ה"חינוך לאוטונומיה" במקורות היהדות

מחבר: אהרן ירחי

בשדה חמד, גיליון ג-ד, 1995

 אחד הנושאים המדוברים ביותר כיום בתחום החינוך הוא "חינוך לאוטונומיה". מדובר על בתי ספר אוטונומיים, על חינוך התלמידים לאוטונומיה, על אוטונומיה למורים, וכן על נושאים נוספים הקרובים ליסוד האוטונומיה בחינוך[1].

במאמר זה ברצוני להצביע על יסודות החינוך לאוטונומיה כפי שהם באים לידי ביטוי במקורותינו. מובן שהדברים להלן הם רק נגיעה ב"אפס קצהו" של הנושא, ואינם מקיפים את המקורות הרבים העוסקים בנושא ואשר ניתן למצאם בספרותינו המגוונת בדורות השונים.

תחילה אציג בקצרה את יסודות החינוך לאוטונומיה ואת מהות האדם האוטונומי.

האוטונומיה מאופיינת, בדרך כלל, בשלושה מושגים: אותנטיות, רציונאליות ובחירה. האדם האוטונומי הוא זה אשר מתבטא באופן מקורי, על פי תבונתו ומתוך בחירה בין אלטרנטיבות. בלשון אחרת - "המימוש העצמי" הוא הביטוי השלם של "האדם האוטונומי".

מכאן נגזרת גם משמעות החינוך לאוטונומיה. מטרת החינוך תהיה להביא את התלמיד לידי מימוש הפוטנציאל האישי הגלום בו ולפעול על פי נטיותיו הטבעיות. הכלים שבהם התלמיד חייב להשתמש הם התבונה והבחירה. על החינוך להביא את התלמיד לידי מודעות לכוחו לבחור ולהחליט ולפתח את תבונתו כדי שבחירתו תהיה רציונאלית[2].

כאמור לעיל, נבחן כאן כמה מקורות שניתן לראות בהם חינוך לאוטונומיה, על אף שהם אינם משתמשים בניסוחים העכשוויים. כהערת מבוא עקרונית ברצוני לציין, שהדברים תקפים - לדעתי - גם במסגרת החינוך הדתי, כמובן במגבלות הברורות המתחייבות מקבלת עול תורה ומצוות.

א.    אותנטיות

כל בר בי רב מכיר את הפסוק "חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה" (משלי כב:ו) שהוא המקור לחינוך האינדיבידואלי, וכמעט אין צורך להוסיף עליו. אך נעיין בדבריו של המלבי"ם, ונבחן את גישתו לפסוק:

"... מצווה שיהיה החינוך על פי דרכו, כי כל אדם מסוגל מטבעו לעניין אחר, בין בדעות - יש שמוחם חד, ויש ששכלם ישר, בלתי מחודד, וצריך ללמדם כפי הכנה שנמצא בו - ובין במעשים - יש שמוכן לאומנות מיוחד ולמידה מיוחדת ויקבל אותה בקל. וזה יוכר בהנער לפי התשוקה ולפי מה שמשתדל בעצמו באיזה דבר מיוחד. צריך לחנכו לפי דרכו ולפי הרושמים שיש בו אל מה שהוא מוכן אליה, שאז לא יסור ממנה גם כי יזקין. לא כן אם יחנכהו אל מה שהוא זולת טבעו."

ראשית יש לחנך בהתאם ל"טבע" החניך ועל פי ה"הכנה" המצויה בו. הווה אומר: יש להתחשב בפוטנציאל הסגולי שלו, בייחודיותו, ועל פי זה לבנות לו תכנית לימודים, להתאים לו דרכי הוראה ולנסח לו מטרות אינדיבידואליות. היעד החינוכי הוא להביא את החניך אל המתאים לו. הבאת החניך לידי מימוש עצמי ולידי ביטוי ה"אני" הייחודי שלו היא "מצווה". בדבריו, "מצווה שיהיה החינוך על פי דרכו...", מגלה המלבי"ם את דעתו על דרך חינוכית זו, ומבטא באופן חד משמעי את השקפתו החינוכית. המלבי"ם מנחה את המחנך המתלבט כיצד ידע מה הן נטיותיו של חניכו, באמרו שהדבר מתבטא באופן מעשי בהתנהגותו הלימודית והמעשית. הנה כי כן, התניה חינוכית ברורה: תנאי הכרחי להצלחת ההוראה וליעילות העשייה החינוכית הוא ההתאמה של חומר הלימוד ואופניו לתכונות התלמיד ולנטיותיו. מפליג ביסוד חינוכי זה בעל "ספר חסידים"[3]:

"'חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה': אם תראה שיצליח במקרא, ולא בתלמוד, אל תדחק לו השעה ללמדו תלמוד. ואם יבין תלמוד, אל תדחק אותו ללמדו מקרא. במה שיודע תחנכהו. "בן חמש עשרה לתלמוד" - מאי נפקא מינה? אלא כיוון שאדם רואה שאין בנו זוכה לתלמוד, ילמד לו הלכות גדולות ומדרשים וקריאה."

המקור הזה מדגיש לפנינו דילמה חינוכית: קיימת הנחיה של המשנה בפרקי אבות:[4] "בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלוש עשרה למצוות, בן חמש עשרה לתלמוד וכו'." אך יכול להיות נער שעל אף שהגיע לגיל "תלמוד" אינו מסוגל מבחינה אינטלקטואלית להתמודד עם "תכנית הלימודים", עם החומר האמור להילמד על פי הנחיות חז"ל. הנחייתו של בעל "ספר חסידים" היא חד משמעית: יש להתאים את החומר לילד, וזאת על אף קדושת החומר ולמרות הנחיות חז"ל לגבי התאמת הגיל וחומר הלימוד.

קיימת בקטע שלפנינו "התמודדות חזיתית" עם הנחיית המשנה, והפתרון הוא לראות את התלמיד - את הבן - במרכז העשייה החינוכית, ואם המחנכים נוכחים לדעת שהתלמיד אינו מצליח לקלוט את החומר, יתורו אחר חומר אחר, שיהלום את יכולתו.

ב.    רציונאליות

משמעות יסודית זה ב"אוטונומיה" היא להביא את התלמיד להבנת החומר הנלמד ולהיות מסוגל להסיק מסקנות על פי העקרונות שרכש בלימודו. רבי שניאור זלמן מלאדי, בעל "התניא", כתב ב"שולחן ערוך" שלו[5]:

"...אלא שילמדנו להבין היטב בתלמוד ברוב המקומות גם בהלכות וסוגיות העמוקות, עם רוב הפוסקים ראשונים ואחרונים, ויעמידנו על עיון ההלכה למעשה שיוכל לעיין בעצמו, ללמוד ולהבין ולהורות כל הלכה למעשה מתוך עיון בתלמוד ופוסקים ראשונים ואחרונים, ואז יוכל הבן ללמוד בעצמו כל התלמוד והפוסקים, לידע כל ההלכות של התורה שבעל פה שהן פירוש התרי"ג מצוות ודקדוקיהן בטעמיהן ומקוריהן, כאילו למדו המלמד."

בקטע שלפנינו מודגשת מטרת ההוראה: להביא את התלמיד לידי יכולת למידה עצמית, בהישענו על העקרונות הנלמדים מן החומר הספציפי שהוא לומד עם מלמדו. לפנינו הנחיה הלכתית שמשמעה שכך צריך ללמד. המורה צריך להיות מודע לכך שהמטרה היא להגיע לתלמיד המסוגל להיות עצמאי ובלתי תלוי, וברור שכשדברים אלו מופיעים כהלכה מחייבת, יש כאן ביטוי לתפיסת המחבר על ההוראה הרצויה. כדי להגיע לתוצר שכזה על המלמד לפנות להבנתו של התלמיד, לפתח את פוטנציאל התבונה המצוי בו, בהתאם לרמתו.

שיא לימוד התורה הוא ביצירות עצמאיות, ב"חידושי תורה". ועל כן כותב הרב סולוביצ'יק במאמרו "איש ההלכה"[6]:

"איש ההלכה הוא איש המתגעגע ליצירה ולחידוש. לימוד התורה פירושו חידושי התורה. 'קודשא בריך הוא חדי בפלפולא דאורייתא'. אל תקרא 'פלפולא' אלא 'חידושא'."

במשנת הרי"ד סולוביצ'יק אין משמעות אחרת ללימוד התורה האמיתי אלא יצירה עצמאית וחידושי תורה. לומד המסתפק בהבנת הטקסט, ללא מעורבות אישית, ששיא ביטויה הוא לחדש בדברי תורה, אינו מקיים את המשמעות האמיתית של לימוד תורה. התוספת המעניינת בדברי הרב סולוביצ'יק היא בכך שהוא פונה ללימוד. גם כשהאדם הוא עצמאי בלימודו, אסור לו להסתפק בחומר המצוי, אלא עליו לממש את הפוטנציאל שבו ולהוציאו מן הכוח אל הפועל. עצמתם החינוכית של דברי הרב סולוביצ'יק מתבטאת בזיהוי "פלפולא" עם "חידושא". הקב"ה בעצמו שמח בחידושי התורה הנאמרים בעולם הלימוד. נותן התורה שמח על כך שלומדיה אינם מסתפקים במה שנתן אלא מחדשים במסגרתה כהנה וכהנה.

משני המקורות שהבאנו לעיל למדנו על חינוך לעצמאות מחשבתית המתבטאת ביכולת למידה עצמית וביכולת לחדש, ליצור, וכל זאת בהסתמך על הכלים שהוקנו ללומד על ידי מורו.

ג.     בחירה

ביסוד זה נדון באפיון התלמיד האידיאלי ובקשר בינו לבין "האדם האוטונומי". במשנה בפרקי אבות נאמר[7]:

"ארבע מידות ביושבים לפני חכמים: ספוג ומשפך, משמרת ונפה.

ספוג, שהוא סופג את הכול,

משפך, שמכניס בזו ומוציא בזו,

משמרת, שמוציאה את היין וקולטת את השמרים,

ונפה, שמוציאה את הקמח וקולטת את הסולת."

על משנה זו כותב ר' מנחם המאירי:

"פירוש 'ספוג' הוא צמר הים, ובולעת כל משקה שנכנס בה, כך יש בני אדם שיש להם בית קיבול רחב ומקבלים כל מה שהם שומעים, אבל אין להם בחינה לברור מה שהוא העיקר וזהו הנקרא גמיר ולא סביר.

'משפך' - 'שמכניס בזה ומוציא בזה': פירוש 'משפך' הוא שדרך בני אדם לערות בו את היין לבקבוק, וכל מה שנכנס למעלה כך יוצא למטה. כלעומת שבא כן יצא. כך יש תלמידים שהם בהפך אותם שזכרנו, שאין להם בית קיבול כלל, אלא שומעים ושוכחים לשעתם. וזהו הנקרא לא גמיר ולא סביר.

'משמרת' - 'שמוציאה את היין וקולטת את השמרים': פירוש 'משמרת' היא שמסננין בה את היין, והשמרים נשארים בתוכה. כך יש תלמידים, שמקבלים את הפסולת כגון פשטים ושמועות וקצת הגדות דרך שעשוע, ושוכחים את העיקר, וזהו רוב המון העם. וחכמי המוסר אמרו על זה: אמר החכם לתלמידיו: אני הקצב, והחכמה הצאן, ואתם הקונים, וההמון הכלבים. כלומר - שלא יבוא לחלקם רק עצמות וטלפיים והדברים המושלכים. אבל התלמידים שייחס עליהם שהם הקונים, יקנה כל אחד מהם כפי עושרו. רוצה לומר, שיקבל כל אחד כפי שכלו, ואף זה בכלל לא גמיר ולא סביר.

'נפה' - 'שמוציאה את הקמח וקולטת את הפסולת': פירוש 'נפה' במקום זה לא נאמר על נפה סתם, שנפה סתם גם היא מוציאה את הקמח וקולטת את המורסן, אלא שלא נאמר אלא על הקרויה בייחוס "נפה לסולת", והסולת הוא גם מן הקמח יותר, ועושין פת יפה מן הסולת יותר מן הקמח. כך יש תלמידים שלומדים ובוררים לעצמם את העיקר, ומשכחים את הפסולת, וזהו המין המשובח שבהם, והוא נקרא גמיר וסביר."

המשנה מציגה לפנינו, באופן ציורי, ארבעה טיפוסי תלמידים, וכל טיפוס מאופיין במידה אחרת, בסגולה לימודית שונה. המאירי בפירושו מצמיד לכל מידה את פירושה החינוכי:

* ספוג - גמיר ולא סביר, לומד ואינו מבין. תלמיד המקבל את כל מה ששמע ממורו.

* משפך - לא גמיר ולא סביר. אינו לומד ואינו מבין; כל מה שרבו מלמדו נפלט מיד.

* משמרת - לא גמיר ולא סביר. מפנים דווקא את הדברים הטפלים, ואת עיקר החומר שוכח. קיים אצלו תהליך סלקטיבי שלילי: הדברים שבשולי הלימוד הופכים אצלו לעיקרי הדברים.

שלושת הטיפוסים המצוינים לעיל הם תלמידים שאינם משובחים, מן הסיבות המנויות בכל אחד מהם. לעומתם מציגה המשנה את הנפה כגמיר וסביר; כלומר: לומד ומבין. אך מהי ההבנה שניחן בה התלמיד בעל מידת הנפה? יכולת האבחנה בין העיקר לבין הטפל. תלמיד כזה הוא אוטונומי בכך שהוא מפעיל את כשרון הבחירה וההחלטה מה מבין הדברים כדאי להפנים ומה הם הדברים שאין עליו להתייחס אליהם ולשכחם. דבריו של המאירי, "וזהו המין המשובח", מעידים על תפיסה חינוכית ברורה של העדפת תלמיד כזה, שאינו מקבל את דברי רבו ללא כל התייחסות אישית אליהם, אלא מפעיל את יכולת ההחלטה שלו[8].

עם זאת, קיימת סכנה של גאוות יתר מצד התלמיד, ואיך משתלב היסוד של האוטונומיה עם "ומורא רבך כמורא שמים"?

נעיין בדברי רבי חיים מואלוז'ין בפירושו לפרקי אבות "רוח החיים"[9]. המשנה אומרת: "... יהי ביתך בית ועד לחכמים, והווי מתאבק בעפר רגליהם." על כך כותב ר' חיים מואלוז'ין:

"... ואסור לו, לתלמיד, לקבל דברי רבו כשיש לו קושיות עליהם. ולפעמים יהיה האמת עם התלמיד... וזה שכתוב 'יהי ביתך בית ועד לחכמים והווי מתאבק', מלשון 'וייאבק איש עמו', שהוא עניין התאבקות מלחמה, כי מלחמת מצווה היא. וכן אנו נגד רבותינו הקדושים בארץ ונשמתם בשמי מרום, המחברים המפורסמים וספריהם אתנו. הנה ע"י הספרים אשר בבתינו ביתנו הוא בית ועד לחכמים אלה הוזהרנו גם כן וניתן לנו רשות להתאבק וללחום בדבריהם ולתרץ קושייתם, ולא לישא פני איש רק לאהוב האמת. אבל עם כל זה ייזהר בנפשו מלדבר בגאווה וגודל לבב, באשר מצא מקום לחלוק, וידמה כי גדול הוא כרבו או כמחבר הספר אשר הוא משיג עליו. וידע בלבבו, כי כמה פעמים לא יבין דבריו וכוונתו, ולכן יהיה אך בענווה יתרה באמרו: אם איני כדאי, אך תורה היא וכו'. וזה שכתוב: 'הווי מתאבק' כנ"ל, אך בתנאי, 'בעפר רגליהם'; רוצה לומר: בענווה והכנעה ולדון לפניהם בקרקע."

דברי ר' חיים מאלפים בתוכנם; בהתייחסותו לתלמיד האידיאלי הוא מודע לסכנה הרובצת לפתחו, וזאת דווקא משום שהתלמיד הזה מוכשר ומבטא את האוטונומיות שבו. ר' חיים כמחנך וכמורה דגול[10] (היה תלמידו של הגר"א ומייסד ישיבת וולוז'ין), מנחה את התלמידים שלא לקבל את דברי רבם כשאינם מתיישבים עם הגיונם שלהם. תלמיד המקבל את דברי רבו, ומסכים עם סברותיו בזמן "שיש לו קושיות עליהם" רק משום שרבו אומר - תלמיד כזה מבטל את אישיותו כלומד, ואינו מממש את האוטונומיה שלו להתנגד ולברור בדברי רבו את הדברים ההגיוניים לעומת אלו שאינם כאלה.

נוסחו הפסקני של ר' חיים, "... ואסור לו לתלמיד...", הוא חד משמעי בכוונתו להורות ללומדים כיצד עליהם ללמוד ומהי הדרך הנאותה למימוש עצמם. ר' חיים מעורר את התלמידים לפתח בקרבם את חוש הביקורת ואת יכולת הברירה, ההתנגדות וההחלטה - בהפעילם את יכולתם הלימודית. וכי יש לנו "חינוך לאוטונומיה" יותר ברור מדברי ר' חיים? עם זאת, קיימת סכנה חינוכית-מוסרית, שמא יבוא התלמיד למידת גאווה באשר ניתנת לו הלגיטימציה להקשות על רבו ולחלוק עליו. לכן מזהיר ר' חיים את הלומדים ל"ענווה יתרה". וגם כאן מעניינת פרשנותו לדברי חז"ל בחלקו את המשפט לשניים: "והווי מתאבק!" אך "בעפר רגליהם". ראייתו החינוכית של ר' חיים היא יוצאת מן הכלל ביכולת האבחנה החדה שלה. מצד אחד הוא מטפח תלמיד אוטונומי במובן השלם ביותר, אך בהיותו מודע לסכנה החינוכית העצומה בדבריו הוא מעמיד סייג לדרך חינוכית זו.

לסיום, לא התיימרתי במאמר זה להקיף את כל הנאמר בנושא. קיימים מקורות רבים הדנים ביסודות "החינוך לאוטונומיה", ומן הראוי לבדקם גם על רקע זמנם וגם על רקע אומריהם. כמו כן, הקטעים המצוטטים במאמר גם הם לא נותחו עד לפרט האחרון שבהם, וזאת משום שרציתי רק לפתוח צוהר לעולמם החינוכי של רבותינו וללמוד על אופני החינוך והלמידה הנאותים.

מגמת הדברים היא להביאנו - המחנכים והמורים - למודעות לנושא ולהכרת חשיבותו כאחת ממטרות החינוך וההוראה, וזאת בראייתם גם במקורותינו הייחודיים.