פורטוגל, פורטו
תנועת התשובה של הקצין הפורטוגזי
מחבר: אליהו בירנבוים
מתוך: המדור יהודי עולמי ב"מקור ראשון"
תקציר: רבים מצאצאי האנוסים שבים אל יהדות אבותיהם, במידה רבה בזכות מאמציו של איש אחד, שעורר אותם מתרדמת ההיסטוריה ושילם על כך מחיר אישי כבד
מילות מפתח: קהילות יהודיות, פורטוגל
אנו נוטים לחשוב על האנוסים כעל זן שנכחד וקיים רק בדפי ההיסטוריה של ספרים ותעודות מעלי אבק מתקופת האינקוויזיציה. לא כך הם פני הדברים: ישנם אנוסים ובני אנוסים החיים וקיימים כיום ברחבי העולם, ומבקשים לשוב ולקשור את גורלם עם גורלו של עם ישראל. אחת מבירות האנוסים בפורטוגל, העיר פורטו, היא הוכחה לקיומם ול"יציאתם מהארון".
בכפר סמוך לפורטו, קוביליא (Covilla), שככל הידוע לא נשארו בו יהודים מאז ימי האינקוויזיציה, פגשתי אדם בן למעלה מ- 70, שבא אלי עם טליתו בידו... טלית שאמו סרגה לו לפני 60 שנה כדי שיידע מהיכן הוא בא ולאיזה עם הוא שייך, טלית לבנה עם פסים כחולים אשר הוא שומר עליה ומתכוון להורישה לבניו. אדם זה, פרנססק בלידו, ידע גם לדקלם – בהתרגשות רבה – את "שמע ישראל" ו"מודה אני" בעברית כפי שלימד אותו סבו. בבית בו הוא מתגורר יש מזוזה מחרס מהמאה ה-17: מפחד השלטונות נקבעה המזוזה בדלת הפנימית ולא החיצונית, ומקובל אצלם לנשק אותה בעוברם בדלת. מסורת זו עברה במשפחתו מדור לדור, ללא ספרים, ללא רבנים וללא תלמוד תורה.
תופעות חיי הסתר של יהדות ספרד ופורטוגל מהווה אולי את אחד הפרקים המרתקים ביותר בדברי הימים של העם היהודי. במשך יותר מ-600 שנה עלה בידם של בני אנוסים לשמר ולשמור תוך קשיים מרובים את הקשר עם שורשיהם היהודיים ואת תחושת השייכות לעם ישראל.
כידוע האנוסים הם יהודים שבתקופת האינקוויזיציה נאלצו להתנצר בעל כורחם, והמשיכו לשמור על מצוות היהדות בסתר לבם וביתם. בספרד ובפורטוגל הם כונו "מרנוס", מילת גנאי שדימתה אותם לשוק של חזיר. כמו כן היה נפוץ הכינוי "קריסטו חודאס" (נוצרים יהודים) או קונוורסוס – יהודים שהמירו את דתם. במקומות אחרים קראו להם "נוצרים חדשים", לציין את הצטרפותם המאוחרת לנצרות, ובאי פלמה דה מיורקה דבק בהם השם "צ'ואטס" (ראו כתבה במדור זה לפני שבועיים).
כיום, צאצאי המרנוס מעדיפים לקרוא לעצמם "אנוסים" או "בני אנוסים". מעל 600 שנים חלפו מאז ירדה היהדות למחתרת בחצי האי האיברי, ופחות מ-200 שנים מאז בוטלו גזרות האינקוויזיציה בספרד, בפורטוגל וביבשת אמריקה. ובכל זאת, בני האנוסים לא נעלמו מן ההיסטוריה. כיום ידוע לנו בבירור על ריכוזים שלהם ברחבי העולם – חלקם בספרד ובפורטוגל, וחלקם במושבותיהן לשעבר כגון ברזיל, מקסיקו וקולומביה, לשם נפוצו האנוסים כדי לברוח מגזירות השמד.
לפני נישואיה ביקשה המלכה איזבל כנדוניה מהמלך מנואל שהיהודים יגורשו מפורטוגל כפי שגורשו מספרד. המלך מנואל בחר בדרך יותר "יצירתית": להשאיר את היהודים במדינה ולהכריח אותם להמיר את דתם. רק מעטים מיהודי פורטוגל הצליחו לברוח. לפני ההמרה היו במדינה כ-280,000 יהודים – שהיוו כ-25 אחוז מהאוכלוסייה הכוללת; על כן מקובל להעריך שבין 30 ל-50 אחוזים מן הפורטוגזים בני ימינו הם צאצאי יהודים, או לפחות שזורם בעורקיהם דם יהודי.
רשת מחתרתית
בדרך כלל עברו מסורות היהדות בעל-פה מדור לדור של צאצאי האנוסים. לפי הסיפורים, הסוד הכמוס על המקור היהודי נמסר לרוב לפני פטירת הסבא או הסבתא, שביקשו להוריש אותו לדורות הבאים. הזהות של האנוסים נשמרה תמיד בסתר, ללא פרסום וללא שיתופם של אנשים אחרים במעמדם. ניתן לתאר אותם כמעין רשת ריגול מחתרתית שהשתמרה בסתר במשך יותר מ-600 שנה. המציאות הקשה לפיה היו בני אנוסים נאלצים להסתיר את אמונתם היהודית וזהותם, הערימה קשיים לא רק בקיום המצוות אלא גם בלימודן ומסירתן לדורות הבאים. אם לוקחים בחשבון את העובדה שתופעה זו נתקיימה במשך מאות שנים באזורים רבים ומרוחקים אלה מאלה, אפשר להבין מדוע חיי הסתר היהודיים קיבלו אופנים שונים ונבדלו בדרכים שונות ובמנהגים שונים.
כמובן שנושא האנוסים אינו עשוי כולו מעור אחד. ישנן קבוצות שונות וחלוקות רבות בתוכם, ולא כולם הם צאצאים ביולוגיים של אנוסי ספרד ופורטוגל. אולם את חלקם הגדול ניתן לראות כצאצאים רוחניים שלהם, בהתחשב בהשלכות ההלכתיות החלות על כל אחת מהקבוצות.
ישנם כיום אנוסים של ממש, החיים עד היום כיהודים בסתר, שומרים על אמונה בה' אחד, שומרים מצוות בסתר ומתחתנים בתוכם מאז גזרות הדת. אנוסים אלו יודעים שהם יהודים, וזהותם היהודית השתמרה למרות שבמשך מאות שנים חשבו שעם ישראל כולו נכחד והם שארית עם ישראל על פני האדמה. ישנם אנוסים כהלכה, ששמרו על רצף ביולוגי בתוך המשפחה, אולם ללא זהות יהודית. אנוסים אלו שמרו על מנהגים מסוימים כגון הדלקת נרות ואף הקפידו על חתונות בתוך המשפחה, אולם לא ידעו להסביר מדוע הם עושים את אשר עושים ולא ראו בכך אקט דתי או יהודי. ישנם בני אנוסים בעלי זהות יהודית, אשר יודעים שמוצאם יהודי, אולם בהחלט ייתכן שלא היה רצף ביולוגי בתוכם ובמשך הדורות התחתנו עם בני זוג לא יהודים. הם מרגישים עצמם בני אנוסים, גאים בשורש היהודי שלהם ומבקשים לשוב ולהחיותו (על אנוסים מסוג זה כתב אברבנאל (בפרשת ניצבים): "שאנו מחזיקים אותם כגויים ולפי דעתי יחזרו על היהדות והקב"ה לא התייאש מהם וברחמיו המרובים יחזירם לתורתו"). ישנם אנוסים שהם צאצאים לאם יהודייה ואחרים שהם בני אנוסים מצד האבא אולם מרגישים יהודים לכל דבר ועניין (כיהודי רוסיה שדתם נקבעה ברוסיה על פי האב). ולצערנו, יש גם נוצרים אוונגליסטים שמנסים לחדור לשורות עם ישראל בטענה שהם צאצאי אנוסים.
להשיב עטרה ליושנה
ארתורו קרלוס דה ברוש בסטו (1959-1886) היה קצין בצבא הפורטוגזי בזמן מלחמת העולם הראשונה. הוא נולד למשפחה קתולית, אולם סבו גילה לו את הרקע היהודי של המשפחה ומאז החל הקצין הצעיר לחפש אחר שורשיו. האגדה מספרת שאחד האירועים אשר עוררו אותו לשוב ליהדותו, היה כאשר באחד מלילות שישי ראה קצין צרפתי מדליק נרות באוהל, וכאשר שאל אותו לפשר המעשה השיב הקצין שזו "מצווה יהודית של שבת". ברוש בסטו היה רגיל לראות הדלקת נרות כל ליל שישי בבית סבו, והדבר גרם לו להבין את משמעות המעשה ואת הקשר שלו ליהדות.
התחנה הראשונה של ברוש בסטו היתה בקהילה היהודית בליסבון. אולם הקהילה הקטנה, אשר הגיעה ממרוקו, גיברלטר ואירופה, היתה עדיין מבוהלת וחששה מהתוצאות שיכלו להיות להשבתם של אנוסים מהכנסייה הקתולית לבית הכנסת היהודי. ברוש בסטו לא הרים ידיים. הוא נסע לטנג'ר שבמרוקו כדי לעמוד בפני בית דין רבני ולבקש על נפשו ועל השבתו לדרך אבותיו. לאחר גיורו התחתן עם אישה ממשפחה יהודית והפך לאברהם בן הראש. בשם זה חתם על כל המסמכים והמאמרים שכתב בנושא היהדות.
הקצין האגדי למד באקדמיה צבאית והיה למצביא מוכר וחשוב, אולם לא זכה ללמוד בישיבה. הוא היה אוטודידקט, למד עברית והספיק למלא את כרסו בתנ"ך, מחשבה, היסטוריה והלכה. ברוש בסטו עשה מעשה שלא נשמע כמוהו: הוא ניסה לשנות את פני ההיסטוריה הרוחנית של אנוסי פורטוגל ולהחזיר עטרה ליושנה. הוא קרא לפעילותו "מעשה הצלה".
ברוש בסטו קרא את המפה כאיש צבא והבין את הפוטנציאל הטמון באזור פורטו, בצפון מזרח פורטוגל, אזור שהיה ידוע בנוכחות של אנוסים. מאחר שבתקופת הרדיפות לא יכלו לברוח מהמדינה, הם בחרו להתגורר באזורים כפריים שבהם יכלו לחיות הרחק מעין האינקוויזיציה. במרחק שעתיים נסיעה מפורטו נמצא הכפר הידוע בלמונטה, בו השתמרה בסתר קהילה שלמה של אנוסים. תושבי כפר זה עברו השבה ליהדות על ידי בית דין שנשלח על ידי הרב מרדכי אליהו בהיותו רב ראשי לישראל.
זכיתי לראות במו עיניי את התנ"ך האישי של ברוש בסטו. חוץ מההערות שכתב על גבי דפי הספר, הוא הקפיד לרשום בכריכה האחורית את שמות האנשים אותם מל ביחד עם רופא-מוהל אשר התלווה אליו לביקוריו בכפרי הסביבה.
אחד מתלמידיו האחרונים של ברוש בסטו, מר פריירה, יודע לספר כיצד רכב הקצין הפורטוגזי בגאווה על סוסו במדי צבא מכפר לכפר כדי לבקר את האנוסים, להביא להם את בשורת "תנועת התשובה" ולמול אותם כמעשה ראשון של השבה ליהדות. הכל נרשם בכריכה האחורית של התנ"ך ההיסטורי. כמובן שביקוריו בכפרי האנוסים עוררו חששות וחשדות, שכן עד אז רוב האנוסים שמרו על יהדותם וזהותם בסתר ופחדו שאמונתם תתגלה לסובבים אותם. יותר משהיה צריך להתמודד עם הפחד מפני ברית המילה, היה ברוש בסטו צריך להתמודד עם הפחד החברתי.
דרייפוס הפורטוגזי
אולם תוכניתו של ברוש בסטו לאנוסי פורטוגל לא כללה רק ביקורים בכפרים ובריתות מילה. הוא החליט להקים בית כנסת מרכזי, אשר יהווה בסיס ותשתית רוחנית ודתית לכל האנוסים באזור. בתמיכה של משפחת כדורי המפורסמת מהונג קונג, הוא בנה בית כנסת גדול-מימדים אשר נחנך ברוב עם והדרת מלך בשנת 1938. בבניין בית הכנסת "מקור חיים" הוקמו מקווה וחדרי לימוד לישיבת "ראש פינה", בה למדו עשרות תלמידים במשך השנים. בניין בית הכנסת הפך להיות המרכז להפעלת הפעילות של האנוסים באזור. גם עיתון בשם ה"לפיד" ועשרות חוברות ללימוד יהדות בשלל נושאים נכתבו על ידי ברוש בסטו – הכל במו ידיו ומסירות רבה. לתוכניתו להשבת האנוסים לחיק היהדות היתה תהודה בינלאומית, וארגונים יהודיים רבים בכל העולם הציעו את תמיכתם.
אולם, כפי שקורה פעמים רבות, ההצלחה הגדולה הביאה בעקבותיה כישלון. משהבינה הכנסייה הקתולית שמעשיו של ברוש בסטו אינם אפיזודה חולפת, אלא יוצרים שינוי משמעותי בקרב אלפי תושבי האזור, היא החליטה לעשות מעשה ודאגה לכך שהקצין יואשם ויישפט על הטרדה מינית של קטינים והומוסקסואליות. למרות שהוא זוכה בכל המשפטים, ועדה לענייני משמעת הרשיעה אותו בשנת 1943 בהתנהגות שאינה הולמת קצין והוא סולק מהצבא הפורטוגזי. בעקבות האשמה שקרית ומתוכננת זו כונה ברוש בסטו "דרייפוס הפורטוגזי". לצערנו שמו אינו מוכר מספיק בעולם היהודי, למרות שהוא מסר את נפשו למען יהודים ויהדותם.
האשמת השקר ותוצאותיה גרמו לשבר ודיכאון לברוש בסטו, אשר נאלץ לטפל בענייניו האישיים ולא הצליח להמשיך ולפתח את מהפכת האנוסים. גם האנוסים נבהלו מפני איומי הכנסייה והצבא, פרשו מדרך השיבה ליהדות ושבו להסתתר בכפרים ובחיק הדת הקתולית.
האנוסים חוזרים וניעורים
נכדתו של ברוש בסטו, גב' איזבל, הקימה לאחרונה מוזיאון קטן ומרשים של תמונותיו וחפציו האישיים, מתוך רצון להנציח את זכרו ומתוך תחושה שבשורתו חוזרת להיות רלוונטית לצאצאי האנוסים בפורטוגל. רבים מהם מבקשים כיום לשוב ליהדות. הם פוקדים את בית הכנסת שנבנה לפני 70 שנה, מתפללים בו בשני וחמישי בשעה 6 בבוקר, ומבלים שם את כל השבת, כשהם ישנים ואוכלים בחדרי הישיבה כדי לא לנסוע בשבת. הרב שי אליעזר דמרטינו (בוגר מכון שטראוס-עמיאל ושליח "שבי ישראל") משמש בקודש ומרביץ תורה וחוכמה לכל אדם המבקש לשוב לדת אבותיו. רק לאחרונה היתה בפורטו הכנסת ספר תורה וחנוכת מקווה. נדמה שתנועת התשובה של האנוסים מתעוררת שוב.
אחד האנוסים אשר שב לאחרונה ליהדותו הוא פרופ' חוסה פליפה פראו. שמות המשפחה שלו מעידים על היותו מצאצאי האנוסים במקום, אבל יותר מכל מעידים על כך זהותו ומאמציו לשמור על יהדותו. פליפה, דיקן לפסיכולוגיה באוניברסיטה יוקרתית מקומית, חלם במשך יותר מ-20 שנה לשוב לדת אבותיו. עבורו השיבה ליהדות איננה "דבר משני בחייו, אלא עמוד השדרה של חייו".
נדמה שגלגל ההיסטוריה מתחיל להיסגר. צאצאי קורבנותיהם של מלכי ספרד ופורטוגל במאה ה-15 מבקשים לשוב ולחזק את העם היהודי, ולתקן את הפרק המר של האינקוויזיציה. אלפי צאצאי אנוסים נמצאים היום בתהליך של חיפוש רוחני במגמה לשוב לשורשים היהודיים שלהם. אלפים לומדים יהדות בסמינרים ובשיעורים, משתתפים בחיי הקהילות, ומקיימים דיונים ולימוד באתרי אינטרנט הקיימים עבורם. פרננד ואיזבלה היו ודאי מתהפכים בקברם לו היו יודעים זאת...
"שובו אחים נידחים"
נושא האנוסים וצאצאיהם לא עלה לדיון משמעותי אצל פוסקי דורנו. מעטות הן התשובות והפסקים המתייחסים אליהם ומבקשים להציע דרך להשבתם לחיק עמנו בתקופה המודרנית. יש להניח שהסיבה המרכזית לכך היא המשך הסתגרותם של בני האנוסים במשך דורות ושנים. רק לאחר שינוי השלטון בספרד (לאחר מות פרנקו) ובפורטוגל (לאחר סיום הדיקטטורה וראשית הדמוקרטיה ב-1975) הרגישו בני האנוסים חופשיים להציג את רגשותיהם ומבוקשם.
כמובן שבדורות הסמוכים לגירוש ספרד ופורטוגל (במאות ה-17,16,15), רבו הפוסקים אשר דנו במעמדם של אלו שנאלצו לקבל על עצמם את הדת הנוצרית ולעבור הטבלה לנצרות אולם שמרו על אמונת ישראל בליבם. אולם מאז ועד ימינו נושא האנוסים המשיך להתקיים לא רק בסתר הלבבות של צאצאיהם אלא גם בסתר ובהסתר בעולם הפסיקה והרבנות. מתחילת המאה ה-18 הנושא יורד כמעט לגמרי מסדר היום של העם היהודי.
נושא האנוסים ומעמדם עלה לדיון בחודש אלול תרפ"ט במועצת גדולי התורה בימי הכנסייה הגדולה השנייה, שם הסכימו כולם להיתר ולצורך לקרבם לעם היהודי. הרב צירלזאן כתב בספרו מערכי לב:
"לקבל אחינו הנדחים אנוסי ספרד ופורטוגל בזרועות פתוחות בשביל להחזירם אל תחת כנפי השכינה".
הרב גדליה פעלדער בספרו נחלת צבי כתב:
"מהאמור יש לראות שהיהדות לא נטרה איבה להנהו אנוסים אלא ראתה אותם כנטע זר בין העמים... שובו אחים נידחים אל חיק אמכם, דעו מה שאומרים הבריות הדס שעומד בין הקוצים הדס שמו והדס קוראים לו".
גם הרב מנחם יהודה הלוי אושפיזאי ז"ל, רב ואב"ד דרמת גן, כתב:
"סבורים אנו עתה שפקד ה' את עמו וארצו וזכינו לקץ המגולה כהבטחת הנביא יחזקאל ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא ... חייבים אנו לעורר לאנוסי ספרד ולומר להם ה' א-להי ישראל קורא לכם שובו על עם ישראל...דון יצחק אברבנאל בספרו על התורה הנציח אותם, והבטיח שאנוסי ספרד יחזרו ליהדות".
הרב חיים דוד הלוי זצ"ל כתב:
"מעתה, אחד מפלאי הגאולה הניסית העתידה של עם ישראל יהיה שיבת בנים תועים ואבודים חזרה לחיק היהדות. ואם אמנם גם צאצאי האנוסים בספרד ובאמריקה ירצו לשוב ליהדות, נראה בזה חלק מהאתחלתא דגאולה".
הרב מרדכי אליהו כתב ש
"מאחר ועבר זמן רב מתקופת האנוסים ועד היום ויש חשש של תערובת עם זרע שאינו של ישראל, יש 'למושכו חסד', היינו שיש לשבחם שבאים היום לקיים את כל מצוות התורה בגלוי...".
גם הראשון לציון, הרב שלמה משה עמאר, הכריז על הקמת ועדה לבדיקת ייחוסם של האנוסים לעם ישראל, ולדרך הראויה להשבתם.