טהרת המשפחה

בין בעל לאשתו

מחבר: הרב ש' מן ההר

 מן האגדה

אמר רבי אליעזר: כל אדם שאין לו אישה, אינו אדם, שנאמר "זכר ונקבה בראם... ויקרא את שמם אדם" (בראשית ה, ב).

(יבמות מט)

אמר רבי תנחום, אמר רבי חנילאי: כל אדם שאין לו אישה שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה. בארץ ישראל אמרו: בלא תורה ובלא חכמה. רבא בר עולה אמר: אף בלא שלום. (יבמות מב)

שנו רבותינו: "אשר בנה...אשר אירש...": "לימדה תורה דרך ארץ, שיבנה בית, וייטע כרם, ואחר כך יישא אישה. ואף שלמה אמר בחכמתו: "הכן בחוץ מלאכתך ועתדה בשדה לך, אחר ובנית ביתך" (משלי כד, כז). "הכן בחוץ מלאכתך" זה בית; "ועתדה בשדה לך" זה כרם; "אחר ובנית ביתך" זו אישה.

(סוטה מד)

דרש רבי עקיבא: איש ואישה - זכו, שכינה ביניהם; לא זכו, אש אוכלתם. סוטה יז האוהב את אשתו כגופו, והמכבדה יותר מגופו, והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה, והמשיאן סמוך לפרקן - עליו הכתוב אומר "וידעת כי שלום אהלך".

(סוטה סב) .

פרייה ורבייה

לא טוב היות האדם לבדו

אחת המטרות המרכזיות של הבריאה היא הקמת משפחה, כפי שדרשו חז"ל את הפסוק "לא תוהו בראה - לשבת יצרה" (ישעיהו מה, יח).

ודרשו חכמים: כל מי שאינו עוסק בפרייה וברבייה כאילו שופך דמים, שכן כתוב "שופך דם האדם", וסמוך לו "ואתם פרו ורבו", ללמד שזה מול זה: העוסק בפרייה וברבייה אינו שופך דמים, אך גם להפך.

אחד היה בין חכמי התלמוד, שמעון בן עזאי, ששקדן היה, ועסק כל ימיו בתורה. תלמיד חבר לרבי עקיבא היה, וכאשר מת, נאמר שבמותו בטלו השקדנים. בן עזאי לא נשא אשה כל ימיו, והסביר זאת באמרו: מה אעשה, ונפשי חשקה בתורה. אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים (יבמות סג,ב). האם יכול שמעון בן עזאי לשמש דוגמה לאחרים? על כך חלקו הרמב"ם והרא"ש:

רמב"ם כתב, כי אדם העוסק בתורה וטרוד בה ומתיירא לישא אישה כדי שלא יטרח במזונותיו ויתבטל מן התורה - מותר לו לאחר את נישואיו, כיוון שהעוסק במצווה פטור מן המצווה, וכל שכן בתלמוד תורה: מי שחשקה נפשו בתורה כבן עזאי, ונדבק בה כל ימיו ולא נשא אישה, אין בידו עוון. והוא שלא יהא יצרו מתגבר עליו.

רבנו אשר (הרא"ש) חלק על דברי רמב"ם אלה וכתב: "מה שאמר הרמב"ם, 'ילמד ואחר כך יישא אישה', קצבה לאותו לימוד לא ידעתי. שלא ייתכן שיתבטל מפרייה ורבייה כל ימיו, שלא מצאנו רשות לזה אלא כבן עזאי, שחשקה נפשו בתורה".

מתי קיים את המצווה?

מצוות פרייה ורבייה קיים אדם אם יש לו בן ובת. היו לו בנים ומתו - לא קיים את המצווה. ואף על פי שקיים אדם את המצווה, הרי הוא מצווה מדברי סופרים שלא ייבטל מפרייה ורבייה כל זמן שיש בכוחו, שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם. וכן מצוות חכמים שלא ישב אדם בלא אישה, שלא יבוא לידי הרהורי עברה. וכן לא תשב אישה בלא איש, שלא תיחשד בעברה. .

הרחקה וייחוד

הרחקות

צווים רבים ציוו חז"ל כדי להרחיק אנשים ונשים אלה מאלה, וכדי שלא יתקרבו אלה אל אלה, ומכאן שלא ירקדו יחד נערים ונערות.

את הכתוב "ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערוה" (ויקרא יח, יט) פירשו חז"ל: "יכול יחבקנה וינשקנה? תלמוד לומר 'לא תקרב'" (אבות דרבי נתן ב). וכל התקרבות גופנית בכלל. כל צעירה לא נשואה היא נידה, על כל הדינים הנובעים מכך.

יש בנות ספרדיות הנמנעות מללכת לבית הכנסת או להתפלל או לגעת בספר תורה בשעת המחזור. הרב עובדיה יוסף הורה, כי אין לנהוג כך, וכי הבנות יכולות להתפלל, ללכת לבית כנסת ולגעת בספר תורה.

איסור ייחוד

הדבר מפורסם בישראל שאסור לכל איש ואישה להתייחד, פרט לאדם עם בתו או עם אמו ולאיש עם אשתו גם בשעה שהיא נידה. אח עם אחותו רשאים להתייחד, אבל לא יגורו יחד דרך קבע. גם זוג מאורס אסורים להתייחד זה עם זה.

הייחוד הוא שיהיה האיש עם האישה במקום מיוחד, שאין אנשים באים לשם.

הקושי בשמירת דיני עריות

אין לך דבר בכל התורה כולה שקשה לרוב העם לפרוש ממנו כמו מן העריות ומהביאות האסורות. אמרו חכמים: בשעה שנצטוו ישראל על העריות, בכו וקיבלו מצווה זו בתרעומת ובבכייה, שנאמר "בוכה למשפחותיו" - על עסקי משפחות.

ואמרו חכמים: "גזל ועריות נפשו של אדם מתאווה להם ומחמדתם." ואין אתה מוצא קהל בכל זמן וזמן שאין בהם פרוצים בעריות ובביאות אסורות. ועוד אמרו חכמים: "רוב בגזל, מיעוט בעריות, והכול באבק לשון הרע". לפיכך ראוי לו לאדם לכוף יצרו בדבר זה ולהרגיל את עצמו בקדושה יתרה ובמחשבה טהורה ובדעה נכונה כדי להינצל מהן. גדולי החכמים היו אומרים לתלמידיהם: "היזהרו מפני בתי, היזהרו מפני כלתי", כדי ללמד לתלמידיהם שלא יתביישו מדבר זה ויתרחקו מן הייחוד.

וכך ינהגו להתרחק מן השחוק ומן השכרות ומדברי עגבים, שאלו גורמים גדולים, והם מעלות של עריות, ולא ישב בלא אישה, שמנהג זה גורם לטהרה יתרה. גדולה מכל זאת אמרו: יפנה עצמו מחשבתו לדברי תורה, וירחיב דעתו בחכמה, שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה. .

שו"ת הריב"ש סימן תכה [קטעים]

לרב יצחק אלטינסי.

שאלת:

לבאר לך מה שכתוב בתורה: "ואל אשה בנדת טומאתה, לא תקרב לגלות ערותה". אם נאמר על כל אישה נידה: בין באשתו, בין בפנויה?

תשובה:

דבר ברור הוא שאסור ביאת הנידה; לא באשתו בלבד, אלא בין באשתו, בין באשת חברו, בין בפנויה... וכן שנינו במסכת כתובות (כ"ט): אלו נערות שיש להן קנס... וקא חשיב בהדייהו: הבא על הנידה. ומסיים בה: אע"פ שהן באיסור כרת, אין בהן מיתת ב"ד... וזה דבר פשוט, ולא נסתפק בו אדם מעולם. והדיבור בו מיותר.

גם הכתוב אמר סתם: "ואל אשה בנדת טומאתה". ולא חילק בין אשתו לפנויה. שהרי לא אמר 'ואל אשתך'. ומה שאמר: "אשה"; דרשו בו בפרק ואלו הן הלוקין (י"ד): לחייב על כל אישה ואישה. ומן הכתוב הזה דרשו בספרא: שאפילו קריבה לבד, רצוני לומר: קריבה של הנאה. כגון: חבוק ונישוק; אסורה מן התורה. ואפילו בלא יחוד, דליכא למיחש לביאה. לפי שהקריבה עצמה אסורה בלאו הזה.

דתניא התם בספרא: "ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה". אין לי אלא שלא יגלה; מנין שלא יקרב? תלמוד לומר: "לא תקרב". אין לי אלא נידה שאסורה באיסור בל תקרב ובל תגלה; מנין שכל העריות באיסור בל תקרבו, ובל תגלו? תלמוד לומר: לא תקרבו לגלות.

וכן כתב הרמב"ם ז"ל, שלוקה על זה מן התורה. ולא קיימא לן כרבי פדת, דאמר בפרק ראשון במסכת שבת (דף י"ג): לא אסרה תורה, אלא קריבה של גלוי עריות. אבל הרמב"ן ז"ל כתב בהשגות שחבר על ספר המצות, שאין כאן מלקות מן התורה; אלא בביאה גמורה... וברייתא דספרא, אסמכתא בעלמא.

וייחוד הנידה, גם כן בפנויה, כל שהוחזקה נידה, אסור מן התורה. שהרי יחוד העריות, מן התורה; כדאיתא בהדיא, במסכת עבודה זרה, פרק אין מעמידין (דף ל"ו:). והנידה, הרי היא כשאר העריות, ובכללן; כדאיתא בפרק הבא על יבמתו (דף נ"ד). ובזה חמורה הפנויה נידה, מאשתו נידה. שאשתו נידה, אינה אסורה לו להתייחד עמה; שלא חייבוהו להוציא את אשתו מביתו, ולא להעמיד שומר...

ואף הפנויה שאינה נידה, חמורה היא בזה מאשתו נידה. שהרי אע"פ שאין יחוד הפנויה אסור מן התורה; מכל מקום בית דינו של דוד גזרו עליו.

והארכתי במה שלא היה צריך, למען השלים דרושך, ולמלאת מבוקשך. ואתה שלום. כחפצך, וחפץ דורש שלומך.

נאמנך, יצחק ב"ר ששת זלה"ה. .

טהרת המשפחה

ואל אשה בנדת טומאתה

לא תקרב לגלות ערוה.

ויקרא יח יט

דם נידה

אחת לחודש מגיעה לרחם האישה ביצית מקרוסקופית, שיצאה מאשכול הביצים אשר בשחלה. ברחם עברה הרקמה הפנימית שינויים מיוחדים לשם קליטת הביצית. אם הביצית הופרתה על ידי זרע האיש, תתחיל היא להתפתח לעובר, שעתיד להיוולד כעבור תשעה חודשים. אולם אם לא הופרתה הביצית, אין היא יכולה להתקיים ברחם, והיא, יחד עם הרקמה שהוכנה לקליטתה וכמות מסוימת של דם, מופרשים מגוף האישה החוצה. הפרשה זו היא הנקראת "וסת", והיא נמשכת אצל רוב הנשים בין ארבעה לשבעה ימים. אחריה מצטייד הרחם ברקמת תאים צעירים לצורך קליטת ביצית חדשה, וחוזר חלילה. בתקופת הווסת אין האישה יכולה להיכנס להריון (כיום סבורה הרפואה שיחסים מיניים בזמן זה מזיקים לבני הזוג)⁽¹⁾.

איסור נידה

אישה שיצא דם מגופה, כפי שנתבאר למעלה, אסורה בקרבה ובביאה, ואפילו הייתה טיפת הדם זעירה ביותר. וכן היולדת או המפלת, מרגע שנפתח רחמה, אף על פי שלא ראו דם, דינן כנידה. אין הנידה והיולדת נטהרות מאיסורן אלא כשימנו מניין ימים, כל אחת כמניין הימים שקבעה להן התורה וכפי שיפורט להלן. ואחרי גמר מניין הימים יטבלו במקווה כדין תורה. טבלו במקווה בלי למנות ימים, או מנו ימים ולא טבלו במקווה, עומדות הן באיסורן כל ימיהן, ואפילו פסק מהן דם הווסת זמן מרובה.

הנידה והיולדת, כל זמן שלא טבלו במקווה, בכלל איסורי עריות הן, ואם בא עליהן אדם, חייבים הוא והיא כרת. ואיסור ביאה זו היא ככלל האיסורים שנאמר עליהם "ייהרג ואל יעבור". ואין הבדל בדבר אם האישה פנויה או נשואה לו. ומכל מקום, בן הנידה הוא כשר, ומותר לבוא בקהל, הואיל ואילו טבלה האישה כדין תורה ונישאה לו, הייתה מותרת. כמו כן המקדש את האישה בשעה שהיא נידה, אף על פי שהיא אסורה על בעלה באיסור כרת, קידושין תופסים בה, מתוך שהיא יכולה להיטהר לבעלה.

הנידה לא זו בלבד שהיא אסורה בביאה, אלא היא גם אסורה בכל קרבה גופנית של חיבה. כמו כן היא אסורה מלהיכנס לבית המקדש, וכן אסורה היא לאכול תרומה או קרבן, עד שתטהר כדין בספירת ימים ובטבילה. ובזמן שהיו אבותינו נוהגים בדיני טומאה וטהרה, היו גם כל הנשים הפנויות שראו דם נזהרות לטבול ולהיטהר, כדי שתוכלנה לנהוג עצמן בטהרה לעניין כניסה למקדש או לאכילת תרומה וקודשים. מאז שפסק נוהג זה של זהירות בטומאה וטהרה בהליכות יום יום, וכולנו כיום טמאים כל הימים, אין אישה צריכה לטבול מנידתה אלא לצורך חיי נישואין עם בעלה. המנהג רווח כיום שאין פנויה מונה ימי נידה ואינה טובלת אלא לצורך נישואין.

ספירת הימים

אישה שחיה חיי נישואין עם בעלה, איך היא נוהגת בדין הנידה? אותו יום שבו החלה לראות דם הוא היום הראשון שלה, והיא מחכה עד סוף היום החמישי, ורוחצת ובודקת לפני בין השמשות אם פסק הדם לחלוטין. אם מצאה דם, מחכה עוד, עד שתהיה נקייה לגמרי מדם. בדיקה זו היא הקרויה "הפסק טהרה", וכמה תנאים מנו בה:

א. הבדיקה תהיה ביום החמישי מיום שהחלה לראות דם, או מאוחר יותר, אבל לא קודם לכן.

ב. הבדיקה תיעשה לפני בין השמשות.

ולמה תהיה הבדיקה לפני בין השמשות?

כדי שספירת שבעת הימים הנקיים הבאה אחרי "הפסקת טהרה" תהיה ספירה של ימים שלמים, שהרי היום מתחיל אחרי שקיעת החמה. לאחר הפסק טהרה מתחילים "שבעה נקיים" - שבעה ימים הנקיים מדם, שבסופם האישה טובלת.

בכל שבעת הימים בודקת עצמה האישה בבוקר ולפני בין השמשות, לדעת אם נקייה היא מדם. בדיעבד, אם בדקה רק ביום הראשון וביום השביעי, יצאה ידי חובה. כיוון שהיו ימים אלו נקיים בתחילתם ובסופם, בוודאי היו נקיים גם באמצעם.

הטבילה

סיימה את הבדיקות ואת ספירת שבעת הימים הנקיים, טובלת במקווה בלילה, לאחר צאת הכוכבים. לפני שהיא טובלת, רוחצת כל גופה במים חמים, כדי שלא יהא עליה שום דבר חוצץ בינה לבין מי המקווה, וכן בודקת היא כל גופה, שלא יהא כלום על גופה או על שערה, או בפיה, שדבר החוצץ בין גופה ובין מי המקווה פוסל את הטבילה. ונהגו להעמיד אישה אחרת בטבילתה, שתראה שלא צפו משערותיה על המים, שאין הטבילה מטהרת אלא אם היה כל גופה, בלי שיור כל שהוא, בבת אחת במים.

כללו של דבר: אין הטבילה מטהרת לפני שנגמר מניין שבעה נקיים, ואין מנין שבעה נקיים מטהר בלא טבילה.

סיכום

נמצאנו למדים שסדר הטהרה כך הוא:

(א) ממתינה חמישה ימים מתחילת ראייתה;

(ב) מפסיקה "הפסק טהרה";

(ג) סופרת "שבעה נקיים";

(ד) טובלת במקווה כדין תורה.

דיני טהרה מרובים הם, ולא הובאו כאן אלא מושגים כלליים בדיני טהרה בלבד. חובה על כל איש ואישה מישראל העומדים להקים בית בישראל ללמוד את דיני הטוהרה לפני נישואיהם, לבל ייכשלו באיסור כרת - האיסור החמור החוצץ בין בני הזוג לאביהם שבשמים ומטיל פגם בבניהם אחריהם.

ספרי הלכה נוחים מצויים, והמתקשה בהבנת עניין כל שהוא - יפנה לרב. גדולי הרבנים ניחנו בהבנה עמוקה לבעיות בתחום האישות, וברצון ישיבו על כל שאלה ויסבירו כל סתום.

ברוך שנתן טהרה לעמו ישראל בקדושתו!

הערה

מעניין לציין כי סוגים מסוימים של מחלות ממאירות של איברי המין של האישה          חזור והגבר נדירים בין היהודים, בעוד שבין הגויים הם שכיחים. הרפואה תולה הבדל זה במצוות מילה, בדיני אישות ובנאמנות למשפחה (ראה, לדוגמא אנציקלופדיה רפואית למשפחה בעריכת פרופ' יעקב רותם, תל אביב, 1981 עמ' 1631).