מעשה שאירע בקהילת קודש ווירמיישא [וורמס, עיר בגרמניה על שפת נהר הריין] ברעש הגדול שנת שצ"ו [1636], שסיפר לי איש ישר ונאמן שהיה בימים ההם, שחלתה בת יחידה של אחד מן הגדולים והעשירים אשר בקהילת הקודש במגפה ב"מ [-בר מינן], ומפני רוב הניגפים, רחמנא ליצלן, לא היה בנמצא משרתת או משרת שישמשנה בחוליה, חוץ ממשרת של קצב אחד, יפה תואר ובעל קומה, שאמר לאבי הנערה: 'נפשי חשקה בבתך, ונכמרו רחמי עליה, אם תיתן לי תקיעת כף בתורת שבועה, שאם תחיה, תיתן אותה לי לאישה, אני אשרתנה ואשמשנה בכל כוחי, חינם אין כסף'.
ונתרצה האב ונתן לו תקיעת כף. ובבואו אל הנערה גם היא נתנה לו תקיעת כף שתינשא לו. וכן עשה המשרת, ושרתה ושימשה באמונה, ובמעט זמן נתרפאה ועמדה על בוריה. וחלה המשרת גם הוא בחולי הרע, ותשרתהו גם היא, כי נפשה קשורה בנפשו ותאהבהו מאוד ויחי גם הוא.
והאב העשיר חזר בו אחר כך, כי בוש שתינשא בתו למשרת, באשר בתו יחידה לו, ומשכלת, ומופלגת בחכמה וביופי. ואמר שה'תקיעת כף' בתורת שבועה היה באונס ממנו ומבתו, להצלת נפש בתו ממוות.
אבל הבת עמדה באמונתה נגד רצון אביה, והכריזה שעל כל פנים, תינשא לו, הן בהיתר הן באיסור.
ואמר האב: אם כן, לא אתן לך אפילו פרוטה נדוניה, רק מלבושים כל שהם, סבלונות [מתנות] וטבעת קידושין.
וכך עשה, ולקחה המשרת חינם בלא נדוניה.
ושאל האיש שסיפר לי המעשה, מה הייתי דן אילו עמדו אבי הנערה והמשרת לפני בדין, היאך הייתי דן דין זה.
לפי סיפור המעשה, שהמשרת לא עסק בטיפול בחולים, הדין עם המשרת, וצריך לכפות על האב לקיים את הבטחתו.
אם האב יטען: אתה יכול להתחתן עם בתי, אבל לא אתמוך בכם, ולא אתן לכם כל עזרה לחתונה, כי לא התכוונתי לתת עזרה כספית.
- במקרה כזה אי אפשר לכפות עליו לסייע לזוג הצעיר, כי אדם נאמן לומר מה חשב כאשר הבטיח ולא הסביר במפורט את הבטחתו.
ואם חס וחלילה יערים בדבר, כי הסכים לתת לה עזרה כספית, ועכשיו הוא מתחרט, לא יצא נקי מדין שמים, מלבד היא שתחוש לעונש כמעשה חולדה ובור. [את סיפור החולדה והבור ראה בסוף הפרק].
אם הבחור יבקש סכום גבוה עבור הטיפול, כיוון שסיכן את חייו, צריך האב לשלם לו את מה שיבקש.
אם האב יטען כנגדו, שהבחור קבל תמורה עבור הטיפול שטיפל בבחורה, שהרי כאשר הוא חלה, היא טיפלה בו - טענה זו תגרום לכך שהתשלום לבחור יהיה נמוך.
אם האב יאמר: היה זה מצב פיקוח נפש של הבת, והבטחתי כדי להציל את חייה – טענה זו לא תתקבל. פיקוח נפש המבטל מצווה הוא כאשר אדם צריך להפר את אחת המצוות כדי להציל ממוות. למשל: לנסוע בשבת, או לאכול תרופות המיוצרות ממאכלות אסורים. אבל כאן אין קשר בין ההבטחה לפיקוח הנפש. הבטיח לשלם – ישלם. לא ההימנעות מתשלום תציל את הבת ממוות.
הדבר דומה לאדם שצריך ניתוח דחוף להציל חיים. הוא אינו יכול לאיים על הרופא באקדח כדי שינתח בלא תשלום, וגם לא להבטיח לשלם ואחר כך לסרב. הסרוב לשלם אינו מציל חיים, הוא מציל את כיסם של החולה ומשפחתו.
אם האב הבטיח, והבחורה מסרבת להתחתן עם הבחור – אי אפשר לכפות עליה להתחתן עם מי שאינה רוצה בו.
אפשר להשוות את הבחור לאחד משני מקצועות:
[א] לפועל העובד במקום מסוכן, ששכרו קצת גבוה, אבל מוגבל,
[ב] לרופא שיכול לדרוש כל סכום כדי לבצע טיפול מציל חיים.
איזו השוואה נכונה?
אם הבחור היה מוכן לעבוד גם עם חולים אחרים, היה שכרו כשכר כל עובד רפואה המטפל בחולים במחלה מדבקת. אבל הבחור הסכים לעבוד רק עם הבחורה, ורק לאחר שהובטח לו שיתחתן אתה. לכן אינו כמטפל רגיל, אלא כרופא, הקובע את שכרו ומקבל אותו.
לסיכום: האב צריך לקיים את הבטחתו ולהשיא את הבת לבחור שטיפל בה.
סוף דבר: האב הקמצן לא נתן לבתו כל עזרה, אבל השניים התחתנו. הנערה העדיפה לחיות יחד עם הבחור בלי כספו של האב, מאשר עם הכסף, אבל בלי הבחור.
שים לב להבחנה בין האב והנערה: אם האב רוצה לחזור בו, אינו יכול. אם האב הבטיח את יד בתו, והנערה אינה רוצה – אי אפשר לכפות עליה נישואין שלא ברצונה.
ואמרתי לו, כי לפי סיפור דבריו לא היה המשרת נזדקק למיחש שאר חלאים כלל, ואז הדין עם המשרת, והיה ראוי לכוף האב וגם הבת לאשר ולקיים התקיעת כף בתורת שבועה.
ואם אמר יאמר האב תיקחנה חנם, אף כי מצד אומדן דעת, סתם התקיעת כף היה שיקחנה כדרך עולם עם נדן הראוי כפי אומדן דעת העולם, או עישור נכסי, שכך שיערו רז"ל ביתומה. מכל מקום אי טען האב שדעתו היה בתקיעת כף שלו, שדי והותר הוא שכר לו שייקח בתו חינם, ולכן גם אם לא ירצה ליתן לה שטר כחח"ז [-כחלק חצי זכר] אין בידינו לכופו, כי נאמן אדם על שבועתו ועל נדרו כמבואר בסוף הג"ה בי"ד סי' רל"ב סי"ב [ובח"מ סי' פ"ז הג"ה סל"ד ועל"ק תשובה ס"ט]
ואפשר שאפילו היה בלבו להשיאה לו כאלו השיאה לאחר הראוי לו, מכל מקום הרי הם דברים שבלב שלא פירש דבריו, ואין חיוב רק לקיים כל היוצא מפיו.
ואם חס וחלילה יערים בדבר, לא יצא נקי מדין שמים, מלבד היא שתחוש לעונש כמעשה דחולדה ובור.
ומ"ש שגם היא השיבה גמולו בראשו ותשרתהו בחוליו, אינו מספיק לבטל התקיעת כף, דהיה לו להתנות ולפרש שתשרתהו על מנת שימחול התקיעת כף.
רק בעניין זה היה תועלת בזה: אם היה המשרת מבקש עתה סך גדול שכר שירותו, אחר שחזרו אב ובת מהבטחתם, אז מצי אב לטעון שיצא שכרו בשכרה. ואף כי יש לחלק ולומר שהיא בת גדולים ובזיונה מרובה לשרת למשרת, מאשר משרת ישרתנה, מ"מ יש לומר גם כן בהיפך, כי סכנתה מועטת היה, אחר שכבר עבר עליה כוס של זעם כנודע.
אבל טענת אונס מיתה אינו עניין לבטל התקיעת כף, שאף שפיקוח נפש דוחה כל התורה בר מתלת, אם העבירה הוא קיום נפשו, מה שאין כן כאן: אם התקיעת כף היה מפני פיקוח נפש, הרי מצי לקיימנו, ואיזה פיקוח נפש הוא להתיר לו שיעברנו. ואינו עניין למודעא רבא לאורייתא שקבלו ע"י כפיית ההר, שהאונס הוא מאת נותן התורה יתברך שמו שיקבלו דבריו וק"ל:
כל שכן שאם היא לבד נתנה תקיעת כף, שלא נוכל לחייב כלל להאב לתת לה כמשפט הבנות בדין כי אם על צד היושר והטוב.
ואם האב לבדו נתן תקיעת כף, והבת ממאנת, ודאי אין בידינו לכופה.
ונראה לי אפילו הייתה קטנה בשעת חוליה, שהרי לא קיבל אביה קידושיה, ועתה כבר גדלה. ובלבד שלא יהיה ערמה בדבר שתהא ניסת מאב. ע' בהג"ה ש"ע סי' נ' ס"ו ומ"ש בשו"ת מהרמ"ע הביאוהו האחרונים.
אכן אם היה המשרת מוכן לשרת החולה בחולי הרע הזה, נראה לי לדַמותו ל'טול דינר והעבירני', דבגמ' פ' הגוזל ר"ד קי"ו והוא בטור וש"ע רס"ד. ואלו לא חזרה ושירתה, היה מחויב ליתן לו שכר כראוי והנהוג לתת לאותו חולה, אבל כאשר לא היה מוכן לכך, דמי לשכר הרופא או שאר דברים שדרך לתת הרבה, והרי סכנת נפש אין לו שיעור, לכן מחויבים לקיים תקיעת כף.
ועיין ביורה דעה סוף סימן של"ו ובהג"ה ש"ע חושן משפט סוף סימן רס"ד.
ומפני שישרו דבריי הנ"ל שהשבתי לאיש שסיפר לי המאורע וקילס אותם, אמרתי להעלותם על ספר.
כן דבר הטרוד
יאיר חיים בכרך
שמות יט ויתיצבו בתחתית ההר, אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא:
מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם. אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא. אמר רבא: אף על פי כן, הדור קבלוה בימי אחשורוש. דכתיב [אסתר ט] קימו וקבלו היהודים, קיימו מה שקיבלו כבר.
מודעא רבה - שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם - יש להם תשובה, שקיבלוה באונס.
חרם אין נראה לומר אלא מדעתם לאפוקי בעל כרחם, ואם עוברים על אותו חרם אין להם עונש לאותם שלא קבלוהו, כדאמר בפרק אמר ר' עקיבא (דף פ"ח) אמר רבה מודעה רבה לאורייתא אף על גב דקיבלוה, כיון דאנוסים הוו ובעל כרחם קבלוהו אי לאו דהדר קבלוה בימי אחשורוש מדעתם.
מיהו נראה לי שמה שנוהגים עכשיו לכתוב שטר חוב לבתו, ולהתנות שאם ייתן לבתו חלק חצי זכר ייפטר מן החוב, צריך ליתן לה בכל אשר לו, דעיקר הוא החוב. ולכן צריך לקיים תנאו או ישלמו החוב, וכן המנהג. כתב לבתו שטר חצי זכר, וכתב לה: "ויוצאי חלציה", בנותיה ובניה נוטלין בשוה [-מתחלקים בירושה בחלקים שווים], הואיל ולא כתב: "יורשים יוצאי חלציה" (פסקי מהרא"י).
מי שיש לו סמנים, וחבירו חולה וצריך להם, אסור לו להעלות בדמיהם יותר מן הראוי. ולא עוד, אלא אפילו פסקו לו בדמיהם הרבה, מפני צורך השעה שלא מצאו סמנים אלא בידו, אין לו אלא דמיהן. אבל אם התנה בשכר הרופא הרבה, חייב ליתן לו, שחכמתו מכר לו ואין לו דמים.
הגה: ואף על פי שיש מצוה עליו לרפאותו; שכל מצות עשה דרמיא אכולי עלמא, אם נזדמנה לאחד ולא רצה לקיימה אלא בממון, אין מוציאין הממון מידו, ולא מפקיעין מידו חיוב שלהן (טור).
וכן מי שברח מבית האסורים והייתה מעבורת לפניו, וא"ל: העבירני ואני נותן לך דינר, והעבירו, אין לו אלא שכרו הראוי לו. ואם היה צייד, ואמר ליה: בטל מצודתך והעבירני, נותן לו כל מה שהתנה עמו, וכן כל כיוצא בזה.
הגה: יש אומרים הא דאין לו אלא שכרו, היינו בדבר שאין רגילות ליתן עליו הרבה, אבל בדבר שדרך ליתן הרבה, כגון השבעת שדים או רפואה, חייב ליתן לו כל מה שהתנה עמו (תוספות והרא"ש פרק מצות חליצה).
על הסיפור ותולדותיו ראה:
"מעשה בנערה שהייתה הולכת לבית אביה והייתה מקושטת בכסף וזהב, ותעתה בדרך והלכה בלא ישוב. כיוון
שהגיע חצי יום, צמאה ולא היה לה לוויה. ראתה באר וחבל של דלי תלוי עליה. אחזה בחבל ונשתלשלה וירדה לבור. לאחר ששתתה בקשה לעלות ולא יכלה, הייתה בוכה וצועקת. עבר עליה אדם ושמע קולה, עמד על הבאר והציץ בה ולא היה יכול להבחין לה...
אמר לה: "מי את?" מבני אדם או מן המזיקים?"
אמרה לו: "מבני אדם אני."
אמר לה: "שמא את מן הרוחות ואת מתנכרת עלי?"
אמרה לו: "לאו."
אמר לה: "הישבעי לי שמבני אדם את."
נשבעה לו.
אמר לה: מה טיבך? ספרה לו כל המעשה.
אמר לה: אם אני מעלך תינשאי לי?
אמרה לו: הין.
העלה. כיון שהעלה ביקש להיזקק לה מיד.
אמרה לו: מאיזה עם אתה?
אמר לה: מישראל אני וממקום פלוני אני וכהן אני.
אמרה לו: אף אני ממקום פלוני, ממשפחת פלוני, בני אדם ידועים ונקובי שם. אמרה לו: עם קדוש כמותך, שבחר בך הקב"ה וקידשך מכל ישראל, אתה מבקש לעשות כבהמה בלא כתובה ובלא קידושין? בוא אחרי אצל אבי ואמי ואני מתארסת לך. נתנו ברית זה לזו וזו לזה.
אמר לה: מי יהיה עד ביני ובינך? והייתה חולדה אחת עוברת כנגדן.
אמרה לו: השמים, וחולדה זו, ובאר זה יהיו עדים שאין אנו מכזבים זה בזה.
הלכו כל אחד לדרכו.
ואותה הנערה עמדה באמונתה, וכל מי שהיה תובעה להינשא, הייתה ממאנת עליו. כיון שהחזיקו בה, התחילה לנהוג עצמה כשוטה ונכפה, ומקרעת בגדיה ובגדי כל מי שהיה נוגע בה, עד שנמנעו בני אדם ממנה. והיא הייתה משמרת בריתה לאותו האיש.
והוא, כיון שעבר מכנגד פניה, תקפו יצרו ושכח, והלך לעירו ונפנה למלאכתו ונשא אשה אחרת, ונתעברה וילדה בן זכר. כשהגיע לשלושה חדשים חנקתו חולדה.
ועוד נתעברה וילדה זכר, ונפל לבור.
אמרה לו אשתו: אם כדרך כל אדם היו מתים בניך, הייתי אומרת צידוק הדין, עכשיו שמתו מיתה משונה, אין זה בלא דבר. אלא ספר לי מה מעשיך?
גילה לה כל המעשה. נתגרשה ממנו, אמרה לו לך אצל חלקך שנתן לך הקב"ה.
הלך ושאל בעירה. אמרו לו: נכפת היא. כל מי שתובע, כך וכך עושה לו. הלך אצל אביה סיפר לו כל המעשה. אמר לו: אני מקבל כל מום שבה. העמיד עליו עדים. בא אצלה התחילה לעשות כמנהגה. סיפר לה מעשה חולדה ובור.
אמרה לו: אף אני בבריתי עמדתי. מיד נתיישבה דעתן ופרו ורבו בבנים ובנכסים, ועליה אמר הכתוב: 'עיני בנאמני ארץ'.
[מתוך: ר' נתן בן יחיאל, המאה האחת-עשרה, "מילון הערוך", ערך 'חלד'.]
