הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל
מחבר: יהושע רוזנברג
שלשה ספרים כתב שלמה: שיר השירים משלי וקהלת. בקהלת רבה מובא דיון בשאלה איזה מהםכתב תחילה? ר' חייא רבה אמר - משלי כתב תחילה, אח"כ שיר השירים ואח"כ קהלת. הוא מביאראיה מפסוק במלכים א' ה' יב:
"וידבר שלשת אלפים משל, ויהי שירו חמישה ואלף",
משל - זה ספר משלי,
ויהי שירו - זה שיר השירים
וקהלת בסוף אמר.
ר' יונתן אמר: שיר השירים כתב תחילה, ואח"כ משלי, ואח"כ קהלת ומביא ראיה מדרך ארץ.
כשאדם נער - אומר דברי זמר,
הגדיל - אומר משלות,
הזקין - אומר: הבל הבלים.
הכל מסכימים שקהלת נכתב לעת זקנתו של שלמה. קהלת הוא ספרו של אדם עשיר בנסיון-חיים,המנסה לחלק עם שומעיו את נסיונו. בפתיחה לספר, הוא מתאר את כוונותיו בספר:
"ונתתי את ליבי לדרוש ולתור בחכמה על כל אשר נעשה תחת השמים"...
"עד אשר אראה אי זה טוב לבני האדם אשר יעשו תחת השמים מספר ימי חייהם",
אבל עוד לפני שהצהיר על כוונותיו קובע קהלת: "הבל הבלים הכל הבל". שלושים ושש פעמיםמופיעה המילה "הבל" במגילתנו. האם רצה החכם מכל אדם לבשר לנו שאין כל ערך בחיי אנוש?האמנם המסר של קהלת הוא מסר כל כך פסימי?
כדי לבחון את הקביעה "הבל הבלים", עלינו לבחון תחילה את משמעות המילה הבל במקרא.
המשמעות המילונית הראשונה של הבל היא: רוח, אד העולה מן הפה אגב נשימה באוויר קר אומגוף חם. מן המשמעות הזאת בא הדימוי לדבר חולף. כך בתקבולת בישעיה נ"ז, יג:
"ישא הרוח יקח הבל".
ההבל שבצלע השנייה של התקבולת מקביל אל רוח שבצלע הראשונה. בתהילים מזמור קמ"דהתקבלת:
"אדם להבל דמה - ימיו כצל עובר".
ההבל מקביל לצל עובר. ומכאן גם לדבר מכזב, דברי שוא כדברי זכריה (י', ב)
"וחלומות השוא ידברו - הבל ינחמון".
קהלת מרבה להשתמש במילה "הבל" במשמעות של דבר חולף, שאינו בר קיימא:
"כי מי יודע מה טוב לאדם בחיים מספר ימי הבלו ויעשם כצל" (ו', יב).
הידיעה כי החיים הם דבר חולף, וכי סוף כל אדם למות, מביאה אותנו להכרת ערכו של כלרגע בחיים. כל רגע חולף לא ישוב. החיים חולפים כמו הבל. ימינו כצל עובר, ועל כן נצל כלשעה, מלא אותה בתוכן ובשמחה לפני שתחלוף ותעבור,
והזקנה שתקפוץ עליך לא תאפשר לך להנות מרגעי חייך:
"כי אם שנים הרבה יחיה האדם בכולם ישמח, ויזכור את ימי החושך,
כי הרבה יהיו, כל שבא - הבל.
שמח בחור בילדותך, ויטיבך לבך בימי בחורותיך, והלך בדרכי לבך ובמראי עיניך...
והסר כעס מלבך, והעבר רעה מבשרך, כי הילדות והשחרות הבל. ...
עד אשר לא יבואו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ.
...וישב העפר על הארץ כשהיה, והרוח תשוב אל האלוהים אשר נתנה.
הבל הבלים אמר הקוהלת הכל הבל."
המחשבה הזאת כי הכל חולף, כי מאומה אינו יציב מביאה את האדם להסיר מליבו מחשבותשל גאווה, והוא מבין כי עליו לירוא את ה' ולשמור את מצוותיו: "את האלוהים ירא ואת מצוותיושמור". ואכן גם כאשר קרא לנו קהלת לשמוח כל עוד אפשר הוא הוסיף:
"ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט...
וזכור את בוראיך בימי בחורותיך..."
וגם בסיום המגילה:
"כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט על כל נעלם, אם טוב ואם רע".
קהלת בוחן את דרכי החיים וקובע כי כל עוד נקודת המבט היא אנוכית, כשאדם רואה עצמומרכז העולם - "וראיתי אני" - יהיו החיים מאכזבים עד כדי יאוש והאדם עלול להגיע לשנאתהחיים:
"ושנאתי אני את כל עמלי שאני עמל תחת השמש,
וסבותי אני ליאש את ליבי, על כל העמל שעמלתי תחת השמש.
ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה".
ומכאן מגיע שלמה אל המסקנה המתבקשת: האדם וכוחו הם חולפים וסופו של האדם למות,כל רגע של חיים ושל שמחה הוא מתת אלוקים:
"וגם כל האדם שיאכל ושתה וראה טוב בכל עמלו, מתת אלוהים היא."
ועל כן על האדם להיות ירא ה':
"והאלוהים עשה שיראו מלפניו".
הגמרא במסכת שבת אומרת כי מפני מסקנתו זו של קהלת לא נגנז הספר:
ומפני מה לא גנזוהו? מפני שתחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה דכתיב:
"סוף דבר הכל נשמע את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם".