לא היתה תקופה עשירה כזאת בחיי רוח פעילים, כפי שהיתה התקופה לפני חורבן הבית השני. וגם מבחינת הכמיהה המשיחית, והופעתם של אנשים שהתיימרו להיות משיחים שבאו להביא הגאולה לישראל ולעולם – לא היתה כתקופה הזאת.

 

אפשר למנות את התקופה שקדמה לחורבן הבית, מן השנה שבה בא פומפיוס וכבש את ירושלים, והביא את ה"קלגס" הרומי לאדמת הקודש. רישומו של מאורע זה ניכר יפה בדרכי ההיסטוריה העברית של אותם הימים. והאשמה על כך היתה תלויה ביהודים עצמם שהמחלוקת המרה בין הורקנוס ואריסטובולוס היא שגרמה להזמנת פומפיוס לבוא לירושלים "ולהציל את המצב", כפי שאמר יוסף בן מתתיהו בנאומו לפני הקנאים על יד החומה, וכפי שהתלונן אגריפס בנאומו המפורסם לפני החורבן.

 

ככל שהתרבו הצרות והפורענויות, כן התרבו הכמיהות לגאולה, והיו מרבים להתעמק בדברי הנביאים למצוא סמך לשאיפות הגאולה. אפשר לתאר בנקל את הצער הרוחני העמוק שעוררו בלב המאמינים נצחונותיהם של כוחות הרשע. אבל בנצחונות הזמניים לא שינו את עיקרי האמונה שסוף הטוב לנצח. ולכן הייתה הגאולה, ואפילו זו הבאה ע"י נס, מאורע "טבעי" לפי השקפת עולמם של ישראל "שאם אינם נביאים הם" – כפי שאמר זאת הלל הזקן בתשובתו לבני בתירה (פסחים סח:). ולא היה חסר אלא ניצוץ אחד כדי להדליק את השלהבת הגדולה של התקוה המשיחית, שאם היא אמיתית, - היא מזעזעת מוסדי עולם, ואם היא פורצת בכוח גדול, סופה שהולכת ודועכת.

 

ניתן לומר שכל התנועות המשיחיות שהיו לפני חורבן הבית השני ועד בר-כוכבא, חוללו מאורעות עצומים, שבבחינות ידועות השפיעו, ומוסיפות להשפיע על כל מאורעות העולם עד היום הזה.

ואם היו תנועות של אמת אפילו כשנוצחו בגופם, הוסיפו להתקיים כאידיאה מפעילה ומשפיעה. לא פעם אחת אירע שהמנצחים בכוח הנשק הפכו להיות מנוצחים מבחינת הרוח.

 

שלטונה של רומי שכונתה ע"י חז"ל "מלכות הרשעה" לא השאיר רושם חשוב בתרבות האנושות, וכשכבשה את יוון שהיתה אז בשיא התרבות ההלניסטית, הפכה להיות כבושה מבחינת הרוח. נירון שליט רומי הלך ליוון כדי להציג מחזותיו, ובסוף נתמזגה יפה התרבות היוונית עם התרבות הרומית, אבל דבר זה לא יתכן היה בין תרבות ישראל ורומי, כי מצד אחד עמד הכוח האימפריאליסטי הרומאי שהיה מכנה את כל אלו שאינם רומאים בשם "ברברים". כנגדם עמדה תרבות ישראל הרחבה והעמוקה, שבה האדם היחיד הוא העולם המלא, ולא המדינה. ואפילו בתפילת הימים הנוראים נקבעה תפילה לכלייתה של מלכות הזדון.

 

המרד של ישראל נגד רומי היה מרד נגד השלטון האלילי המדיני והאימפריאליסטי של רומי והיו למרד כל הסיכויים לנצח אילו היה מחולל שרשרת תגובות טבעיות. אבל למרבה הצער נחנקה התנועה בתחילתה, ובסוף האידיאה הערטילאית היא שחתרה תחת שלטון רומי שנתפורר.

 

חזיונות של אחרית הימים וביאת המשיח מלאו אז את ליבותיהם של החוזים. דוגמא אחת אפשר לראות בספר "חזון ברוך" שלדעת כמה חוקרים מתייחס למאורעות בר-כוכבא. וסוף החזיון: "אם מנצחים ואם מנוצחים ימסרו בידי משיח עבדי, כל כי ארץ מאכל יושביה". ופתרון הברק המאיר: "אחרי בוא האותות יבוא זמן משיחי וקרא לכל העמים ומהם יהיה ומהם יהרוג. והיה כאשר יכניע את כל אשר בארץ, וישב בשלום על כסא מלכותו לעולם, אז תגלה שעתה ותיראה מנוחה. ואז ירד מרפא בטל, ומחלה תרחק, וצרה ומצוקה ואנחה יעברו מתוך בני האדם, וחדוה תתהלך בעולם, ולא עוד ימות בלא עיתו, וכל פגע פתאום לא יקרה עוד".

 

חזיונות משיחיים דומים נמצאים גם בספר "חזון עזרא". גם שם יש שאלות של המאמין על הצלחת הרע, והתשובה.

 

"הנביאים" שקמו לפני חורבן הבית השני, היו מחוללי תנועות שחרור, ויתכן שבחלק מהם דבק השם נביא או גואל או משיח רק על ידי מעריציהם, ולא על ידי עצמם. ולכן אין לכלול אותם עם מחוללי התנועות המשיחיות שקמו במשך הדורות בתפוצות ישראל. כי בשבת ישראל על אדמתו עדיין גבר הכח המציאותי על הכוח הדמיוני וכל תנועה בחנה גם את התנאים המדיניים והצבאיים. ואפשר לעמוד על –כך מתוך התיאור הממצה של יוספוס בראש ספרו "מלחמת היהודים", על האוירה והרקע של המרד ברומאים, וכך הוא כותב:

"בשעה ששלטה התנועה הגדולה ביותר (המרד), היתה האימפריה הרומאית חולה מבית. אנשי המרד שבין היהודים שבאותו זמן היו בשיא הנכסים והכח, קפצו על השעה הטרופה הזאת וניצלוה למרד, ומרוב מהומה מהם שציפו לזכות במזרח, ואילו אחרים חששו שיקפחוהו. היהודים השתעשעו בתקוה שכל בני עמם שמעבר לפרת ישתתפו עמם בהתקוממות בשעה שהרומאים יהיו עסוקים בשכניהם הגליים ואף הקלטים לא ישבו באפס מעשה. לאחר מותו של נירון מלאה הארץ מהומה ורבים שודלו על ידי השעה לבקש מלכות". במקום אחר כותב יוסיפוס: "אבל הדבר שהסית אותם למלחמה יותר מכל דבר אחר היתה נבואה המשתמעת לשתי פנים שגם אותה מצאו בכתביהם הקדושים, שלפיה עתיד איש אחד ממדינתם להעשות שליט כל העולם הנושם. הם נקטו בידם שאיש זה יהיה משלהם, ורבים מחכמיהם היו משוטטים לבקש את הפתרון. אבל באמת היתה הנבואה מכוונת לשלטונו של אספסיינוס שהוכרז לאימפרטור ביהודה". (מלחמת היהודים ו, ה, ה).

 

כאן, ראיה ברורה שתנועת ההתקוממות של ישראל היתה תנועה משיחית רחבה, שלא נצטמצמה בשחרור לאומי אלא שאפה לממש את חזון שמים על כל בני בשר. המסורת בדבר האמונה הרווחת בישראל שעתיד לקום מושל ביהודה שימשול בכל העולם כולו, מאשרים גם טקיטוס וסויטניוס הסופרים הרומאיים. ומכאן מסתברת החומרה היתירה שבה נהגו השליטים הרומאים כלפי כל גילוי של משיחיות.

 

אנו רואים דבר מופלא, שהויכוחים הפוליטיים התנהלו גם הם על יסוד דרשות הפסוקים, כדרך שהתנהלו המחלוקות בעניני הלכה. ואע"פ שקשה לקבוע מה השפיע על מה ומה קדם למה, אבל הדרשות והרמזים היו חלק בלתי נפרד מחיי המדינה באותם הימים.

 

אנו רואים מתאור יוסיפוס פלביוס שהמרד היה מתוכנן ומחושב מבחינת שעת הכושר, שעה טרופה לרומי שיש לנצלה למרד "ולאחר מותו של נירון שודלו רבים על ידי השעה לבקש מלכות" כי מותו של נירון היה מאורע עצום מכל הבחינות, נתעוררו הרגשות הלאומיים וראו במאורע זה רמז לגאולה, ונתנו דחיפה לכוחות הרדומים. ואם המאורעות נתרחשו שלא כפי המצופה, הרי אין להאשים בכך את המורדים שלפי חישובם עשו פעולה מבוססת על יסודות ריאליים, אע"פ שהגורם המשיחי היה הכוח העיקרי שפעל בתודעה הפנימית של האומה.

 

התנועות המשיחיות בימי הורדוס

התנועות המשיחיות התחילו עוד בימי הורדוס, שכן חכמי ישראל ראו בו נטע זר בכרם ישראל, שביקש לתת לארץ ישראל צביון ממלכתי כללי, ועדות לכך היא הורדת הנשר הרומאי מעל המקדש. הורדוס שהשקפתו היתה מדינית-חילונית, ושביקש להפוך את ארץ ישראל למדינה ככל המדינות, ופעל רבות לכך, ראה צורך לפני שעלה על כסא המלוכה ליפטר מחזקיה הגלילי והרגו בלא דין. הריגתו של חזקיה עוררה סערה עצומה בקרב העם, ואף הוכרח לעמוד לדין על כך בפני הסנהדרין.

 

אחרי מות הורדוס

אחרי מותו של הורדוס גברה התסיסה המשיחית. ארכילאוס (בנו של הורדוס) דיכא המרד נגדו והרג שלושת אלפים איש מישראל. אחד מפקידיו של הורדוס, שמעון מעבר הירדן, התנשא למלוך ונרטוס, שר הצבא הרומאי, הרגו. וכן, היו אתרונגא הרועה ויהודה הגלילי בנו של חזקיהו הגלילי שנהרג ע"י הורדוס. יעקוב ושמעון בניו נהרגו ע"י טיבריוס אלכסנדר, ומנחם בנו היה אחד מראשי המורדים לפני החורבן. ואלעזר מבני בניו של יהודה ניהל הקרב במצדה. יהודה בן חזקיה שאף למלכות, כפי עדות יוסף בן מתתיהו, ובודאי ראה עצמו כמשיח והוא אסף סמוך לצפורי כוח לוחם, אבל ורוס הרומאי שרף את צפורי וצלב בירושלים אלפיים איש, בודאי משמנה וסלתה של העיר.

 

היה צעיר אחד בשם אלכסנדר שטען שהוא בנו של הורדוס ממרים החשמונאית, וכל יהודי כרתים הלכו אחריו ויהודי רומי יצאו לקראתו, וראו בו נצר חשמונאי וגואל. עד שהרומאים דיכאו התנועה ופיתו אותו שיודה בהטעייתו.

 

בימי קירינוס

המשגיח הרומי הראשון ביהודה היה קופוניוס, והוא רצה לערוך ספירת אוכלוסין. ספירה זו וזמנה משמשים נושא חשוב לחקירת התקופה. והקנאים בראשו של יהודה הגלילי מגמלא (ברמת-הגולן) וצדוק הפרושי, ראו בזה סמל של עבדות וכניעה. אמנם אין ראיה שהם ניהלו מלחמתם על יסוד משיחי, אבל אפשר ללמוד על כך, מתוך היקש משאר התנועות.

 

לא נדבר כאן על צמיחת הנצרות, שאף היא צצה, בתקופה זו, שלפני חורבן הבית.

 

אנו שומעים על "משיחי שקר" כגון תודוס שמשך הרבה אנשים אחריו, ועל יהודי מתנבא, שהיה יליד ירושלים, שבא כעשרים ושש שנים לפני החורבן לאנטיוכיה, והתנבא שם יחד עם "מתנבאים" אחרים. ועוד.

 

אפשר לומר, שגם תנועת שמעון בר-גיורא, היתה משיחית והמלחמה באדום שקדמה למלחמה ברומי, היתה כנראה מבוססת על הנבואות בדבר כליונה של אדום באחרית הימים.

 

בימי קלודיוס כ- 19 שנה לפני החורבן, היה משיח אחד בשם קרטוסדרומי שנחלקו הדעות בדבר זהותו. ולפי עדות סויטניוס היה מרבה שאן ולכן גרשו אותו ואת תומכיו משם.

 

אפשר להבחין בשני סוגים של מחוללי התנועות המשיחיות. האחד, שניסה להביא גאולה לישראל ע"י אמצעים מדיניים וצבאיים. והשני זה שהאמין בנסים שעל ידם תבוא הגאולה.

 

אפשר לומר, שכל תנועות השחרור, שהיו בתקופת הבית השני, היו משיחיות. אם ביסודן ואם בטפחות. ולדוגמא, אפשר לראות את בר-כוכבא, אע"פ שהיה בסוף התקופה שאנו עוסקים בה, שחכמי ישראל ובראשם רבי עקיבא חשבו שהוא משיח, כפי שכותב הרמב"ם בסוף הלכות מלכים שבודאי הסתמך על מסורת קדומה ומוסמכת.

 

על הסוג השני נמנים כל אותם המשיחים ונביאי השקר שיוסף בן-מתתיהו מדבר עליהם בכעס ובבוז, אבל מתוך דבריו עצמם אנו למדים שלכל אחד מהם היה קסם אישי שמשך אחריו המונים. "משיחים" אלה קראו להמונים לבוא אחריהם והבטיחו נסים ונפלאות שלא כדרך הטבע, ועל חלק מהם נדבר להלן.

 

בימי הנציבים הרומאים

את היסוד לסוגי ה"גואלים" האלה מניח יוסף בן מתתיהו בתארו את התסיסה הרוחנית-המדינית-הצבאית והמשיחית שהיתה בא"י ובתפוצות לפני חורבן הבית השני ולאחריו.

 

כידוע, שימש פליקס נציב רומאי ביהודה בתקופה, 53-61 למנינם, היינו, סמוך לחורבן והוא שדיכא תנועת אלעזר בן דינאי.

 

בתחילה, מתאר את ה"סיקריים", שהניפו כנראה את נס המרד, וכפי שכבר כתבנו ב"מחניים" (חנוכה תשכ"ד) ראו בפנחס בן אלעזר הכהן, שלקח רומח בידו, דוגמא של קנאות בלתי מתפשרת שאינה מסתפקת בדברים בלבד, אלא רוצה לחתור תחת שלטון רומי ע"י פעולות רצח פוליטיות וחתירה.

 

"הנביא ממצרים"

לסוג זה שייך גם אותו נביא שקר ממצרים שאף הוא פעל בימי פליקס ומשך אחריו שלושים אלף מאמינים. כדי לעמוד על תכונותיה של תנועה משיחית זו, נעמוד על תיאורו של יוסף בן-מתתיהו ביתר פירוט. ובתחילה נביא תאורו, וכך הוא מתאר תנועה זו: "מכה גדולה מזו (תנועת הסיקריים) הסב ליהודים נביא שקר אחר ממצרים; רמאי אחד בא למדינה שניתן בו אמון שהוא נביא ואסף סביבו כשלושים אלף מאמינים, והוביל אותם בדרך עקיפין מן המדבר ועד ההר שנקרא "הר-הזיתים". משם ביקש להתפרץ לתוך ירושלים בעזרת מלויו המזוינים ואחרי שיתגברו על חיל המצב הרומאי, חשב לשפוך שלטונו על העם, אבל פליקס קידם את פני התקפתו ויצא כנגדו עם חילו המזוין; גם כל העם השתתף עמו בהגנה והמצרי ניצול עם מעטים מתומכיו: רוב אנשיו נהרגו או נשבו; והשאר נתפזרו, וכל אחד חיפש מחסה בתוך ביתו". (מלחמות היהודים ב' ג' ה')

 

עצם הדבר ש"הנביא בא ממצרים" היתה בו משמעות סמלית גדולה. יש להניח שנביא שקר זה שאת שמו אין אנו יודעים, הסתמך על הנביא ישעיהו בפרק נ"ב: "עורי עורי לבשי עוזך ציון לבשי בגדי תפארתך ירושלים עיר הקודש כי לא יוסיף ובא בך עוד ערל וטמא, התנערי מעפר קומי שבי ירושלים התפתחי מוסרי צוארך שביה בת ציון כי כה אמר ה' אלהים מצרים ירד עמי בראשונה לגור שם ואשור באפס עשקו ועתה מה לי פה נאום ה' כי לקח עמי חנם מושליו יהיליהו לכן ידע עמי שמי וגו' מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום מבשר טוב משמיע ישועה אומר לציון מלך אלוהיך". כאן, יש רמז ברור שמצרים שהיתה הראשונה לשעבוד צריכה להיות גם הראשונה לגאולה, ואותו המבשר עתיד לצאת משם ויגרש את השלטון הערל והטמא מירושלים.

 

בודאי הסתמך הגואל הזה לבצע את נבואת ישעיהו, וראה עצמו אותו מבשר וגואל. ואולי אף – ראה בנבואת זכריה (פרק י"ד) על המלחמה העתידה להיות בירושלים, קריאה לשליחותו, שנאמר שם: "הנה יום בא לה' וחולק שללך בקרבך ואספתי את כל הגויים אל ירושלים למלחמה ונלכדה העיר וגו' ויצא ה' ונלחם בגוים ההם כיום הלחמו ביום קרב ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים אשר על פני ירושלים מקדם וגו' וגם יהודה תלחם בירושלים; ובסוף הפרק: ואם משפחת מצרים לא תעלה ולא באה ולא עליהם תהיה המגיפה אשר יגף ה' את הגויים אשר לא יעלו לחוג את חג הסוכות".

 

ה"נביא" הזה היה לא רק דורש אלא גם מקיים. כפי שמוסר יוסף בן-מתתיהו, היו אנשיו מזוינים וביקשו להשתלט על חיל המצב הרומאי ולשפוך שלטונם על העם. אבל הנציב פליקס קידם את פני התקפתו ויצא כנגדו עם חילו המזוין וגם כל העם השתתף עמו (עם פליקס) בהגנתו, והמצרי ניצל עם מעטים מתומכיו ורוב אנשיו נהרגו או נשבו והשאר נתפזרו.

 

אנו רואים אפוא תוכנית צבאית אסטרטגית שלא היתה מחוסרת יסוד. יתכן שזמן המרד נועד להיות בחג הסוכות, הן מפני נבואת זכריה והן מפני שאז היתה עליה לרגל, וההמונים הגדולים היו יכולים להשתלט בנקל על חיל המצב הרומאי ולגרשו.

 

אחרי שנכשל הניסיון לערוך התקפה ישירה על חיל המצב הרומאי, ואחרי שדוכא המרד הגלוי באכזריות, לא פסקה התסיסה המשיחית, ושני הזרמים השונים התאחדו ופעלו במשותף, הזרים המשיחי והזרם הפעיל, והוסיפו לפעול במחתרת בפעולות נפרדות ומחתרתיות כפי שכותב יוסף בן – מתתיהו בתיאורו: "ולא עברו ימים מרובים אחרי ששקטה הארץ והנה כמו בגוף חולה פרצה הדלקת בחלק אחר. עושי הנפלאות והלסטים התחברו יחד והסיתו רבים למרד כדי להשתחרר ואיימו להרוג כל מי שייכנע לשלטון הרומאים וטענו כי יש לשחרר בכח כל אלו שקיבלו עליהם עבדות מרצון. הם נתפזרו בכנופיות בכל המדינה, הם בזזו בתי הנכבדים, הרגו את בעליהם והעלו את הכפרים באש, וכך מלאה כל יהודה בטירופם 'מלחמה' זו התלקחה בכל יום ביתר עוז". (מלחמות היהודים ב' ג' ה').

 

היה כאן איחוד של שני כוחות שבתחילה פעלו לחוד: "עושי הנפלאות" (גייטס) והלסטים (כנוי שיוסף בן מתתיהו מכנה בו תמיד את הסיקריים והקנאים) התחברו יחד כדי להשתחרר מן ההגמוניה הרומאית ולהחזיר עצמאותם. ואף מצאו סמך למעשיהם, שלא יהיו מנוגדים להלכה, בטענה שיש לשחרר בכח כל אלו שקבלו עליהם עבדות מרצון.

 

הכוונה כאן למפלגות שטענו שיש לקבל את השלטון הרומאי כמו שהוא, עד יעבור זעם. כי גם בתקופה אדריינוס אנו רואים שני צדדים שלכל אחד היתה דעה משלו כלפי השלטון. האחד, היה מיוצג ע"י ר' חנינה בן תרדיון, שקרא למרד גלוי בשלטון שגזר שמד, והשני, יוצג ע"י ר' יוסי בן קיסמא שטען: "אומה זו מן השמים המליכו אותה" (מס' ע"ז יז, ב).

 

גם המדבר ש"הנביא" הוביל את אנשיו בעקיפין משם, אינו דבר שבמקרה. כבר עמדו על כך החוקרים שהמדבר היה חלק חשוב במהלך המחשבה המשיחי בישראל. גם כאן פעלו לפי נבואות הנביאים, וביחוד לפי נבואת הושע (ב, טז): "קול קורא במדבר פנו דרך ה'" (ישעיה מ). וכן עשה יונתן הקיריני שקרא את העם אל המדבר כפי שנביא את תאור המאורע להלן. גם האיסיים קבעו מקומם במדבר, וגם החשמונאים הראשונים פעלו בעיקר במדבר, שמלבד הבחינה הצבאית היה לו ערך נבואי וסמלי. כפי סיפורו של הנביא המצרי, מזכירים גם המקורות הנכריים, אבל לפיהם היו לו רק ד' אלפים איש מן הסיקריים.

 

יוסף בן-מתתיהו עצמו מסביר שפעולות הקנאים התבססו על דברי הנביאים, שכן הוא כותב בתארו את אותו נביא השקר שצוה להמון מאמיניו לעלות למקדש בשעה שהיה מוקף אויבים; וזה לשונו: "הרבה נביאי שקר שודלו אז על ידי העריצים להטעות את העם על ידי נבואות ישועה כדי שייפסקו העריקות וכדי לחשל את תקותם של אלו שלא פחדו ולא נזהרו". ויוסיפוס מסביר התופעה בדרכו: "אדם השרוי בצער נוח להתפתות ואם הבדאי חותם שמו ומבטיח ישועה מן הצרות שבאותה שעה משליך הסובל את כל יהבו על התקוה". (מלחמות היהודים ו, ה, ב).

 

המסורות הקדמוניות היו גם סימנים לפורעניות, כגון, הדבר שנמסר ע"י יוסיפוס כי פתגם עתיק היה שגור בפני אנשי הרוח, שהעיר תלכד והמקדש יישרף עד היסוד, לפי נוהג המלחמה כשישכון בה ריב אחים, וידי בניה יטמאו ראשונים את משכנות ה'. הקנאים לא כפרו בדברים אלה, אף על פי כן התנדבו להיות משרתים בביצועם (מלחמת היהודים ד, ו, ג).

 

הציפיה לניסים לא פסקה עד שריפת בית המקדש. ולפני שנשרף הבית נתכנס לשם המון של כששת אלפים איש שנביא שקר אחד היה אשם במותם, כי הוא קרא לעם בעיר שה' ציוה אותם לעלות אל המקדש ושם יראה להם את סימני גאולתם (מלחמות היהודים ו, ב).

 

ודאי הסתמך נביא זה על פסוקים מן הנבואה שמדברים על משפט ה' באומות שיהיה בהר-ציון.

 

בתפוצות ישראל

גם בתפוצות ישראל עמדו מחוללי תנועות משיחיות, וביחוד במרכזים הגדולים, כגון, אלכסנדריה, בבל ואנטיוכיה, ולא פסקו גם לאחר החורבן. הסיקריים פעלו רבות באלכסנדריה. ונזכיר כאן גם את התנועה בקריני (קיריניקה – לוב).

 

יונתן מקיריני

גם לאחר שחרב בית המקדש, בא סיקירי אחד לקיריני ויונתן האורג היה שמו. הוא קרא לכל היהודים לילך אחריו במדבר, והבטיח להם שם אותות ומופתים. אולם הוא נהרג ע"י קטולוס, הנציב הרומאי.

 

אמנם, פרשה זו סתומה, אבל גם ממנה אפשר ללמוד על תנועה עצומה של כמיהה משיחית, בגולה, אפילו לאחר חורבן הבית.

 

תנועות אלו לא היו אחרונות. מרובות התנועות המשיחיות שאין אנו יודעים דבר עליהן, כי מה שאנו יודעים הוא רק במקרה ובעמעום. וכל זמן שלא פסקה הכמיהה המשיחית לא פסקו התנועות האלו בכל דברי ימי ישראל בארץ ובתפוצות.