מבנה חדש במשפחה המודרנית

מחבר: הרב יעקב אריאל

תפקודי משפחה, מכללת תלפיות, אייר תש"ס

תוכן המאמר:
שותפות במשק הבית
אחריותו של הגבר
שנינו ביחד וכל אחד לחוד
התמורות הרוחניות
לימוד תורה
מימוש עצמי וזוגיות
'יש מקום מראש להניח שני זוגות תפילין'

תקציר: חלוקת התפקידים במשפחה המודרנית שונה מזו שהייתה בעולם העתיק. ההלכה שקבעה את חלוקת התפקידים השתנתה בעקבות העלייה בהשכלתה הכללית והיהודית של האישה, ומקומה כמפרנסת נוספת במשפחה.

מילות מפתח: חובות האישה, זוגיות בחברה דתית מודרנית, מימוש עצמי.

 החיים המודרניים שינו את המערך הבין זוגי. מבנה המשפחה השתנה. ההלכה קבעה מסגרת לחיים המשותפים, אולם בהשתנות הנסיבות משתנות גם הדרישות ההלכתיות. למשל, הבעל חייב במזונות אשתו. בתמורה האישה חייבת לבעל את הכנסותיה, אם יש כאלו. במקביל היא חייבת לשאת בעול הבית, אפיה ובישול, כביסה וניקוי, הנקה ואריגה, או סריגה וכדו'.

הלכה זו מבוססת על מציאות חברתית שהיתה נהוגה בעולם מאות שנים. עם המהפכה התעשייתית השתנו התנאים. האישה יוצאת לעבודה מחוץ לבית, ואת מקומה בבית תפסו  מוצרים מתועשים ומכשירים מתאימים. האישה החלה לרכוש מקצוע מכובד משלה. היא מסוגלת לפרנס את עצמה ואינה תלויה עוד בבעלה. מאידך, אין לה תמיד מה לעשות בבית, בפרט כשהילדים גדלים ונמצאים במסגרות חינוכיות מחוץ לבית, החל מפעוטון וכלה בלימודים גבוהים.

ההלכה כבר הציעה פתרונות לבעיות אלו: כגון יכולה אישה לומר לבעלה: "איני ניזונת ואיני עושה". וכך להפך,  יכול הבעל לומר לאשתו: "טלי מעשי ידייך במזונותייך". ניתן אפוא לשנות את תנאי הנישואין כרצון איש ואישה, ההסכם ביניהם הוא וולונטרי. ולפי זה, כשאישה שותפה בפרנסת המשפחה, היא יכולה להתנות שהיא מוכנה לוותר על זכות מזונותיה. לא הייתי מציע לה לעשות זאת. מניסיוני הרב ברבנות אני יכול לומר, שאפילו אחת מאלף נשים שהצעתי להן זאת, לא ויתרה על זכות מזונותיה, משום שלא תמיד יכולה האישה ליטול על עצמה אחריות זו. הריון, לידה והנקה גורמים לכך שלפחות באותן תקופות האחריות על המזונות תיפול על הבעל. ובלאו הכי האחריות לפרנסת הילדים מוטלת {בעיקר} על הבעל.

בתחומים אחרים של האחריות למשק הבית אין להטיל על אישה עובדת את אותה אחריות שהוטלה עליה בעבר. וכבר המשנה קבעה שאישה שהכניסה ארבע שפחות פטורה מכל עבודות הבית ויושבת בקתדרה. (אם כי היא חייבת להעסיק את עצמה, משום שבטלה מביאה לידי שעמום).

ובימינו, כשאישה מכניסה את משכורתה לקופה המשפחתית והמכשירים עושים את מלאכות  הבית, כגון מכונת כביסה ומקרר ומעבד מזון, ומצרכי מזון ואביזרי לבוש נקנים כיום ולא נעשים ביד, אין האישה חייבת באותן מלאכות שסבתה וזקנתה היו נוהגות לעשות.

שותפות במשק הבית

יתירה מזאת, אישה העובדת מחוץ לביתה במשרה מלאה, זכאית לצפות מבעלה שיהיה שותף לה במלאכות הבית, ובגידול הילדים. העול צריך להיות מוטל על כתפי שני בני הזוג, לפי יכולתו של כל אחד מהם. אם האישה עובדת יותר מהבעל, עליו מוטל עול הבית יותר, ואם הוא עובד יותר ממנה העול מוטל עליה יותר, אך בכל מצב העול {משותף}.

עם זאת הייתי ממליץ שהאישה היא שתיקח על עצמה את האחריות לאסתטיקה של הבית. לא הייתי סומך בזה על טעמו של הגבר.

שינוי זה במצב המשפחתי מחייב היערכות נפשית מוקדמת לקראת הנישואין. אל לגבר המודרני לצפות מאשתו שתעשה כל מה שאמו וסבתו עשו. ולהפך, אישה מודרנית אינה צריכה לצפות מבעלה שרק הוא יפרנס את המשפחה והיא פטורה מכך. ואלם כאן יש להיזהר מהיסחפות מוגזמת. לאישה המודרנית, ככל שתהיה כזו, תהיה תמיד עדיפות ברורה על הגבר בנושא אחד: הבאת חיים לעולם. משימה גדולה זו היא זכותה העיקרית של האישה בתקופת הפוריות, אך גם חובתה. אין לה תחליף. ולכן אל לאישה ליטול על עצמה משימות בתקופה שהן עלולות להפריע לה במשימתה זו. ומאידך, אל לה לראות במילוי משימה זו פגיעה  כל שהיא בקידומה ובהישגיה. איש ואישה אינם מקבילים שווים. הם בכלל לא {שניים}, גם לא שותפים, אלא יחידה אורגנית אחת בה יש תפקודים יחודיים לכל חלק.

אחריותו של הגבר

ההלכה, למשל, אינה פוטרת את האיש ממזונות ילדיו, גם אם האם ויתרה עליהם. הדבר לא בסמכותה. ביה"ד הוא 'אביהם' של הילדים והוא מטיל את כל האחריות לפרנסתם על הבעל בלבד. גם הבאת ילדים לעולם היא מצוותו של הבעל. האישה פטורה ממצווה זו. אם כי היא מודעת לכך שבלעדיה לא יוכל הגבר - הצלע השניה של היחידה המשפחתית - לקיים את מצוותו. התורה פטרה אותה ממצווה זו משום ש"דרכיה דרכי נעם" והיא לא רצתה לחייב את האישה ליטול על עצמה סבל וסיכונים. היא סמכה על רצונה הטבעי של האישה להיות 'אם כל חי'. לכן הבעל הוא המקדש את האישה. כי הוא המצווה במצוות הנישואין ולא היא. (ומכאן שהטבעת היא מסירה חד-סטרית, מהגבר לאישה, ואין שום מקום להחלפת טבעות).

אין אפוא קורלציה שווה בין בני הזוג. לכל אחד מהם מעלה וחסרון, ושניהם יחד משלימים זה את  זה. המושג "שוויון" לא קיים ביחידה אורגנית אחת. אך גם לא התנשאות ועליונות. כל זוג צריך לבנות את הזוגיות עפ"י ההתאמה האישית בין שניהם, ועל יכולתו של כל אחד לתרום לזוגיות את חלקו.

שנינו ביחד וכל אחד לחוד

גם בתחום הרוחני חל מהפך בחיים הזוגיים. אישה מודרנית אינה מוכנה להיות כנועה וקנויה (אגב, לפי ההלכה היהודית היא מעולם לא היתה כזאת, אך אין ספק שהמציאות החברתית יצרה דימוי כזה). היא רוצה לממש את עצמה ובעצמה. היא רוכשת השכלה ומקצוע לא רק כדי לפרנס את משפחתה בכבוד, אלא גם כדי לחיות בעצמה בכבוד. בתחום התמחותה היא עולה על בעלה, כשם שבעלה עולה עליה בתחום התמחותו. אל לבעל מודרני לצפות, אפוא, מאשתו שתסכים לכל דעה שלו. היא רוצה להיות עצמאית בדעותיה ושאיפותיה, ועליו לכבד רצון זה, לקבלו בהבנה ואף לעודדו.

עם זאת, וכאן נעוצה הנקודה הארכימדית של הזוגיות, על כל אחד מבני הזוג להיפתח לבן זוגו ולפתח ביחד דעה משותפת, חוויות משותפות. אם כל אחד מבני הזוג יפתח את אישיותו העצמאית ללא כל קשר עם בן זוגו, עלולים הפערים בין שני בני הזוג לגדול ולהתרחב וליצור ריחוק , ואף למשברים של זרות זה לזו. הבדלים יתכנו, והם אף רצויים, אך המשותף חייב להיות גדול מהנפרד. עליהם לתפקד כיחידה אורגנית.

לכן, עליהם לתכנן כיצד יחוו יחד חוויות רוחניות משותפות, כגון לימוד משותף ופעילות משותפת אחרת.

התמורות הרוחניות

אחד השינויים הגדולים המתחוללים בזוגיות המודרנית היא בתחום הדתי. אישה אומנם פטורה פורמלית ממצוות עשה שהזמן גרמא ומתלמוד תורה, אולם כבר ה'חפץ חיים' פסק, שעל אישה מודרנית ללמוד תורה כדי שאישיותה הרוחנית תתפתח אף היא במקביל לצדדים אחרים שבה. כמו כן, עליה להתמודד עם שאלות הלכתיות ואמוניות בכוחות עצמה, ומשום כך עליה לבנות את אישיותה בהתאם. אישה דתית מודרנית רוצה להיות גם שותפה בעולמה הרוחני של היהדות, לקיים מצוות לפי אפשרויותיה, ולהשתתף בחוויה הדתית של הקהילה. על הגבר להבין את רגישותה של בת זוגו, לאפשר לה ואף לעודדה לטפח את אישיותה הרוחנית. מאידך על בני הזוג להגיע יחד להבנה הדדית באשר לסדר העדיפויות.

לדוגמא, אישה רוצה לשמוע שופר, רצון זה חיובי. אך לא עד כדי כך, שהיא תעדיף שבעלה יישאר בבית וישמור על הילדים, והיא תלך לבית הכנסת. כאן יש סולם עדיפויות הלכתי ברור. לשם כך פטרה התורה את האישה מתקיעת שופר, כדי שהאישה, כאם כל חי, תדאג קודם כל להמשכיות, שהדור הבא גם כן ישתתף בחוויה גדולה זו, ולכן זכותה להישאר בבית באותה שנה. זוג נבון מונע את הבעיה ועוקף אותה. למשל, הבעל ישכים לתפילת וותיקין כדי לאפשר לאשתו להיות בבית הכנסת בתפילת מוסף. או ע"י תורניות של שמרטפיות מתחלפות לילדי כמה משפחות במשותף. אך חשוב יותר הוא, שעל כל זוג להבהיר לעצמו, שבעיה כזאת היא עראית. הילדים גדלים מהר, החיים ארוכים, והאישה תוכל להשלים את החסר בשנים הבאות.

עם זאת על הבעל לפצותה גם באותם שנים שהאישה רואה את עצמה כאילו 'מקופחת', ע"י ויתור מצידו בתחומים מסוימים, כדי שגם אישתו תוכל למלא את המצברים הרוחניים שלה.

לימוד תורה

בלימוד תורה מורגש בדורנו ממש מהפך. נשים חפצות כיום ללמוד תורה ולפעמים גם יותר מגברים. בתחומים מסוימים שנשים מתמחות בהן, הן יכולות לעלות על הגברים. כשם שגברים עולים על נשותיהם בתחומים שהם עוסקים בם יותר, כגון: תלמוד. אין שום הכרח שיהיה שוויון מלא בתכנים. וכבר היה לעולמים. מספרים על גדולי ישראל שהיו זקוקים למקור מסוים בתנ"ך, שנשכח מהם, ופנו לנשותיהם, שהיו בקיאות בתנ"ך יותר מהם, שיאתרו להם את הפסוק הנחוץ. בעבר, האישה ראתה לכבוד לה, להיות בת זוג לגבר היודע תורה יותר ממנה. אולם כבר בתלמוד מוזכרת האפשרות שבעל נזקק לעזרת אשתו בתפילה. התלמוד רואה בכך "מארה". אין ספק שבדבר כה בסיסי כמו תפילה, אוי לו לבעל שאשתו צריכה לסייע לו להתפלל (אם כי הדבר ייתכן בבעלי תשובה, ואזי ה'מארה' תיהפך להם לברכה). אך בתחומים אחרים, אין מניעה שאישה תעלה על בעלה. שינויים אלו ואחרים, מחייבים פתיחות של בני הזוג להבין אותם, לעכל אותם, ולהתמודד אתם.

ההלכה כשמה כן היא, היא הולכת ונמשכת מדור לדור, ונותנת בידינו כלים להתמודדות זו. עקרונות ההלכה נצחיים הם. אולם המציאות הכלכלית והחברתית משתנה ללא הרף. ההלכה אינה דורשת הקפאה של מציאויות אלו, אדרבה, היא שמחה להחיל את עקרונותיה הנצחיים על כל התמורות המתחוללות בחיים. צריך רק ללמוד את עקרונותיה וליישמם בצורה נכונה. כי תורתנו תורת חיים, כאותה נטיעה הצומחת ופורחת כל העת. ועל כן נאמר: "וחיי עולם נטע בתוכנו".

בעבר, הובטח שכרה של האישה על שדאגה לכך, שבעלה וילדיה ילמדו תורה. חלוקת התפקידים הקדומה אפשרה לאישה לשחרר את בעלה ללמוד תורה, כשהיא ממתינה לו בבית. כיום, גם האישה מעוניינת וצריכה ללמוד תורה. מאידך, הבעל בודאי נשאר בחיובו ללמוד תורה.

כיצד פותרים את הבעיה?

ע"י הבנה וגמישות ניתן לאחוז את החבל בשני קצותיו, כגון: תיאומי זמנים והחלפת תפקידים, כשהבעל נשאר ללמוד בבית, והאישה יוצאת לשיעור.

על כל זוג למצוא את הדרך הנכונה, איך לאפשר לכל אחד מהם גם למלא את תפקידו הרגיל בבית, וגם למלא את תפקידו כאדם מישראל שוחר תורה.

מימוש עצמי וזוגיות

בגלל עומס התפקידים המוטלים על זוג צעיר, גם להתפרנס, גם לרכוש מקצוע, גם ללמוד תורה וגם קיום בית, יש זוגות צעירים החוששים מעומס זה, וסבורים שיש לדחות את גיל  הנישואין או לפחות לדחות את הרחבת המשפחה.

דחיית גיל הנישואין, מלבד בעיותיה האחרות, היא הגורמת להרחבת הפערים בין בני הזוג. ולכן נישואין בגיל צעיר רצויים יותר. לא נכונה הדעה הקדומה הרווחת שנישואין בגיל צעיר בולמים או מעכבים התפתחות רוחנית של הצדדים או של אחד מהם. אמביציה חזקה של בני הזוג היא המפתח להתפתח, יחד עם גידול המשפחה. כמו כן יש צורך בהחלטות נבונות ותיאומים מוקדמים בין בני הזוג באשר לרמת חייהם, סדר עדיפויות וקדימויות (למשל ויתור על חתונה מפוארת לשם לימודים, או מגורים חסכוניים יותר), ובעיקר, יש להשתחרר מאפנות חיצוניות שאינן הולמות את הזוג כלל ואת הזוגיות הדתית בפרט.

וכאן יש להעיר הערה נוספת. אני נפגש בזוגות צעירים רבים הסבורים בטעות, שילד עלול 'להפריע' כביכול, לזוגיות ביניהם. לא נכון! ילד משותף תורם לזוגיות יותר מכל. על הילד המשותף נאמר: "והיו לבשר אחד". חודרת כאן השפעה מתפיסת עולם שבה אהבה מתבטאת בנוחיות, באנוכיות, בהנאה ובסיפוק עצמי. זו לא אהבה. אהבה היא נתינה, אלטרואיזם. זוגיות אמיתית פירושה: אחריות למשפחה, אחריות זה לזו, אחריות לעתיד העם. זוגיות אחרת היא אהבה התלויה בדבר. הזוגיות לא תצא נשכרת מגישה זו. זוג שבשל לחיים משותפים, בשל גם להיות הורים. כי לדעתנו הא בהא תליא. הזוגיות היא פונקציה של משפחתיות, וממילא גם של הורות.

'יש מקום מראש להניח שני זוגות תפילין'

לבני דורנו 'ראש גדול', יש בו מקום לתפקידים כפולים, כשכל תפקיד ותפקיד יודע את גבולותיו אות מקומו בסולם האישי והמשפחתי.

נהיגה למשל, מחייבת קואורדינציה של תפקודים שונים, הידיים, הרגליים, העיניים, האוזניים. וכשמשוחחים בדיבורית - גם הפה. תיאום מלא בין המערכות, ותרגול נכון מאפשר לאדם למלא תפקיד כזה בהצלחה רבה. משפחה מודרנית תובעת אף היא תפקודים שונים ומגוונים ותיאום מלא בין שני בני הזוג.

ראש פתוח, לב רחב ורגיש, רצון כן, גמישות והבנה - הם הכלים המאפשרים למשפחה המודרנית לתפקד בשלום ובאהבה, בהרמוניה ובאושר ולמלא את יעודה כלפי ה' ואדם.