתקיפות: "קוקו, בובו", ומסרבת לאכול. היא נתונה להתקפות של קדחת, חום, הזיות, ומתעורר החשש לדלקת- קרום-המוח.

בהיותה בת 18 חודשים נולדת לה אחות קטנה. תשומת-הלב של אמה מופנית עכשיו, רובה ככולה, אל התינוקת הקטנה. אצל רנה מתגלה אגרסיביות חזקה: היא "מצפצפת על כל העולם", לתמהונה של האם, אבל ביחוד על האחות הקטנה ועל הסבתא (שחזרה בינתיים).

אביה אוהב להשתעשע במעשי-ליצנות שונים. אחד המעשים החביבים עליו הוא - להרים את שמלתה של הקטנה ולהתלוצץ על עירומה. רנה היא רק בת שנתיים, אבל היא חשה אי- נוחות רבה ממעשה זה של אביה. יום אחד אומרת לה אחת המשרתות: "וודאי חתכו לך משהו"; ורנה מרגישה את עצמה מוכה ונחותה, בעמדה מול פני אביה. לאט-לאט מתחילה האם להבחין בהתנהגותה המוזרה של בתה. רנה אינה חפצה, שיקנו לה צעצועים; אין צורך בכך, שכן "כל החנות היא שלי". מעולם אין היא מבקשת דבר. בטיוליה בגנים הצבוריים היא מבקשת לחדור לכל פינה ומסבירה לאמה, כי היא מחפשת את "אמא" שלה.

לאחר שנולדו עוד שני נערים (רנה בת חמש) במשפחה, הולך וגדל הפרוד בין האב והאם, והריב נעשה אורח-של קבע בבית. הבעל יוצא לעתים תכופות עם ידידתו, ורנה עדה לוויכוחים חריפים בין האם והאב. לבה של הילדה הקטנה מתמלא חרדה. האם מאיימת לעזוב את הבית, והקטנה בוכה; ואז מאיים האב: את האם יחליף בכושית גדולה, שתנשוך אותה בשיניה, - או שימסור את רנה לאחוזה בכפר, ושם יאכלוה הפרות הגדולות . .

אבל, לא תמיד "מתלוצץ" האב, גם הוא נתפס ליאוש. יום אחד, בטיילו עם רנה, הוא מציע לה, שיצאו יחד לשכור סירה כדי לטבוע בנהר: "אין אנו מוצאים עניין בחיים, לא-כן?". הצעה זו, אפשר שנאמרה על דרך הצחוק, אך רנה מקבלתה כמות-שהיא.

גובר בה רגש האיבה. בתקופה זו מתחילה היא לפחד מפני צילה, היא מייחסת לו אישיות שונה ממנה ובעלת כוונות עוינות. הצל נצמד לצעדיה, מחקה אותה בכל דרכיה, כדי ללעוג לה ולזנק עליה בהזדמנות הראשונה. יש להישמר תמיד שלא לדרוך על צילם של אחרים: הצל ינקום את נקמתו! רנה יראה לדרוך על קווי המדרכה, שכן הם עלולים להיפער והיא תיבלע בגיהינום.

כבת 7 שנים נושאת רנה אבנים גדולות ומניחתן על פסי מסילת הברזל, כדי להטות את הרכבת ממהלכה ולגרום למותו של מישהו. אין היא יודעת מי אותו מישהו, אבל ברכבת זו נוסע אביה מדי יום ביומו. היא מלקקת את מוטות הברזל אשר למחסום, כדי להיות "קשה כברזל"; היא מלקקת את האבנים, כדי להיות "קרה כאבן". היא מטפסת על סלע ובכל כוחותיה היא נלחמת ברצונה העז להפיל את עצמה למטה. היא חפצה לחיות.

בהיותה בת 9 שנים קובעים המורים בבית- הספר, שיש נסיגה בהתפתחות ציוריה: הריאליזם האינטלקטואלי, שהתחיל להיעלם מפני הריאליזם הראייתי, חוזר ומופיע. ציוריה של רנה נעשים יותר ויותר שטוחים, ניטל מימד העומק, התבליט נעלם, והפרספקטיבה נעדרת.

בבית הקטנה היא צייתנית, אך מפעם לפעם מתפרצים גלויי עקשנות חריפים ובלתי-צפויים. באותה תקופה מגלה רנה חיבה אל אמה (קומפנסציה לאגרסיביות מודחקת).

בתקופה זו חל שינוי חשוב בחיי המשפחה. האב בורח עם ידידתו, ובידיו כל הכסף המזומן. העוני והדלות קנו להם שביתה בבית. רנה מבינה, שתפקידה של הבת הבכורה הוא למלא את מקום האב; היא עושה כמיטב יכולתה, כדי לשאת באחריות שאינה הולמת את גילה. אי- הסתגלותה תלך ותגדל, שעה שהמשפחה תהיה נאלצת, בכורח התנאים, להחליף מדי פעם בפעם את מקום-מגוריה.

רנה בת ה11- נתפסת לרוממות דתית. היא מתעוררת בכל יום בחמש בבוקר כדי לילך לכנסיה ולהשתתף בתפילת המסה. היא מבקרת בבתי-הקברות ומטפלת בשקידה ובדייקנות בקברים עזובים. היא מדברת עם המתים ומבקשת את רשותם ללקט מעל קבריהם פרחים כדי ליתן למתים העזובים. היא סבורה, כי שמעה תשובה חיובית. היא איננה מבקשת אלא למות, על מנת שתעלה השמימה. הספור הדתי על העליה השמימה משתרש בלבה של הקטנה עד כדי טירוף. היא איננה מעיזה לקנות לה לחמניה כשהיא רעבה, מכיון שאותן הפרוטות יכולות להשביע איש עני, שהוא עלול להרוג מישהו בתקוף עליו רעבונו.

בהתקרבה לשנתה ה12- היא מגיבה, יותר מאשר קודם, על אילוזיות ראייתיות. בהכנסה למסדרון נדמה לה, כי היא רואה אנשים היושבים בבית ושותים תה, אך מוקפים הם עגלות ילדים; ואין היא מעיזה להיכנס, שלא להפריע. בכנסיה, בהסתכלה בכומר, נדמה לה, כי הכומר הוא שחקן, המשחק על הבמה, אבל איננו חי חיים ממשיים. במסיבת-ילדים היא משתוממת לראות עורב קטן על ראשו של כל אחד מהם. אבל דומה, כי אלה הן אשליות חזותיות יותר מאשר, האלוצינאציות של ממש.

כאן תבוא לידי גילוי, בפעם הראשונה, ההרגשה הנוראה של אבדן הממשות, שתרדוף את רנה 10 שנים תמימות. זאת היא התחלת מחלתה: סכיזופרניה. איבוד המגע עם המציאות; האני ילך הלוך והתפרק; השגעון יהיה שלם - אלא אם כן תבוא לה ארוכה.

רשות הדיבור לרנה.

פרק א' - המחלה

הרגשות ראשונות של אי-הממשות

"עדיין זוכרת אני היטב את היום, שבו קרה הדבר. יצאתי לטייל לבדי, כמנהגי. אז ישבנו כולנו בכפר. עברתי על-פני בית הספר. מבעד לחלון של כיתת-הזמרה היו בוקעים קולות-שיר בגרמנית. עמדתי במקומי כדי להקשיב. ברגע זה תקפתני הרגשה מוזרה, בלתי מובנת, שעתידה הייתי לשאת אותה בקרבי במשך זמן כה רב - אי-ממשות. נדמה היה לי, כי אינני מכירה כלל את בית-הספר, הבנין גדל והפך לקסרקטין. הילדים, שהשמיעו קולם בשיר, נדמו לאסירים שהוכרחו לשיר. בית-הספר וזמרת הילדים עמדו נבדלים ונפרדים מן העולם.

בו-ברגע ראו עיני שדה-חיטה עצום, המשתרע עד אפסיים. הצהוב הרב הזה של שיבלי-החיטה, המבריק בשמש; זמרת הילדים; האסירים בבנין-האבן החלק של בית הספר - הקסרקטין - כל אלה חברו יחדיו לעורר בי חרדה, שהביאתני עד לידי התייפחות. אחר-כך רצתי לגן-ביתנו והחילותי ל"שחק" כדי להשיב את הדברים לקדמתם.

היתה זו הפעם הראשונה, שהופיעו אלמנטים אלו, ואחר-כך קנו להם ישיבת-קבע בהרגשת אי-המציאות שלי: מרחב לבלי-גבול, אור זוהר מבריק, הכל מלוטש וחלק.

איני יודעת, אם יש בדברים שאומר עכשיו משום הסבר לאירוע שקרה לי, אבל באותה תקופה בדיוק למדתי לדעת, כי יש לאבי פילגש; וגם שמעתי את אמי אומרת שאם אבי יעזבנה, תתאבד.

אותן הרגשות של אי-ממשות חזרו והופיעו אצלי בשנים הבאות עד שמלאו לי 12 שנים. מגיל זה ואילך נעשו תכופות וחזקות יותר.

זוכרת אני, בעיקר, מה הרגשתי באותו בית- הספר שביקרתי בו זה שנתיים, יום אחד, בהפסקה, שיחקנו בקפיצה על חבל, שתי ילדות החזיקו כל אחת בקצה החבל וסובבוהו במהירות. באותו זמן קיפצו שתי ילדות אחרות, אחת אחת מכל צד, כדי להיפגש באמצע הדרך, ראיתי את חברתי הקופצת כדי להיפגש אתי, ואז תקפתני פאניקה פתאום: לא הכרתי עוד את חברתי. ראיתיה אמנם כמותו שהיתה, ואף-על-פי-כן לא היתה היא-עצמה, ראיתיה קטנה יותר, בקצה השני של החבל, והיא גדלה, הלכה וגדלה, הלכה והשמינה ככל שהתקרבה אלי וככל שאני התקרבתי אליה, קראתי: "עצרי, עליזה, את דומה לאריה. את מפחידה אותי!" החרדה שבצבצה מתוך דברי ושנסיתי, כנראה, להסתירה תחת מסווה של עליצות ובדיחות-דעת - הביאה לידי הפסקת המשחק. הילדות הסתכלו בי, השתוממו וקראו: "את משוגעת, עליזה איננה אריה. מה קרה לך? מה את שחה?" המשחק התחיל מחדש. ושוב הרגשתי את השינוי המוזר שחל בחברתי, ותוך צחוק עצבני חזרתי ואמרתי. "חדלי, עליזה, את מפחידה אותי. הנך אריה!" למעשה לא היה זה אריה שראיתי. בדימוי זה כדי להביא לידי ביטוי את התנסותי, שהנה רואה אני אותה גדלה-והולכת ושוב אין להכירה . . . לפתע גיליתי מה רב הדמיון של מקרה זה אל הסיוט של "המחט בתוך האסם." היה זה חלום, שהייתי רגילה לחלום, בעיקר שעה שהייתי נתונה בחום. היה בו בחלום זה כדי לעורר בי חרדה נוראה. לאחר מכן הייתי מקשרת תמיד את הרגשת אי-המציאות עם חלום המחט. והנה החלום: אסם מואר כולו באור חשמל מסנוור. הקירות לבנים, חלקים-חלקים, מלוטשים ומבריקים. במרחב הזה ישנה מחט דקה-דקה, קשה ונוצצת באור ומראה המחט בריקנות זו מעורר בי פחד איום. אחר- כך בלעה את המחט. האלומה, שהיתה בתחילה קטנה, הלכה וגדלה, ובמרכזה נמצאה המחט שהיתה טעונה מתח חשמלי עצום, ואותו העבירה אל האלומה. המתח החשמלי, פלישתו לתוך האלומה, והאור המסנוור - הגבירו את החרדה שלי עד לשיא (פארוקסיזם), והייתי מתעוררת בצעקי: "המחט, המחט!"

מה שהרגשתי בשעת המשחק בחבל לגבי חברתי היה מאותו סוג. מתח, משהו גדל-והולך בלי סוף, וחרדה . . ."

המלחמה בהרגשת אי-הממשות

"בשנת-לימודי האחרונה בבית-הספר העממי זכיתי בשלושה פרסים, שניים מהם היו מן המדרגה הראשונה. ואם כן לא היתה כל מניעה שאצליח גם בבית-הספר התיכון, והנה באה אי-הממשות וטרפה את כל חיי. לא יכולתי בשום פנים להסתגל לסדר-השעות ולקצב-ההוראה החדשים. במיוחד החרידוני שלושת המקצועות הבאים: זמרה, ציור והתעמלות (ובמדה מסוימת גם תפירה). נחנתי בקול סופראנו גבוה ונעים, והמורה בחרני למקהלה, עד שנוכח לדעת כי שרה אני בהבדל של שני טונים; ורק אם אני מתרכזת במיוחד, אני שרה נכונה. וכן לא קלטתי את הסולפאג', לא ידעתי למדוד קצב, אף לא ידעתי לשמור על קצב נכון בשירה. כל אחד מן השעורים הללו מילא אותי חרדה לאין-גבול וללא- סיבה. והוא הדין בציור. אינני יודעת, מה קרה לי בחופש-הקיץ, אך איבדתי את החוש לפרספקטיבה. בהתעמלות לא הבנתי את ההוראות, לא