השקפות על חיי האישות / גבריאל גולדמן ומנחם בורשטיין
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

השקפות על חיי האישות

מחבר: גבריאל גולדמן ומנחם בורשטיין

בקיצורים ובהשמטות.

תוכן המאמר:
ההשקפה היהודית על חיי אישות
גישות של פרישות קיצונית
גישות מתירניות
השפעת הצניעות על האינטימיות הזוגית
גישה יהודית: שותפות


השקפות על חיי האישות

 

ההשקפה היהודית על חיי אישות

ומשום כך ברא אותו זכר ונקבה להיות שלם. ומתי נקרא בן אדם שלם כעין מעלה? בשעה שיזדווג בבת זוגו באחדות בשמחה ברצון ויצא ממנו ומהנקבה בן ובת, ואז הוא בן אדם שלם כעין של מעלה ומשלים הוא למטה כעין של השם הקדוש העליון ואז נקרא שם הקדוש העליון עליו. (זוהר, פרשת ויקרא, חלק ג, דף ז )

הן הפילוסופיה היוונית והן הנצרות לא תפסו את הבחינה המטפיסית-מוסרית שבהזדווגות המינית. רק בהלכה יש לפעולה זו יסוד מוצק בחיים הדתיים – מצוות פרו ורבו היא מצווה ראשונה שבתורה. חיי נישואין הם חיים טהורים ומבורכים. חייו של הרווק, אף על פי שלא חטא מעולם, נוגדים את תפיסת ההלכה.

האיש מחויב להזדקק לאשתו לפרקים קבועים, הכל לפי כוח גופו ותנאי עבודתו. הלכות תשמיש המטה מיוסדות על עיקרון פסיכולוגי ועל היגיינה מינית והן מפליאות בפיקחותן וב"חדישותן". כמה תשומת לב והבנה עדינה ואינטימית טמונות בדינים אלה. ואותה ההלכה, הקשה כברזל, שאסרה היזדווגות לאשה בימי נידתה ועשתה כמה סייגים לאיסור זה, הטילה חובה מוחלטת על האדם להזדקק לאשתו מפרק לפרק מתוך אהבה וחיבה. ההלכה קבעה את המושג "בעילת מצווה". האדם עובד את בוראו בגופו, באכילתו ובפעולה מינית, ויפה עבודה זו מעבודת התפילה. צא וראה כמה האריכה התורה שבכתב ושבעל פה בהלכות עריות ומאכלות אסורים וכמה קיצרה בכללי תפילה. הרבה בני אדם, הזוללים כחיה דורסת וטורפת במאורתה ומטמאים את חיי האהבה המינית, מתפללים לפני ה' בכריעה ובהשתחוויה, אולם לא הרבה יכולים לאכול לפני ה' ולהתקדש בשעת התקפת היצר המיני. בכל מקום שיש צד עריות, ציותה התורה על הקדושה. הרמב"ם קרא להלכות איסורי ביאה ומאכלות אסורים – ספר הקדושה. ביחס המיני משתקפת דמות דיוקנו של האדם בהיבדלו מן החיה ובהמריאו אל על.

היהדות הכריזה: האדם זוכה לחיי עולם כשהוא הופך חיי שעה בהמיים, חסרי מטרה, לחיים קדושים של איש אלוהים. (הרב יוסף דוב הלוי סולוביצ'יק, 'ובקשתם משם', איש ההלכה – גלוי ונסתר, עמ' 214-207 )

 

נושא המיניות על כל היבטיו נדון בהרחבה על ידי חז"ל ועל ידי הפוסקים והפרשנים, בצורה מפורטת ביותר, אך בלשון נקייה.

 

חז"ל הכירו בקיומו של היצר המיני הטבוע באדם, והעריכו את גודלו ועומקו של דחף זה. הרמב"ם ראה בחוש המישוש ובתשמיש דבר של גנאי וחרפה, אלא שהוא צורך הכרחי לקיום העולם. לעומתו כתב הרמב"ן, שחיבור שנעשה כראוי, בזמן הראוי ובכוונה הראויה, הוא עניין קדוש ונקי, "ואל יחשוב אדם כי בחיבור הראוי יש גנאי וכיעור, חס וחלילה; שהחיבור הראוי נקרא ידיעה ... ודע שאילו לא היה בדבר קדושה גדולה, לא היו קוראים אל החיבור 'ידיעה' ".

 

ליצר המיני שהוטבע באדם על ידי הקדוש ברוך הוא יש כמה מטרות. המטרה הראשונית היא לשם קיום מצוות פרייה ורבייה, והמשך קיום המין האנושי עלי אדמות. המצווה הראשונה שנצטוה האדם היא פרייה ורבייה, ובסיבתה מתקיימות כל המצוות שבעולם. מטרה נוספת היא לגרום לאישה הנאה, וזהו היסוד למצוות עונה. גם לפורקן היצר המיני של הגבר יש משמעות וחשיבות, אך זו התועלת הפחותה מבין ארבע המטרות שמזכיר הראב"ד (שם).

 

היהדות מתייחסת לחיים המיניים בדרך ממוצעת, בהליכה בשביל הזהב, תוך שמירה על איזון נכון ומדויק בין הצורך בקיום המין האנושי והצורך בסיפוק היצר המיני הטבעי באיש ובאישה מחד גיסא, לבין שמירה ממתירנות מינית, מניאוף, מסטיות מיניות ומעיסוק רב ומיותר בתחום הזה, מאידך גיסא. חכמי ישראל הכירו בכך שמצד אחד אין מעשה שבו יוכל האדם להתעלות ולהתרומם למדרגת שותף עם הקדוש ברוך הוא באופן הפעיל ביותר כמו במעשה הזיווג שבין איש לאשתו, שהרי שלושה שותפים באדם: אביו, אמו והקדוש ברוך הוא. ומצד אחר, אין לך מעשה שבו יוכל האדם לרדת לשפל המדרגה עד הדמיון לבהמה, באותו מעשה עצמו.

 

גישות של פרישות קיצונית

מצויות בכתבים הנוצריים, ועיקרן הוא שכל חיי האדם הגשמיים בעולם יסודם בחטא. על פי גישה זו האדם הנעלה צריך לפרוש מגשמיות בכלל ומיחסי אישות בפרט. היו גם כתות יהודיות שהלכו בדרכים מעין אלו, כגון חלק מכתות מדבר יהודה בזמן בית שני.

גישות קיצוניות כאלה גורמות לצער ולסבל מיותרים, לחוסר הרמוניה בנפש האדם, להשקפה מוטעית כאילו העולם רע וכאילו מצוות ה' באות להכביד על האדם ולייסר אותו ולחמוס ממנו שמחה והנאה, והן עיוות של מצוות התורה.

 

גישות מתירניות

השקפות עולם מתירניות מבוססות על העקרונות של אוטונומיה וחרויות הפרט, ועל תפיסת עולם נהנתנית-הדוניסטית הרואה בהנאה של בני האדם ערך עליון. אי לכך דוגלות השקפות עולם אלו בחופש מיני מלא, ובסיפוק היצר המיני בכל דרך אפשרית, בתנאי שהוא נעשה בהסכמת הצדדים המעורבים, כשהם בוגרים ויש להם כושר שיפוט.

 

דרך זו מביאה בעקבותיה אסונות רבים לפועלים על פיה. מבחינה רפואית – הידבקות במחלות מין קשות וקטלניות, שעלולות לגרום גם לפגיעות חמורות בפוריות ואף למוות. מבחינה חברתית – הריסת התא המשפחתי, יצירת משפחות חד הוריות, פגיעה בחינוך של הילדים, הגברת האלימות בין בני האדם הנוהגים בחופשיות יתר בתחום המיני, והרס המטרות הנלוות למין, שהן פרייה ורבייה ואהבה אמיתית בין בני הזוג.

 

כמו כן מתברר שככל שהמתירנות המינית מתגברת, וככל שהיצר המיני משוחרר ללא רסן, ואין התייחסות למטרות החיוביות שלשמן הוא נוצר, ואף אין קשר בין קיום יחסי מין לבין רגש האהבה והחיבור הבסיסי בין בני הזוג, הרי הדבר גורם לאכזבות קשות, להגברת חוסר המשמעות של הקשר המיני בין אנשים, להפרעות בתפקוד המיני מסוג אין אונות וקרירות מינית. גישות נהנתניות כאלה, המבקשות לתפוס הכל, נשארות פעמים רבות ללא כלום, בבחינת 'תפסת מרובה – לא תפסת'. בעקבות המתירנות מתברר בעליל שהיצר המיני הוא ביטוי למשהו שמעבר להנאה הגופנית, וכוחו הוא כוח החיבור האמתי ויצרו הוא יצר הפרטיות והייחוד.

 

אשה השמה את הדגש בחייה על המראה החיצוני ... ומצד שני, גבר המסתכל ובוחן את האשה על פי המראה החיצוני – גם הוא וגם היא אינם עסוקים באדם באשר הוא אדם, אלא בסמנים חיצוניים ... גבר ואשה מפחיתים מערך האדם כאשר הסתכלותם היא חיצונית בלבד. הסתכלות לא אנושית אלא חושנית חייתית. "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי" (משלי לא, ל), לכן, ככל שהנשים לובשות פחות, ופחות צנוע, הן מבזות את עצמן, את אישיותן, את הצלם הרוחני שלהן. הן מושכות את תשומת לב הגברים וגורמות להם להביט אל גופן ולא להתייחס אליהן כאל אישיות בזכות עצמה. (הרב יעקב אריאל, כתנות אור, עמ' 63)

 

המבט החושי בלבד על הגוף, אינו מטשטש רק את מעשי האדם, אלא משבש את מבטו ואת כושר שיפוטו. דוגמא פשוטה לדבר היא המשקל המכריע שמייחסים ליופי בעת בחירת כלה, בעוד שלמעשה שיקולים של התאמת אישיות וכדומה, גורליים לאין ערוך מהצד האסתטי ... האדם אינו חש כלל שהממד החושי מעוות את יכולתו להתבונן ולקבוע את ערכם האמיתי של דברים ... "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי" (משלי לא, ל) ... הצניעות היא הסתרת השקר על מנת לקלוט את האמת. (הרב אוריאל עיטם, 'הצניעות – מידה באור הדעת', כתנות אור, עמ' 85-83)

 

השפעת הצניעות על האינטימיות הזוגית

יש לצניעות מקום מרכזי ביותר ביכולת להגיע לאהבה אמיתית ולסיפוק גופני. צניעות אינה רק ביטוי חיצוני של אורך השרוול, אלא היא השקפת עולם כוללת, הבאה לידי ביטוי גם בעדינות וברגישות בדיבור ובמעשה. לכן לא די בצניעות, אלא חיוני להגיע להבנת הצניעות, שלא תיתפס, בטעות, כגורם מגביל ומדכא, אלא אדרבה – דווקא הצניעות וההסתרה מאפשרות את הקִרבה האינטימית האמיתית שהכל חפצים בה. לא רק מבחינה מוסרית, אלא גם במבחן התוצאה, דווקא צניעות ותמימות עשויות להביא בסופו של דבר לבני הזוג אהבה והנאה, שמחה ועונג. ברור ופשוט שצניעות היא ערך שקשור גם לגברים וגם לנשים.

 

ישנו סוד ששייך אך ורק לאינטימיות של בני הזוג. סוד שמתגלה מפסיק להיות סוד ובו ברגע נעלמת גם האינטימיות. ככל שהמסתורין גדול יותר כלפי חוץ, כך הסוד המתגלה בין איש לאשתו חביב יותר, יקר יותר ופלאי יותר. מגמת הצניעות אינה כיבויו של היצר אלא שמירתו לעת רצון. תפקידה אינו רק על דרך השלילה להגן מפני עין זרה, אלא קודם כל ובעיקר לכונן קשר אינטימי ובלעדי. הצניעות יוצרת את התנאים האופטימליים לביסוס קשר יחודי. (נעמי וולפסון, ודבק באשתו, עמ' 175)

 

למעשה, הצניעות שהיא הסתרה, היא בו זמנית גם רמז ... כל אופנה, פרוצה ככל שתהיה, גם זו הרואה את עיקר תפקידה בגירוי יצרים, חייבת למעשה לשמור, גם אם במידה מגוחכת וחסרת טעם, על מידה מזערית של צניעות, בלעדיה היא תכשיל את עצמה. חשיפה היא בנליזציה. רק באמצעות ההסתרה – אפשרי הגילוי.

גוף הפרא החייתי איננו גוף, האנושיות מכוננת את הגוף, וזו מושגת באמצעות העידון, ההצנעה והבושה. המבט הרשע הלטוש הופך את ה"אתה" לחפץ, לאובייקט, ולמעשה, לחסר מיניות במובן האנושי. דווקא התרבות ואחריה ההלכה מכוננות את היצריות.

מבחינה זו, לא רק שהצניעות אינה באה להחניק את התשוקה, אלא דווקא לכונן אותה. כדברי חז"ל על טהרת המשפחה שתפקידה להביא לידי כך שהאשה תהיה חביבה על בעלה, ליצור התחדשות ביחסי האיש והאישה.

הבעיה שקיימת ביחס לסוד, שכשאתה תופסו – איבדת אותו, נכונה גם ביחס לגוף, למעשה אותה מעגליות עצמה, ולכן ישנו כשל פנימי ואכזבה ביצריות כשלעצמה. (הרב שג"ר, 'צניעות ובושה', כתנות אור, עמ' 124-123)

 

גישה יהודית: שותפות

שתי הדרכים הקיצוניות, הפרישות המינית המוחלטת מחד גיסא, והמתירנות המינית המופקרת מאידך גיסא, פסולות הן לפי השקפת היהדות. היהדות נמנעת מדרישה צדקנית להתחסדות יתר של סגפנות ופרישות מינית, ודבר זה לא נחשב ראוי מבחינה דתית. בניגוד לנצרות, שאוסרת על הכמרים לישא אישה, מתוך גישה שעצם החיים החומריים הם חטא, הרי שהכהן הגדול הנכנס לעבודה בקודש הקודשים ביום הכיפורים חייב להיות אדם נשוי.

 

בני זוג נשואים מחויבים זה לזו לקיום יחסי אישות, ולכן אסור לאדם למנוע מאשתו מצוות עונה, וגם האישה לא יכולה למנוע מבעלה קיום יחסי אישות איתה. לעתים אדם נדחף לפרישות כיוון שהוא חש יחס שלילי כלפי כוחות הגוף. הוא מואס בהם ורואה בהם דבר מכוער ומגעיל, וחש שהוא חוטא בכל פעם שהוא מממש את תביעות גופו, ועל כן הוא ממעיט ככל שאפשר במעשים אלו ועושה אותם רק כשהוא מוכרח, וגם זה תוך סתירות פנימיות ומועקה נפשית. מצב כזה אינו בריא ואינו נכון, כיוון שהיהדות לא מואסת בגוף, אך היא בהחלט מעמידה אותו כמשרת את הנשמה ולא כשולט בה. הקדושה הרצויה ביהדות לא באה לידי ביטוי בפרישה מן הגוף אלא בשליטה עצמית של האדם על יצריו, שליטה הגורמת לו הנאה ושמחה, גם מצד תחושת האדם שהוא שולט על עצמו, וגם מצד היכולת לבוא על סיפוקו באופן המותר והראוי. במקרה שאדם מסוכסך עם גופו אין צורך בפרישות, והיא גם לא תסייע לו. בהחלט יש צורך בהדרכה נכונה מאדם מתאים שיסייע לבנות יחס בריא ומאוזן כלפי הגוף.

 

עם זאת, היהדות רואה בהתנהגות מינית מתירנית, שלא על פי דרישות ההלכה, את אחד החטאים הכבדים והחמורים ביותר נגד ריבונו של עולם, נגד החברה האנושית, ובסופו של דבר – גם נגד האדם עצמו. מגמת היהדות היא לרסן ולעדן את המיניות כדי להוציאה לפועל בצורה מושלמת, המעניקה לאדם סיפוק, הנאה ורגיעה. על מנת להדריך את האדם בשביל הזהב בתחום המיני, שהוא עדין ומורכב מבחינה רגשית ומוסרית, בנו חז"ל וחכמי ההלכה והמוסר בנין שלם של הלכות, הדרכות והנחיות בכל תחומי החיים המיניים.

 

בהקמת בית ומשפחה נעשים האיש והאישה שותפים לקדוש ברוך הוא בבריאת העולם. כדי לחזק את הקשר בין בני הזוג, ולמנוע את התבססותו על הקשר המיני בלבד, באה ההדרכה העדינה של טהרת המשפחה המעניקה את ממד הקדושה והאנושיות לקשר הגופני בין איש לאשתו.

 

ההלכה מצווה את האדם להתענג על הדר הבריאה וזיווה, לא פחות מאיש התענוג. ברם, הנאת איש ההלכה היא מתוקנת ומצורפת, הנאת אדם שחדר לתוך כבשונה של התאווה ועמד על צביונה.

ההלכה שונאת את התוהו שבתענוג, כשהגוף המשועבד לטבע ואחוז בהלה מפני חשרת כוחות חשק איתנים, מתנפל על ההנאה וממצה אותה. ההלכה מדירה את האדם מהיסטריה של תאווה ושיגעון, ההנאה שעליה ממליצה ההלכה נטולה היא את האינטנסיביות היתרה וגירוי העצבים ושיכרון החושים. ברם יש בה מיופי העידון ותפארת האסתטיות שבחיים. כשאדם נהנה מן העולם בהתאם להשקפת ההלכה, הנאתו היא צנועה וענוגה, הנאה שאין בה לא מבולמוס של עריות ולא מקדחת של גרגרנות.

הרב יוסף דוב הלוי סולוביצ'יק, 'ובקשתם משם', איש ההלכה - גלוי ונסתר, עמ' 208-207