חופש הביטוי, הדעה וזכות הציבור לדעת

צוריאל ראשי


בפרק זה נעסוק בנושאים הבאים:
חופש הביטוי וחירויות נוספות
תנורו של עכנאי
הגנה על חופש הדעה
חופש הביטוי
זכות הציבור לדעת
ג' ס' מיל - החרות והתועלתיות
אלכסיס דה-טוקוויל – חשיבות העיתונות בחברה שוויונית
קנט: אוטונומיה של היחיד

כפי שציינו בשלהי הפרק הקודם, לחופש הביטוי ישנה זיקה לחירויות רבות נוספות. הראשונה שבהן היא חופש הדעה, כפי שמוסרים בשמו של הפילוסוף וולטר בן המאה ה-18:
"איני מסכים לשום דבר שאתה אומר, אך אני מוכן למות כדי להגן על זכותך לומר את הדברים".
רוזה לוקסמבורג, מהפכנית מרקסיסטית הידועה בשמה 'רוזה האדומה', יהודיה שנרצחה בגרמניה בגלל דעותיה הפוליטיות, טענה באופן כללי יותר, שחירות היא תמיד חירותו של האדם החושב אחרת. לדבריה -
"חירות רק לתומכי הממשלה או רק לתומכי מפלגה מסוימת – רבים ככל שיהיו – אינה חירות כלל. חירות היא תמיד אך ורק חירותו של מי שחושב אחרת".
 
חופש הדעה מקושר במקורות התלמודיים לסיפור 'תנורו של עכנאי'. סיפור זה מובא בתלמוד הבבלי (בבא מציעא נט, ב), והוא עוסק במחלוקת בין חכמים, שהתפתחה לדיון בסמכותם של בני אדם בקביעת הלכה ופרשנות הפסוקים. האם בני אדם קובעים את ההלכה, או שהסמכות היא בידי מופתים שמימיים, או בדברי הנביאים, או 'בת קול' האומרת דבריה מן השמים. הסיפור משקף את הכרעתם של חז"ל, שבמחלוקות הלכתיות רוב החכמים הדנים בנושא הוא הקובע, ולהוכחות שמימיות אין מקום בדיון. הכרעתם נוסחה בביטוי "לא בשמים היא".
 
עניינה של הסוגיה הוא דינו של 'תנורו של עכנאי' (ייתכן שמדובר בשמו של אדם, או שבמבנה התנור היה דמיון לנחש – "עכנא" בארמית – המכניס זנבו אל תוך פיו). חשיבותה של הסוגיה אינה נובעת מהנושא הנדון בה, אלא בגלל הדרך שבה הוכרעה המחלוקת בין רבי אליעזר בן הורקנוס לבין חכמים (ובראשם רבי יהושע).
 
כאשר לא הצליח רבי אליעזר לשכנע את חכמים בצדקת דבריו, הביא הוכחות בלתי טבעיות לשכנע את חבריו:
 
אמר להם (רבי אליעזר): "אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח". נעקר חרוב ממקומו מאה אמה... אמרו לו: "אין מביאין ראיה מן החרוב".
חזר ואמר להם: "אם הלכה כמותי אמת המים יוכיחו". חזרו אמת המים לאחוריהם. אמרו לו: "אין מביאין ראיה מאמת המים".
חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי כותלי בית המדרש יוכיחו. הטו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהם רבי יהושע אמר להם: "אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה, אתם מה טיבכם?!" לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע, ולא זקפו מפני של רבי אליעזר, ועדיין מוטים ועומדים.
חזר ואמר להם: "אם הלכה כמותי - מן השמים יוכיחו". יצאתה בת קול ואמרה: "מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום". עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: "לא בשמים היא". [דברים ל', י-יד: "...כִּי הַמִּצְוָה הַזאת, אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, לא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלא רְחקָה הִוא. לא בַשָּׁמַיִם הִוא. ... כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשתוֹ."]. מאי [-מה פירוש] לא בשמים היא? אמר רבי ירמיה: שכבר ניתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחים בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה: "אחרי רבים להטות" [שמות כ"ג, א-ג].   (מסכת בבא מציעא נט, ב).
 
בהמשך מספרת הגמרא שאליהו הנביא נשאל, מה עשה הקב"ה באותו זמן. ענה אליהו: "חייך ואמר: ניצחוני בני, ניצחוני בני".
רבי אליעזר סירב לקבל את הכרעת הרוב, ועל כן נידו אותו, והנידוי לא הוסר ממנו עד מותו. את דבר הנידוי מסר לו רבי עקיבא:
 
אמר להם רבי עקיבא: "אני אלך, שמא ילך אדם שאינו הגון ויודיעו, ונמצא מחריב את כל העולם כולו". מה עשה רבי עקיבא לבש שחורים, ונתעטף שחורים, וישב לפניו ברחוק ארבע אמות.
אמר לו רבי אליעזר: "עקיבא מה יום מיומים?"
אמר לו: "רבי, כמדומה לי שחברים בדילים ממך." (שם).
 
 
הסיפור משקף את החירות שניתנה לבני האדם לפרש את התורה ללא תלות בסמכות שמיימית כפי שמשקף רבי יהושע. ומאידך את נאמנותו של רבי אליעזר לאמונתו, כאשר לא חזר מדבריו גם כאשר הרוב הכריע נגדו. כאשר הדיון מפסיק להיות תיאורטי, והופך להיות מעשי, אי אפשר לתת לכל אחד לקבוע הלכה כהבנתו, כי אז אי אפשר לנהל חיים מדיניים. במקרה כזה מנדים את מי שאינו מציית להחלטת הרוב.
 
דוגמה נוספת לכך ניתן למצוא בדברי המשנה במסכת עדויות:
עקביא בן מהללאל העיד ארבעה דברים.
אמרו לו: עקביא, חזור בך בארבעה דברים שהיית אומר, ונעשך אב בית דין לישראל.
אמר להן: מוטב לי להיקרא שוטה כל ימי, ולא לֵעשות שעה אחת רשע לפני המקום, שלא יהיו אומרים, בשביל שררה חזר בו... ונידוהו, ומת בנידויו, וסקלו בית דין את ארונו...
 
בשעת מיתתו אמר לבנו: בני, חזור בך בארבעה דברים שהייתי אומר.
אמר לו: ולמה לא חזרת בך?
אמר לו: אני שמעתי מפי המרובים, והם שמעו מפי המרובים. אני עמדתי בשמועתי, והם עמדו בשמועתן. אבל אתה שמעת מפי היחיד ומפי המרובין. מוטב להניח דברי היחיד, ולאחוז בדברי המרובין.
אמר לו: אבא, פקוד עלי [-תמליץ עלי] לחבריך.
אמר לו: איני מפקיד.
אמר לו: שמא עוולה מצאת בי?
אמר לו: לאו. מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך. (משנה עדויות ה`, ו`-ז`)
 
גם כאן נאבק עקביא על החופש להביע את דעתו, ושילם מחיר אישי כבד. למרות זאת, הבין שישנם גבולות שיש להציב, על מנת לא לפגוע במסורת המועברת מדור לדור ובכללי פסיקת ההלכה. עקביה היה מוכן לשלם מחיר כבד על אמונתו, אבל הסכים שההלכה צריכה להיות לפי דעת הרוב.
 
 
חופש הדעה היא חלק מתהליך פנימי של האדם. בכל זאת היא צריכה הגנה, מכמה סיבות:
 
עקרונית – מפני שגיבוש דעה הוא תנאי מוקדם וחיוני לחופש ביטוי ולחופש פעולה. חופש הדעה הוא תשתית המחויבות שלנו לזכויות אדם באשר הן.
 
חינוכית – הכרזה על הזכות לחופש הדעה למשל בחוקת המדינה עשויה לעודד אנשים להכיר בחשיבות הגדולה של השימוש בזכות זו לחייהם ולהערכה ביקורתית של המצב החברתי והמדיני בו הם חיים.
 
מעשית – הכרה בחופש הדעה משמעותה שאסור לפגוע במישהו בגלל השקפתו ודעותיו. מותר לאדם להסתיר את דעותיו ואסור לדרוש ממנו לגלות אותן או להצהיר נאמנות לעמדה מסוימת כתנאי לקבל טובת הנאה מסוימת כגון תעסוקה. האם שאלה על השקפת עולם פוליטית תהיה מותרת בעת גיוס לצבא ואפילו ליחידה מובחרת?
 
לסיכום: חופש הביטוי קשור בקשר הדוק לחירות המחשבה והדעה.
 
הפירוש המילולי של המונח 'חופש הביטוי' הוא זכותו של אדם להביע דעות, להפיצן ולהקנותן לאחרים. מחופש הביטוי אפשר לגזור את חופש הלשון , אחת הזכויות המוזכרות במגילת העצמאות האמריקאית. חופש הלשון הוא חירותו של אדם להביע את מחשבותיו בכל שפה שיבחר בה. זאת משום שהשפה משפיעה על יכולתנו לתת ביטוי למחשבות שלנו, שהרי היכולת שלנו להתבטא בשפתנו הטבעית בדרך כלל טובה יותר מאשר בשפות אחרות.
 
אמצעי ההפצה העיקריים שעמדו בעבר לרשותו של הפרט היו אספות, הפגנות ותהלוכות. לכן חופש הביטוי מצדיק הגנה על זכויות נוספות – חופש האספה וחופש ההפגנה . היום אמצעי ההפצה העיקריים הם אמצעי התקשורת. לאור זאת חופש הביטוי נקשר ל חופש העיתונות .
 
מול חופש הביטוי במובנו זה, מוטלת על המדינה החובה שלא להערים מכשולים מיותרים על דרכו של האזרח המבקש לקיים את חירותו. למשל, אין להטיל צנזורה אלא אם כן יש לכך הצדקה של ממש.
 
בפרק הקודם דובר על חשיבות חופש הביטוי, וניתנו לכך הצדקות רבות: מימוש עצמי / שאיפה לגילוי האמת / פורקן כתחליף לאלימות / קיום משטר דמוקרטי. כדי שהצדקות אלה ימומשו, לא ניתן להתייחס לחופש הביטוי כזכותו של הדובר, אלא גם לזכותו של השומע, הלא היא: זכות הציבור לדעת.
 
 
עיתונאים רבים טוענים כי זכות הציבור לדעת היא הבסיס המוסרי לחופש הניתן לעיתונאי לאסוף מידע ולהפיצו ברבים. המונח "זכות הציבור לדעת" מנוצל להצדקת פעולות רבות הנעשות על-ידי אמצעי התקשורת – החל מסיקור דיונים בבתי-משפט ומסעות בחירות, ועד 'עיתונות חוקרת', הכרוכה, לעיתים בהתחזות ובפגיעה בצנעת הפרט. יש הסבורים כי זכות זו מעניקה לעיתונאים גישה בלתי מוגבלת לאירועים, למידע, ולחייהם של האזרחים.
 
משמעותה של זכות זו היא רבת פנים, וההשלכות הנגזרות ממנה מרובות. יש הטוענים שלציבור יש זכות חוקית לדעת מה מעשי הממשלה, והעיתונות מייצגת את הקהל במימוש זכות זו. יש הסבורים כי זכות הציבור לדעת מעניקה לאזרחים גישה לכל מידע רלוונטי אודות החלטות פוליטיות, מקצועיות ואישיות החיוניות בחברה דמוקרטית.
 
יש המנסים לבסס את "זכות הציבור לדעת" על דבריהם של פילוסופים, כגון: ג'ון סטיוארט מיל בספריו "על החרות" ו"התועלתיות", וקאנט בספרו "הנחת יסוד למטפיסיקה של המידות". דברים רבים מתוך דבריו של מיל עשויים לשמש בסיס פילוסופי איתן לזכותו של הציבור לדעת.
 
לדברי ג'ון סטיוארט מיל, ההגנה העצמית היא המטרה היחידה שלשמה רשאים בני-אדם, כיחידים או כקיבוץ, להפריע לחירות הפעולה של כל יחיד ויחיד בקרבם. ממילא, אין הצדקה לחסום את הציבור, או מי שפועל מטעמו, לעשות דבר שאינו פוגע ביחיד או בקבוצה. בהקשר זה נהוג לצטט את דברי מיל, כי מותר לשער שכבר עבר הזמן בו היה נחוץ ללמד זכות על חירות העיתונות, כמחסום בפני שלטון שיש בו שוחד או עריצות.
 
גבולותיה העקרוניים של חרות זו נקבעים על-פי מבחן התועלתיות. על-פי מיל, מבחן התועלתיות קובע:
"המעשים הם ישרים במידה שהם נוטים להגדיל את האושר, ובלתי ישרים במידה שהם נוטים ליצור את היפוכו של האושר. ה'אושר' פירושו הנאה והיעדר כאב, אי-האושר פירושו כאב ומניעת הנאה".
 
עיקרון התועלתיות של מיל עשוי להצדיק את זכות הציבור לדעת, ואת זכות העיתונות לגישה למידע ולפרסומו. הוא גם יצדיק פעולות של אמצעי התקשורת המשרתים בסופו של דבר את הציבור. במקביל, יהיה עיקרון זה גורם מגביל לכוחה של התקשורת כאשר זו תפגע באנשים.
 
אבחנה זו נותנת בידי העיתונאים את הזכות לקבוע אם יש תועלת או נזק במעשיהם. עם זאת, העיקרון מביא תועלת בכך שהוא ממקד את תשומת הלב בתועלת החברתית של פעילות התקשורת, ודורש ממנה שיקול דעת לגבי הנזק שהיא עלולה לגרום, אל מול התועלת שהיא מביאה לחברה.
 
אחד ההוגים החשובים בתחום מדעי המדינה היה אלכסיס דה-טוקוויל. טוקוויל, צרפתי במוצאו, יצא למסע ברחבי ארצות הברית בשנים 1831-1832. ספריו המגוונים התבססו על מסעותיו בארצות הברית. ספרו המפורסם "הדמוקרטיה באמריקה" מהווה חיבור יסודי להבנת ההיסטוריה של ארצות הברית במאה ה-19. בסוף חיבור זה עמד על יתרונותיה של הדמוקרטיה האמריקנית, ובמיוחד על רוח החירות, ועל חלוקת הכוח והסמכויות בין הרשויות. הוא הציג בצורה חדה את מקומה של העיתונות כמביאה תועלת הכרחית, ואת החופש המוענק לה כהכרח, כדי שתגן על החלש דווקא בחברה הדמוקרטית.
 
לדבריו, בימי האריסטוקרטיה היה כל אזרח קשור קשר אמיץ לכלל האזרחים, ואי-אפשר היה להתקיפו מבלי שאחרים יקומו לעזרתו. כאשר יש שוויון - כל יחיד מבוּדד. אין לו ידידים משעת לידה, שאת עזרתם יוכל לתבוע, ולא מעמד, שהשתתפותו בצערו תהא מובטחת לו. נפטרים ממנו בקלות, ורומסים אותו באין מוחה. בימינו, לאזרח שנעשה לו עוול עומד לרשותו רק אמצעי הגנה אחד - העיתונות: לערער בה על העוול לפני האומה כולה, ואם אין קולו נשמע - בפני האנושות כולה. משום כך, חופש העיתונות חשוב יותר באומות דמוקרטיות מאשר באומות אחרות. חופש העיתונות לבדו הוא התרופה לרוב הנגעים, שהשוויון עלול לגרום.
 
השוויון מבודד את האנשים ומחלישם. העיתונות היא נשק אדיר הנמצא בהישג ידו של כל אחד, ואפילו הוא חלש ביותר ומבודד. לדעת טוקוויל, השוויון מרחיק כל יחיד מתמיכת קרוביו, אבל העיתונות מאפשרת לו לקרוא לעזרתו כל אזרח וכל אדם. חכמת הדפוס החישה את התקדמות השוויון, ואת הנזק שבשוויון מרפאה העיתונות החופשית.
 
לכן, האמין טוקוויל, נתיני ארץ אריסטוקרטית יכולים באין ברירה להסתדר בלא חופש העיתונות, אבל בשום אופן לא אזרחי ארצות דמוקרטיות. כדי להבטיח את מעמדם של אלה אי אפשר לסמוך על אסיפות מדיניות, לא על זכויות יתר פרלמנטאריות, ולא על הכרזת ריבונות העם. כל אלה עלולים להשלים במידה מסוימת עם שעבוד היחיד; אך שעבוד זה לא יהיה שלם, אם העיתונות תהא חופשית. העיתונות היא במובהק כלי הנשק הדמוקרטי של החירות. 
 
דרך הצדקה אחרת עולה ממשנתו של קאנט, שבמרכזה האוטונומיה של היחיד המחוקק את החוק המוסרי האוניברסאלי. בספרו "הנחת יסוד למטפיסיקה של המידות" עוסק עמנואל קאנט במקומה של החרות בטבע האנושי. החרות היא רצונם של כל היצורים בעלי תבונה. החרות היא הבסיס לאוטונומיה של הרצון. אדם בן חורין הוא אדם אוטונומי, והוא מחליט החלטות שיש בהן תבונה.
מדברים אלה עולה, כי כל בני אדם רוצים חירות, וכי החירות היא הדרך לאוטונומיה של הפרט. הפרט יהיה אוטונומי כאשר יהיה בן חורין, ואז יחליט החלטות נכונות. כדי להחליט החלטות נכונות צריך יידע, ואת זה מספקת העיתונות.
 
על פי ניתוח זה של הדברים, מצדיקים חוקרים את הזכויות של התקשורת: פעולותיה מסייעות לבניית חברה המודעת לצורך קבלת החלטת נכונות.
עיקרון זה של קנט מציב הגבלות על הדרך בה ממומשות מטרות אלו. יאסרו התחזות ומניפולציות, ותידרש אמת מוחלטת, דיוק והגינות.
 
גישתו של קנט בנויה על סדר ערכים זה:
אדם צריך ידע כדי להחליט החלטות נכונות
מי שמחליט החלטות נכונות הוא בן חורין
בן חורין הוא אדם אוטונומי
 
לסיכום:
למדנו בפרק זה על חופש הביטוי, ועל חופש הדעה במסורת ישראל: ההלכה נקבעת על ידי חכמים, ולא על ידי כוחות על אנושיים.
 
למדנו על חופש הדיעה ועל חופש הביטוי, שני פנים לזכות של אדם להביע את דעתו בלא מורא. חופש הביטוי מספק את זכות הציבור לדעת.
 
למדנו שלוש שיטות פילוסופיות על הסיבה לחופש הביטוי: מיל סבור שמותר להגביל אדם רק למניעת נזק, וזה לא חל באשר לחופש הדיבור; טוקוויל סבור שבחברה שוויונית, בה אין לאדם הגנות של קבוצה שהוא שייך אליה, רק העיתונות תגן עליו מפני עוולות שהממשל רוצה לגרום לו, ואילו קנט רואה בחופש הדיבור אפשרות ליחיד להגיע לאוטונומיה, משום שיהיו בידו הכלים להחליט החלטות נכונות.